רוביגו

רוביגו
**Rovigo**
סמל רוביגו סמל רוביגו	דגל רוביגו דגל רוביגו
	המגדל ששרד מביצורי העיר (Torre Donà)
מדינה	איטליה
מחוז	ונטו
נפה	רוביגו
ראש העיר	ברונו פיבה ; Bruno Piva
שפה רשמית	איטלקית
שטח	108 קמ"ר
גובה	6 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	49,985 (1 בינואר 2023)
‑ צפיפות	460 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות	45°4′13″N 11°47′26″E / 45.07028°N 11.79056°E
אזור זמן	UTC +1
	האתר הרשמי של העיר
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון רוביגו

רוביגו (באיטלקית: Rovigo) היא עיר הבירה של נפת רוביגו שבמחוז ונטו שבאיטליה. רוביגו שוכנת על מישור הידוע בשם פולסין (Polesine) במרחק של 80 ק"מ לאורך מסילת הברזל מדרום-מערב לוונציה ובמרחק של 40 ק"מ מפדובה על תעלת אדיגטו (Adigetto). שטחה של העיר משתרע בין נהר אדיג'ה לבין תעלת ביאנקו (Canalbianco), 40 ק"מ ממערב לחוף הים האדריאטי. מישור הפולסין הוא מישור המשתרע בין נהרות האדיג'ה והפו והים ושטחו חופף פחות או יותר לשטחה של נפת רוביגו.

היסטוריה

רוביגו (בלטינית: Rodigium או Rhodigium) מוזכרת ככל הנראה לראשונה במסמך שמקורו מרוונה מה-24 באפריל 838. מקורו של שם העיר לא ברור. ב-920 היא נבחרה לשמש כמקום מושבו הזמני של הבישוף של אדריה, לאחר שעירו נהרסה על ידי פולשים מדיארים. הביצורים של רוביגו שהבישוף החל בבנייתם הושלמו בשנת 945. הויקונטים של רוביגו בנו חומת לבנים בשנות השלושים של המאה ה-12. המגדל הניצב ברוביגו עד היום (Torre Donà), הוא שריד ממצודה שנבנתה בתקופה זו. מגדל זה הוא בגובה של 66 מטרים.

ב-1194 נעשתה רוביגו לנחלתו של אצו דל אסטה (Azzo VI), דוכס פרארה, שקיבל את התואר של רוזן רוביגו. שלטונו של אסטה הסתיים ב-1482 כאשר הוונציאנים כבשו את העיר על ידי מצור והחזיקו בה עד לשנת 1484. אף על פי שאסטה קיבל את העיר בחזרה במהלך מלחמת ליגת קמברה, הוונציאנים שבו ב-1514 והחזיקו בעיר עד למהפכה הצרפתית. ב-1806 מינה נפוליאון את אחד הגנרלים שלו כדוכס רוביגו. ב-1815 הפכו האוסטרים את רוביגו לעיר מלכותית.

ב-1866, עם נפילתה של ממלכת לומברדיה-ונטו, סופחה רוביגו לממלכת איטליה. באותה שנה קושרה העיר למסילת הרכבת לפדובה, פרארה, ורונה (דרך לגנאגו –Legnago) ולקיוג'ה (דרך אדריה). בעשור הראשון של המאה ה-20 הוקמו בעיר מפעלי התעשייה המודרניים הראשונים, כשהמפעל החשוב ביותר בהם היה מפעל לייצור סוכר. ב-1927 הורחב שטחה של העיר לממדים של היום, כולל ערים שכנות שסופחו אליה. ב-1937 הוסט התוואי של תעלת אדיגטו לשוליים המערביים של העיר ושדירה ארוכה (Corso del Popolo), נבנתה על תוואי התעלה הישנה. בשנים 1943–1945 רוביגו הייתה לחלק מהרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ומאז 1946 היא חלק מאיטליה. בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 חוותה רוביגו תנופת התפתחות וקצב תהליך העיור שלה היה הגבוה מבין אלה של כל הערים במחוז ונטו לאחר מלחמת העולם השנייה.

אתרים חשובים

האדריכלות של רוביגו מושפעת הן ממקורות וונציאנים והן ממקורות מהעיר פרארה. האתרים העיקריים בעיר הם:

חורבות המצודה מהמאה ה-10 שכוללים שני מגדלים ששרדו.
כנסיית המדונה של ההצלה (Madonna del Soccorso) הידועה גם בשם "הרוטונדה" (La Rotonda). הכנסייה נבנתה בין השנים 1594–1606 על ידי פרנצ'סקו זמברלאן, (Francesco Zamberlan), מתלמידיו של אנדראה פלדיו, כדי להוות משכן לדמותה של מדונה עם ילד הנושאת ורד. לבניין הכנסייה תקרה שטוחה. מגדל הפעמונים מתנשא לגובה של 57 מטרים. קירות הכנסייה מכוסים בציורים מהמאה ה-17 מפרי עבודתם של אומנים מוונציה ומכלל המחוז.
הקתדרלה נבנתה במקור לפני המאה ה-11, אך היא נבנתה מחדש ב-1461 ושוב ב-1696.