לדלג לתוכן

שומרי הסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסרט תיעודי ישראלי המורכב מראיונות של ששה ראשי שב"כ. אם התכוונתם לשומרי הסף המפקחים על פעילותו של המגזר הציבורי, ראו שומר סף (מינהל).
שומרי הסף
בימוי דרור מורה
הופק בידי דרור מורה, אסטל פיאלון, פיליפה קוברסקי
תסריט דרור מורה
עריכה אורון אדר
שחקנים ראשיים אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי אילון, אבי דיכטר, יובל דיסקין
מוזיקה אב אובו, רג'י ביילט, ג'רום שסגנרד
צילום אבנר שחף
מדינה צרפת, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה Les Films du Poisson עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה סינפיל (בעולם), סוני פיקצ'רס קלאסיקס (בארצות הברית)
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה בישראל: פסטיבל הקולנוע ירושלים, 10 ביולי 2012; בצפון אמריקה: פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, 6 בספטמבר 2012; באירופה: פסטיבל הסרטים התיעודי הבינלאומי של אמסטרדם, 17 בנובמבר 2012
משך הקרנה 95 דקות
שפת הסרט עברית, תרגום לאנגלית
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 1.3 מיליון אירו
הכנסות $2,415,727
פרסים
www.thegatekeepersfilm.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שומרי הסף הוא סרטו התיעודי של הבמאי דרור מורה, קופרודוקציה ישראלית-צרפתית-בלגית, שזכתה לתמיכתם של קרן רבינוביץ' והערוץ הראשון, משנת 2012. הסרט בוחן נושאים מסוימים בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת ראותם של שישה מראשי השב"כ. הוא משלב ראיונות עומק עם צילומי ארכיון והנפשה ממוחשבת כדי לסקור את התפקיד שהשב"כ מילא בביטחונה של ישראל, מאז מלחמת ששת הימים ועד למועד צילום הסרט.

הסרט הופק בתקציב של 1.3 מיליון אירו, והוא הסרט התיעודי היקר ביותר שנעשה בישראל עד היום.

הסרט נכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי.[5] ב־9 בפברואר 2013 זכה בפרס הדוקומנטרי החשוב ביותר לשנת 2012 מטעם Cinema for Peace המתקיים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. חבר השופטים הורכב מאנשי קולנוע ופעילי שלום ובראשו עמד הדלאי לאמה.

הסרט וחומרי הגלם שממנו הופק עובדו לסדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים, שב־2 ביוני 2013 החל שידורה בערוץ הראשון.

הפקת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבמאי משוחח על הסרט בפאנל במאים בפסטיבל הקולנוע בטליורייד. משמאל לימין: מייקל וינטרבוטם, דרור מורה, בן אפלק, אנט אינסדורף

בראיונות סיפר מורה כי הוא קיבל את הרעיון לסרט אחרי שעבד על סרטו הקודם "שרון" (2008). בריאיון לנירית אנדרמן סיפר:

ראיינתי שם את דב וייסגלס, והוא סיפר לי שאריאל שרון הושפע מאוד מראיון שנתנו ב־2003 ארבעה ראשי שב"כ לאלכס פישמן מ'ידיעות אחרונות'. הם אמרו שם שאם שרון ימשיך לנהל את המדינה כפי שניהל אותה עד אז, ישראל תגיע למבוי סתום. וייסגלס סיפר לי שהכתבה הזאת נגעה בשרון עמוקות, כי זאת ביקורת שבאה מלב הממסד הביטחוני, מתוך המערכת, מהמקומות ששרון הכי העריך. כששמעתי את זה, נדלקה אצלי הנורה הראשונה".[6]

באותה עת צפה מורה גם ב"ערפל המלחמה" ("Fog of War"), סרטו התיעודי זוכה פרס אוסקר של הבמאי ארול מוריס. מוריס ראיין בסרט את רוברט מקנמארה, שהיה מזכיר ההגנה של ארצות הברית ומילא תפקיד מכריע במלחמת וייטנאם ובמשבר הטילים בקובה. מורה המשיך וסיפר לאנדרמן: "הייתי אז בטריפ על 'ערפל מלחמה'. ראיתי את הסרט הזה ועפתי, ואז אמרתי לעצמי שאני צריך לנסות להביא את אנשי השב"כ האלה ולשכנע אותם לקום ולדבר בפעם הראשונה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת המבט שלהם".[6]

מורה פנה קודם כל אל עמי אילון, שנאות לשתף עמו פעולה וסייע בשיכנוע יתר ראשי השב"כ להתראיין אף הם בסרט. מורה נפגש עמם, הם ראיינו אותו ולבסוף הסכימו להצטלם לסרט. היחידי אותו לא גייס היה יובל דיסקין, שבאותה עת עדיין עמד בראש השירות, אותו גייס מורה מאוחר יותר. כל המרואיינים לא הציבו לו תנאים, פרט לאברהם שלום, שאמר שלא ידבר על פרשת קו 300 (פרשה שבגינה התפטר). אולם במרוצת הזמן, אחרי שמורה שכנע אותו, הוא הסכים לשוחח אפילו על כך, וזהו כעת אחד משבעת נושאי הסרט.

הפקת הסרט נמשכה שלוש שנים.

מבנה הסרט ותוכנו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסרט שבעה חלקים:

  1. אין אסטרטגיה, רק טקטיקה - מכסה את תפקידו של השב"כ ממלחמת ששת הימים והשנים הראשונות של השלטון ביהודה והשומרון וחבל עזה.
  2. תשכחו ממוסר - עוסק בפרשת קו 300.
  3. מי שנחשב טרוריסט בעיני אדם אחד הוא לוחם חופש בעיני אדם אחר - עוסק בתהליך השלום החל מהסכמי אוסלו.
  4. בשר מבשרנו - עוסק בטרור היהודי, בכלל זה המחתרת היהודית ורצח יצחק רבין.
  5. הניצחון הוא לראות אותך סובל - עוסק במשא ומתן עם הפלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה.
  6. פגיעה היקפית - עוסק בהתנקשות בחייהם של יחיא עיאש ופעילי חמאס בולטים אחרים.
  7. האיש הזקן בקצה המסדרון - מביא את דעתם של ראשי שירות הביטחון על פעולותיהם וההשפעה המוסרית והאסטרטגית שהייתה להם על מדינת ישראל.

הסרט כמעט שאינו הולך ברצף כרונולוגי, לעומת זאת כל אחד מהחלקים הללו מתמקדים בנושאים כמו המחלוקת סביב הפגיעה ההיקפית, היעילות בנקיטת עינויים, והמוסריות בשימוש בסיכולים ממוקדים. וידויים ומחשבות אישיים אלו הם בין הרגעים העוצמתיים ביותר שבסרט. בולטת במיוחד את הצהרתו של אברהם שלום:

"העתיד שחור, הוא גורם לשינוי באופי של האוכלוסייה. כי אתה מכניס את רוב הצעירים שלנו לצבא, והם רואים שם דבר והיפוכו: מצד אחד שזה רוצה להיות צבא עממי, ומצד שני צבא כיבוש אכזרי, שדומה לגרמנים במלחמת העולם השנייה."

אבי דיכטר, שכיהן כראש השב"כ בשנים 2005-2000 אומר בסרט:

"לא מייצרים שלום בשיטות צבאיות. שלום אתה חייב לבנות על מערכת אמון, אחרי מהלכים צבאיים או בלעדיהם. כמי שמכיר את הפלסטינים היטב, אני טוען שלא צריכה להיות בעיה לייצר אתם מערכת אמיתית של יחסי אמון."

בסרט מוצג טקסט שכתב ישעיהו ליבוביץ ב־1968:

"מדינה השולטת על אוכלוסייה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה".

— ישעיהו ליבוביץ[7]

יובל דיסקין, שכיהן כראש השב"כ מ־2005 עד 2011, הגיב לכך: "אני מסכים עם כל מילה".

האירועים המתוארים בסרט מודגמים על ידי צילומי ארכיון ו־Computer-generated Imagery שמפיחים חיים בצילומים היסטוריים. דוגמה לכך היא שיחזור מחשב של פרשת קו 300, המבוסס על תצלומים ודיווחים מפי עדי ראייה. ההנפשה ממוחשבת נוצרה בידי החברה הצרפתית Mac Guff.‏[8]

הפצת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע ירושלים בנוכחות ראשי השב"כ שרואיינו בו. בצפון אמריקה, הוא הוקרן לראשונה בידי חברת סוני פיקצ'רס קלאסיקס בפסטיבל הסרטים של טלרויד בקולורדו [9] בנוכחותו של ארול מוריס, ושבוע לאחר מכן (ב־6 בספטמבר 2012), בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. הוא גם הוקרן בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק. הקרנת הבכורה שלו באירופה התקיימה בפסטיבל הסרטים התיעודי הבינלאומי באמסטרדם. בארצות הברית יצא הסרט ב־1 בפברואר 2013.

ביקורות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי קליין כתב על הסרט: "'שומרי הסף' הוא אחד הסרטים התיעודיים האינטליגנטיים, הממושמעים והבוגרים ביותר שהופקו כאן בעת האחרונה."[10]

מרט פרחומובסקי כתב:

"באופן מרגש ופוקח עיניים, מתגלים מול המצלמה של מורה שישה אנשים חכמים, בעלי חשיבה מורכבת ותובנות עמוקות. יותר מזה, מתגלה שם חבורה מפתיעה של שמאלנים, שהתבטאויותיהם נעות בין כמיהה למדינה פלסטינית, אימוץ נבואות הזעם של ישעיהו ליבוביץ על עוולות הכיבוש וצער עמוק על מות תהליך השלום. בכל פעם שמורה מצליח להוציא מאחד ממרואייניו, שאמורים להכיר את המציאות של הסכסוך יותר מכולנו, מין אמירה שמאלנית מרחיקת לכת, הלסת נשמטת מרוב תדהמה. אין מה לעשות, כשכל ראשי השב"כ בשלושים השנים האחרונות אומרים שבניגוד לתפיסה הרווחת, הסכם שלום עם הפלסטינים הוא אפשרי ואי השגתו נובעת במידה רבה מאוזלת יד של ממשלות ישראל מימין ומשמאל, קשה שלא לפתוח את האוזניים."[11]

שמוליק דובדבני כתב: 'נקודת המוצא של "שומרי הסף" מנוסחת בהחלטיות - הדרג הפוליטי בישראל לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות, וכפי שמעיד על עצמו יעקב פרי, "אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן".'[12]

מתי גולן כתב על הסרט, "הוא פשוט לא סרט. אפילו לא ממש דוקומנטרי. למעשה מדובר בכתבה טלוויזיונית, מן הסוג המוכר: ראיונות [...] אין בסרט שום חדש. כלום. אין מילה אחת היוצאת מפי ראשי השב"כ שהם לא ביטאו אותה בתקשורת עשרות פעמים. [...] אנחנו שומעים בלי סוף על הפאשלות שלנו בתחום זה של חתירה להסדר [עם הפלסטינים], ומעט מאוד, אם בכלל, על הצד השני."[13]

אדוה לנציאנו, מציינת במאמרה את אווירת "יורים ובוכים" והבריחה מאחריות הנשקפים מהסרט: "..אבל לרוב ראשי השב"כ לא מפנים את האצבע המאשימה אל עצמם, אלא אל הדרג הפוליטי. בהתייחסות לאירועים שנתפשו לאורך השנים כהתנהלות בעייתית של השב"כ, הם מציירים את עצמם כגוף מבצע בלבד ומדגישים שאינם מקבלי ההחלטות, באופן שעשוי להצטייר כהתנערות מאחריות."[14]

דרור אידר טוען כנגד חד צדדיות הסרט ו"הצגת העולם בשחור לבן", וכתב כי הבמאי מעוניין "בסיפור הפוליטי שבמסגרתו שימשו ראשי השב"כ סטטיסטים לאישוש גרסת השמאל לכישלון הסכמי אוסלו". כמו כן, יוצא נגד הנצחת טענות שקריות כלפי הימין בקשר לרצח יצחק רבין (תמונה במדי נאצי וארון המתים בהפגנה). הוא מציין לגנאי את ההשוואה של שני ראשי השב"כ, שלום ואיילון, את מעשי ישראל למעשי גרמניה הנאצית, וכותב "היש ביטוי מזוקק יותר לפשיטת הרגל המוסרית והאינטלקטואלית של האליטה הוותיקה של ישראל?".[15] חנן עמיאור מאתר פרספקטיבה מצביע על השמטת פרטים ידועים, לדוגמה שסוכן השב"כ אבישי רביב הפיץ בהפגנה את הכרזה של רבין הלבוש במדי אס-אס, ולא אנשי ימין.[16]

טענות להטיה חד-צדדית כנגד ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט עורר פולמוס ציבורי נרחב, ויעקב פרי אף אמר "קיימת ביקורת בארץ שהסרט מוציא את דיבתנו רעה".[17]

בקרב חוגים מסוימים, כמו נציגויות ישראליות שונות ברחבי העולם, טענו רבים שהסרט מחזק את הנראטיב האנטי-ישראלי בעולם המערבי ושגרירויות רבות פנו למשרד החוץ לבקשת עצות לגישה אל הסרט. חלק מהדיפלומטים הישראלים, כמו יוסי אבני-לוי, שגריר ישראל בסרביה, מתחו ביקורת חריפה על הסרט. לוי אף טען כי במאים ישראלים עוסקים בנושא הפלסטיני רק כדי לקבל פרסים ותקציבים בחו"ל. דובר שגרירות ישראל בפריז ירון גמבורג ציין שיש דילמה בפני נציג ישראלי בהצגת הסרט, הוא תיאר את התגובות של התקשורת בצרפת לסרט וציין כי הסיקור מציג את ישראל באור שלילי ביותר.[18]

מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית, אמר על הסרט בראיון: 'זהו סרט טוב שמציג נרטיב של 45 שנות כיבוש, אבל הוא חסר לחלוטין את הניסיונות של ישראל להציע תוכנית שלום - ברק בקמפ דייוויד ואחר כך אולמרט, מהנסיגה החד־צדדית מעזה ואת ירי הטילים עלינו. מי שצופה בסרט ולא מכיר את הרקע, יכול לצאת בתחושה שישראל אשמה ולא עשתה כלום. [...] אחד מהם (כרמי גילון) אומר שישראל גורמת סבל יום-יומי למיליוני פלסטינים. ואז בא ראש שב"כ אחר לשעבר (אברהם שלום), שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, לא בדיוק, אבל בערך." [19]

ביקורות בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הפצתו המוגבלת, הסרט משך תשומת לב רבה מצד מבקרי קולנוע. איי או סקוט, מבקרו של הניו יורק טיימס בחר בו לסרט התיעודי הטוב ביותר של 2012, וכינה אותו "צפיית חובה, פוקח את עיניו של מי שסבור שהוא מבין את המזרח התיכון."[20] מבקרת הניו יורק טיימס מנהולה דרגיס בחרה בו לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה.[21] ג'ו מורגנשטרן, מבקר הקולנוע של הWall Street Journal בחר בסרט לאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2012. מורגנשטרן ציין שהסרט "מאחד את כל ראשי שירות הביטחון שנותרו בחיים. מה שהאנשים הקשוחים הללו אומרים על הפוליטיקאים הישראלים, ועמדתה הנוכחית של המדינה אל מול אויביה, הוא מפתיע ומחכים גם יחדיו."[22] הסרט המשיך והצליח כשזכה להיבחר לסרט התיעודי הטוב ביותר על ידי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס[23] ונבחר לסרט התיעודי הטוב ביותר של שנת 2012 בידי איגוד המבקרים הלאומי בארצות הברית.[24] הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2012.[25]

סדרת הטלוויזיה "שומרי הסף"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט וחומרי הגלם שממנו הופק עובדו לסדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים, שב-2 ביוני 2013 החל שידורה בערוץ הראשון. לאחר שידור כל פרק שודר דיון בתוכנו, בהשתתפות פוליטיקאים, חוקרים ובכירים בשרותי הביטחון, במגוון דעות.

הבמאי התנגד וניסה למנוע את הדיון הביקורתי לאחר השידור. מורה טען "שמההחלטה הזאת נודף ריח פוליטי", והשווה אותה לנהוג ב"רוסיה הסובייטית".[26]

בדיון הובעה תמיהה על ידי ארי שביט וצחי הנגבי, על שראשי הארגון מדברים בזלזול והתנשאות על ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד ברק, ומאשימים אותם בחוסר עבודת מטה ושיתוף הארגון בהחלטותיהם, כמו פתיחת מנהרת הכותל וההצעות בוועידת קמפ דייוויד. זאת, בניגוד להתייחסותם מלאת הערכה לראשי הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס, שכלל לא שיתפו את הארגון במהלך המשמעותי של הסכמי אוסלו [27]. בכיר השב"כ לשעבר ישראל חסון הודה בדיון כי שרות הביטחון עודכן על ההסכם רק כשבועיים לפני חתימתו. ראש המוסד לשעבר דני יתום וישראל חסון אמרו כי טענתו של עמי אילון, שלא היה מעורב בקבלת ההחלטות ושלא היה מעודכן באירועים שקדמו לפרשות פתיחת מנהרות הכותל וההתנקשות בח'אלד משעל, איננה נכונה. זאת ועוד, העניין נדון והוכרע, לדברי יתום, בהקשר לפרשת ההתנקשות בשתי ועדות חקירה.

בדיון הועלה גם ההבדל בין הערכות גורמי המודיעין בנוגע לפתיחת האירועים המכונים "האינתיפאדה השנייה". בעוד שלפי גרסת עמי אילון בסרט, הרשות הפלסטינית נגררה למעשה לעימות מזוין בעקבות המחאה בשטח, עמדת אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) היא כי ערפאת הכין ויזם עימות זה. הערכת אמ"ן המקדימה הובילה להכנת צה"ל לעימות, ולהצלחה צבאית בשלביו הראשונים. כמו כן, עמדת אמ"ן ניתמכת על ידי הדוברים הפלסטינים עצמם.[28]

בעקבות "משל החדר הריק" בו מתאר עמי אילון כי חדר המנהיג ריק, ולמעשה אין מנהיגות בישראל, הסכימו דני יתום וישראל חסון כי ראשי השב"כ, בדבריהם על המנהיגות הנבחרת, מערערים על מוסכמות היסוד של הדרג המבצע, מפרים אמון ואתיקה מקצועית ודבריהם בעלי סממנים לא-דמוקרטיים. הם ציינו כי המרואיינים לא דברו כך בעת היותם בתפקיד כלפי הדרג הנבחר, ואם חשבו כך היו צריכים להתפטר. כמו כן, הועלתה הבעייתיות בכך שראש שב"כ, דיסקין, התראיין לסרט עוד בהיותו בתפקיד.

ישראל חסון טען כי יש לזכור כי הסרט ערוך ומגמתי, וחבל שראשי הארגון שתפו פעולה ונגררו למניפולציה של הבמאי.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות בעברית

כתבות באנגלית

על סדרת הטלוויזיה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אוסקר 2012: היסטוריה. שני סרטים תיעודיים ישראליים מועמדים לאוסקר
  2. ^ נירית אנדרמן, פרס ל"שומרי הסף" מטעם איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי, באתר הארץ, 6 בינואר 2013
  3. ^ נירית אנדרמן, הסרט התיעודי "שומרי הסף" ממשיך לקטוף פרסים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2012
  4. ^ עוד צעד בדרך לאוסקר: "שומרי הסף" מועמד לפרס גילדת המפיקים, באתר וואלה, 3 בינואר 2013
  5. ^ נירית אנדרמן, פרס ל"שומרי הסף" בגרמניה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2013
  6. ^ 1 2 נירית אנדרמן, "שומרי הסף": ראש השב"כ לשעבר משווה את צה"ל לצבא הגרמני במלה"ע השנייה, באתר הארץ, 7 בינואר 2013
  7. ^ ישעיהו ליבוביץ, "שטחים", 1970-1968
  8. ^ מתוך אתר חברת Mac Guff
  9. ^ פסטיבל הסרטים של טלרויד בוחר את הזוכים, מגזין טלרויד, 4 בספטמבר 2012
  10. ^ אורי קליין, בדרך לקלפי פוגשים את שומרי הסף, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2012.
  11. ^ מרט פרחומובסקי‏, "שומרי הסף": דוקומנטרי חשוב ומטלטל, באתר וואלה, 30 בדצמבר 2012.
  12. ^ שמוליק דובדבני, "שומרי הסף": ראשי השב"כ מטלטלים בחקירה, באתר ynet, 1 בינואר 2013
  13. ^ מתי גולן, ‏שומרי הסף: משחק מכור, באתר גלובס, 1 בינואר 2013.
  14. ^ אדוה לנציאנו, עכבר העיר אונליין, "שומרי הסף": טיפול מעט חובבני בנושא חשוב, באתר הארץ, 5 בינואר 2013.
  15. ^ דרור אידר, "הבנאליות של דרור מורה, "ישראל היום", דעות, בדצמבר 2012
  16. ^ חנן עמיאור, ההשמטה הנוחה של המועמד לאוסקר, 18 ביוני 2013
  17. ^ יעקב אילון, ‏יעקב פרי: "'שומרי הסף' הוא תעודת כבוד למדינה", באתר ‏מאקו‏, 24 בפברואר 2013
  18. ^ ברק רביד, במשרד החוץ מתקשים להחליט אם שומרי הסף טוב להסברה, באתר הארץ, 20 במרץ 2013.
  19. ^ מייקל אורן, "שומרי הסף" מזיק לנו, באתר ynet, 16 במרץ 2013.
  20. ^ איי או סקוט, ‏25 מועמדים משנה בה 10 אינם מספיקים, הניו יורק טיימס, 14 בדצמבר 2012
  21. ^ מנהולה דרגיס, כנגד הסיכויים, סרטים חכמים מצליחים בקופות, הניו יורק טיימס, 14 בדצמבר 2012
  22. ^ ג'ו מורגנשטרן, ברוכים הבאים פירות הקטיף המאוחר, Wall Street Journal, ‏27 בדצמבר 2012
  23. ^ איימי קאופמן, הבחירות של איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס, באתר לוס אנג'לס טיימס, 9 בדצמבר 2012
  24. ^ הסרט הישראלי "שומרי הסף" זוכה בפרס המבקרים, באתר הג'רוזלם פוסט, 1 ביוני 2013
  25. ^ ברברה ונצ'רי, הוכרזה רשימת 15 הסרטים המועמדים לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, באתר פיטסבורג פוסט גאזט, 3 בדצמבר 2012
  26. ^ נירית אנדרמן, במאי "שומרי הסף" מאשים את ערוץ 1 בהכתבה פוליטית, באתר הארץ, 3 ביוני 2013
    רן בוקר, יוצר שומרי הסף: רשות השידור - רוסיה הסובייטית, באתר ynet, 3 ביוני 2013
  27. ^ ארי שביט, בדיון טלוויזיוני לאחר הקרנת פרק 4, הערוץ הראשון, 23 יוני 2013
  28. ^ בלוג מאפיהו, "אז אלה היו שומרי הסף שלנו? בררררר", 24 יוני 2013
פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר
שנות התשעים של המאה העשרים שאנן שיא (1991) • שנת 66' הייתה טובה לתיירות (1992) • סנג'ין (1993) • אל תגעו לי בשואה (1994) • באבא לובה (1995) • בית שאן: סרט מלחמה (1996) • האולימפיאדה הראשונה של אמא (1997) • יומן ראש הממשלה (1998) • הקומדיאנטים (1999)
העשור הראשון של המאה העשרים ואחת רשימת אהבה (2000) • תומר והשרוטים (2001) • מייק ברנט - לס מואה ט'מה (2002) • ההרוג ה-17 (2003) • את שאהבה נפשי (2004) • 18 קילו אהבה (2005) • סובנירים (2006) • מרגל השמפניה (2007) • ילדי השמש (2008) • שיטת השקשוקה (2009)
העשור השני של המאה העשרים ואחת חיים יקרים (2010) • הדירה (2011) • הצלמניה (2012) • שומרי הסף (2013)  • הנסיך הירוק (2014) • שיח לוחמים. הסלילים הגנוזים (2015) • פרינסס שואו (2016) • בן-גוריון, אפילוג (2017) • ארץ זרה (2018) • יונתן אגסי הציל את חיי (2019)
העשור השלישי של המאה העשרים ואחת לאה צמל, עורכת דין (2020) • שפר בדרך להוליווד (2021) • מחברות שחורות (2022) • אם זה נגמר - ענבל פרלמוטר (2023) • הדונם של סבתא (2024)
מועמדים ישראליים לפרס אוסקר
הסרט הזר הטוב ביותר 1964: "סאלח שבתי" • 1971: "השוטר אזולאי" • 1972: "אני אוהב אותך רוזה" • 1973: "הבית ברחוב שלוש" • 1978: "מבצע יונתן" • 1985: "מאחורי הסורגים" • 2008: "בופור" • 2009: "ואלס עם באשיר" • 2010: "עג'מי" • 2012: "הערת שוליים"
השחקן הטוב ביותר 1971: חיים טופול - "כנר על הגג" בתפקיד טוביה החולב
הצילום הטוב ביותר 1991: אדם גרינברג - "שליחות קטלנית 2: יום הדין"
הסרט התיעודי הטוב ביותר 1974: "המכה ה-81" • 2012: "חמש מצלמות שבורות" • 2012: "שומרי הסף"
הסרט הקצר הטוב ביותר 2014: "איה" • 2018: גיא נתיב - על הפקת "Skin" (זכייה) • 2021: עין לבנה
מיקס הסאונד הטוב ביותר 2013: ניב אדירי - "כוח משיכה" (זכייה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שומרי_הסף&oldid=40020971"