לדלג לתוכן

פרנץ פון שטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנץ פון שטוק
Franz von Stuck
לידה 23 בפברואר 1863
Tettenweis, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוגוסט 1928 (בגיל 65)
מינכן, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Franz Ritter von Stuck עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ולדפרידהוף מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנות יפה, מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1877–1921 (כ־44 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות סימבוליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי וילהלם לינדנשמיט הבן, Ferdinand Barth, לודוויג פון לפץ עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Salome, The Sin, Wilde Jagd עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1902)
  • מסדר ההצטיינות של הכתר הבווארי (1905) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Mary von Stuck עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרנץ פון שטוקגרמנית: Franz Stuck‏; 23 בפברואר 186330 באוגוסט 1928) היה צייר, פסל, ואדריכל גרמני, שהיה ידוע בעיקר בזכות ציוריו של המיתולוגיה המצרית העתיקה שזכו לשבחים. בשנת 1906 הוענק לשטוק מסדר הכבוד של כתר בוואריה ונודע מעתה בשם פרנץ ריטר פון שטוק.[1]

יליד טטנווייס ליד פסאו. שטוק הפגין זיקה לרישום וציור מגיל צעיר. כדי להתחיל בהשכלתו האמנותית עבר בשנת 1878 למינכן, שם יגור רוב חייו. בין השנים 1881–1885 למד שטוק באקדמיה במינכן.

בשנת 1889 הציג את ציוריו הראשונים בארמון הזכוכית של מינכן, וזכה במדליית זהב עבור "שומר גן העדן".

בשנת 1892 היה שטוק בין מייסדי הזצסיון במינכן, וגם ביצע את הפסל הראשון שלו, "אתלט". בשנה שלאחר מכן זכה לשבחים נוספים מהביקורת והציבור על מה שנחשב יצירתו הידועה ביותר, "החטא". כמו כן, במהלך 1893 הוענקה לשטוק מדליית זהב לציור בתערוכה הקולומביאנית העולמית בשיקגו, והוא מונה לפרופסור מלכותי. בשנת 1895 החל ללמד ציור באקדמיה במינכן.

בשנת 1897 התחתן שטוק עם אלמנה אמריקאית, מרי לינדפיינטר, והחל לעבוד בתכנון מעונו ובסטודיו משלו, ווילה שטוק. העיצוב שלו לווילה כלל כל דבר, החל מתוכנית הבניה ועד קישוטי פנים. על עיצוב רהיטיו קיבל שטוק מדליית זהב נוספת בתערוכת העולם בפריז בשנת 1900.[2]

לאחר שזכה לאהדה גבוהה, זכה שטוק בהוקרה ציבורית נוספת ברחבי אירופה במהלך שארית חייו. הוא המשיך להיות מכובד היטב בקרב אמנים צעירים כפרופסור באקדמיה במינכן, גם לאחר שסגנונותיו האמנותיים הפכו ללא אופנתיים. תלמידיו לאורך השנים כללו את פאול קליי, הנס פורמן, וסילי קנדינסקי רנה בה ואחרים.

הוא היה חבר באגודה הבינלאומית לפסלים וציירים. עבודותיו היו גם חלק מאירוע הפיסול בתחרות האמנות באולימפיאדת הקיץ 1928.[3]

פרנץ פון שטוק נפטר ב־30 באוגוסט 1928 במינכן.

בדיווחים על ההלוויה שלו נאמר שהוא "נסיך האמנות האחרון של ימיה הגדולים של מינכן". הוא נקבר בוולדפרידהוף במינכן ליד אשתו מרי.

הנושאים בהם עסק קשורים בעיקר למיתולוגיה, בהשראת יצירתו של האמן השווצרי ארנולד בוקלין. צורות גדולות שולטות ברוב ציוריו ומצביעות על נטיותיו לפיסול. עירומי הנשים המפתות שלו הם דוגמה מצוינת לתוכן סימבוליסטי פופולרי. שטוק הקדיש תשומת לב רבה למסגרות לציוריו ובדרך כלל עיצב אותם בעצמו תוך שימוש קפדני בפנלים, גילוף מוזהב וכתובות, עד כי יש לראות במסגרות חלק בלתי נפרד מהיצירה הכוללת.

אחרי מותו כמעט ונשכחה חשיבותו של שטוק כאמן בפני עצמו - הסגנון האמנותי נראה מיושן ולא רלוונטי לדור שחווה את מלחמת העולם הראשונה. סגנון האר נובו הביא אותו שוב לתשומת לב עולם האמנות. בשנת 1968 הווילה שלו נפתחה לציבור ומשמשת כמוזיאון.

בספרו של רוברט וייט (אנ') 1977 "הפסיכופת האלוהי: אדולף היטלר" (אנ') ומקורות רבים אחרים מצוין כי פרנץ שטוק היה הצייר האהוב של היטלר מילדות.

ציוריו של שטוק הוזכרו על ידי קרל יונג, שכתב:

... פרנץ שטוק, שתמונת הנחש שלו נושאת כותרת משמעותית כמו "חטא" או "תאווה", מציגה תערובת של חרדה ותאווה המתבטאים בצורה מושלמת באווירה המחניקה של תמונות אלה, ... [4]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנץ פון שטוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Stuck, The Sin (video) | Germany | Khan Academy, smarthistory.khanacademy.org (באנגלית)
  2. ^ Bracamonte, Miceala (August 8, 1997). "Franz von Stuck:The Burgher-God of Jugendstil". The Wall Street Journal, European Edition. p. 7.
  3. ^ Olympedia – Franz von Stuck, www.olympedia.org
  4. ^ Jung, C.G. (1967). Symbols of Transformation (2nd ed.). Princeton University Press. p. 8