רבי זירא
| לידה | בבל |
|---|---|
| מקום קבורה |
ארבל (זיהוי עממי מהמאה ה-11, או קודם לכן) טבריה (זיהוי עממי מהמאה ה-18) |
| תקופת הפעילות | דור שלישי לאמוראי בבל וארץ ישראל |
| רבותיו | רב הונא, רב יהודה, רבי יוחנן |
| תלמידיו | רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא |
| בני דורו | רבה, רב יוסף, רבי יצחק בר אבא |
  | |
רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעירא (בתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זעירא
השני שחי בדור החמישי לאמוראים.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה למשפחת כהנים, אביו של רבי זירא היה מוכס, ומוזכר בגמרא כאדם כשר וישר במיוחד[1].
הגמרא מספרת כי שבעת ימי המשתה שלו היו במהלך סוכות, ושמחת החתונה נערכה בסוכה[2].
בהיותו בבבל, למד בסורא ובפומבדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם מאה תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה[3]. כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור"[4].
הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה (ובהגייה הבבלית שמשמיטה עיצורים גרוניים: זירא). היה מכונה בפי חבריו 'קטינא חריך שקי' בארמית- 'הקטן חרוך השוקיים'. שרבי זירא היה מופלג בחומרות וסגפנות, והקפיד שלא למלא פיו שחוק מחשש קלות ראש[5]. ומסופר שהיה בודק את גופו באש התנור אם שולטת בו האש עד שפעם אחת משום הקפדת החכמים נחרכו שוקיו מהאש[6] הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא[7]. רבי זירא זכה לאריכות ימים, ונפטר בשיבה טובה.
במסכת מגילה מתואר גורלו המופלא של רבי זירא כאשר קיים מצוות סעודת פורים עם חברו רבה:
רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)
הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום[8].
בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד[9].
חבריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]על חבריו נמנה רב נחמן, עמו דן. אחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא היא סוגיית "תקפה אחד בפנינו"[10], הוא בדין "שנים אוחזין בטלית" שניים התופסין בידם בגד וכל אחד מהם טוען שהבגד שייך לו. במקרה כזה נפסק הדין במשנה[11], כי מכיוון ששניהם תופסים בטלית חשובים שניהם מוחזקים, וכל אחד ישבע שאין לו פחות מחציה ויחלוקו. על כך מסתפק רבי זירא מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות.
חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל[12].
תלמידיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרוב ביותר מבין תלמידיו היה רבי ירמיה, שהרבה פעמים הקשה ושאל ממנו, ורבי זירא חיבבו עד שקרא לו 'ירמיה בני'[13]. במסכת נידה מובא ששאלו רבי ירמיה שאלה היפותטית שהייתה על גבול הגיחוך, אך רבי זירא, שהיה מחמיר מאוד וסגפן, לא היה ממלא פיו שחוק ולא צחק[14]. במסכת מגילה מובא דיון בין השניים לגבי הלכה שנמסרה מפי רבי זכאי דכבול בדבר תיקון טעויות בקריאת התורה בבית הכנסת[15].
קברו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקום קבורתו לא נזכר בספרות חז"ל, אך על פי מסורת עממית מימי הביניים נקבר ביישוב ארבל.
האזכורים הראשונים לקברו מצויים בכתבי עולי הרגל החל מהמאה ה-11 (או המאה ה-12)[16]. ביניהם ניתן למנות את יעקב בן נתנאל הכהן (סוף המאה ה-12), שמואל ב"ר שמשון (תחילת המאה ה-13), מנחם החברוני (תחילת המאה ה-13) ועוד.
זיהוי הקבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקר שנערך בשנת 2007 הצליח, ככל הנראה, לאתר את הקבר המתואר בכתבי עולי הרגל.
על פי עולי הרגל מקום קברו של נתאי הארבלי הוא בצד שכנגד ר' זירא, בתוך היישוב – כפר, ובקצהו, מפלס אחד מעל בית הכנסת, בסמוך לבאר – מעין של היישוב, בנוי ע"י אדם ככיפה [תקרה בצורת קשת] מרובעת [המסגרת העליונה], ואבנים ארוכות בנויות על גבי המערה לאורך המערה, והם הכיפה [תקרה] של המערה. תיאור זה הינו המיקום המדוייק הנמצא בקצה המזרחי של הכפר, ובסמוך לו [מזרחית דרומית] ישנה הבאר העתיקה של הכפר ששימשה [לפי גודלה] את מרבית תושבי הכפר... כנ"ל אצל נתאי הארבלי, קברו של ר' זירא נמצא מחוץ לכפר ובסמוך לו, מפלס אחד מתחת לבית הכנסת, בצד שכנגד נתאי, ציון גדול שנפל ונחרב. אכן הציון נמצא מעבר לחומת היישוב, סלע גדול הנראה לעין, שהוא חלק מהיקף גדר-חצר הקבר. יש לציין כי סיר אוליפנט כתב בספרו כי עולי הרגל היו מראים על הציון הגדול הזה כי הוא קבר צדיק.
— י' סטפנסקי, י' הרצברג, י' גבאי. "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל". כרך א', מערכת: ארבל (מהדורת 2011)
טבריה (המאה ה-18)
[עריכת קוד מקור | עריכה]משה ירושלמי[17] (1769 לערך), מציין את קבר רבי זירא בארבל[18], אמנם הוא מציין את קברו גם בטבריה: "דרומית לטבריא קבור הרמב"ם בתוך גן… ולא הרחק משם בית מדרש בו קבורים ר' אמי ור' אסי ורב זירא". לאחר עדותו של משה ירושלמי, אזכור קברו בטבריה מצוי במספר מקורות מצומצם. ביניהם, משה ריישר[19] (1850 לערך) ואברהם מנחם מנדל מור[20] (1850 לערך).
מתורתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אהרן ארנד, "סעודת הפורים של רבה ור’ זירא בראי פרשני התלמוד", בד"ד - בכל דרכיך דעהו 8 (תשנ"ט), עמ' 65–75
- אברהם גולדברג, "ר’ זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 319–341
- הרב יהודה לייב פישמן מימון (עורך), רבי זירא, יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמ' קל"ז–קנ"ב, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב אהרן הימן, "רבי זירא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמודים 398-386, באתר היברובוקס
- רבי זירא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- שמואל פאוסט, עלייתו של רבי זירא - ירושלמי ברכות ב' (מקור ראשון 22.12.06), באתר "דעת"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ה, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, עמוד א'. ראו גם: דברי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ב, עמוד א'. אמנם בכתב יד פירנצה של התלמוד כתוב שהוא התענה כדי לא לשכוח את תלמודה של בבל (המילה "לא" מחוקה בקו, אולם ברור שזה הנוסח המקורי, ראה את כתב היד כאן.), אך ברוב כתבי היד הגרסה היא שהתענה על מנת לשכוח את תלמודה של בבל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ג, עמוד ב'.
- ^ נדה כג וראה שם עוד בחי' חת"ס
- ^ בבא מציעא פה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ג, עמוד ב'.
- ^ מו"ק ד' ע"א. לרוב הפירושים. אך הריטב"א מפרש שם ברי כמו בריא-ודאי.
- ^ נדה כ"ג ע"א עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ורש"י שם
- ^ תלמוד ירושלמי, מגילה, לא, ב.
- ^ יחוס הצדיקים", רשימת צבי אילן ג' (המאה ה-11-המאה ה-12)
- ^ בחיבור "ידי משה"
- ^ "ארבלתא, הכפר חרב. לדרום קבורים ר' זירא ונתאי הארבלי, וקבריהם מכוסים אבנים גדולות"
- ^ בספרו "שערי ירושלים": "ברחוק חצי שעה קרוב לחמי טבריא יש גל אבנים, ושם קבר ר' ירמיה האמורא, וקרוב אליו חצר מוקף שלוש קירות ורצפת אבנים ובתוכה ציון, ושם קבר ר' מאיר בעל הנס התנא… ואצלו קבר ר' אמי ור' אסי, ואין עליהם שום סימן. גם קבר ר' זירא הנזכר במגילה [ו, א]"
- ^ בספרו "מבשרת ציון": "חמי טבריא המהוללים… קרוב להם גל אבנים, ואומרים כי שם קבר ר' ירמיה האמורא. וקרוב אליו… ר' מאיר התנא… ואצלו קבר רב אמי ורב אסי ורב כהנא… גם קבר ר' זירא, כנזכר במגילה [ו, א]"
