קתה קולוויץ

קתה קולוויץ
Käthe Kollwitz

לידה	8 ביולי 1867 קניגסברג, פרוסיה המזרחית, הקונפדרציה הצפון-גרמנית
פטירה	22 באפריל 1945 (בגיל 77) מוריצבורג , גרמניה הנאצית
שם לידה	Käthe Schmidt
מקום קבורה	בית הקברות המרכזי פרידריכספלדה
מקום לימודים	אקדמיה ז'וליאן האקדמיה לאמנות של קניגסברג
תקופת הפעילות	1914
תחום יצירה	הדפס, רישום, פיסול
זרם באמנות	אקספרסיוניזם
יצירות ידועות	"אם עם בנה המת" , 1937
פרסים והוקרה	פרס וילה רומנה (1906) אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה
בן או בת זוג	קרל קולוויץ
צאצאים	האנס קולוויץ, פטר קולוויץ

דיוקן עצמי, ליתוגרפיה, 1924

קֵתֵה (שמידט) קוֹלְוִויץ (בגרמנית: Käthe Kollwitz; ‏8 ביולי 1867, קניגסברג, פרוסיה המזרחית – ‏22 באפריל 1945, מוריצבורג (ליד דרזדן), סקסוניה, גרמניה הנאצית) הייתה אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה, חברת הזצסיון הברלינאי. יצירתה נותנת ביטוי אישי עז לסבלם של פועלים ושל אנשים קשי היום שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השני ובין שתי מלחמות העולם. בעבודותיה ניכרת זיקתה לסוציאליזם, ורוח פציפיסטית מנשבת בהן.

תולדות חייה

אם ותינוקה

כריכת ספר ציורים של קתה קולוויץ

חייה של קתה קולוויץ, שנמשכו כמעט שמונים שנה, הקבילו לתולדותיה של המדינה הגרמנית המודרנית. היא נולדה זמן קצר לפני איחוד גרמניה, ונפטרה כשבועיים לפני נפילת הרייך השלישי. תקופה סוערת זו, שבמהלכה חוותה קולוויץ גם טרגדיות אישיות, מצאה ביטוי נרחב ביצירתה.

מילדות לבגרות - עד מלחמת העולם הראשונה

קולוויץ גדלה בקניגסברג, ובגיל 14 החלה ללמוד אמנות. בשנים 1890–1885 הרחיבה את הידע שרכשה בלימודיה בהדפס בתצריב גם בלימודי האמנות וטכניקות ההדפס בברלין ובמינכן.

בשנת 1891 נישאה קתה לרופא קרל קולוויץ, והשניים השתקעו בשכונת הפועלים פרנצלאואר ברג שבברלין. מטופליו של ד"ר קולוויץ נמנו עם בני מעמד הפועלים הנמוך והזוג סבב בחיים של עוני ודלות. לזוג נולדו שני ילדים: הנס (1892) ופטר (1896).

קולוויץ לא הצליחה למצוא לה מקום בתערוכות רשמיות, שכן עבודותיה היו קשות לצפייה, ולא נעמו לפטרוני האמנות. ב-1893 חָבְרָה קולוויץ לצייר האקספרסיוניסטי הנורווגי אדוורד מונק ולאחרים, ויחד הם הציגו את תמונותיהם בתערוכה עצמאית. ההכרה באה מאוחר יותר, בשנת 1898, כאשר מחזור הציורים שלה "מרד האורגים" הוצג ב"תערוכת האמנות הגדולה" בברלין. קולוויץ הייתה מועמדת לקבלת מדליית כסף, אך קיסר גרמניה וילהלם השני מנע את מתן המדליה. בשנים 1898–1903 לימדה קולוויץ בבית הספר לנשים אמניות בברלין (Berliner Künstlerinnenschule). בין תלמידותיה הייתה לילי צדק.

בשנת 1904 ביקרה קולוויץ בפריז ושם למדה את יסודות הפיסול. במהלך ביקורה פגשה קולוויץ אמנים אחרים, ובהם הפסל אוגוסט רודן. ב-1907 בילתה שנה בפירנצה בכספי "מלגת התפנות" המיועדת לאמנים גרמנים (פרס וילה רומנה, המוענק עד היום).

ממלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנאצים

המאורע שהותיר חותם עמוק בקתה קולוויץ והשפיע רבות על יצירתה היה נפילת בנה פטר בקרבות מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. במשך כ-17 שנה הכינה את מצבת הזיכרון "ההורים האבלים" לזכרו. בשנת 1932 הוסר הלוט מן האנדרטה שהוצבה בבית הקברות הצבאי בפלנדריה, שם נהרג ונקבר בנה. מאוחר יותר, במלחמת העולם השנייה, היא שכלה גם את נכדה.

ב-1915, קולוויץ לקחה חלק בכנס הייסוד של ליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות בהאג ויצירה ליתוגרפיה של אמהות וילדים מוכי צער וכאב מהמלחמה. גלויות הופקו מהליתוגרפיה וחולקו בכנס.

קתה קולוויץ החלה לזכות בהערכה ציבורית. ביובל החמישים שלה (1917) הוצגה תערוכה שלה בברלין. ב-1919 הייתה לאישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הפרוסית לאמנות, וכעשר שנים לאחר מכן, ב-1928, נתמנתה לראש "כיתת האמן לאמנות גרפית" באקדמיה. שיתפה פעולה עם ג'ולי וולפטורן בתערוכה "Verbindung Bildender Künstlerinnen"

לאחר רצח הסוציאליסט הלוחם קרל ליבקנכט (1919) הקדישה לו תחריט עץ המתאר את חבריו העוברים על פני הגופה.

בשנת 1920, יחד עם קבוצת מדענים ואנשי רוח, ביניהם אלברט איינשטיין והסופר האמריקאי הסוציאליסט אפטון סינקלר, הקימה את ארגון העזרה הבינלאומי של העובדים (Internationale Arbeiterhilfe (IAH. היא הפיקה מספר כרזות עבור הארגון, שקראו: "עיזרו לרוסיה" ו"וינה גוססת! הצילו את ילדיה!".

את יום הולדתה ה-60 ב-1927 חגגו בסדרה של תערוכות לכבודה. באותה שנה הוזמנה למוסקבה להשתתף בחגיגות העשור למהפכת אוקטובר. ההערכה הגבוהה ביותר ניתנה לה בשנת 1929: היא זכתה לעיטור הכבוד פור לה מריט למדעים ואמנות (Pour le Mérite für Wissenschaften und Künste).

כחברה פעילה באגודת האמניות בברלין החל משנת 1927, הציגה את ציוריה ועבודות אחרות לצד אמניות ידועות כמו רחל שליט-מרכוס, לוטה לזרשטיין, ג'ולי וולפטורן, קתה מינצר-נוימן וגרטה צ'אקי-קופוני.

בימי השלטון הנאצי

המשטר הנאצי זכר לה לרעה את זיקתה לסוציאליזם ולפציפיזם. כבר בראשיתו ב-1933 נאלצה קולוויץ להתפטר מהאקדמיה ומתפקידה כראש "כיתת האמן". משנת 1936 לא הורשתה עוד להציג את תמונותיה, והן הוסרו מהתערוכות ומהגלריות שבהן נתלו. אמנותה תוייגה כ"דגנרטיבית" (אם כי יצירותיה לא הוצגו בתערוכת אמנות מנוונת) והיא אף נחקרה על ידי הגסטאפו בעקבות ראיון שנתנה לעיתון סובייטי.

מרבית שנות מלחמת העולם השנייה עברו עליה בברלין. ב-1940 נפטר בעלה, וב-1942 פקד אותה שכול נוסף: נכדה פטר, בן בנה השני הנס, נהרג בשרות הוורמאכט. ב-1943 נפגע ביתה בהפצצה וחלק ניכר מעבודותיה אבד. קתה קולוויץ בת ה-76 פונתה מברלין לעיר נורדהאוזן ומשם עברה להתגורר סמוך לדרזדן, בהזמנתו של הנסיך ארנסט היינריך מסקסוניה. שם גם נפטרה כשנתיים לאחר מכן, זמן קצר לפני כניעת גרמניה הנאצית. קברה שוכן בבית הקברות המרכזי פרידריכספלדה בברלין.

יצירתה

שתי נשים, ילדה ובובה

אם ושני ילדים

אמירתה החברתית

יצירותיה של קתה קולוויץ הן כתב אישום חברתי כנגד העוולות הנעשות למעמד הפועלים העני, ויש בהן הזדהות רגשית עמוקה עם מושאי עבודותיה: מבטי הילדים המושיטים את צלחותיהם לקבל מעט אוכל, מבט מבוהל של אם הנושאת את בנה קורבן התאונה, גופה המעוות של אישה הנלחמת במלאך המוות, הזעם על פניהם של איכרים המניפים חרמשים. תמונותיה מלאות קדרות ומועקה. מעטות היצירות שיש בהן שביב של תקווה, כמו תמונת האם המחייכת אל ילדה, או הרוך על פניה של אם מיניקה, וגם בהן יש דוק של עצב. עבודותיה מפגינות הזדהות רבה עם גורלן הקשה של הנשים והאמהות. ילד מת בחיקה של אם, אישה המתבשרת על נפילת בעלה בחזית, אישה וילדיה בבית מחסה עירוני, נשים מאחורי סורגים. באחד מציוריה הראשונים, "גורלה של אישה", המבוסס על דמותה של גרטכן מתוך פאוסט של גתה, היא מתמודדת עם המיניות ומשחק הגברים ברגשותיה של האישה.

קולוויץ שאבה השראה ליצירותיה מביתה: סבה הטיף נגד הכנסייה הממוסדת הנתמכת בידי המדינה. אביה, קרל שמידט, השתתף בהתקוממות "אביב העמים" ובעקבות זאת נאלץ להפסיק את לימודי המשפטים באוניברסיטה ולמצוא את פרנסתו כבנאי. קולוויץ הצעירה נחשפה לדיונים פוליטיים וקראה ספרים של גתה, טולסטוי, היינה, אמיל זולא ואחרים. בבגרותה השתמשה ביצירתה בדמויות מסיפוריהם וממחזותיהם. האזור העני שבו התגוררה בצפון ברלין, ומטופליו של בעלה מקרב אוכלוסיית הפועלים, עוררו בה אהדה לאנשים אלה ולסבלם. נפילת בנה במלחמה העצימה במידה ניכרת את השקפת העולם האנטי-מלחמתית שלה.

את דעותיה הפוליטיות הביעה קולוויץ בציורי כרזות לארגונים שונים ובסדרת ציורים לכתב העת הסאטירי "זימפליציסימוס" (Simplicissimus). היא גם לא היססה להביע דעתה ברבים. בשנת 1897 צירפה את חתימתה לעתירה שאורגנה על ידי מגנוס הירשפלד לביטול סעיף 175 לחוק הגרמני שאסר קיום יחסים הומוסקסואליים. בשנת 1932 חתמו היא ובעלה על עצומה נגד המפלגה הנאצית.

ביטוי תמציתי להשקפת עולמה ניתן למצוא במילים שהיא עצמה כתבה באחד ממכתביה:

"עובדה היא, שאף במקום ששרויה אהבה בין הבריות, נשאר שמץ של עצבון עמוק ביותר. החיים יוסיפו להיות חיים, והם יהיו תמיד חיים שאינם בשמים, כי אם על הארץ מתחת. ואולי משום כך יפים הם כל כך, משום שתמיד הם ספוגים עצבון זה וכיסופים אלה. למה תרדנה עינינו דמעה דווקא בשעה שרואים אנו משהו אנושי ביותר? הישיבה בחיק האדמה היא המזעזעת."

— קתה קולוויץ, ציורים מחיי הפועלים, מתרגם ועורך: י. קוטשנר, הוצאת "סיני" תל אביב.

אמנות

הכלים ששימשו את קתה קולוויץ לבטא את אמירתה החברתית היו צורת ההבעה והטכניקות בהן השתמשה. כבר בעת לימודיה בברלין נחשפה לעבודותיהם של אמנים כמו אמן ההדפסים הסימבוליסט מקס קלינגר, האימפרסיוניסט והריאליסט פריץ פון אודה (Fritz von Uhde) ואדוורד מונק. היא הלכה אף מעבר לכך ופיתחה צורת הבעה דרמטית, אישית מאוד, והדפסיה יחד עם תחריטי העץ של מונק סימנו את הדרך לאמני ההדפס האקספרסיוניסטים. היא הצטרפה לתנועה האוונגרדית שהוביל מקס ליברמן, שנקראה "הזֶצֶסיון הברלינאי" ואשר קראה תיגר על הממסד האמנותי של תקופתם.

טכניקות

קתה קולוויץ הייתה בראש ובראשונה אמנית הדפסים. אביה כיוון אותה בגיל צעיר לתחום זה. בתחילה התמחתה בהדפסי שקע בשיטות תצריב ותחריט. בגיל 14 יצרה את התצריב הראשון שלה ועד 1912 הייתה טכניקה זו מרכזית בעבודתה. להשגת טווח טונלי רחב ומרקם מתאים שילבה מספר טכניקות של הדפסי שקע וחזרה ותיקנה את לוחות ההדפסה עד להגעה לתוצאה הרצויה לה. את הרישומים המכינים ציירה בעיפרון, דיו ובמכחול. רישום בפחם, שליווה אותה לאורך כל עבודתה האמנותית, איפשר לה ליצור אווירה המהווה מרכיב בציור האקספרסיוניסטי. בשנת 1920 התרשמה מהדפסי העץ של האמן ארנסט ברלאך (Ernst Barlach) ויצרה מספר יצירות בטכניקה זו. הראשונה שבהן הייתה ההדפס לזכרו של קרל ליבקנכט. טכניקה זו, שאינה מאפשרת ליצור טוני ביניים, מגבירה את האפקט הדרמטי ושימשה את האמנית במחזורי "מלחמה" ו"פרולטריון". עד 1925 יצרה את מרבית יצירותיה בשיטה זו. להכנת הרישומים השתמשה במכחול ודיו אשר ייצגו בצורה טובה את האפקט המתקבל בהדפס עץ.

החל ב-1925 העדיפה את הדפס האבן (ליתוגרפיה). סוג של הדפס השטח המאפשר גיוון רב. צבעי גיר שימשו אותה להכנת הרישומים לליתוגרפיות שלה.

בטכניקה מיוחדת הנקראת סגרפיטו (Sgraffito) השתמשה לציור קיר "האמהות" שנהרס בהפצצה אווירית.

פסליה נעשו באבן ובברונזה. קתה קוולוויץ הייתה מכינה את הדגם בגבס והעבודה בוצעה על ידי פַּסָּלִים.

עבודותיה

• מחזורי ציורים
  • 1893–1897 "מרד האורגים" ("Ein Weberaufstand"), תצריבים. הסדרה מבוססת על מחזה מאת גרהרט האופטמן המתאר את מרד האורגים בשלזיה בשנת 1844.
  • 1901–1908 "מלחמת האיכרים" ("Bauernkrieg"), תצריבים. הסדרה מבוססת על התקוממות של בני המעמד הנמוך ביותר - האיכרים ברחבי האימפריה הרומית הקדושה בשנים 1524–1525 שהתחוללה כחלק מתהליכי הרפורמציה.
  • 1918–1921 "מלחמה" ("Krieg"), חיתוך עץ. כשהחלה בעבודה הגרפית על הסדרה חשבה לבצעה כתצריב, בהמשך עברה לליתוגרפיה אבל בסופו של דבר ביצעה אותה בחיתוך עץ.
  • 1925 "פרולטריון" ("Proletariat"), חיתוך עץ.
  • 1934–1937 "מוות" ("Tod"). ליתוגרפיה.

פסלה של קולוויץ "אם עם בנה המת" ב"אנדרטה המרכזית של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות" בבית המשמר החדש בברלין

• פסלים ותבליטים
  • 1909 מצבת זיכרון ליוליוס רופ. תבליט אבן. מזכרת לזכר סבה במלאת 100 להיוולדו. המצבה נהרסה במלחמת העולם השנייה ושוחזרה לאחר מכן.
  • 1913–1915 "הנאהבים" ("Liebespaar") ברונזה.
  • 1914–1932 "ההורים האבלים" ( "Die trauernden Eltern"), גרניט בלגי. אנדרטה לזכר בנה שמורכבת משתי דמויות נפרדות של אב ואם.
  • 1926–1932 דיוקן עצמי (ראש), ברונזה.
  • 1934–1937 "אם ושני ילדים" ("Mutter mit zwei Kindern"), אבן גיר. הפסל המקורי הושמד בהפצצה ושוחזר בשנת 1949.
  • 1937–1939 "פייטה" (רחמים "Pietà"), ברונזה.
  • 1938–1940 "קינה" ("Die Klage"), תבליט ברונזה. לזכרו של ארנסט ברלאך.
  • 1940–1941 "פרידה" ("Abschied"), ברונזה. לזכרו של בעלה.
  • 1943 "שתי נשות חיילים, ממתינות" ("Zwei wartende Soldatenfrauen"), ברונזה. פסלה האחרון.
• עבודות אחרות
  • 1908–1910 סדרה של 14 ליתוגרפיות לכתב העת "זימפליציסימוס".
  • 1923–1929 כרזות שונות עבור ארגון העזרה הבינלאומי של העובדים; הכרזה "לא עוד מלחמה" ("Nie wieder Krieg") עבור כנס צעירי התנועה הסוציאליסטית של העובדים ועוד.
  • 1941 "גרעינים לזריעה לא נועדו לטחינה" ("Saatfrüchte sollen nicht vermahlen werden"), ליתוגרפיה. ציטוט מתוך הרומן "חניכותו של וילהלם מייסטר" של גתה. ציור זה מכוון כנגד מותם ("כתישתם") של הצעירים במלחמה.

לקריאה נוספת

• קיתה קולוויץ, ציורים מחיי פועלים, מתרגם ועורך: י. קוטשנר (קוטשר), הוצאת "סיני" תל אביב (ללא שם מחבר וללא שנת הוצאה).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קתה קולוויץ בוויקישיתוף

• מוזיאון קתה קולוויץ בקלן אתר מפורט בגרמנית, באנגלית ובצרפתית
• מוזיאון קתה קולוויץ בברלין
• טרודה חיים, קטה קולויץ (למלאות לה שבעים שנה), דבר, 13 ביולי 1937 (הפסלת טרודה חיים הייתה תלמידתה של קולוויץ במחצית הראשונה של שנות ה-20)
• גלעד מלצר, קתה קולוויץ: האמנית שיצאה נגד האידיאל המסורתי של האשה השכולה המאופקת, באתר הארץ, 27 באפריל 2020
• קתה קולוויץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קתה קולוויץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי קתה קולוויץ בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• קטה קולוויץ (1867-1945), דף שער בספרייה הלאומית
• קתה קולוויץ, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• קתה קולוויץ, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• קתה קולוויץ, באתר Discogs (באנגלית)