צ'ארלס הוהי

צ'ארלס הוהי
Charles Haughey
	צ'ארלס הוהי, 1967
לידה	16 בספטמבר 1925; קאסטלבר (אנ'), מדינת אירלנד החופשית
פטירה	13 ביוני 2006 (בגיל 80); קינסלי (אנ'), הרפובליקה של אירלנד
שם מלא	צ'ארלס ג'יימס הוהי
מדינה	אירלנד
מקום קבורה	בית הקברות סנט פינטן, דבלין, אירלנד
השכלה	אוניברסיטת קולג' בדאבלין; St. Joseph's Secondary C.B.S., Fairview ;
מפלגה	פיאנה פול
בת זוג	מורין למס
	www.charlesjhaughey.ie
	11 בדצמבר 1979 – 30 ביוני 1981; (שנה)
טנשטה (סגן ראש ממשלת אירלנד)	ג'ורג' קולי
	→ ג'ק לינץ' גארט פיצג'רלד ←
	9 במרץ 1982 – 14 בדצמבר 1982; (281 ימים)
טנשטה (סגן ראש ממשלת אירלנד)	ריי מק'שרי
	→ גארט פיצג'רלד גארט פיצג'רלד ←
	10 במרץ 1987 – 11 בפברואר 1992; (5 שנים)
טנשטה (סגן ראש ממשלת אירלנד)	בריאן לניהן (1990-1987) ; ג'ון וילסון (1992-1990)
	→ גארט פיצג'רלד אלברט ריינולדס ←

צ'ארלס ג'יימס הוהי ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏ (באנגלית: Charles James Haughey, באירית: Cathal Ó hEochaidh; ‏16 בספטמבר 1925 – 13 ביוני 2006) היה מדינאי אירי, שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) מטעם מפלגת פיאנה פול. הוא כיהן במשרה במשך שלוש קדנציות לא-רצופות, בין השנים 1979–1992. הוהי נבחר לראשונה לדאל אירן, הפרלמנט האירי ב-1957 ונבחר מחדש בכל מערכות הבחירות עד 1992. הוהי כיהן גם כשר הבריאות והרווחה (1979-1977), כשר האוצר (1970-1966), כשר החקלאות (1966-1964) וכשר המשפטים (1964-1961). הוא גם כיהן כמזכיר הפרלמנטרי של שר המשפטים בראשית הקריירה הפוליטית שלו.

הוהי נחשב לאחד הפוליטיקאים האירים הדומיננטיים והשנויים במחלוקת בתקופתו.^[1] עם כניסתו לממשלה בתחילת שנות השישים, הוהי הפך לסמל לדור חדש של שרים אירים. כראש ממשלה, נזקף לזכותו, על פי כמה כלכלנים, השינוי לטובה בכלכלת אירלנד של סוף שנות השמונים.^[2] עם זאת, הקריירה הפוליטית שלו עמדה גם בסימן של כמה שערוריות. הוהי היה מעורב בשערוריית הנשק ב-1970 שכמעט וחיסלה את הקריירה שלו. לאחר שהמוניטין שלו שוקם, כראש ממשלה הוא ניזוק שוב עקב פרשת רצח מוזרה שאירעה ב-1982. ארבע פעמים הוא עמד בפני הדחה מתפקידו כמנהיג המפלגה ובכל פעם ללא הצלחה, בכך הוא זכה לכינוי "הודיני הגדול".^[1] גילויים על חלקו בשערוריית הציתות לטלפונים אילצו אותו להתפטר מתפקידו כראש הממשלה ולפרוש מהחיים הפוליטיים ב-1992.

לאחר פרישתו של הוהי, גילויים נוספים על שחיתות, מעילות, העלמות מס ורומן מחוץ לנישואין שנמשך 27 שנים, הכתימו לחלוטין את המוניטין שלו.^[3] הוא מת מסרטן הערמונית ב-2006 בגיל 80.^[4]

ראשית חייו

צ'ארלס הוהי נולד בעיירה קאסטלבר (Castlebar) שבמחוז מאיו כילדם השלישי מתוך שבעה של ג'ון הוהי ושרה מק'ויליאמס, שניהם ילידי מחוז לונדונדרי, לאומנים קתולים שנולדו במה שיהפוך בהמשך לחלק מצפון אירלנד. אביו של צ'ארלס הוהי היה חבר בצבא האירי הרפובליקני במהלך מלחמת העצמאות האירית ולאחר מכן שירת בצבא של מדינת אירלנד החופשית. ג'ון הוהי פרש מהצבא ב-1928 והמשפחה עברה להתגורר במחוז מית', שם הוא חלה בטרשת נפוצה והמשפחה נדדה שוב לפרבר דוניקרני (Donnycarney), פרבר של דבלין, שם בילה צ'ארלס הוהי את ימי נעוריו.

הוהי התחנך בבית הספר התיכון ע"ש ג'וזף הקדוש של קהילת האחים הנוצריים (Congregation of Christian Brothers) בפיירויו שבדבלין. אחד מחבריו לספסל הלימודים היה ג'ורג' קולי. לימים ישבו השניים סביב אותו שולחן בממשלת אירלנד והיו יריבים פוליטיים במפלגת פיאנה פול. בנעוריו היה הוהי ספורטאי חובב ושיחק כדורגל גאלי במועדון המקומי. הוא זכה במדליה באליפות דבלין לבוגרים ב-1945. הוהי למד מסחר באוניברסיטת דבלין, שם החל להתעניין בפוליטיקה ונבחר להיות העורך של האגודה למסחר וכלכלה. שם הוא הכיר גם את אחד מיריביו הפוליטיים לימים, גארט פיצג'רלד.

הוא הצטרף לכוח ההגנה המקומי במהלך "מצב החירום" (The Emergency, הכינוי באירלנד של מלחמת העולם השנייה, בה אירלנד נקטה עמדה נייטרלית) ושקל לפתח קריירה צבאית. הוא המשיך לשרת בצבא המילואים עד שנבחר לראשונה לפרלמנט ב-1957.

ביום הניצחון באירופה, שרפו הוהי וסטודנטים נוספים של אוניברסיטת דבלין את היוניון ג'ק בקולג' גרין, מחוץ לטריניטי קולג' שבדבלין, בתגובה למה שמבחינתם נתפס כחוסר כבוד של דגל אירלנד שהונף על הקולג' יחד עם כל הדגלים של המדינות שניצחו במלחמה.

הוהי הוסמך כמנהל חשבונות וכן למד בקינגס אינז והחל לעסוק בעריכת דין. זמן קצר לאחר מכן הוא פתח עסק להנהלת חשבונות בשותפות עם הארי בולנד, בנו של השר מטעם פיאנה פול, ג'רלד בולנד.

ב-18 בספטמבר 1951 נשא הוהי לאישה את מורין למס, בתו של השר ולימים ראש הממשלה, שון למס, שאותה הוא הכיר עוד מימי לימודיו באוניברסיטת דבלין. לזוג נולדו ארבעה ילדים, שהצעיר מהם, שון הוהי, היה לימים חבר פרלמנט ושר בממשלה.

קריירה פוליטית

ניסיונו הראשון של הוהי להיבחר לפרלמנט היה ב-1951. בבחירות הכלליות של 1957 הוא נבחר לראשונה לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של צפון-מזרח דבלין.^[5] היה זה ניסיונו הרביעי והניסיון המוצלח הראשון לזכות במושב בפרלמנט. עד 1992 נבחר הוהי מחדש לפרלמנט בכל מערכות הבחירות.

ב-1960 מונה הוהי לתפקידו הראשון בממשלה כמזכירו הפרלמנטרי של שר המשפטים, אוסקר טריינור. לא ברור אם הבחירה בהוהי נעשתה ישירות על ידי ראש הממשלה שון למס, או על ידי הקבינט עצמו כנגד רצונו של למס. בכל אופן, הצעתו של למס להוהי הייתה: "כראש ממשלה, תפקידי הוא להציע לך את תפקיד המזכיר הפרלמנטרי, כאביה של אשתך, אני מציע לך לא לקבל את התפקיד".

הוהי התעלם מעצת חמו וקיבל על עצמו את התפקיד. אף על פי שהיה כפוף לטריינור, היה הוהי למעשה השר בפועל. טריינור, שמונה לתפקיד עוד בימיו של איימון דה ואלירה, היה כבר זקן וחולה ועמד בראש המשרד רק להלכה. השניים התעמתו בגלוי. מצדדיו של הוהי מסבירים את חילוקי הדעות בין השניים על רקע כישרונו של הוהי ורעיונותיו החדשניים, שהרגיזו את השר הזקן והשמרן. ב-1961 התבלט הוהי בתפקידו, כך שאפילו מנהיג האופוזיציה, ג'יימס דילון, החמיא לו בפומבי.

שר המשפטים

עם פרישתו של טריינור ב-1961, ירש אותו הוהי בתפקיד. כשר המשפטים, הוא יזם רפורמות נרחבות. הוא הגיש לפרלמנט חוקים כגון: חוק האימוץ, חוק הירושה, שהגן על זכויותיהם של האלמנות והיתומים, חוק הדין הפלילי, שביטל את עונש המוות ואת חוק ההסגרה, שמנע את הסגרתם של חברי הצבא האירי הרפובליקני. הוהי גם ייסד בתי דין צבאיים מיוחדים שסייעו להביס את המערכה על הגבול של הצבא האירי הרפובליקני.

שר החקלאות

ב-1964 מינה למס את הוהי כשר החקלאות. ביקורת על המינוי הושמעה מצדם של חברי התאחדות החקלאים הלאומית על רקע מינויו של אדם ללא רקע חקלאי לתפקיד והעוינות של המגזר כלפי הממשלה גברה. הוהי הסתבך בשורה של חילוקי דעות עם התאחדות החקלאים ועם ארגון נוסף, ארגון ספקי החלב. 27 מפגינים מטעם ארגון זה נעצרו בחזית בניין הפרלמנט ב-27 באפריל 1966 על פי חוק שבדרך כלל הופעל כנגד טרוריסטים. למחרת נעצרו 78 מפגינים נוספים ו-80 נוספים ביום שלאחר מכן, ככל שהסכסוך החל להסלים. היה זה צעד קשוח כלפי חקלאים שמחו על נושא שמשפיע על פרנסתם. הציבור הכללי תמך בחקלאים, שלא היו בעמדה שתאפשר להם לשבות ושברור היה שהם פשוט מוחים כנגד השר ולא כנגד המדינה. בשלב זה החלו החקלאים לקיים מערכה ארצית ואפילו חקלאים שמלכתחילה תמכו בפיאנה פול פנו עורף לממשלה. הוהי, שלא נבחר מקולותיהם של מצביעים מהמגזר החקלאי, היה תחת לחץ מתמיד מצדם של חברים למפלגתו לשאת ולתת עם החקלאים כדי להפיג את המתיחות. בסופו של דבר, נמנע הוהי מעימות מסיבות פוליטיות, עקב הבחירות לנשיאות שהלכו וקרבו באותה עת. החקלאים, שזכרו להוהי את עמדתו בפרשה גם שנים לאחר מכן, היו הציבור הראשון שהתייצב נגדו ופגע בכוחו האלקטורלי.

הבחירות לנשיאות של 1966

ב-1966 מונה הוהי על ידי מפלגת פיאנה פול לנהל את מסע הבחירות לנשיאות של איימון דה ואלירה לתקופת כהונה שנייה. התנהלותו כאן הייתה שנויה במחלוקת. מפלגת פינה גייל בחרה בחבר הפרלמנט מטעמה ועורך דין צעיר, טום או'היגינס (אחיינו של קווין או'היגינס, סגן ראש ממשלת מדינת אירלנד החופשית בשנות העשרים), למועמדה לתפקיד הנשיא. בהיותו מודע שגילו המופלג של דה ואלירה, שהיה אז בן 84, ושהוא היה עיוור כמעט לחלוטין, עלולים להיות לו לרועץ בהשוואה הבלתי נמנעת לאו'היגינס הצעיר, שמסע הבחירות שלו שאב השראה מזה של הנשיא האמריקאי, ג'ון קנדי, שיגר הוהי את מה שנראה כמחטף פוליטי. הוא עמד על כך שזה מתחת לכבודו של מוסד הנשיאות לנהל מסע בחירות של ממש ושעל דה ואלירה לשמור על פרופיל נמוך. לפיכך, למען ההגינות, התבקשה התקשורת שלא לסקר הן את נאומיו של דה ואלירה, אך גם את נאומיו של או'היגינס. התקשורת הכתובה, הארצית והמקומית, התעלמה מהצעתו של הוהי, אך תחנת הטלוויזיה, Teilifís Éireann (לימים RTE), שנוהלה על ידי המדינה, הסכימה להצעה ולמעשה התעלמה לחלוטין ממסע הבחירות של או'היגינס.

בפועל, זכה דה ואלירה לפרופיל גבוה ממקור אחר. באותה שנה צוין יובל החמישים למרידת חג הפסחא, שמבין האישים שהשתתפו בה, הוא היה הבכיר מכולם שעדיין היה בין החיים. בשעה שתחנת הטלוויזיה התעלמה, כאמור, ממסע הבחירות של או'היגינס, דה ואלירה זכה לזמן מסך נרחב ביותר במסגרת סיקור אירועי היובל. כדי לקדם עוד יותר את מסע הבחירות של דה ואלירה, דאג הוהי, כשר החקלאות, להעלאת מחירי החלב, ממש ערב הבחירות, כדי לגייס את קולות המגזר החקלאי שהפך באותה עת לאופוזיציה לממשלה.

כל הצעדים הללו הבטיחו ניצחון קל לדה ואלירה. אך לאו'היגינס חסר פחות מאחוז אחד של הקולות כדי להביס את דה ואלירה. זה האחרון נבחר מחדש לתפקיד נשיא אירלנד בזכות יתרון של 10,000 קולות מתוך כמעט מיליון מצביעים. דה ואלירה עצמו גיבש דעה שלילית על הוהי ורחש לו חוסר אמון. ב-1970 אמר דה ואלירה לדזמונד או'מיילי (שאז כבר היה יריב של הוהי), שהוהי ימיט חורבן על פיאנה פול. שר החוץ בתקופת כהונתו של דה ואלירה כראש ממשלה ופוליטיקאי ותיק, פרנק אייקן, גם הוא הגדיר את המניעים הפוליטיים של הוהי כאנוכיים לחלוטין.

שר האוצר

ב-1966 פרש ראש הממשלה שון למס. הוהי הכריז על מועמדותו להתמודדות על הנהגת המפלגה. יחד איתו הכריזו על מועמדותם גם ג'ורג' קולי, שר המסחר והתעשייה וניל בלייני, השר לענייני ממשל מקומי. במצב כזה, כשלבחירת המפלגה עומדים שלושה מועמדים חזקים עם דעות מנוגדות בנוגע לעתידה של המפלגה, חיפשו זקני המפלגה מועמד של פשרה. למס עצמו דחק בשר האוצר, ג'ק לינץ' להתמודד על התפקיד ולחץ על השלושה למשוך את מועמדותם. היחידי שלא נעתר להצעתו של ראש הממשלה הפורש היה קולי והוא הובס בבחירות מול לינץ'. בממשלה החדשה של לינץ' מונה הוהי לתפקיד שר האוצר במסגרת חילופי גברי. הצעדים שנקט בהם לטובת הציבור ושלא הכבידו על התקציב, משכו את אהדתו של הציבור כלפיו. צעדים אלה כללו נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית וסבסוד מחירי החשמל לגמלאים, הענקת זיכויי מס לנכים והנחות במס לאמנים. צעדים אלו העלו את קרנו של הוהי בציבור, במיוחד בחלקים מסוימים של התקשורת וקהילת האמנים.

כשר האוצר, השיג הוהי בשתי הזדמנויות הלוואות ממקורות חוץ (מגרמניה ומארצות הברית), אך הכספים הושארו כפיקדונות במדינות שמהן נלקחו ההלוואות ולא הומרו לפונט אירי להפקדה באוצר המדינה כפי שמתבקש בחוקה. משמעות הדבר הייתה ששר האוצר מנהל ספקולציות מוניטריות כנגד המטבע של ארצו. כאשר הוטחה בהוהי ביקורת על כך מצדו של מבקר המדינה, דאג הוהי ב-1969 שיחוקק חוק שיצדיק את מעשיו בדיעבד. הדיון על הנושא היה קצר והמקורות מראים על חוסר הבנה מצדם של הדוברים הכלכליים של האופוזיציה, או'היגינס ממפלגת פינה גייל וטולי ממפלגת הלייבור.

שערוריית הנשק

סוף שנות השישים עמדו בסימן של עליה במתח והתפרצות של האלימות בצפון אירלנד. באופן כללי נראה היה שהוהי משתייך לאגף הפרגמטי של המפלגה ולא היו לו דעות מוצקות בנושא, אף על פי ששורשיו המשפחתיים מדרי. רבים סברו שדעותיו כלפי האלימות של הצבא האירי הרפובליקני היו שליליות. בתקופת כהונתו כשר המשפטים הוא נקט בצעדים קשוחים כלפיהם, כולל כליאה ללא משפט. נראה היה שה"ניצים" בממשלה הם קווין בולנד וניל בלייני, שניהם בנים למייסדי המפלגה עם עבר בצבא האירי הרפובליקני. בלייני הגיע ממחוז הבחירה של דניגול, מחוז הסמוך לדרי שמעבר לגבול. מולם עמדו ה"יונים" בממשלה, סגן ראש הממשלה, ארסקין המילטון צ'ילדרס, ג'ורג' קולי ופטריק הילרי. קרן על סך של 100,000 ליש"ט הוכנה כדי להגיש סיוע ללאומנים בצפון. כשר האוצר היה להוהי תפקיד מרכזי במהלך. להפתעת הכול, בתקרית הידועה בשם "שערוריית הנשק" (Arms Crisis), הוהי, יחד עם בלייני, הודח מהממשלה באשמת שימוש בכספים לייצוא כלי נשק לשימושו של הצבא האירי הרפובליקני. מנהיג האופוזיציה, ליאם קוסגרייב קיבל מידע ממשטרת אירלנד שמזימה לייצא כלי נשק אכן הייתה והיו מעורבים בה חברי ממשלה. קוסגרייב הודיע ללינץ' על כך שהפרטים בידיו ושהוא יפרסם אותם על במת הפרלמנט למחרת אם לינץ' לא יפעל. לינץ' דרש מהוהי ומבלייני להגיש את התפטרותם לנשיא. שניהם סירבו בטענה שלא ביצעו שום פעולה בלתי חוקית. בתגובה, ביקש לינץ' מהנשיא לפטר אותם. לאות סולידריות התפטר בולנד מתפקידו ומייקל או'מוריין הודח יום למחרת כדי להבטיח שבעת שהשערורייה תפרוץ, יכהן שר משפטים שיציית ללינץ'. לתפקיד זה נבחר המצליף הראשי של המפלגה, דזמונד או'מיילי. מאוחר יותר הועמדו הוהי ובלייני לדין יחד עם קצין צבא שהיה מעורב בפרשה ואיש עסקים פלמי, נאצי לשעבר שלכאורה ניצל את קשריו כדי לרכוש את כלי הנשק. בסופו של המשפט זוכו כל הנאשמים בפסק דין שנוי במחלוקת. אף על פי שזוכה מכל אשמה, נראה היה שהקריירה הפוליטית של הוהי הגיעה לסיומה. בלייני ובולנד פרשו בסופו של דבר מהמפלגה, אך הוהי נשאר בה. הוא בילה את השנים הבאות על הספסלים האחוריים וגייס תמיכה בקרב חברי המפלגה. במהלך תקופה זו הוא נותר נאמן למפלגה, אך איש לא בטח בו.

השיבה לפוליטיקה

ב-1975 הייתה פיאנה פול באופוזיציה והוהי גייס כבר תמיכה מספקת כדי שלינץ' ישיב אותו לקדמת הבמה הפוליטית, צעד שזיכה אותו בביקורת חריפה בתקשורת. הוהי מונה להיות הדובר של הסיעה לענייני בריאות ורווחה, תיק זוטר באותה תקופה, אך הוא השתמש בדמיונו ובכישוריו כפי שעשה בתפקידים קודמים כדי לגבש מדיניות חדשה ומרחיקת לכת. שנתיים לאחר מכן, ב-1977 שבה פיאנה פול לשלטון עם רוב מוחלט בפרלמנט בעקבות מסע בחירות עממי שהובל על ידי קולי ואו'מיילי, שבמסגרתו הובטחו הורדת מחירים, ביטולם של מיסי רכב והקלות קצרות טווח נוספות. הוהי חזר לממשלה לאחר היעדרות של שבע שנים ומונה להיות שר הבריאות והרווחה.

בתפקיד זה הוא המשיך במדיניות המתקדמת שלו מהעבר. בין השאר הוא יזם את המערכות הממשלתיות הראשונות נגד עישון ואת ההתרה בחוק של אמצעי מניעה שקודם לכן נאסרו. בעקבות תקדים שקבע בית המשפט העליון הוא יזם את חקיקתו של חוק תכנון המשפחה שהיה שנוי במחלוקת. החוק התיר לרוקחים למכור אמצעי מניעה עם הצגת מרשם רפואי. הוהי קרא לחוק "פתרון אירי לבעיה אירית". הדעה הרווחת היא שעל פי החוק על מקבל המרשם להיות נשוי, אך החוק לא כלל דרישה כזאת כלל.

בתקופה זו החל לינץ' לאבד את אחיזתו במפלגה, הכלכלה צלעה לאחר ההתאוששות ממשבר האנרגיה העולמי ובמפלגה החלה חתירה תחת מנהיגותו של לינץ'. בנוסף, התארגנה קבוצה של חברי המפלגה יושבי הספסלים האחוריים לארגן תמיכה בהוהי. קבוצה זו, שכונתה "כנופיית החמישה" (gang of five), כללה בין השאר את אלברט ריינולדס שלימים היה ראש הממשלה לאחר התפטרותו הסופית של הוהי. כמו כן קיבל הוהי תמיכה מחברת הפרלמנט סיל דה ואלירה, נכדתו של מייסד המפלגה, שהייתה ביקורתית מאוד כלפי לינץ' בנוגע למדיניותו בשאלת צפון אירלנד. בנאום שנשאה בטקס לזכרו של ליאם לינץ' (בכיר בצבא האירי הרפובליקני שנהרג במלחמת האזרחים האירית) ב-9 בספטמבר, היא תקפה את ראש הממשלה. אף על פי שלינץ' עדיין ניסה לכפות משמעת מפלגתית, הבהירה לו דה ואלירה שהיא לא מתנגדת למדיניות המפלגה שעל פיה על בריטניה לסגת מהצפון. לינץ' יצא לביקור בארצות הברית ב-7 בנובמבר. באותו יום איבדה הממשלה שני מושבים בפרלמנט במסגרת בחירות ביניים בקורק. במהלך הביקור הצהיר לינץ' בריאיון לוושינגטון פוסט כי בדיונים עם ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, הוסכם על קיומו של מסדרון אווירי של חמישה ק"מ על הגבול. הודעה זו הרתיחה את דמם של רבים בפיאנה פול. עם שובו מארצות הברית נשאל על כך לינץ' בפגישת הסיעה בפרלמנט. לינץ' השיב שלא היה מדובר על כך שהמטוסים הבריטיים יחצו את הגבול. הפרטים מהפגישה הודלפו לתקשורת ולינץ' הואשם בהטעיית המפלגה. מעמדו של לינץ' במפלגה החל להיות רעוע.

בדצמבר 1979 הכריז לינץ' על התפטרותו מתפקידיו כמנהיג המפלגה וכראש הממשלה. הבחירות הפנימיות היו צמודות בין הוהי לבין ג'ורג' קולי. קולי זכה בתמיכה כמעט מלאה של שרי הקבינט וסבר שתמיכה כזאת הוא יקבל גם בקרב חברי הפרלמנט של המפלגה.

הוהי מצדו, היה מוטרד מנטייתם של חברי הממשלה, אך זכה לתמיכתם של חברי פרלמנט חדשים, יושבי הספסלים האחוריים, שהיו מודאגים בקשר למושביהם בפרלמנט. תוצאות ההצבעה היו 44 קולות לטובת הוהי ו-38 לקולי. כמחווה של פיוס, מונה קולי מחדש להיות סגן ראש הממשלה וניתנה לו זכות וטו לגבי המינויים של הוהי לתפקידי שר המשפטים ושר ההגנה. תנאי זה נבע מחוסר האמון שלו בהוהי בנושאי ביטחון (בעקבות שערוריית הנשק). עם זאת, נלקח מקולי תפקיד שר האוצר.

בכל אופן, ב-11 בדצמבר 1979 נבחר הוהי להיות ראש הממשלה ומנהיג פיאנה פול, כמעט עשר שנים לאחר ששערוריית הנשק כמעט וחיסלה את הקריירה הפוליטית שלו.

כהונה ראשונה כראש הממשלה

כשהחל הוהי את כהונתו כראש ממשלה הייתה אירלנד שקועה בתוך משבר כלכלי קשה בעקבות משבר האנרגיה של 1979. הוהי פעל באופן עצמאי כשהוא מתעלם משר האוצר שלו. אחד מצעדיו הראשונים כראש ממשלה היה לשאת נאום טלוויזיוני אל האומה, השלישי בתולדות אירלנד, שבו צייר את המצב הכלכלי העגום:^[6]

ברצוני לשוחח אתכם הערב על מצב האומה והתמונה שעלי לצייר בפניכם היא, לרוע המזל, לא מעודדת. הנתונים שעומדים כעת לרשותינו מראים דבר אחד ברור. כחברה אנו חיים מעבר ליכולתנו. אין בכוונתי לומר שכל אחד מאתנו חי טוב מדי, ברור שלרבים כמעט ואין את האמצעים להתקיים, אך כשמתייחסים אל כולנו כאל חברה, אנו חיים ברמת חיים שלא מוצדקת על ידי המוצרים והשירותים שאנו מייצרים. כדי לגשר על הפער, אנו לווים סכומי כסף עצומים, במחיר שאין אנו יכולים להמשיך לשלם. כמה נתונים בסיסיים יבהירו זאת... עלינו פשוט לארגן מחדש את הוצאות הממשלה כך שנוכל לצרוך את הדברים שנוכל לאפשר לעצמנו...

בעוד שהוהי זיהה את המצב הקשה של אירלנד עם הבעיות הכלכליות, מעשיו אף החמירו את המצב. הוא הגדיל את ההוצאה הציבורית, שעד מהרה יצאה מכלל שליטה והוביל לגידול בהלוואות הממשלתיות ובמיסוי בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. ב-1981 האהדה הציבורית כלפיו הייתה עדיין סבירה והוא החליט להכריז על עריכת בחירות כלליות. למרות זאת, העיתוי של הבחירות נדחה פעמיים עקב אירועים חיצוניים, בעיקר עקב שביתות הרעב של מתנדבי הצבא האירי הרפובליקני להכרה פוליטית. שובתי הרעב הכריזו כי יעמידו עצמם לבחירה והדבר עלול היה למשוך בוחרים של פיאנה פול. במקביל התרחש אסון במועדון לילה במחוז הבחירה של הוהי בו נספו בשריפה 48 איש. כל אלה גרמו להוהי לדחות את ועידת המפלגה ואת הבחירות. בסופו של דבר נערכו הבחירות ביוני, מועד מאוחר יותר מזה שהתכוון הוהי. מתוך תקווה לזכות ברוב מוחלט של מושבי הפרלמנט, מסע הבחירות נוהל בנקיטת קו פופוליסטי שבמרכזו עמדו נושאי המיסוי, ההוצאה הציבורית וצפון אירלנד. במסגרת מסע הבחירות נוהלו חמישה עימותים טלוויזיוניים בין הוהי לבין מנהיג מפלגת פינה גייל, גארט פיצג'רלד על נושאים כללים. ביום הבחירות זכתה פיאנה פול ב-45.5% מהקולות ונכשלה בשמירה על רוב של 166 מושבים בפרלמנט. קואליציה של פינה גייל והלייבור הוקמה בהנהגתו של פיצג'רלד והוהי הלך לאופוזיציה.

תקופת האופוזיציה הראשונה

ממשלתו של פיצג'רלד החזיקה מעמד עד ינואר 1982 וקרסה עקב תקציב שנוי במחלוקת שבמסגרתו הוצע להטיל מס ערך מוסף על נעלי ילדים, שקודם לכן היו פטורות מהמס. פיצג'רלד, שכבר לא זכה לתמיכת רוב חברי הפרלמנט, הגיע לארמון הנשיאות כדי להתייעץ עם הנשיא הילרי על האפשרות לפזר את הפרלמנט ולקיים בחירות כלליות. בכל אופן, בלילה בו קרסה הממשלה, הוציאה הנהגת פיאנה פול הצהרה המעודדת את הנשיא לא לפזר את הפרלמנט ולהטיל על פיאנה פול להרכיב ממשלה חדשה. שיחות טלפון הגיעו לנשיא כדי לשכנעו לנקוט בצעד שיאפשר להוהי להרכיב ממשלה, בין השאר מצדו של חבר פיאנה פול, בריאן לניהן ומצידו של הוהי שצוטט כאומר לשלישו הצבאי של הילרי, שעל פי הוראתו של הנשיא סירב להעביר את השיחה, כי כאשר הוא יהיה ראש הממשלה, הוא ידאג לחסל את הקריירה שלו. בביוגרפיה על הילרי הואשם הוהי כי הוא זה שהפיץ את השמועות על שערוריית המין על הנשיא שהוכחו בסופו של דבר כלא נכונות כלל.^[7]

כהונה שנייה כראש ממשלה

לאחר הבחירות של פברואר 1982, כאשר שוב נכשל הוהי בהשגת רוב מוחלט בפרלמנט, החלו לעלות שאלות בנוגע למנהיגותו. כמה ממבקריו של הוהי במפלגה הציעו שמועמד חלופי יעמוד לבחירתה לתפקיד ראש הממשלה. שמו של דזמונד או'מיילי עלה כמועמד אפשרי והוא היה מוכן להוות אתגר להוהי. עם זאת, ביום ההצבעה משך או'מיילי את מועמדותו והוהי נותר המועמד היחיד.

תקופת כהונתו השנייה של הוהי כראש הממשלה עמדה בעיקר בסימן של ניהול כלכלי לא תקין, בהתבסס על מדיניותו של הוהי לנצל את מדיניות הממשלה ואת תקציבה כדי להבטיח לו את תמיכת הרוב בפרלמנט. כשהוהי ותומכיו נקטו בקו פופוליסטי מסוכן כמעט בכל תחום של מדיניותו וכשהם סירבו לפעול מתוך ראייה מפוקחת לעתיד, מיעוט הולך וגדל של חברי המפלגה החל להביע את דאגתו. שאלת מנהיגותו של הוהי צצה ועלתה שוב כאשר באוקטובר הגיש חבר הפרלמנט של פיאנה פול, צ'ארלי מקקריווי, הצעת אי-אמון כנגד הוהי. דזמונד או'מיילי חלק על העיתוי של ההצעה אך באופן כללי הסכים לה וטרם הגשת ההצעה הוא התפטר מהממשלה. שורה של איומים על תומכי ההצעה החלו להגיע מצדם של חסידיו של הוהי. לאחר ישיבת סיעה שארכה 15 שעות, ושבמהלכה התעקש הוהי על הצבעה שמית והתנגד לקיומה של הצבעה חשאית, הצביעו 58 איש בעדו ו-22 נגדו. זמן לא רב לאחר מכן, קרסה ממשלתו של הוהי כאשר מפלגת העובדים פרשה מהקואליציה על רקע תוכנית קיצוצים נרחבת. פיאנה פול הובסה בבחירות של נובמבר 1982 ופיצג'רלד נבחר שוב להיות ראש ממשלה שנתמכה בקולותיהם של חברי מפלגת פינה גייל ומפלגת הלייבור. הוהי שב פעם נוספת לספסלי האופוזיציה.

ב-1982 היה הוהי קשור באופן בלתי ישיר בפרשיית רצח מוזרה שהתובע הכללי של אירלנד היה מעורב בה. פרשה זו גרמה נזק נוסף לתדמיתו.

תקופת האופוזיציה השנייה

מנהיגותו של הוהי עמדה למבחן בפעם השלישית כאשר דווח על מעורבותו בפרשת ההאזנות לטלפונים של כתבים פוליטיים. למרות לחץ כבד, סירב הוהי להתפטר ושרד הצבעת אי אמון פנים-מפלגתית נוספת ברוב דחוק. הצלחתו של הוהי נזקפה באופן חלקי למותו של חבר הפרלמנט מטעם המפלגה, קלמנט קלהאן, מתומכיו של או'מיילי. אנשיו של הוהי הצליחו לדחות את הישיבה עקב ההלוויה, ובכך ניתן להם זמן נוסף כדי להיערך לישיבה.

במאי 1984 פרסם "פורום אירלנד החדשה" לפתרון המצב בצפון אירלנד את הדוח שלו. הוהי היה מעורב בניסוח הדוח עוד כשכיהן כראש ממשלה והסכים לכמה תרחישים אפשריים לשיפור המצב שם. אך עם פרסום הדוח, הכריז הוהי כי לדעתו הפתרון היחידי הוא אירלנד מאוחדת. הצהרה זו ספגה ביקורת על ידי אישים אחרים שהשתתפו בפורום. או'מיילי תמך בדוח ומתח ביקורת על עמדתו השאפתנית של הוהי. בראשית 1985 הגישה הממשלה הצעת חוק להתרת מכירת אמצעי מניעה. פיאנה פול התנגדה לחוק, אך או'מיילי תמך בממשלה בטענה שהנושא לא פוליטי. פרשה זו הגבירה את היריבות בין שני האישים ובדצמבר אותה שנה הקים או'מיילי מפלגה חדשה, המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית שאליה הצטרפו כמה חברי פרלמנט מפיאנה פול.

בנובמבר 1985 חתמו פיצג'רלד ומרגרט תאצ'ר על ההסכם האנגלו-אירי שנתן לרפובליקה של אירלנד מעמד מסוים בצפון אירלנד. כמו בעת פרסום הדוח של פורום אירלנד החדשה, הביע גם עתה הוהי את ביקורתו על ההסכם והכריז שאם ייבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה, הוא ינהל משא ומתן מחודש עליו. פיצג'רלד הכריז על בחירות חדשות בפברואר 1987. מערכת הבחירות עמדה בסימן של התקפות רציניות של פיאנה פול על הממשלה בשל קיצוצים בתקציב ועל ניהול כושל של הכלכלה. עם פרסום תוצאות הבחירות התברר כי הוהי נכשל שוב בהשגת רוב מוחלט למפלגתו. בסופו של דבר הצביע הפרלמנט בעד ממשלתו של הוהי ברוב דחוק.

כהונה שלישית כראש ממשלה

כעת עמד הוהי בראש ממשלת מיעוט. המנהיג החדש של מפלגת פינה גייל, אלן דוקס, הנהיג מדיניות חדשה, על פיה מפלגתו תתמוך בממשלה בכל צעד שיישם מדיניות כלכלית קשוחה. החוב הלאומי הוכפל בתקופת כהונתו של פיצג'רלד והממשלה הציעה קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה, קיצוץ שהיה רציני יותר אם פיצג'רלד היה נותר בתפקידו. מערכת המיסים שונתה כך שתעודד ייזום עסקי ותעסוקה. הצעדים שנקטה ממשלתו זו של הוהי אכן גרמו לשינוי בכלכלת אירלנד. אחד המיזמים החשובים ביותר באותה תקופה היה הקמתו של מרכז השירותים הפיננסי הבינלאומי (IFSC) בדבלין.

בסוף אפריל 1989 חזר הוהי מביקור ביפן ובשובו התבשר כי הממשלה עלולה לספוג תבוסה בהצבעה בפרלמנט, שבעקבותיה יהיה עליו להכריז על בחירות חדשות. הממשלה אכן הובסה בהצבעה והוהי, שהיה מעודד מסקרי דעת קהל שחזו ניצחון ברוב מוחלט של פיאנה פול, הכריז על עריכת בחירות ב-15 ביוני. אף על פי כן, הפסידה פיאנה פול ארבעה מושבים בפרלמנט והאפשרות של הקמת עוד ממשלת מיעוט נראתה דחוקה. בפעם הראשונה בהיסטוריה נכשל מועמד לראשות הממשלה מלהשיג רוב בפרלמנט. על פי החוקה היה על הוהי ללכת אל הנשיא ולהתפטר, אך הוא סירב לעשות כן. כמעט חודש לאחר הבחירות הוקמה קואליציה של פיאנה פול יחד עם המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית. הייתה זו הפעם הראשונה שהמפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית נכנסה לקואליציה.

ב-1990 עמד הוהי בפני אתגרים נוספים. במחצית הראשונה של השנה הוא היה הנשיא התורן של האיחוד האירופי. הבחירות לנשיאות אירלנד היו מאכזבות מבחינתו כאשר בראיין לניהן, המועמד של פיאנה פול לתפקיד הובס על ידי מרי רובינסון. במהלך מערכת הבחירות צצה ועלתה שוב הפרשה של שיחות הטלפון שהגיעו לארמון הנשיא ב-1982 כדי ללחוץ על הנשיא שלא לפזר את הפרלמנט ולאפשר להוהי להרכיב ממשלה. לניהן הואשם בלחץ בלתי ראוי על הנשיא, שאמור להיות ראש המדינה ומעל הפוליטיקה. התברר כי או'מיילי לחץ על הוהי לפטר את לניהן כדי שהממשלה תשרוד. החשיפה גרמה להוהי נזק תדמיתי נוסף.

אחיזתו של הוהי בשלטון החלה להחלש בסתיו 1991. בתקופה זו התרחשה סדרה של התפטרויות של יושבי ראש של חברות בבעלות חצי-ממשלתית ובעקבותיהן הצהרה של שר האוצר, אלברט ריינולדס, כי בכוונתו להציג את מועמדותו לתפקיד מנהיג המפלגה במקרה שהוהי יפרוש. במהלך ישיבת מפלגה סוערת הגיש שון פאור, אחד מתומכיו של ריינולדס, הצעת אי-אמון בהוהי. ריינולדס ותומכיו פוטרו מהממשלה על ידי הוהי, שניצח בהצבעה ברוב של 55 תומכים מול 22 מתנגדים.

ניצחונו זה של הוהי היה קצר ימים. סדרה של טעויות פוליטיות הובילו לסיום כהונתו כראש ממשלה. חילוקי דעות צצו ועלו על ניסיון מינויו של ג'יימס מקדייד כשר ההגנה, שהתפטר מתפקידו עוד לפני שנכנס אליו, עקב לחצו של או'מיילי. מצב גרוע יותר בא לאחר מכן כאשר שון דוהרטי, שכשר המשפטים לקח על עצמו את האחריות על שערוריית ההאזנות בראשית שנות השמונים, הכריז בראיון טלוויזיוני, לאחר עשר שנים שבהן עמד על כך שהוהי לא ידע דבר על ההאזנות, שהוהי ידע על ההאזנות ואף אישר אותן. הוהי הכחיש זאת בתוקף, אך השרים מטעם המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית הודיעו כי לא יוכלו להמשיך לכהן בממשלה כל עוד הוהי עומד בראשה. הוהי הודיע למנהיג הפרוגרסיבים-דמוקרטים, דזמונד או'מיילי, כי בכוונתו לפרוש בקרוב, אך הוא מעוניין לעשות זאת בעיתוי שהוא ייבחר. או'מיילי הסכים והממשלה המשיכה לכהן.

ב-30 בינואר 1992 הודיע צ'ארלס הוהי בישיבת הסיעה כי הוא פורש מתפקיד מנהיג המפלגה. הוא המשיך לכהן כראש ממשלה עד ל-11 בפברואר, כאשר הוא הוחלף על ידי שר האוצר המודח, אלברט ריינולדס. בנאומו האחרון בפרלמנט הוא ציטט את אותלו באומרו בין השאר: "הענקתי את שירותי למדינה, הם יודעים זאת, זה הסוף". הוהי עבר לשבת בספסלים האחוריים עד לפרישתו ערב הבחירות של 1992. בנו, שון הוהי, נבחר לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של אביו בבחירות אלה. בדצמבר 2006 מונה שון הוהי להיות תת-שר במשרד החינוך והמדע.

פרישה, משפטים ושערוריות

שערוריות כספיות

עושרו האישי של הוהי ואורח חייו הראוותני (בבעלותו היו סוסי מרוץ, יאכטת מפרשים גדולה, אי פרטי ואחוזה מעוצבת), משכו זה מכבר תשומת לב. לכל אורך הקריירה שלו הוא סירב להשיב לשאלות כיצד הוא מימן את כל אלה באמצעות משכורת ממשלתית.^[8] למרות רצונו המוצהר להתרחק מעין הציבור, שאלות אלה רדפו אחריו גם לפרישה, ובסופו של דבר התפוצצו לסדרה של שערוריות פוליטיות, כספיות ואישיות שהכתימו את דמותו ואת המוניטין שלו.

ב-1997 חשף לראשונה בית דין ממשלתי ממונה, בראשותו של השופט בריאן מקקראקן, שהוהי קיבל מתנות כספיות בסכומים גבוהים מאיש עסקים ושהוא החזיק חשבונות בנק סודיים באיי קיימן. הוהי הואשם בהאשמות פליליות על שיבוש עבודתו של בית הדין של מקקראקן.^[9]^[10] המשפט על האשמות אלו נדחה ללא הגבלת זמן לאחר שהשופט הודיע שהוא לא יוכל לנהל משפט הוגן בעקבות הערות שהשמיעה סגנית ראש הממשלה, מרי הרני.^[11]

ב-1997 אחזה את הציבור תדהמה כאשר נחשפו האשמות שהוהי מעל בכספי המפלגה, שכספי משלמי המיסים שימשו לניהול פעולות המפלגה ושחלק ניכר מכספים אלה הוצאו על בגדי יוקרה ועל סעודות במסעדת יוקרה בעוד שבאותה תקופה הטיף הוהי להידוק החגורה ולקיצוצים בתקציב המדינה.^[12]

בדצמבר 2006 פרסמה ועדת חקירה ממשלתית מידע על עסקיו הכספיים של הוהי. בדוח הראשי שלה^[3] חשפה הוועדה את הממצאים הבאים:

בין השנים 1979–1986 קיבל הוהי תשלום של יותר מ-8 מיליון פונט אירי מתורמים ומאנשי עסקים.^[8] הוועדה הגדירה את התשלומים האלה כ"לא אתיים".^[13]
במאי 1989 עבר אחד מחבריו הוותיקים של הוהי, השר לשעבר בריאן לניהן, ניתוח השתלת כבד, שמומן בחלקו על ידי תרומות שגייס הוהי. הוועדה מצאה שמתוך 270,000 ליש"ט שגויסו כתרומות, רק 70,000 ליש"ט הוצאו על הטיפול בלניהן. הוועדה הצביעה על תרומה מסוימת אחת בסכום של 20,000 ליש"ט עבור לניהן שהגיעה למעשה לכיסו של הוהי,^[14] שעשה מאמצים להסוות את ההעברה הזאת.^[15]
הוהי קיבל תשלום על סך 50,000 ליש"ט מאיש עסקים סעודי בתמורה לסיוע בקבלת אזרחות אירית.^[13]
במקרה אחר תיווך הוהי בין איש עסקים לבין עובד מדינה בנוגע להשגת הטבות מס בשווי של 22.8 מיליון ליש"ט.
זמן קצר לאחר שהוהי התמנה כראש ממשלה ב-1979, הוא קיבל מסגרת אשראי בשווי של מיליון ליש"ט. הוועדה מצאה שצעד זה היווה תשלום של הבנק להוהי.^[13]

הוועדה דחתה את טענותיו של הוהי כי הוא לא עסק כלל בענייניו הכספיים^[12] והוא הואשם על ידי הוועד ב"ביזוי הדמוקרטיה".^[13]

בסופו של דבר הסכים הוהי על הסדר על פיו הוא ישלם סך של 6.5 מיליון ליש"ט כהחזר מס וכקנס.^[16] באוגוסט 2003 נאלץ הוהי למכור את אחוזתו הגדולה תמורת 45 מיליון ליש"ט כדי לממן את הייעוץ המשפטי ששכר במהלך דיוני הוועדה.

פרשת טרי קיין

במאי 1999 חשפה בראיון טלוויזיוני טרי קיין, עיתונאית רכילות ואשתו לשעבר של שופט עליון, את העובדה שהיא והוהי ניהלו במשך 27 שנים רומן מחוץ לנישואין.^[17] בצעד שעליו התחרטה לאחר מכן, אישרה קיין כי האדם שכונה בטור שלה במשך שנים בשם sweetie, היה אכן הוהי.

מותו

הופעותיו של הוהי בפני ועדת החקירה שובשו פעמים רבות עקב מצבו הבריאותי הרעוע.^[18] צ'ארלס הוהי מת ב-13 ביוני 2006 בביתו מסרטן הערמונית, מחלה שממנה סבל במשך כעשור.^[19] הוא נקבר בהלוויה ממלכתית ב-16 ביוני^[19] ונטמן בדבלין. את ההספד על קברו נשא ראש הממשלה, ברטי אהרן.^[20] ההלוויה הועברה בשידור ישיר בטלוויזיה האירית וצפו בה כרבע מיליון איש. נכחו בה נשיאת אירלנד, מארי מקאליס, ראש הממשלה, ברטי אהרן, חברי הפרלמנט ופוליטיקאים, תעשיינים ואנשי עסקים מרחבי העולם.^[21]

לקריאה נוספת

Joe Joyce & Peter Murtagh, The Boss: Charles J.Haughey in Government, Poolbeg Press Ltd, 1983
T. Ryle Dwyer, Charlie: The political biography of Charles Haughey 1987
Bruce Arnold, Haughey: Life and Times of Charles J. Haughey, HarperCollins;, 1993
T. Ryle Dwyer, Short Fellow: A Biography of Charles J. Haughey, 1994
Justin O'Brien, Modern Prince: Charles J.Haughey and the Quest for Power, Merlin Publishing, 2002
T. Ryle Dwyer, Haughey's Forty Years of Controversy, Mercier Press, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס הוהי בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של צ'ארלס הוהי (באנגלית אירית)
צ'ארלס הוהי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צ'ארלס הוהי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ

[ביביסי-1] ¹ ² "Ex-Irish Taoiseach Haughey dies". BBC News. 13 June 2006. Retrieved 17 February 2011.

[2] "Fierce spending and tax cuts that began to transform Ireland from a banana republic into a "Celtic Tiger"." Charles Haughey – The Economist obituary, 22 June 2006.

[ועדה-3] ¹ ² "Report of the Tribunal of Inquiry into Payments to Politicians and Related Matters Part I" (PDF). Retrieved 2 December 2010.

[4] Charles J. Haughey (1925-2006), web.archive.org, ‏2009-07-21

[5] "Charles Haughey". ElectionsIreland.org. Retrieved 1 June 2009.

[6] נאומו של הוהי ברשת RTE מיום 9 בינואר 1980, כתבה באתר יוטיוב

[7] "Haughey blamed for sex smear against Hillery". Irish Independent. 13 December 2008. Retrieved 2 December 2010.

[שוחד-8] ¹ ² Ex-Irish PM Haughey 'took bribes' – BBC News article, 19 December 2006.

[9] Former PM in court – BBC News article, 6 October 1998.

[10] Haughey to stand trial for obstructing McCracken Tribunal – RTÉ News article, 9 July 1999.

[11] High Court upholds ruling on Haughey trial – RTÉ News report, 3 November 2000.

[בזבוזים-12] ¹ ² "Mr Haughey was lambasted for having spent huge sums on tailored shirts and expensive restaurant meals while simultaneously urging Irish people to tighten their belts amid economic gloom."Former taoiseach Haughey took millions for favours, report finds – The Guardian newspaper article, 19 December 2006.

[דמוקרטיה-13] ¹ ² ³ ⁴ Haughey payments 'devalued' democracy – The Irish Times newspaper article, 19 December 2006.

[14] Betrayal of a friend and of us – The Times (UK)

[15] Haughey severely criticised by Moriarty – RTÉ News article, 19 December 2006.

[16] Haughey to pay Revenue €5m in tax – RTÉ News report, 18 March 2003.

[17] Journalist Terry Keane dies at 68 RTÉ News

[18] "Moriarty refuses to accept Haughey cannot continue to give evidence". RTÉ News. 16 October 2000.

[מוות-19] ¹ ² "Haughey to get State funeral on Friday". RTÉ News. 13 June 2006.

[20] "Charles Haughey laid to rest in Dublin". RTÉ News. 16 June 2006.

[21] reland.com / Charles J Haughey // 1925-2006, web.archive.org, ‏2012-06-12

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]