לדלג לתוכן

קטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
המונח "בגיר" מפנה לכאן. לערך העוסק בחברת טקסטיל ישראלית, ראו בגיר (חברה).

קטין הוא ההגדרה המשפטית לאדם שטרם מלאו לו 18 שנים. אדם שמלאו לו 18 שנים נקרא בגיר.

סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מגדיר את המונח "קטין" על מנת לסייג פעולות משפטיות אשר קטין אינו רשאי לבצען אלא בהסכמת נציגו. החוק קובע כי פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו, וההסכמה יכולה להינתן מראש או בדיעבד, וכן יכולה להינתן לפעולה ספציפית או לסוג מסוים של פעולות. כפי שהנציג יכול לאשר פעולה, הריהו רשאי לבטלה כל עוד לא בוצעה.

במקרה ובוצעה פעולה משפטית של קטין ללא הסכמת הנציג, הרי שניתן לבטלה על ידי הנציג, או על ידי היועץ המשפטי לממשלה, או אפילו על ידי הקטין, תוך חודש ימים לאחר הפיכתו לבגיר.

רוב המדינות מחוקקות חוקים המגנים על הקטינים וזאת לאור ההנחה שקטינים אינם בעלי יכולת לדאוג לעצמם ולצרכיהם הפיזיים והנפשיים, אינם מסוגלים לפרנס את עצמם, או שאינם בעלי שיקול דעת בוגר ועצמאי. דוגמאות להגנות אלו כוללים חוקים העוסקים באיסור פרסום תמונה ושם קטין; איסור המרת דת של קטין; צווי איסור מכירת משקאות חריפים וסיגריות, דרישות נוכחות בבתי הספר, הצורך באישור נציג לצורך ביצוע פעולות משפטיות (כגון חתימה על חוזים או פתיחת חשבון בנק), מגבלות בהוצאת רישיון נהיגה, משפטים ועונשים מופרדים (כגון בית המשפט לנוער), חוקי העסקת ילדים, וחוקים אחרים המגנים מפני ניצול והתעללות.

חלק מן החוקים האמורים לעיל, שמטרתם להגן על הקטין, מטילים מגבלות על זכויותיו, כגון הזכות להצביע, לחתום על חוזה, לרכוש באשראי וכדומה.

אפוטרופוס טבעי לקטין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע: ”ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים”. משמעות הדבר היא שחלה עליהם חובה וזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה וכן שמירה על נכסיו, ניהולם ופיתוחם. בנוסף, ההורים רשאים להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו והם בעלי הסמכות לייצגו.

מצדו של הקטין, נקבע בחוק כי: ”הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם”. כלל חשוב החל על הורים הוא כי הם חייבים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין, וחייבים שניהם לפעול תוך הסכמה, וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו. בעניין שאינו סובל דיחוי, כגון במצב רפואי דחוף, רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו.

בעניין ניהול נכסי הקטין, קובע החוק כי במקרה ולקטין הגר אצל הוריו יש הכנסות (למשל, כי ירש נכסים), הרי שאלו ישמשו במידה נאותה לקיום משק הבית המשפחתי ולסיפוק צורכי הקטין.

במקרה והורה אינו מסוגל למלא את חובותיו בנוגע לרכושו של הקטין או מזניח חובות אלו, להבדיל מהנושאים האחרים שהם באחריות ההורים, הרי שבית המשפט רשאי להורות כיצד יש לפעול.

בנוסף, קובע החוק כי בית המשפט לא ימנה אפוטרופוס בנוסף על הורה אלא אם ראה סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין, ולאחר שלהורה ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיו.

לפני מינוי אפוטרופוס בידי בית המשפט, ישמע בית המשפט את דעת הקטין אם הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו.

יחס החוק הישראלי לקטינים ולבגירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מקבל ילד מספר זהות עם לידתו, אך הזכות והחובה להצטייד בתעודת זהות כחולה תקפה רק מהגיעו לגיל 16. עד סוף המאה ה-20 נרשמו ילדים בדרכונים של הוריהם, אך באחרונה ניתן להנפיק לילד דרכון משלו, על שמו.

החל מהגיעו לגיל עשר אין ההורים יכולים להמיר את דתו של ילדם בלי-הסכמתו. מגיל 12 נושאים קטינים וקטינות באחריות פלילית על פגיעה בגוף או ברכוש,[1] אם כי לא יועמדו למשפט בטרם מלאו להם 13.

בגיל 14 רשאים נערים ונערות לפתוח חשבון בנק בהסכמת הוריהם, ולבצע פעולות כספיות מסוימות; מגיל 16 ומעלה אין עוד צורך בהסכמת ההורים לכך, וניתן לעשות כך באופן עצמאי. בהתאם לחוק עבודת הנוער אין להעסיק ילד שטרם מלאו לו 14 שנים, נערים ונערות בני 14 מותר להעסיק רק בחופשות, ומגיל 15 עד גיל 18 מותר להעסיקם ביתר ימות השנה במקרים חריגים.

חוק גיל הנישואין, תש"י-1950, מאפשר רק למי שמלאו לו 18 שנים להינשא. אולם אם מלאו לקטין 16 שנים ובית המשפט סבור שהנישואין יהיו לטובתו של הקטין הוא רשאי לאשר את הנישואין. במקרה של קטין שמלאו לו 16 שנים אך עוד לא מלאו לו 17 שנים הוא רשאי לאשר את הנישואין רק לאחר שקיבל תסקיר של עובד סוציאלי.

קיימים תחומים נוספים בהם יש התייחסות למעמדו של הקטין, בחקיקה או בפסיקת בתי המשפט:

  1. הגירת קטינים עם אחד ההורים לארץ אחרת.
  2. קביעת זמני שהות עם אחד ההורים.
  3. החלטות במקרה של חטיפת קטין על ידי אחד ההורים.
  4. אימוץ קטינים
  5. קביעת משמורת על קטין
  6. שינוי שם לקטין
  7. בחירת מסגרת חינוכית-לימודית לקטינים
  8. טיפול רפואי לקטין
  9. הכרזה על אבהות על קטין
  10. מינוי אפוטרופוס לקטין וניהול רכוש קטין.

התפיסה בנוגע לקטינים היא כי יש לתת להם את הזכות להשמיע את קולם, בהתאם לגילם וכושרם לעשות זאת, וכי יש לתת משקל לעמדתם, בין השאר, ככל שגילם בוגר יותר, שעמדתם נובעת מכושר לקבל החלטות עבור עצמם, וככל שההחלטה משפיעה באופן מהותי על חייהם ועל רווחתם.[2]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • נתנאל ר. בושרי (2019), קטינים במשפט: מתלות לעצמאות (הוצאת שהם)
  • שולמית אלמוג, זכויות של ילדים, הוצאת שוקן, 1997
  • החוק והילד: קובץ חקיקה, בעריכת ורד וינדמן, 2009 (מהדורה חמישית)
  • רבקה בר־יוסף, ילדות בסביבה החברתית המשתנה של סוף האלף השני, מגמות כרך מ' (3), אוגוסט 2000
  • עו"ד טלי ניר, מעצר וחקירת קטינים, זכותן מגע עם המשטרה, ינואר 2012
  • מדינת ישראל הרשות השופטת, דברי הסבר בנושא בתי משפט לנוער- קטין שביצע עבירה

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977
  2. ^ להרחבה, ראו: נתנאל ר. בושרי (2019), קטינים במשפט: מתלות לעצמאות, חלק ב'- הדין המצוי, הוצאת שהם