משה מיינץ
  | |
| לידה |
6 במרץ 1805 ה' באדר שני תקס"ה  פרנקפורט, העיר החופשית פרנקפורט |
|---|---|
| פטירה |
25 ביוני 1886 (בגיל 81) כ"ב בסיון תרמ"ו  פרנקפורט, הקיסרות הגרמנית |
| השכלה | ישיבות פרנקפורט |
| השתייכות | יהדות אורתודוקסית בגרמניה |
| רבותיו | הדיינים אליעזר וואלוי ומשה שוורצילד |
| בני דורו | הרב יצחק דב במברגר, הרש"ר הירש הרב צבי בנימין אוירבך |
| חיבוריו | הגהות והערות לשלחן ערוך, הגהות ליוסף אומץ |
הרב משה מיינץ (בכתיב מיושן: מענץ; בגרמנית: Moshe Mainz[1]; ה' באדר שני תקס"ה, 6 במרץ 1805 – כ"ב בסיון תרמ"ו, 25 ביוני 1886) היה דיין, מוהל ובנקאי עשיר בפרנקפורט במאה ה-19. היה תלמיד חכם והתכתב בהלכה עם רבני דורו, הכתב סופר והגרי"ד במברגר. נודע במיוחד במעורבותו בפולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט כאשר היה הראשון לחלוק על דעת רש"ר הירש כי על האורתודוקסים לפרוש מהקהילה הכללית בכל מצב. נחשב לאחרון הלמדנים בגרמניה בנוסח הישן[2].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרב מיינץ נולד לאביו ר' יהודה לייב הלוי מיינץ בפרנקפורט בה' באדר תקס"ה[3]. הוא למד בישיבות פרנקפורט אצל ר' אליעזר וואלא (ואלוי)[4] ור' משה שווארצילד[5] אשר שימשו כראשי בתי הדין בקהילה. כשגדל, הלך בדרך אביו ועבד כסוחר ובנקאי ובעקבות עושרו נודע כאחד מדמויות המופת בפרנקפורט שהתאחדו על שולחנם תורה וגדולה. נשא לאשה את פאני בת ר' ליפמן בער דוקטור, מהמשפחות הוותיקות בפרנקפורט. בגלל היותו תלמיד חכם ולמדן מופלג, הוא שימש כדיין בבית דינו של הרב טרייר ומוהל, וכיום נמצאו מסמכים אשר חתם עליהם כדיין[6] וכן פנקס המילות שלו אשר מתעד את הבריתות שמל בשנים תק"פ-תרמ"ד[7]. הוא שימש כראש "חברת ש"ס", חבורה שלמדה גמרא מידי ערב. עם הזמן הוא הפך להיות הסמכות העליונה בקהילה והוא מתואר כ"גדול הפוסקים בפרנקפורט"[8], "ראש המדברים שם". ההיסטוריון מרדכי ברויאר מביא את הרב מיינץ יחד עם הרב יוסף אלטמן כדוגמה ללמדן בגרמניה שהתפרסם למרחקים בלי לשאת במשרה רבנית[9]. בנוסף לכך הוא היה מומחה למנהגי הקהילה והגרי"ד במברגר היה מברר דרכו על הנהוג בפרנקפורט.[10] כמו כן הדיין ר' שלמה זלמן גייגר מביא בשמו בספרו דברי קהלת. בין הרבנים שכתבו אליו: הכתב סופר[11], השבט סופר[12], הגרי"ד[13] ובנו ר' שמחה במברגר[14] ומחותנו ר' שמואל בונדי ממיינץ[15]. בסביבות 1850 הוא בנה בביתו בית כנסת קטן שבו המשיכו את מנהגי ר' פנחס הלוי הורוויץ בעל ההפלאה.
הפרדת הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פולמוס הפרדת הקהילה בפרנקפורט
בשנת תר"ח, לאחר שהרפורמים השתלטו על הקהילה בפרנקפורט, הרב מיינץ ועוד עשרה בעלי בתים אורתודוקסים פנו לסנאט וקבלו אישור להקים אגודה אורתודוקסית פרטית הכפופה בענייני דת לוועדה בת חמישה חברים, ביניהם הרב אהרן פולד[16] אך הם פרשו בפועל רק שנה לאחר מכן. בשנת תרי"א הם קיבלו אישור למנות רב ומינו את רש"ר הירש לרבם. משעלה ביסמרק לשלטון ואוטונומיית הקהילות ("הכנסייה") נחלשה, הרש"ר הירש פעל לחקיקת חוק המתיר ליהודים לפרוש מהקהילה הכללית, חוק אשר עבר בתרל"ו. הרפורמים, שהבינו כי פרישת החרדים וצמצום חברי הקהילה תפגע משמעותית בתקציב הממשלתי של קהילתם, הציבו תנאים מחודשים הבאים לקראת החרדים. הרב מיינץ, שראה מצווה בקבלת תנאים אלו[17] עזב את האגודה של רש"ר הירש ובעקבותיו עזבו גם החסידים שלו, ביניהם רוב הלמדנים שבקהילה,[18] מה שפגע בקהילה הפורשת. לאחר שהרש"ר הירש פרסם מאמרים הלכתיים והשקפתיים בעניין[19] והרב מיינץ נותר בשלו, חסידי הרב הירש, נסעו לגרי"ד במברגר שהיה מוסכם על כולם כדי שיורה לרב מיינץ לפרוש. הגרי"ד במברגר חשש להתעמת ישירות עם הרב מיינץ שהיה למדן מופלג, ולאחר לחצים מצד חסידי הרב הירש, ביניהם ר' זליגמן פרום חתנו, הוא הסכים להפגש עם הרב מיינץ. בפגישה הרב מיינץ שכנע את הגרי"ד במברגר בצדקת דרכו והגרי"ד פרסם את דעתו בעיתון המקומי מה שגרם לעימות פומבי בינו לרב הירש[20].
משרבו האורתודוקסים בקהילה הכללית הם קיבלו אישור למנות רב משלהם. לאחר שפנו להילה וכסלר והוא סירב, המועמד המתאים היה הרב מרדכי הורוויץ, אך הוא חשש להמרות את פי רבו, ר' עזריאל הילדסהיימר אשר תמך ברב הירש. לאחר שלא ידע כיצד לנהוג, הורו לו הרב במברגר והרב מיינץ לקבל את הרבנות והוא החליט לעבור לפרנקפורט[21] שם הרב מיינץ סייע לו לבסס את מעמדו כרב הקהילה.
הרב מיינץ נפטר בכ"ב בסיון תרמ"ו[22], ובנו ר' יצחק כיהן בתפקידים חשובים בקהילה[23]. על מצבתו נחקק: ”צדיק ותמים במעשיו בקי בכל חדרי התורה אשר בה הגה יומם ולילה וגם דלה דלה לאחרים ובמקום גדולתו שם עמדה ענוותנותו ויצו את בניו שלא להרבות בשבחו והאיר עיני חכמים בהלכה”.[24]
כתביו הידועים הם הגהותיו לספר "יוסף אומץ" שנדפסו בפרנקפורט תרפ"ח ואחר כך בירושלים תרכ"ה, וכן הגהותיו לשו"ע, שם הוא מביא שמועות חשובות מרבני העיר הקודמים, נדפסו בקובץ "זכור לאברהם", חולון תש"ן.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]משפחת מיינץ הייתה משפחת בנקאים עשירה מעמודי התווך של קהילת פרנקפורט ורבים מבניה שימשו כפרנסי הקהילה[25]. המשפחה נמצאת בפרנקפורט לפחות מראשית המאה ה-17, ומנתה תלמידי חכמים מופלגים. אביו של ר' משה, יהודה לייב ב"ר הרץ מיינץ (נפטר 1849) היה סוחר מכובד וניהל חנות לממכר מוצרים מבית החרושת[26] שבביתו, הבנים מיכאל ומשה קיבלו על עצמם את ניהול העסק אך בפועל ר' משה הקדיש את זמנו ללימוד תורה ומיכאל ניהל את העסק. לאחר מכן בן אחר, שמואל, ניהל את העסק יחד עם אחד מאחייניו, ואילו שאר הבנים של ר' לייב עסקו בבורסת פרנקפורט.
בניו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרב מיינץ נולדו 11 ילדים. ביניהם:
- מיכאל (נפטר 25 בדצמבר 1927 בן 86) החליפו כיו"ר הוועדה הדתית של הקהילה. הוא היה בעל תפקיד מפתח בבורסת פרנקפורט, והוא ואחיו ר' יצחק שימשו היועצים הראשיים של משפחת רוטשילד בפרנקפורט.
- יצחק (25 באוגוסט 1845- 3 באפריל 1931), נחשב למומחה מובהק של מנהג פרנקפורט, נודע כנדיב ועבד בהתנדבות בבית החולים של הקהילה. לאחר פטירתו העניק לו רד"ץ הופמן תואר "מורנו"[27].
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עגנון מביא בסיפורו "גיטה": ”אספרה נא דבר נאה שסיפר לי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ זכרונו לברכה משמו של הדר' גדליה גומפרץ שיחיה. גיטה בימי גדולתו בא לבקר את עיר מולדתו פרנקפורט על נהר מיין, רעשה כל פרנקפורט מכבודו של בן עירם הגדול ואף רבים מיהודי פרנקפורט נדחקו לראותו. שאלו את הרב ר' משה מיינץ, אם כבר ראה את גיטה. אמר ר' משה, מה אחזה בו, גוי ככל הגוים.” (ש"י עגנון, תכריך של סיפורים, הוצאת שוקן תשס"א עמ' 195.)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הגהות והערות מרבי משה מיינץ זצ"ל מפפד"ם, הרב אביגדור ברגר, קובץ זכור לאברהם תש"ן, עמודים עד- עח.
- יעקב כץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר תשנ"ה, עמ' 266-269.
- קטלוג קדם 27 עמ' 26.
- יודאיקה ירושלים תשמ"ט ב' עמ' 80.
- .Paul Arnsberg (גר'), Die Geschichte der Frankfurter Juden, Band 3, Biografisches Lexikon עמ' 291- 293.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תמונתו באתר מכון ליאו בק ירושלים.
- הרב משה מיינץ, פנקס המוהל, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית.
- הרב משה מיינץ, כתב יד, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית.
- יוסף יוזפא האן נוירלינגן, יוסף אומץ עם הערות הרב משה מיינץ, פרנקפורט, תרפ"ח, באתר היברובוקס.
- אילן היוחסין של משה מיינץ, עם תמונתו באתר Geni
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לעיתים נכתב: Rabbi Moses (Löb) Mainz. ובעבר המשפחה נקראה "מענץ", Menz.
- ^ יודאיקה ירושלים תשמ"ט ב' עמוד 80.
- ^ הרב משה לוונטל, שררה שהיא עבדות, סוגיות ברבנות הקהילה, חלק א' ירושלים תשע"ב, עמ' 573.
- ^ תלמיד מובהק של ר' נתן אדלר. תק"ב- ר"ח ניסן תקפ"א. ראב"ד וראש ישיבה בפרנקפורט.
- ^ ראב"ד וראש ישיבה בפרנקפורט, נפטר תקצ"ד.
- ^ מכון מורשת אשכנז, ירושתנו ב' עמ' שעג, ישנו פרוזבול מפרנקפורט החתום על ידי ר' משה מיינץ, רש"ר הירש ור' זלמן פוזן, רבני הקהילה הפורשת.
- ^ קטלוג רפאלי 19, מכירה 133.
- ^ הרב ד"ר יוסף אונא, "הרב מרדכי הורוויץ- חייו ופעלו", בתוך "רבני פרנקפורט", מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ב, עמ' 334.
- ^ מרדכי ברויאר, עדה ודיוקנה, ירושלים תשנ"א, עמ' 211-210.
- ^ כתבי אבינו הר"ר יונה עמנואל זכרונו לברכה, ירושלים תשע"א עמ' 306.
- ^ שו"ת כתב סופר, או"ח סי' ט"ו; יו"ד סי': ל',נ'. התארים לרב מיינץ מביעים הערכה מופלגת.
- ^ שו"ת שבט סופר או"ח ל"ג.
- ^ מוזכר בשו"ת יד הלוי חלק א': או"ח סי' ה'; יו"ד סי': ה', צ"ז, ק"ס. חלק ב' או"ח סי' ג'.
- ^ שו"ת נטיעה של שמחה יו"ד סי': ל"ו, ע"ט.
- ^ שמואל גליק, קונטרס התשובות החדש כרך א' תשס"ו, עמ' 52.
- ^ יעקב כץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר תשנ"ה עמ' 35.
- ^ יצחק היינמן, מחקרים על רש"ר הירש, סיני כד תש"ט, עמ' 268.
- ^ ישעיהו אביעד (וולפסברג), דיוקנאות, מוסד הרב קוק תשכ"ב, עמ' 28. בין הת"ח בקהילה הכללית, הרב שלמה זלמן גייגר והרב יעקב פוזן (השני).
- ^ תורגמו ונדפסו בעברית ב"אוסף כתבי רש"ר הירש" חלק ו' בהוצאת קרן ברייער.
- ^ הרב במברגר סיפר את השתלשלות העניינים במכתבו הפומבי לרשר"ה. אוסף כתבי רש"ר הירש בהוצאת קרן ברייער ניו יורק חלק ו' עמ': קלט, קעא.
- ^ למען האחדות והייחוד, ירושלים תשל"ה עמ' 13.
- ^ שער הספר יוסף אומץ ירושלים תשכ"ב (מהדורת צילום של מהדורת פרנקפורט תרפ"ה).
- ^ קטלוג קדם 27 עמ' 26.
- ^ הרב משה לוונטל, שררה שהיא עבדות, סוגיות ברבנות הקהילה, חלק א' ירושלים תשע"ב, עמ' 573.
- ^ קטלוג קדם 27 עמוד 26.
- ^ הפירמה נקראה: L. H. Mainz Sohne ולאחר מכן .Mainz &co.
- ^ Paul Arnsberg (גר'), Die Geschichte der Frankfurter Juden, Band 3, Biografisches Lexikon, p. 290-292.