לדלג לתוכן

קלוד אדריאן הלווטיוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלוד אדריאן הלווטיוס
Claude Adrien Helvétius
לידה 26 בינואר 1715
פריז, צרפת
פטירה 26 בדצמבר 1771 (בגיל 56)
פריז, צרפת
מקום קבורה כנסיית סן-רוק (פריז) עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם דטרמיניזםמטריאליזםתועלתנות
תחומי עניין אתיקהפילוסופיה פוליטיתחינוך
עיסוק פילוסוף, משורר, המורליסטים הצרפתים, סופר, אנציקלופדיסטים עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ ג'ון לוק
השפיע על צ'זארה בקאריהג'ון סטיוארט מילג'רמי בנת'םקרל מרקס
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Anne-Catherine de Ligniville, Madame Helvétius עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Élisabeth Charlotte Helvétius, Geneviève-Adélaïde Helvétius עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קלוֹד אַדְרִיאֶן הֶלְוֶטִיוּסצרפתית: Claude Adrien Helvétius,‏ 26 בינואר 171526 בדצמבר 1771) היה פילוסוף צרפתי, שנודע בעיקר בשל הגותו האתאיסטית, התועלתנית והשוויונית, שהשפיעה על פילוסופים והוגים רבים בעידן הנאורות ולאחריו.

קלוד אדריאן הלווטיוס נולד בפריז כבן למשפחת רופאים, שנקראה במקור Schweitzer ("שווייצרי" בגרמנית; Helvétius בלטינית). אביו, ז'אן קלוד אדריאן, היה הרופא הבכיר של מריה לשצ'ינסקה, מלכת צרפת. הלווטיוס עצמו יועד על ידי משפחתו לקריירה בתחום הפיננסי, כשולייה לדודו מצד אמו,[1] על אף שבזמנו הפנוי העדיף לעסוק בשירה. בגיל עשרים ושלוש מונה לגובה מס, לבקשת המלכה, תפקיד שהעניק לו הכנסה של 100,000 כתרים לשנה ואיפשר לו ללמוד ולהרחיב את אופקיו. הוא הושפע מדמויות בולטות כגון וולטר ומונטסקייה, ואשתו, אן-קתרין, אירחה בביתם סלון תרבותי אליו הגיעו דמויות מובילות של עידן הנאורות במשך חמישה עשורים.

בשנת 1758 פרסם הלווטיוס את עבודתו החשובה ביותר, De l'esprit (על רוח המחשבה), בה טען כי כל היכולות האנושיות – לרבות אלו הנתפסות כ'רוחניות' – הן מופעים של תחושות פיזיות בלבד, וכי המניע האמיתי היחיד של בני האדם הוא אינטרס עצמי, לכן אין טוב ורע, רק הנאות מתחרות. הגישות האתאיסטיות, התועלתניות והשוויוניות שהובעו בעבודה גרמו למחאה ציבורית, ועל אף שהלווטיוס מיהר לפרסם הסתייגויות לעמדותיו, החיבור נשרף בפומבי בהמלצת הסורבון והכנסייה ב-1759.

ב-1764 ביקר הלווטיוס באנגליה, ושנה לאחר מכן הגיע לברלין בעקבות הזמנתו של פרידריך הגדול, שהעניק לו תשומת לב מיוחדת ואף הושפע מהגותו האתאיסטית.

אחרי 10 שנים, כאשר צבר די הון, הוא ויתר על תפקידו כגובה מס, ופרש לאחוזתו בצרפת, שם השקיע את הונו בסיוע לעניים, בעידוד החקלאות ובפיתוח של תעשיות, צעד שתרם להערכתו בעיני פילוסופים רבים.

"על רוח המחשבה" (De l'esprit)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור זה שפורסם ב-1758 נועד להיות תגובת-נגד לחיבורו הנודע של מונטסקייה, "רוח החוקים", ובעיקר כנגד התאוריה של האחרון אודות שינויי האקלים כמשפיעים על אופיין של האומות.

החיבור משך תשומת לב מיידית וגרר התנגדות מאסיבית, במיוחד מפי יורש העצר לואי, בנו של לואי ה-15. התובע הכללי, ז'ולי דה פלורי, גינה את החיבור בפרלמנט הצרפתי בינואר 1759, ובעקבותיו גם הסורבון, שכמריו שכנעו את בית המשפט כי הוא גדוש בדוקטרינות מסוכנות ביותר. הספר הוכרז ככופרני ואתאיסטי, ונידון על ידי הכנסייה והמדינה לשריפה. הלווטיוס, מבוהל מהסערה שנוצרה, מיהר לכתוב שלושה כתבי הסתייגות משפילים – ולמרות זאת הספר נשרף בפומבי על ידי התליין הראשי של פריז.

לשריפת הספר היו השפעות שליליות מרחיקות לכת על הפילוסופים האחרים בצרפת, ובפרט על דני דידרו שהיה עסוק בחיבור האנציקלופדיה הגדולה. הרשויות הדתיות, במיוחד הישועים והאפיפיור קלמנס ה-13 (שמונה לתפקידו ב-1758), החלו לחשוש מהתפשטות של אתאיזם, וביקשו למוטט את ה'מחשבה המודרנית' בנוקשות ובמהירות; חיבורו של הלווטיוס שימש כשעיר לעזאזל לצורך כך.

עמוד השער של התרגום לאנגלית של De l'Esprit, מ-1759.

עם זאת, האירועים הובילו לפרסומו של הספר והוא תורגם כמעט לכל השפות האירופיות.

מטריאליזם דטרמיניסטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו של הלווטיוס מציג גישה מטריאליסטית-דטרמיניסטית ייחודית, הבאה לידי ביטוי בטענות הבאות המוצגות בו:

  1. כל יכולותיו האדם, לרבות אלו הנתפסות כ'רוחניות' כמו זיכרון, יכולת השוואה ושיפוטיות, אינן אלא תחושות פיזיות. ההבדל בין האדם לחיה הוא רק בארגון הפיזי החיצוני שלנו.
  2. האינטרס העצמי, המושתת על העדפת ההנאה על פני הכאב, הוא המקור הבלעדי של שיקול הדעת, הפעולה והבעות החיבה האנושיות. "שני אלה", הוא אומר על רדיפת ההנאה והבריחה מכאב, "הם, ותמיד יהיו, העקרונות היחידים של פעולה אנושית."[2] אפילו פעולות של הקרבה עצמית הוסברו על ידו כתוצאה מכוונת של חישוב המעדיף את ה'רווח' מההקרבה על פני המחיר הכרוך בה.
  3. אין לאדם בחירה חופשית בין טוב לרע ופעולותיו הן למעשה דטרמיניסטיות.
  4. אין מושג אמיתי של זכויות טבעיות או מוחלטות; מושגי הצדק והעוול האנושיים משתנים כולם בהתאם לנוהג המקובל.

השוויון הטבעי של האינטליגנציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כל האנשים", טען הלווטיוס, "הם בעלי יכולת הבנה שווה."[3] כפילוסופים רבים בני התקופה שהחזיקו בתפיסותיו של ג'ון לוק, ראה גם הלווטיוס את המוח האנושי כדף חלק, אך לא רק מרעיונות, אלא גם מנטיות מולדות ומהרגלים. כל אי שוויון באינטליגנציה אינו תלוי בארגון הטבעי, אלא בחוסר שוויון בתשוקה ללימוד. תשוקה זו, אצל אנשים 'מאורגנים היטב', קיימת באותה מידה, ומכאן נובע כי אנו חבים את כל השכלתנו לחינוך.

השוויון הטבעי האמור חל על כל בני האדם מכל העמים, ומכאן שהבדלים במאפיינים לאומיים אינם תוצאה של הבדלים מולדים, אלא תוצר לוואי של מערכת החינוך והממשלה. "שום אומה", כתב הלווטיוס, "אינה יכולה לראות עצמה נעלה על אחרות בשל סגולות מולדות כלשהן."[4]

מכיוון שלכל בני האדם יש את אותו הפוטנציאל הטבעי, הרי שלכולם יש את אותה היכולת ללמוד. לפיכך, חינוך היא השיטה שבעזרתה יש לבצע רפורמות בחברה, וכמעט שאין מגבלה לשיפורים החברתיים הדרסטיים שניתן להשיג באמצעות הפצה של החינוך.

"האמנות של עיצוב אנשים," כותב הלווטיוס, "קשורה בכל המדינות לשיטת הממשל",[5] ומכאן שחינוך באמצעות התערבות ממשלתית היא המתודה בה יש לנקוט כדי לבצע רפורמות.

הרעיונות המקוריים בהגותו של הלווטיוס הם אלו אודות השוויון הטבעי של האינטליגנציה והאומניפוטנטיות של החינוך. אף אחד מרעיונות אלה אמנם לא זכה להסכמה רחבה, אך הם השפיעו במידה מסוימת על הפילוסופיה של ג'ון סטיוארט מיל ועל זו של ג'רמי בנת'ם. בנוסף, ההומניסט צ'זארה בקאריה הצהיר כי הוא הושפע במידה רבה מהלווטיוס בניסיונו לשנות את חוקי העונשין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחיבורו המפורסם של בקאריה "על פשעים ועל עונשים".

להיבטים המטריאליסטיים בהגותו של הלווטיוס, כמו גם בזו של הברון ד'אולבאק, הייתה השפעה על קרל מרקס, שחקר את הרעיונות של הלווטיוס כששהה בפריז. מרקס הגדיר מאוחר יותר את רעיונותיהם של השניים כ"בסיס החברתי של הקומוניזם".[6]

כבר בחייו הביעו מספר פילוסופים והוגים הסתייגות מגישתו: וולטר טען כי היא אינה מקורית, אם כי הוא הגן על זכותו של הלווטיוס לפרסם את חיבורו. דידרו, שהקדיש חיבור מיוחד לביקורת על הגותו של הלווטיוס (Réfutation d'Helvétius), העיר בלגלוג קל, כי אם תפיסתו של הלווטיוס בדבר שוויון האינטליגנציה הייתה נכונה, הרי ש-De l'esprit יכול היה להיכתב על ידי שומר הכלבים שלו. הפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג האמאן (אנ') התנגד נמרצות לדוקטרינה הרציונליסטית של הלווטיוס,[7] ואילו הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין מנה את הלווטיוס, יחד עם הגל, פיכטה, רוסו, סן סימון וז'וזף דה-מייסטרה כאחד מששת "אויבי החופש" שיצרו את הבסיס הרעיוני המודרני של המשטר הסמכותני.[8]

שאיפותיו כמשורר באו לידי ביטוי בשירו Le Bonheur (האושר) שפורסם לאחר מותו, ב-1773. בשיר מפתח הלווטיוס את הרעיון כי אושר אמיתי יכול להימצא רק בהפיכת האינטרס של אדם אחד לאינטרס של הכלל.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Helvetius: A Study in Persecution by David Warner Smith, Clarendon Press Oxford, 1965.
  2. ^ Helvétius, Claude Adrien, Treatise on Man: His Intellectual Faculties and his Education, transl. W. Hooper, M. D., (London: Albion Press, 1810), p. 146
  3. ^ Helvétius, Claude Adrien, De l'esprit or, Essays on the Mind, and Its Several Faculties, (London: 1759), p. 286
  4. ^ Helvétius, De l'esprit, p. 21
  5. ^ Helvétius, De l'esprit, p. 325
  6. ^ Mehring, Franz, Karl Marx: The Story of His Life (Routledge, 2003) p. 75
  7. ^ Robert Alan Sparling, Johann Georg Hamann and the Enlightenment Project, University of Toronto Press, 2011, p. 34.
  8. ^ Berlin, Isaiah, Freedom and Its Betrayal: Six Enemies of Human Liberty (Princeton University Press, 2003