צ'י-הא
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
דגם כלי רכב  |
| מדינה מייצרת |
 יפן |
| שנת ייצור | 1941 |
| תקופת השימוש |
1938–הווה (כ־86 שנים) |
| דגם עוקב | הו-ני 2 |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה |
| יחידות שיוצרו |
1,162 |
| מידע טכני | |
| אורך | 5.50 מ' |
| רוחב | 2.34 מ' |
| גובה | 2.38 מ' |
| משקל | 15.8 טון |
| מהירות | 38 קמ"ש |
| טווח פעולה | 210 ק"מ |
| מנוע |
מיצובישי מקורר אוויר, V12 דיזל, 170 כוחות סוס |
| שריון | 33-8 מ"מ |
| צוות | 4 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי |
תותח Type 97, 57 מ"מ, |
| חימוש משני | שני מקלעים Type 97, 7.7 מ"מ. |
  | |
הצ'י-הא (九七式中戦車 チハ, יפנית: טנק בינוני, סוג 97, צ'י-הא) היה טנק בינוני מתוצרת יפן שהיה בשימוש צבא יפן במהלך מלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה. הצ'י-הא היה הטנק הבינוני הנפוץ ביותר בשירות הצבא היפני, ושימש כבסיס לאין ספור כלי רק"מ אחרים, בכללם נגמ"שים, משחיתי טנקים, תותחים מתנייעים ועוד.
עם זאת, בעל שריון, חימוש עיקרי ומנוע שהיו נחותים בהשוואה לטנקים המקבילים בצבאות אחרים בתקופת מלחמת העולם השנייה, דוגמת השרמן, הקרומוול, ה-T-34 והפנצר סימן 4.
הצדדית הנמוכה שלו יחד עם אנטנת הקשר החצי מעגלית שהותקנה על גג הצריח, הצריח שהוצב בהסטה ימינה, ומערכת המזקו"ם הייחודית, שהתבססה על עקרון הנדנדה המאוזנת, שיוו לצ'י-הא מראה ייחודי שהבדיל אותו מטנקים יפנים אחרים. הצ'י-הא היה פיתוח של הטנק הקל הא-גו וייצג את תהליך המודרניזציה שעבר על התפישה היפנית של לוחמת השריון עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הו-ני 1 - משחית טנקים המבוסס על הצ'י-הא
