פרשת XYZ
פרשת XYZ (באנגלית: XYZ Affair) החלה בשנת 1797, כאשר סירבו דיפלומטים אמריקאים, שנשלחו לצרפת המהפכנית על ידי הנשיא ג'ון אדמס, לשלם דמי שוחד לשר החוץ הצרפתי טליראן ולהבטיח הלוואה לרפובליקה הצרפתית, בתמורה לפתיחת משא ומתן על היחסים בין המדינות. הדרישות הצרפתיות נתפסו כהשפלה לשליחים ולארצות הברית, והם חזרו ללא הסכם למדינתם, שסערה מהתקרית.
היחסים בין ארצות הברית לצרפת התערערו בעקבות הכרזת ארצות הברית על נייטרליות בנוגע למלחמות המהפכה הצרפתית והחתימה על אמנת ג'יי בין ארצות הברית לבריטניה. הצרפתים סירבו לאשר את מינוי שגריר ארצות הברית בצרפת, וכפי שנהגו ביחס למדינות נייטרליות אחרות, הם אישרו לפריבטירים לפשוט על ספינות אמריקאיות שסחרו עם מדינות אויב ולהחרים את מטענן. ממשל אדמס החליט לשלוח שלושה נציגים – השגריר המסורב צ'ארלס פינקני, ג'ון מרשל ואלברידג' גרי – כדי להגיע להסכם עם הצרפתים. הם נפגשו עם טליראן ונציגיו, שדרשו מהם בשמו דמי שוחד כתנאי לפתיחת המשא ומתן. כשפורסמו מסמכים הקשורים בפרשה הוחלפו שמות שלוחיו של טליראן באותיות: ז'אן-קונרד הוטינגר סומן כ-X, פייר בלאמי סומן כ-Y ולוסיאן הוטוואל סומן כ-Z. כך קיבלה הפרשה את שמה.
הפרשה הייתה גורם מרכזי לפרוץ המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת. אנשי המפלגה הפדרליסטית השתמשו בפרשה כדי לתקוף את הדמוקרטים-רפובליקנים, שנחשבו לפרו-צרפתים, ולהקצות תקציבים לבניית הצי של ארצות הברית. הקונגרס ביטל את המחויבויות לצרפת במסגרת האמנה בין המדינות משנת 1776 ואדמס הכריז כי יתיר לימאים אמריקאים להתחמש ולהתגונן מפני פשיטות של פריבטירים צרפתים. הפרסום הוביל לעלייה זמנית בפופולריות של אדמס ולפרץ של פטריוטיות, שסייע לגיבוש הזהות הלאומית בארצות הברית.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – מלחמות המהפכה הצרפתית, הסכם ג'יי |
במלחמת העצמאות של ארצות הברית תמכה ממלכת צרפת במורדים האמריקאים, אך למורת רוחם של הצרפתים, כשפרצו המלחמות בין הרפובליקה הצרפתית לבין בריטניה ויריבות אחרות של צרפת ב-1793, הכריז נשיא ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון על נייטרליות. בקבינט של וושינגטון כולם הסכימו שעל הפדרציה הצעירה להימנע ככל הניתן ממלחמה ולשמור על נייטרליות, אך בעוד שהפדרליסטים העדיפו הכרזה רשמית על נייטרליות וסברו שלנשיא יש זכות להכריז על נייטרליות ללא אישור הקונגרס, תומאס ג'פרסון ועמיתיו הדמוקרטים-רפובליקנים העדיפו גישה זהירה יותר ובאופן כללי נטו לתמוך בשאיפות הרפובליקניות של הצרפתים. בעצם הצהרת הנייטרליות (אנ'), הביע וושינגטון את תמיכתו בעמדת הפדרליסטים, וכך הייתה ההכרזה לנושא פנים-פוליטי ולזרז בהתגבשות המערכת הדו-מפלגתית בארצות הברית. בצרפת ידעו על היריבות בין הפדרליסטים לבין הדמוקרטים-רפובליקנים בארצות הברית. הם החשיבו את וושינגטון, ולאחר מכן את אדמס, למייצגים של עמדת מיעוט אנטי-צרפתית בארצות הברית. החל מ-1793 ניסו הצרפתים בדרכים שונות להביא להקמה של ממשלה פרו-צרפתית בארצות הברית.[1] פרשת "האזרח ז'נה" – פעולותיו של השגריר הצרפתי בארצות הברית, אדמון-שארל ז'נה (אנ'), שנועדו לעורר הפגנות ופעולות נגד נייטרליות ואשר עוררו את חמתו של וושינגטון – היו נקודת שפל דיפלומטית ביחסים עם צרפת.[2]
למרות הצהרת הנייטרליות, פעל הצי המלכותי הבריטי נגד ספינות סוחר אמריקאיות שהובילו סחורות מהמושבות הצרפתיות באיי הודו המערביים ותפס מאות מהן. גם בהקשר זה פרץ ויכוח בין המפלגות בארצות הברית, כאשר הדמוקרטים-רפובליקנים הפרו-צרפתים דרשו נקיטת יד קשה נגד הבריטים, והפדרליסטים העדיפו להגיע להסכם עם הבריטים. אמנת ג'יי בין ארצות הברית לבריטניה ב-1794, שלה היו אחראים ג'ון ג'יי ומזכיר האוצר הפדרליסט אלכסנדר המילטון, נחתמה על ידי וושינגטון ואושרה על ידי הסנאט בזמן שבצרפת המהפכנית התרחשה הריאקציה התרמידורית. האמנה הכעיסה את הצרפתים שראו עצמם נבגדים וסיימה סופית כל יומרה להמשך הברית הצרפתית-אמריקאית (אנ') מימי המהפכה האמריקאית. היא גם סייעה לחידוד המחלוקת בין המפלגות בארצות הברית.
בקמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1796 נושא היחסים של ארצות הברית עם המעצמות באירופה היו במרכז הדיון הציבורי. הדמוקרטים-רפובליקנים, בראשות ג'פרסון, גינו את אמנת ג'יי וטענו שהתמיכה הפדרליסטית בבריטניה מורה על נטייתם למלוכנות. הפדרליסטים מצידם גינו את הפרנקופיליה של ג'פרסון ותומכיו. הבחירות הסתיימו בניצחונו של ג'ון אדמס הפדרליסט, שנכנס לתפקידו במרץ 1797, ותומאס ג'פרסון היה לסגן הנשיא.
בינתיים, בצרפת החל שלב חדש המהפכה עם תחילת שלטון הדירקטורט. לפי תנאי "ברית הידידות והמסחר" משנת 1778, שתי המדינות היו מחויבות לשמירה על סחר חופשי ולהימנע מפגיעה בספינות סוחר. עם זאת, חוק שעבר בצרפת ב-1793 (ואשר בוטל וחוקק מחדש מספר פעמים בשנים הבאות) אישר לפריבטירים להחרים משא של ספינות ממדינות נייטרליות, ומדי פעם הותקפו ספינות סוחר אמריקאיות. מאמריו של אלכסנדר המילטון, תחת הפסאודונים אמריקוס בחודשים ינואר–מרץ 1797 ייצגו את העמדה הפדרליסטית: "ענייני המדינה נגררים במהירות למשבר רב-חשיבות... צרפת אימצה, כלפי האומות הנייטרליות הסוחרות בים, מדיניות שאינה נופלת בהרבה מעוינות של ממש".[3] ב-2 במרץ 1797, יומיים לפני כניסת אדמס לתפקידו, פרסם הדירקטוריון צו חדש שאישר לפריבטירים לתפוס ולהחרים כל כלי שיט של מדינה נייטרלית אשר ישא פריט כלשהו השייך למדינת אויב.[1] ההיסטוריון סטנלי אלקינס כתב ש"לכל אורך אותה תקופה פעולות הצרפתים היו שרירותיות, בלתי-יציבות ולא צפויות, כתלות פחות בסעיפי האמנות או במדיניות הנוכחית של אנגליה, ויותר במידת המחסור במזון והלחץ של סוחרים מקומיים לקיום מסחר סדיר, מצד אחד, או המשיכה למטען האמריקאי היקר והלחצים שנבעו מהידלדלותה של קופת המדינה, מהצד השני".[4] בין אם מסיבות כלכליות ובין אם מסיבות פוליטיות, שלטון הדירקטורט בצרפת היה עוין יותר כלפי ארצות הברית, וביולי 1796 נחתם צו שאיפשר למעשה לימאים הצרפתים לתקוף ספינות של מדינות נייטרליות כמעט ללא הפרעה.[5] כך, בחודשים שקדמו לכניסתו של אדמס לתפקיד גברו המתקפות על ספינות אמריקאיות. בין אוקטובר 1796 ליוני 1797, תפסו הצרפתים 316 כלי שיט אמריקאים, שהיוו יותר מ-6% מהצי הסוחר של ארצות הברית, וגרמו להפסד של בין 12–15 מיליון דולר לסוחרים.[6]
המשלחת האמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת כהונתו של אדמס, הוא נאלץ להכריע כיצד להתמודד עם המתקפות של הימאים הצרפתים.[5] חלק מהציבור בארצות הברית תמך בהכרזת מלחמה על צרפת, בעוד אחרים ראו בכך סיכון מיותר. לפי ההיסטוריונית קרול ברקין, אדמס "נאלץ לעמוד בפני בחירה בלתי-אפשרית בין שלום הרסני למלחמה הרסנית. הוא בחר להמשיך בדרך האמצע של התכוננות למלחמה וקידום השלום".[7] עם זאת, היחסים הדיפולמטים הרעועים עם הצרפתים הקשו על קיום משא ומתן רשמי. עוד לפני שנכנס אדמס לתפקידו החליט ג'ורג' וושינגטון להחזיר את השגריר בצרפת, ג'יימס מונרו, שהיה דמקורט-רפובליקן והואשם על ידי הפדרליסטים שהוא לא אפקטיבי ומחבל באינטרסים של ארצות הברית. במקומו מינה וושינגטון את צ'ארלס קוטוורת' פינקני, שהיה פדרליסט אבל נחשב לידיד של הצרפתים. כשהגיע פינקני לצרפת, השלטון הצרפתי סירב לאשר לו להיכנס לתפקיד ולמעשה הורה לו לעזוב את המדינה, בניגוד לנוהג הדיפלומטי.[5]
ידיעות על היחס של הצרפתים לשגריר המיועד החלו להגיע במרץ 1797. שלושה שבועות אחרי כניסת אדמס לתפקיד, כשהגיעה הידיעה באופן רשמי, הוא החליט להשתמש בסמכותו לכנס מושב מיוחד של הקונגרס.[8] בניסיון לחדש את המגעים עם השלטון הצרפתי, הוא החליט לשלוח שלושה שליחים דיפלומטיים לפריז. המילטון ייעץ לו לשלוח אישיות בולטת מהמפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית כדי לְהָזֵם כל חשד שהניסיון להגיע לשלום אינו כן ולחזק את עמדת הממשל הפדרליסטי במקרה שיוחלט בסיכומו של דבר להכריז על מלחמה. בהתאם, הציע אדמס לשני המנהיגים הרפובליקנים הבולטים, ג'פרסון וג'יימס מדיסון, להיות חלק מהמשלחת, אך שניהם סרבו. בעקבות זאת הוחלט שבמשלחת יהיו שלושה צירים, מתוכם שני פדרליסטים – פינקני וג'ון מרשל, נשיא בית המשפט העליון לעתיד ובאותה העת עורך דין בולט ומועמד להנהגת המפלגה – ואלברידג' גרי, שאדמס החשיבו לפוליטיקאי עצמאי שאינו מזוהה עם אף אחת מהמפלגות.[9] לשלושתם לא היה ניסיון דיפלומטי רב. מבין השלושה, המינוי של גרי, שהיה ידיד של אדמס אך נחשב לבלתי-יציב ואקצנטרי, עורר את הביקורת הרבה ביותר בקבינט של אדמס. אדמס ניסה למצוא לו מחליף ואף הציע את התפקיד לפרנסיס דיינה, אך משזה סירב הוא החליט בכל זאת למנות את גרי.[10]
היסטוריונים חלוקים ביניהם לגבי המטרה של ההוראות שניתנו למשלחת. לפי קרול ברקין, ההוראות לחברי המשלחת כוונו לאפשר להם גמישות רבה במשא ומתן, מתוך מטרה להגיע להסכם חדש עם צרפת, בדומה לאמנת ג'יי שחתמה ארצות הברית עם בריטניה.[10] לפי ג'ספר טרוץ', ההוראות נוסחו כך שהמשלחת תיכשל ושצרפת תיראה אחראית לכישלון.[11] ההוראות כללו דרישה לפיצויים לסוחרים אמריקאים שנפגעו מפעולות הצרפתים, אך דרישה זו נוסחה בכלליות על מנת לאפשר הגעה להסכם בנוגע למטרה הרחבה יותר. אדמס אסר במפורש על הצירים להסכים למתן הלוואה לצרפת, שאם הייתה ניתנת היו הצרפתים יכולים להשתמש בה לצורך מלחמתם בבריטניה ובמעצמות אחרות, וכן הוא אסר עליהם להסכים למגבלות על סחר בין-לאומי שהיה מותר תחת החוק הבינלאומי. המשמעות של אמנה כזו, אם הייתה מושגת, הייתה הבטחת המסחר האמריקאי, אך בתנאים פחות נוחים מאלו שהובטחו במסגרת האמנה מ-1778.[10][12] ההוראות לא פורסמו עד שהפרשה כולה הפכה לעניין פומבי אחרי כישלון המשא ומתן. כתוצאה מכך חלק מהפוליטיקאים בארצות הברית סברו שהמשלחת לא נועדה לקדם את השלום, אלא ליצור תנאים למלחמה.[13]
משא ומתן בפריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פינקני ומרשל הגיעו לפריז בסוף ספטמבר 1797, וגרי הצטרף אליהם בשבוע הראשון של אוקטובר, אך עם הגעתם התבהר שהמצב הפוליטי בצרפת סבוך וצפוי להקשות על ניהול משא ומתן. שלטון הדירקטורט, שבו הרשות המבצעת הייתה נתונה בידי מועצה של חמישה דירקטורים, היה נתון כל העת במאבקים פנימיים בין הדירקטורים ובמאבק עם יריבים פוליטיים אחרים. ביולי 1797 הודח שר החוץ הצרפתי שארל-פרנסואה דלקרואה (אנ'), ושארל-מוריס דה טליראן מונה במקומו. טליראן ככל הנראה ציפה לרווח אישי מהמינוי, והוא אף צוטט אומר שבכוונתו לעשות "הון עצום" מהתפקיד.[14] ב-4 בספטמבר, כחודש וחצי לאחר מכן ובתמיכת טליראן, התרחשה בצרפת הפיכה ("הפיכת 18 בפרוקטידור") ולאחריה, נטה הדירקטורט יותר למדיניות אנטי-אמריקאית.[15] התבטאויות של טליראן מראות שהייתה לו כוונה להגיע להסכם עם האמריקאים ושהוא חשב הסכם כזה למועיל,[16] אך ההשפעה שלו על המדיניות של הדירקטורט הייתה מוגבלת, והוא עצמו הודה שהוא מכהן כשר החוץ "בשם בלבד".[17]
מצב זה עודד את טליראן לנהל את המגעים עם האמריקאים באיטיות ותוך גרירת רגליים. בנוסף, עיכוב בהגעה להסכם שירת את הצרפתים שהרוויחו מהשלל שנלקח מספינות אמריקאיות. אדמס העריך נכונה, במכתב ששלח למזכיר המדינה טימות'י פיקרינג, שטליראן והדירקטורט אינם מעוניינים במלחמה ושעל אף זאת הצרפתים צפויים לעכב ככל האפשר את המשא ומתן, מסיבות פנים-פוליטיות ושיקולי נוחות.[18] עם זאת, הממשל האמריקאי לא התכונן לדרישות השוחד של טליראן ולא הנחה את השליחים כיצד להתמודד עימן.[19]
המשלחת האמרקאית נפגשה לראשונה עם טליראן למשך 15 דקות ב-8 באוקטובר. הפגישה איפשרה להם לקבל את האישור הנדרש לשהות בצרפת. כשבוע לאחר מכן נמסר למשלחת על ידי מתווך, שטליראן שמע שהדירקטורט "זועם מידי" על נאום שנשא אדמס במאי, בו הנשיא הביע את ביקורתו על התערבות הצרפתים בענייני הפנים של ארצות הברית, ושכתנאי למשא ומתן עליהם להתנער מהנאום. הדרישה הייתה חלק מדפוס של טליראן, שהתברר כקבוע, להציג דרישות שהוא המקור להן כדרישות של הדירקטורט ולהעמיד פנים שהוא עצמו עומד לצד חברי המשלחת.[19] חברי המשלחת החליטו שלא להגיב ולא להגיד דבר על הנאום.
ב-18 באוקטובר נפגשו חברי המשלחת עם שליח של טליראן, ז'אן-קונרד הוטינגר, שלאחר מכן כונה "X". הוטינגר היה בנקאי שווייצרי שבשנות ה-80 חי בארצות הברית והיה קשור בספקולציות פיננסיות אירופאיות בארצות הברית. הוא חזר על הדרישה של טליראן לגבי הנאום, בנוסף לדרישות אחרות: תשלום פיצויים לסוחרים צרפתים שנפגעו מפעולות של ימאים אמריקאים, "הלוואה משמעותית" לצרפת ותשלום שוחד לטליראן בסך 50,000 לירה שטרלינג. שלושת ההצעות לא היו מקובלות על האמריקאים, שכן דרישת הפיצויים הייתה היפוך של הדרישות שהם הוסמכו להציב בעצמם, הוראותיו של אדמס אסרו עליהם בפירוש להסכים למתן הלוואה לצרפת, ודרישת דמי השוחד, אף שלא הייתה חריגה עבור טליראן, נתפסה בעיניהם כעלבון חמור כלפיהם וכלפי ארצות הברית. הם הסכימו ביניהם לא להיענות לדרישות, אך גם לא לענות בשלילה גורפת, על מנת שלא לסכן את המשא ומתן. למחרת, נפגשו שוב פינקני והוטינגר, שמסר את הדרישות של טליראן בכתב. בשלב זה התעוררה מחלוקת בין השליחים האמריקאים. על אף שכל השלושה הסכימו שלא ניתן להיענות לדרישות, פינקני ומרשל רצו לענות בשלילה באופן נחרץ ולדרוש משא ומתן ישיר ורשמי. גרי העדיף להמשיך במשא ומתן לא רשמי, מתוך חשש שתגובה נחרצת מידי תביא למלחמה.[20][21]
ב-20 באוקטובר נפגשו חברי המשלחת האמריקאית עם פייר בלאמי, שהציג את עצמו כחבר קרוב של טליראן ולאחר מכן כונה "Y". בלאמי היה הבנקאי האישי של טליראן. הוא הציג את הדרישות של שולחו באופן נחרץ עוד יותר. ראשית, על האמריקאים לפרסם בכתב הצהרה שכוללת שורה של התנצלויות, בין השאר בנוגע לדברים שנשא אדמס במאי. שנית, הוא פירט את סכומי הכסף שעל האמריקאים לשלם כתנאי למשא ומתן – הלוואה של 32 מיליון פלורין (גילדן) הולנדי לצרפת ו-50,000 לירה שטרלינג כשוחד לטליראן. בלאמי טען שכאשר תחתום צרפת על הסכם שלום עם הולנד, אחת הדרישות תהיה שהממשלה ההולנדית תשלם את קרן ההלוואה האמריקאית, כך שארצות הברית לא תצטרך לשאת בהוצאות. שוב, השליחים האמריקאים הסכימו ביניהם שלא ניתן להיענות לאף דרישה של הצרפתים, אך נחלקו לגבי התשובה שראוי למסור. לבסוף הוחלט להבהיר לצרפתים שהסכמה לתנאיהם אינה בגדר הסמכות שניתנה להם ולהציע שאחד מהשליחים יחזור לארצות הברית לבקש הוראות מהנשיא, בתנאי שהפעולות הצרפתיות נגד כלי שיט אמריקאים יופסקו בינתיים. בלאמי סירב להצעה מייד. שלושה השליחים חתמו על איגרות ארוכות המסבירות למזכיר המדינה פיקרינג מדוע אין התקדמות במשא ומתן, אך אלה הגיעו ליעדן רק במרץ 1798.[22][23]
ב-17 באוקטובר נחתם הסכם קמפו פורמיו בין צרפת לבין האוסטרים (ממלכת הבסבורג, שהייתה החלק המרכזי באימפריה הרומית הקדושה), אשר שם באופן זמני סוף לקואליציה האנטי-צרפתית. שלוחיו של טליראן ראו בכך הזדמנות להגביר את הלחץ על המשלחת האמריקאית. בשלב זה הצטרף ללחצים לוסיאן הוטוואל, איש עסקים שעשה את הונו בקולוניה הצרפתית סן-דומנג (באי היספניולה) וכונה לאחר מכן "Z". הוא פגש את השלושה ומסר להם מסר דומה לקודמיו. ב-27 באוקטובר, הגיע הוטינגר (X) שוב והפעם היה תקיף הרבה יותר. הוא התרברב בהשגים הצבאיים של צרפת והתעקש על תשלום מיידי. התגובה המפורסמת של פינקני הייתה "לא, לא, אף לא גרוש!" (No, no, not a sixpence!). כשהוטינגר איים שסירוב יביא למלחמה, ענה מרשל ש"הלוואת כסף תחת השוט והכפייה של צרפת, משמעה אובדן הממשל של עצמנו ומסירת עצמאותנו הלאומית לממשלה זרה".[24]
הפגישות המשיכו בחודשים נובמבר 1797 – מרץ 1798. טליראן זיהה את גרי כחוליה החלשה מבין השלושה ותכנן לשאת ולתת איתו בנפרד, הצעה שנועדה לפלג את האמריקאים. הוא איים לדאוג לכך שאם לא יענו האמריקאים לדרישותיו, מלחמה תפרוץ והוא ידאג לכך שהאשמה תיפול על הפדרליסטים בלבד. במידה רבה התוכנית להעמיק את השסע במשלחת האמריקאית הצליחה – גרי נפגש מספר פעמים עם טליראן לבדו. בניגוד לשני האחרים, דאגתו העיקרית הייתה מפני ברית צבאית בין ארצות הברית לבריטניה, ואף שהוא מעולם לא הסכים לתנאים של טליראן, הוא עדיין האמין שניתן להגיע להסכם. לבקשתו של טליראן, ששאף לבודד את מרשל ואת פינקני, גרי החל לשמור בסוד את תוכן הפגישות, ואף הודיע על כך לשני עמיתיו.
ב-2 וב-6 במרץ נפגשו השלושה שוב עם טליראן, שהחמיר את דרישות התשלום ואף דרש כעת התנצלות רשמית בנוגע לנאום הפרידה של ג'ורג' וושינגטון, זאת בנוסף לדרישה להתנצלות על דבריו של אדמס. השליחים האמריקאים הצליחו בנוסף להשיג מטליראן הודאה שבכוונת הממשלה הצרפתית להשתמש בהלוואה האמריקאית כבטוחה לקבלת הלוואות נוספות.
בשלב זה הגיעו מרשל ופינקני להחלטה שאין עוד טעם למשא ומתן ושאפו לחזור לארצות הברית. עם זאת, הם הבינו שאם הם יחזרו ביוזמתם, הדבר יתפרש בארצות הברית כחלק מתוכנית פדרליסטית להכריז על מלחמה עם צרפת. מסיבה זו הם העדיפו לחכות שטליראן יגרשם מהמדינה. ב-20 במרץ הודיע להם טליראן שבהוראת הדירקטוריון הוא ינהל משא ומתן רק עם נציגים חסרי פניות, כלומר עם גרי בלבד. השליחים האמריקאים הסכימו שהם ינהלו את המשא ומתן כקבוצה בלבד, והודיעו לטליראן שצרפת לא יכולה לבחור מי יהיה הנציג של ארצות הברית. בתגובה ביקש טליראן באופן לא רשמי את עזיבתם של שני הנציגים הפדרליסטים, אך במשך מספר שבועות התווכחו הצדדים על האופן בו הם יעזבו. טליראן ניסה לכפות על פינקני ומרשל לבקש באופן רשמי מסמכים שיאפשרו להם לחזור בביטחה, על מנת שהוא יוכל לציירם כגורמים לכישלון המשא ומתן. מרשל ופינקני סירבו ואיימו לחזור דרך אנגליה, פעולה שטליראן הזהירם לא לעשות. בסיכומו של דבר, ב-13 באפריל שלח טליראן מכתב שמבקש מהם באופן רשמי לעזוב, בצירוף המסמכים הדרושים. ב-23 באפריל עזבו פינקני ומרשל; גרי נותר בפריז.
פרסום הפרשה ותוצאותיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרסום, סערה ציבורית וזהות לאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיגרות ששלחו שלושה השליחים באוקטובר 1797 הגיעו לפילדלפיה ב-4 במרץ 1798. הן היו מוצפנות ונדרש זמן לפענחן במלואן, אך תוך יום התברר לאדמס שמשלחתו כשלה.
עוד לפני הבשורה הרשמית, בקבינט של אדמס הובעו דעות שונות לגבי מה יש לעשות אם יכשל המשא ומתן, והאם על ארצות הברית להכריז רשמית על מלחמה במקרה זה. אדמס בעצמו שקל את האפשרויות ולבסוף הגיע למסקנה שאין למדינה אינטרס להכריז על מלחמה, אך יש לנקוט בצעדים שיאפשרו לה להילחם ולהגן על הסחר הימי. ב-19 במרץ הוא הודיע לקונגרס על כישלון המשא ומתן. בנוסף הוא המליץ להקצות תקציבים להגנה על המסחר והטריטוריה של ארצות הברית, להשקעה במספנות ותעשייה הצבאית ולספק הכנסה ממשלתית (אנ') שתאפשר להתמודד עם נסיבות של אובדן הכנסה ממסחר. בנוסף, הוא הודיע שארצות הברית תאפשר לימאים וסוחרים להתחמש על מנת להגן על עצמם. תומאס ג'פרסון, סגן הנשיא ומנהיג הרפובליקנים-דמוקרטים, שהיה הקול הבולט ביותר נגד מלחמה עם צרפת, הגדיר את הצעדים כ"שיגעון".[25][26]
העיתונות הדמוקרטית-רפובליקנית האשימה את אדמס ואת חברי המשלחת בכישלון השיחות, ורבים טענו שהממשל פעל במפגיע במטרה להכשיל את המשא ומתן ולהביא למלחמה. בקונגרס, הדמוקרטים-רפובליקנים נקטו בלשון פחות נחרצת. הם קידמו בבית הנבחרים שורה של החלטות אנטי-מלחמתיות ודרשו מאדמס לפרסם את התכתובת עם שליחיו. חלק ניכר מהפדרליסטים תמכו בבקשה, שכן הם ציפו שהתכתובת תעבוד לטובתם, בעוד שהדמוקרטים-רפובליקנים ציפו שהפרסום יביא לסקנדל ויחשוף את הניסיון כביכול של אדמס להביא למלחמה. ב-2 באפריל עברה בבית הנבחרים החלטה שדורשת את המסמכים, ברוב של 65 תומכים מול 27 מתנגדים. כל המתנגדים היו מהמפלגה הפדרליסטית.[27] אדמס מסר את המסמכים לקונגרס והאיץ בנציגים לשמור על חשאיות עד שיסתיים הדיון בעניינם, אבל ב-6 באפריל הוחלט, ביוזמת הפדרליסטים, שיודפסו 1,200 עותקים. תוך שבוע הופיעה התכתובת בעיתונות.[28]
פרסום התכתובת והשחיתות של טליראן הובילה להתמוטטות זמנית של האופוזיציה, ואדמס עצמו הפך לנשיא פופולרי במשך תקופה קצרה לאחר מכן.[29][30] בכל רחבי ארצות הברית, הפרסום הוביל למהפך בגישה של אזרחים רבים, שנטו עתה לרגשות לאומיים ואנטי-צרפתיים. תיאר זאת תומאס ריי:
- "התגובה האנטי-צרפתית שלזמן קצר טלטלה את המדינה בקיץ של 1798 התבטאה בדרכים שונות. אמריקאים רבים הטיחו את הכעס שלהם בצרפת באמצעות מחוות סמליות, כגון שירים פטריוטים ועטיית סמלים שחורים על כובעם... גברים בגיל המתאים, כמעט בכל קהילה, יצרו במהירות מליציות מתנדבים. אלו שהיו צעירים או מבוגרים מידי לשירות במיליציה תרמו את כוחם לארגוני סיור פרטיים, שהיו יכולים להיקרא לסיוע בזמן פלישה. נשים היו מעורבות גם כן, במקרים מסוימים, ביצירה של יחידות צבאיות לנשים בלבד. תושבי ערים באזורי החוף תרמו אלפי דולרים לבניית הצי האמריקאי הצעיר. חשיבות רבה ביותר הייתה לכך שאזרחים מכל רחבי האיחוד השתתפו במאות מפגשים מקומיים, שבהם הם אימצו החלטות שתמכו באופן נחרץ בממשלה הפדרלית. מאות עצומות נשלחו לנשיא אדמס, אשר הביעו את ההתלהבות הציבורית מפעולות לאומניות נגד צרפת. בנוסף להיותן אמצעי נוסף להבעת תסכול, פניות אלה ייצגו את דעת הקהל לגבי היחסים בין ארצות הברית לצרפת ב-1798. הן היוו הוכחה להתפתחותה של סולידריות לאומית בעוצמה שלא הייתה נוכחת מאז המהפכה".[31]
לפי קרול ברקין, הפרשה היוותה שלב חשוב בהתהוות הזהות הלאומית והפטריוטיות האמריקאית, עם הממשל הפדרלי במרכזו. לדבריה,
- "התוצאה החשובה ביותר של פרשת XYZ היא אולי הגילוי שנאמנות לממשל הפדרלי הייתה למרכיב החיוני והבל-יעבור של פטריוטיזם [בארצות הברית]. צמיחת הנאמנות הזו החלה באיטיות בקדנציה הראשונה של וושינגטון כנשיא. במרד הוויסקי, אזרחים התאספו לתמיכה באדם שהם אהבו והעריצו; במהלך פרשת האזרח ז'נה, הם הגנו על הסמכויות של משרת הנשיא. בפרשת XYZ, אזרחים רצו להגן פחות על הכבוד של הנשיא, ויותר על הכבוד של האומה שעליה הוא הופקד לשמור. הם בירכו בהתלהבות את ג'ון אדמס על כך שהוא הגן על הכבוד של מדינתם, ובכך הם גילו את הזהות שאותה הם חולקים כאמריקאים. על אף כל המחלוקות שפילגו את הפדרליסטים והדמוקרטים-רפובליקנים... הם התעקשו שלמדינתם יש אופי לאומי שמלכד אותם יחד".[32]
מילות השיר Hail, Columbia (אנ'), שכיום משמש כמארש הטקסי של סגן נשיא ארצות הברית, חוברו על ידי ג'וזף הופקינסון ב-1798 בהשראת הפרשה והתסיסה הלאומית שהיא עוררה.[33]
חקיקה ביטחונית ותחילת המלחמה הבלתי-רשמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת
בקונגרס המשיכו הדיונים על התגובה הנדרשת לפרשה, למצב הבין-לאומי ולהמלצותיו של אדמס. הדמוקרטים-רפובליקנים ניסו לנקוט בגישה זהירה – רובם עדיין רצו להימנע מהקצאת תקציבים נרחבים לביטחון, אך הם לא רצו להיתפס בעיני הציבור כחלשים אל מול העלבונות שספגו השליחים האמריקאים לפריז והאיומים על הריבונות האמריקאית. טיעוניהם נגד המלצותיו של אדמס התמקדו בעלות הגבוהה של השקעה בצבא ובצי. הפדרליסטים ענו להם בהאשמות לגבי חולשה וחוסר נאמנות של אנשי המפלגה היריבה.
בימים הבאים עברו בקונגרס שורה של צעדי חקיקה, בכללם איסור על יצוא כלי נשק, רכישה של כלי נשק, תותחים ותחמושת, הגדלה של כוחות הארטילריה וההנדסה, והקצאת תקציבים להגנה על מעגנים. ב-30 הצעת החוק להקמת מחלקת הצי של ארצות הברית הפכה לחוק.[34] במאי ויוני 1798 פורסמו מסמכים נוספים הקשורים בפרשה, כאשר כל פרסום נתפס כמפלה נוספת לעמדה הפרו-צרפתית של הדמוקרטים-רפובליקנים. בעקבות זאת, מספר נציגים מהמפלגה, כולל ג'פרסון עצמו, החליטו לעזוב את פילדלפיה, מה שהגדיל את כוחם של הפדרליסטים בקונגרס ואיפשר להצעות חוק לעבור ביתר קלות.[35]
ב-13 ביוני חתם אדמס על "חוק להשעיית יחסי המסחר עם צרפת ומדינות החסות שלה". ב-21 ביוני הוא פרסם הצהרה קצרה, בה הוא כתב: "אני לעולם לא אשלח עוד שגריר לצרפת, מבלי לקבל בטוחות שהוא יתקבל ויזכה לכבוד הראוי להציג של אומה גדולה, חופשית, בעלת עוצמה ועצמאית".[36] ב-7 ביולי 1798, התאריך שבדרך כלל מצוין כתחילתה של המלחמה הבלתי-רשמית, עבר חוק שביטל סופית ורשמית את האמנות של 1778 בין ארצות הברית לצרפת. באותו היום, קפטן סטיבן דקטור, שפיקד על ספינת הצי "דלאוור", תפס את ספינת הפריבטיר הצרפתית "קרויבל".[37] יומיים לאחר מכן אישר הקונגרס התקפות על ספינות מלחמה צרפתיות.[38]
אדמס נותר איתן בדעתו שאין צורך בהכרזת מלחמה רשמית. לעמדה זו היו שותפים גם חברי הקבינט, אף שמזכיר המלחמה ג'יימס מקהנרי ומזכיר המדינה טימות'י פיקרינג ייצגו עמדה ניצית יותר מזו של אדמס. בניגוד לדעתו של הנשיא, שהעדיף הרחבה של הצי ולא של כוח היבשה, פיקרינג ומקהנרי לחצו להעביר תקציב בקונגרס לגיוס צבא של 20,000 חיילים. הקונגרס העביר את החקיקה הדרושה, וכך הוקם "הצבא הארעי של ארצות הברית" (Provisional Army of the United States) בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון. הקמת צבא קבע זה, היה נושא שעורר מחלוקת רבה, שכן נבחרים רבים, במיוחד מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, ראו בצבאות קבע אמצעי לממשלות עריצות. בנוסף, בלחץ חברי הקבינט, אדמס מינה את אלכסנדר המילטון כאחד המפקדים של הצבא הארעי (בדרגת Inspector General), אף שאדמס עצמו לא בטח בהמילטון.
פעולות אלה והמשך החקיקה הנלהבת בקונגרס סימנו מידה מסוימת של אובדן שליטה של אדמס: הוא נהנה מהאהדה הציבורית, אבל בהיעדר אופוזיציה דמוקרטית-רפובליקנית, לא היו מעצורים רבים בפני עמיתיו הפדרליסטים בקונגרס, ובמקרים רבים הקונגרס "נתן" לאדמס אמצעים שהוא לא ביקש ושעתידים היו להטות את דעת הקהל חזרה נגדו. בין השאר במטרה להגדיל את ההוצאות הביטחוניות, הקונגרס העביר ב-1798 שורה של חוקי מס חדשים,[39] שהוכיחו את עצמם לא פופולריים לאחר ששככה הסערה סביב הפרשה. מעל לכל, כשהחלה ההתלהבות לשוך, בסתיו 1798, שורת החוקים הידועים כחוקי הזרים וההמרדה תפסו את מרכז הדיון הציבורי ועוררו ביקורת רבה, שהופנתה כלפי אדמס והפדרליסטים. בניגוד לטענות שהממשל הפדרליסטי מחרחר מלחמה, אדמס קידם הסכם שלום עם צרפת, שנחתם לבסוף ב-30 בספטמבר 1800; אך גם פעולה זו ספגה ביקורת רבה, והפופולריות של אדמס המשיכה לדעוך לקראת הבחירות של 1800, בהן הוא הפסיד לג'פרסון.
תגובות בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ידיעות על התגובה לפרשה בארצות הברית החלו להגיע לצרפת במאי 1798. כשנדרש טילראן להסביר לדירקטורט את הפרשה, הוא טען שלא היה לו קשר אליה ושהמגעים עם האמריקאים לא נעשו ברשותו. גרי, שנותר בצרפת אחרי שפינקני ומרשל עזבו, שיתף פעולה עם טליראן והעמיד פנים שהוא מסייע לו לזהות מיהם X, Y ו-Z שנשאו ונתנו עם האמריקאים.[40]
ביולי, הגיע לצרפת ויקטור דו פונט ומסר לטליראן דו"ח מפורט. דו פונט מונה ב-1797 לשגריר צרפת בארצות הברית, אך בעצת רופוס קינג, השגריר של ארצות הברית בלונדון, אדמס סירב לאשר את המינוי. עם זאת, הוא שהה מספר שנים לפני כן בארצות הברית והמשיך לשוחח עם מדינאים אמריקאים, כולל תומאס ג'פרסון, לפני חזרתו, בזמן שפורסמה הפרשה בארצות הברית. כשהוא הגיע חזרה לצרפת, הוא דיווח על הנטייה האנטי-צרפתית של הציבור וההתקרבות האפשרית לבריטניה בעקבותיה. דיווחים אלו, בנוסף לשינויים פוליטיים בתוך צרפת, שחיזקו את מעמדו של טילראן אל מול הדירקטורט, הביאו לשינוי חד במדיניות הצרפתית.[41]
בחודשים מאי–אוגוסט ניסה טליראן ללא הצלחה ללחוץ על גרי לפתוח במשא ומתן. עם זאת, גרי הודיע לו שאין לו סמכות לנהל משא ומתן רשמי לבדו. ביוני הורה אדמס לגרי לחזור מיידית לארצות הברית, אך טליראן שחשש לאבד את האפשרות למגעים עם ארצות הברית, מנע ממנו במשך מספר שבועות. טילראן לחץ על הדירקטורט לפנות למדיניות ידידותית יותר כלפי ארצות הברית.[40] ב-31 ביולי 1798 הוציא הדירקטורט צו ידידותי יותר לארצות הברית, עם הנחיות למיתון המתקפות של פריבטירים על ספינות אמריקאיות. באוגוסט, הוא פנה הפעיל את קשריו בהאג על מנת לנסות לשפר את הקשרים עם ארצות הברית. עם זאת, הידיעות על השינוי בקו הצרפתי הגיעו לארצות הברית רק מספר חודשים לאחר מכן, ולכן לא מיתנו את התגובה האמריקאית.[41]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The XYZ Affair and the Quasi-War with France, 1798–1800, United States Government, Office of the Historian
- Elizabeth Nix, "What Was the XYZ Affair?", History.com
- Christopher J. Young, "Serenading the President: John Adams, the XYZ Affair, and the 18th-Century American Presidency"
- פרשת XYZ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Ralph Adams Brown, The presidency of John Adams (University of Kansas Press: 1975), p. 59
- ^ Jasper M. Tratsch, The Genesis of America: U.S. Foreign Policy and the Formation of National Identity, 1793–1815, (Cambridge University Press: 2018), pp. 75-76
- ^ Alexander Hamilton (Americus), The Warning No. I, January 27 1797; see also Nos. II, III, IV, V, VI
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 538
- ^ 1 2 3 Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 510
- ^ Larry J. Sechrest, "Privately Funded and Built U.S. Warships in the Quasi-War of 1797–1801", The Independent Review 12(1) (2007), p. 103
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 163
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 550
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), pp. 556-561
- ^ 1 2 3 Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 166-167
- ^ Jasper M. Tratsch, The Genesis of America: U.S. Foreign Policy and the Formation of National Identity, 1793–1815, (Cambridge University Press: 2018), p. 116
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), pp. 562-563
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 167-168
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 562
- ^ Ralph Adams Brown, The presidency of John Adams (University of Kansas Press: 1975), p. 60
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 565
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 567
- ^ From John Adams to Timothy Pickering, 31 October 1797, Founders Online
- ^ 1 2 Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 171
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), pp. 172-173
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), p. 571
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), pp. 173-174
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), pp. 571-573
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 176
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), pp. 586-587
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 188
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 190
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), pp. 587-588
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 193
- ^ Stanley Elkins, The Age of Federalism (Oxford University Press: 1993), pp. 588-589
- ^ Thomas M. Ray, "'Not One Cent for Tribute': The Public Addresses and American Popular Reaction to the XYZ Affair, 1798-1799", Journal of the Early Republic 3(4) (1983), p. 392
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 200
- ^ Christopher J. Young, "Serenading the President: John Adams, the XYZ Affair, and the 18th-Century American Presidency"
- ^ Carol Berkin, A Sovereign People: The Crises of the 1790s and the Birth of American Nationalism (Basic Books: 2017), p. 191
- ^ Ralph Adams Brown, The presidency of John Adams (University of Kansas Press: 1975), p. 56
- ^ John Adams, Message to the Senate and House of June 21, 1798 Regarding Envoys to France, Avalon Prohect
- ^ Quasi-War With France (1798-1801), National Museum of the Navy
- ^ Festus Ogunbitan, Symposium on Epic of John Adams and the French-American Quasi War (Xlibris Corporation: 2013), pp. 20-21
- ^ Ralph Adams Brown, The presidency of John Adams (University of Kansas Press: 1975), p. 190
- ^ 1 2 George Athan Billias, Elbridge Gerry, founding father and republican statesman (McGraw-Hill: 1976), pp. 282-285
- ^ 1 2 Ralph Adams Brown, The presidency of John Adams (University of Kansas Press: 1975), pp. 58, 61-62
