מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
.jpg)
מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 1967–1970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטינים ומול ממלכת ירדן. ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון הישראלית משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (ממלכת ירדן), החלו בביצוע פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ובקעת כנרות שכללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי נשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל. צה"ל הגיב גם בצורה הגנתית: יצירת קו הגנה לאורך נהר הירדן שכלל גם (בפעם הראשונה בצה"ל) גדר מערכת, וגם בצורה התקפית של פעולות פשיטה מעבר לנהר הירדן, שהנרחבת שבהן הייתה פעולת כראמה באביב 1968. גם צבא ירדן השתתף בלחימה; לרוב, בדרך של השתתפות בימי קרב ארטילריים שהתפתחו לעיתים בגזרה וגם בעת שכוחות צה"ל פשטו אל תוך שטח ירדן.
חוליות של ארגוני טרור פלסטינים חדרו גם לשטחי יהודה ושומרון שממערב לבקעת הירדן, ומולן פיתח צה"ל את שיטת הלחימה, שזכתה לשם מרדף, במטרה לחסום את החוליות מלהגיע למרכזי אוכלוסייה בשטחים שבשליטת ישראל. אזור זה של מדבר שומרון, גב הרי יהודה והרי השומרון זכה בעקבות כך לכינוי "ארץ המרדפים". הלחימה הגיעה גם לגזרות הדרומיות יותר, אם כי בצורה מוגבלת. פעולות איבה היו גם לאורך כל חלקו הדרומי של גבול ישראל-ירדן: משני עברי ים המלח, באזור שמדרום לים המלח ואף בערבה. מקובל לראות את סיום מלחמת ההתשה בגבול ישראל-ירדן בספטמבר 1970 יחד עם אירועי ספטמבר השחור שבהם דיכא המשטר ההאשמי ביד חזקה את הארגונים הפלסטיניים ששגשגו בירדן בשנות הלחימה וכפה עליהם להעביר את בסיסיהם לסוריה וללבנון. במשך שלוש השנים בהן נמשכה המלחמה, נרשמו בגזרה זו 5,840 פעולות של ירדן וארגוני הטרור הפלסטינים נגד ישראל[1]. מהן 660 נגד מטרות אזרחיות[1] בפעולות אלו נהרגו 141 ישראלים ונפצעו 800[1][2]. כ-1,000 מחבלים פלסטיניים נהרגו בפעולות אלו וכ-400 נפלו בשבי הישראלי. לצבא ירדן היו כ-300 הרוגים ולדיוויזיה של הצבא העיראקי היו עוד כמה עשרות הרוגים. לצה"ל אבדו 7 מטוסים בחזית הירדנית[1].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת ששת הימים (יוני 1967) השתלטה ישראל על שטחי הגדה המערבית. בזמן המלחמה ובשבועות הבאים אחריה חצו את הירדן כ-200 עד 250 אלף פליטים פלסטינים, מהגדה המערבית מזרחה, והצטרפו אל הפליטים הפלסטינים במחנות הפליטים בממלכת ירדן שנמצאו שם כבר ממלחמת העצמאות. בכך הם הטילו מעמסה כלכלית על המשק הירדני[3], שכבר נפגע עקב איבוד הגדה המערבית, שהייתה אחראית ל-35–40 אחוזים מהתוצר הלאומי הירדני[4]. הגעת הפליטים החדשים לירדן שינתה את המאזן הדמוגרפי בממלכה והביאה לכך שקרוב ל-40% מתושבי הגדה המזרחית היו עתה ממוצא פלסטיני, דבר שעשוי היה לפגוע בשאיפות האינטגרציה שהיו למשטר ההאשמי לגבי האוכלוסייה הפלסטינית הוותיקה[4].
ירדן, ששאפה להפגין את המשך ריבונותה על תושבי הגדה המערבית ועל המקומות הקדושים בה, המשיכה לשלם את משכורות עובדי המדינה שנותרו לשבת בגדה המערבית, במיוחד את אלו של הממסד הדתי. גם מדיניות "הגשרים הפתוחים" שהנהיג שר הביטחון הישראלי, משה דיין, הקלה על שימור השפעתה של ירדן בשטחים שתחת שלטון ישראל[5]. במקביל, התקיימה ועידת הפסגה הערבית בחרטום בה התקבלו "שלושת הלאווים" שמנעו מחוסיין, מלך ירדן לנהל משא ומתן נפרד עם ישראל, התקבלה באו"ם החלטה 242 ובנובמבר 1967 החלה שליחותו הדיפלומטית של שליח האו"ם, גונאר יארינג להשגת הסדר מדיני בין ישראל ושכנותיה הערביות.
בסוף יוני 1967, כשבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, התכנסה הוועדה המרכזית של הפת"ח, שפעל עד אותה עת בעיקר בחדירות משטחי הגדה המערבית אל שטחי ישראל שבתוך הקו הירוק, והחליטה על ריכוז הפעולות בשטחים שנכבשו על ידי ישראל. בסיוע עיראקי וסורי הוחדרו מאות חוליות מהגדה המזרחית לגדה המערבית. תאים מחתרתיים אורגנו במרבית הערים והכפרים. סיוע בנשק ובכספים הגיע מירדן והתושבים המקומיים סיפקו מזון.
כבר ביולי מיקם מפקד הפת"ח, יאסר ערפאת, את מפקדתו בשכם ומשם יצא מספר פעמים לביקורים בסוריה. המחבלים התמקמו ביישובים, אך את הנשק וחומרי החבלה אחסנו גם במערות ובחורבות סמוכות. התארגנות זו, שהגיעה לשיא כוחה בספטמבר 1967, החלה לתת אותותיה ובספטמבר בוצעו 13 מעשי חבלה, באוקטובר 10, בנובמבר 18 ובדצמבר 20. נוצרו גם קשרים עם ערבים ישראלים. מעשי החבלה כללו בעיקר מטעני נפץ בירושלים, אך גם בתל אביב, בחיפה ובערים אחרות, מהם נהרגו ונפצעו אזרחים רבים[6].
בספטמבר 1967 פתחו כוחות הביטחון הישראלים בפעולות נרחבות נגד המחבלים ביהודה ושומרון. צה"ל שיפר את מערך אבטחת הגבול החדש על נהר הירדן וצמצם מעבר של חוליות חדשות ושל העברת נשק ואמצעי חבלה. השב"כ הקים רשת של סוכנים שחדרו לארגוני החבלה והצליחו להעביר מידע רב על ההתארגנויות. בשלב הראשון (אוגוסט 1967) פעלו כוחות צה"ל בשטחים הפתוחים וסרקו מערות וחורבות בהן התמקמו מחבלים. בשלב השני כותרו ערים וכפרים, הוכרז בהם עוצר, נאספו הגברים למקום מרכזי וסייענים של השב"כ שפניהם הוסתרו הצביעו על חשודים בסיוע לטרור. בתי מחבלים וסייעניהם פוצצו. בניגוד לציפיות הפת"ח, לא התעורר מרי בקרב האוכלוסייה האזרחית והיא הסתייגה מהמחבלים. עד סוף 1967 הצליחה ישראל להרוס את גרעין מפקדת הפת"ח בשכם ואת הרשת הראשית של החזית העממית לשחרור פלסטין בחברון. נלכדו רשתות בירושלים, קבטיה, טולכרם, טמון, בית לחם ובית פוריק. בתקופה זו נהרגו 200 מחבלים וכ-1,000 נתפסו ובינואר 1968, למעשה, נשבר כוחם של הארגונים בגדה ובוצעו 6 מעשי חבלה בלבד. המחבלים נטשו את רעיונם ל"מהפכה עממית מזוינת" ונסוגו אל מעבר לירדן והעבירו את רוב פעילותם לאזור הירדן נגד יעדים אזרחיים וצבאיים ישראלים הסמוכים לנהר[7].
התפתחות הלחימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירוע הראשון התרחש ב-19 ביוני 1967, בעת שנתגלה מטען חבלה סמוך לקיבוץ גשר[2]. תקרית הירי הראשונה הייתה ב-6 באוגוסט 1967 - טנדר שנסע בין מעוז חיים וכפר רופין הותקף מהמארב ללא נפגעים. העקבות הובילו אל מעבר לנהר הירדן[8]. בספטמבר 1967 נעצרו על ידי כוחות הביטחון הישראלים כ-100 אנשי ארגונים פלסטינים בגדה ובתגובה התגברו באוקטובר החדירות מעבר הירדן. ב-1 באוקטובר חדרו לפחות שתי חוליות לחמדיה ולכביש הסמוך, הניחו ארבעה מטענים, שאחד מהם התפוצץ, וירו למוות בחייל בן הקיבוץ[8].
במשך כל אוקטובר 1967 המשיכו חדירות מחבלים אל אזור עמק בית שאן, שלוו בהתקפות על כלי רכב, מיקושי דרכים חקלאיות והטמנת מטענים ביישובים. למחרת יום הכיפורים תשכ"ח חדרה חוליה של שישה מחבלים למעוז חיים, הטמינה מטענים ופוצצה ארבעה מהם תוך גרימת נזק כבד[8]. ב-5 בנובמבר, יום לאחר פיצוץ מטענים בשדה אליהו וגילוי חוליה באזור בית שאן, החל בפעם הראשונה דו-קרב ארטילרי בהשתתפות צבא ירדן ופגזים נפלו בחצר כפר רופין ובמעוז חיים[9]. ב-21 בנובמבר 1967 התרחשה תקרית אום שורט, בה הופעל לראשונה חיל האוויר הישראלי לתקיפת יעדים צבאיים בירדן. באירוע נהרגו חייל מילואים בעמדת תצפית ומפקד טנק, והירדנים הפילו מטוס ישראלי וטייסו נרצח לאחר שצנח בשלום.
ב-7 בפברואר 1968 הייתה הסלמה נוספת, לאחר ששלושה חברי אשדות יעקב איחוד ומתנדב נהרגו בעליית טרקטור על מוקש. באותו יום התלקח דו-קרב ארטילרי באזור גשר דמיה וגשר אלנבי בו נהרגו 3 חיילי צה"ל ונפצעו 11. הרדיו הירדני דיווח כי המלך חוסיין פיקד אישית על הכוחות בגשר דמיה. כעבור שלושה ימים התפתח יום קרב ארטילרי בכל הגזרה - מגשר בצפון ועד גשר עבדאללה בדרום[10]. ב-15 בפברואר חלה הסלמה נוספת כשבשעות הלילה נורו במשך 3 שעות 150 פגזים על כפר רופין ומעוז חיים והסבו נזקים כבדים בשני הקיבוצים. ביום שלמחרת התחולל יום קרב שכלל ארטילריה צה"לית, חיל השריון (חטיבה 7 בפיקוד שמואל גונן) וחיל האוויר הישראלי תקף לראשונה בצורה נרחבת[11]. הותקפו גם יישובים ירדנים ששימשו כבסיסי מחבלים. מבין היישובים בישראל ספג קיבוץ גשר את הנזק הכבד ביותר. עוד הופגזו על ידי הארטילריה הירדנית תל קציר, אשדות יעקב, ירדנה, בית יוסף, וחמדיה. הייתה זו הפעולה הנרחבת ביותר מאז מלחמת ששת הימים[12][13]. התקיפה הישראלית הנרחבת הביאה למנוסת פליטים ירדנים מאזור אירביד לאזור עמאן ולפגיעה קשה בתעלת הע'ור המזרחית שהובילה מים מהירמוך לבקעת הירדן לצורכי חקלאות[14]. בעקבות ההתקפה הישראלית ביקש המלך חוסיין את התערבות ארצות הברית להשגת הפסקת אש. ישראל נאותה להפסקת אש לאחר התחייבותו של חוסיין ללחימה בארגוני המחבלים[15]. ואמנם, חוסיין הכריז על שינוי במדיניותו ועל מלחמה בארגונים הפלסטיניים שקנו אחיזה בשטח הממלכה[16]. הצהרות אלו נתקלו בהתנגדות פנים ירדנית שחוגים נרחבים בה, כולל ראש הממשלה, בהג'ת א-תלהוני, תמכו באותה עת בפליטים הפלסטינים[17]
שר הביטחון, משה דיין, העיד כי עד תקרית 15 בפברואר 1968 התנגד לפגיעה בחקלאים הירדנים שליד הירדן כמענה להתקפות על היישובים הישראלים, וזאת למרות דרישת תושבי עמק בית שאן ועמק הירדן[18]. לאחר מכן, מדיניות ממשלת ישראל וצה"ל השתנתה וגרסה פגיעה בירדן וביישובים הירדנים שנותנים מחסה לארגונים כדי שהאזרחים והממלכה יגבילו את פעולת המחבלים[10]. אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, אמר בריאיון ל"מעריב" בפסח 1968: "לעשות את החיים נסבלים לנו ובלתי-נסבלים להם"[12]. למרות הצהרות השלטון הירדני על מלחמה באלמנטים חבלניים, בפועל כמעט ולא נעשו פעולות נגד הארגונים הפלסטינים. סיוע ירדני אף ניתן למחבלים ב-11 במרץ 1968 בעת שנפתחה אש צה"ל על חוליה שחדרה ליד קיבוץ גשר ובסיס ירדני סמוך חיפה באש על נסיגת המחבלים[19].
פעולת כראמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פעולת כראמה
ב-21 במרץ 1968, שלושה ימים לאחר שאוטובוס תלמידים ישראלי עלה על מוקש סמוך לבאר אורה שבערבה ושני מלווים נהרגו, יצא צה"ל, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, לפעולה התקפית נרחבת. חטיבת הצנחנים וחטיבת השריון 7, בסיוע כוחות חי"ר ושריון נוספים ובסיוע הנדסה, תותחנים ואוויר, חצו את הירדן בגשר דמיה ובגשר אלנבי במטרה לכבוש את העיירה כראמה שנשלטה על ידי ארגוני המחבלים ושימשה כמרכז וכמפקדה עבורם. הכוחות הישראלים, שפעלו תחת אלוף פיקוד מרכז, עוזי נרקיס, נתקלו בהתנגדות עזה מצד הירדנים ומצד הארגונים הפלסטינים. אמנם כראמה נכבשה, חלק גדול מבתיה פוצץ על ידי כוח צה"ל ומחבלים רבים נהרגו ונשבו, אך גם צה"ל ספג אבדות קשות ונאלץ לסגת לאחר יום לחימה קשה בעת שכוחותיו בגזרות השונות היו נתונים לירי טנקים ותותחים ירדני רצוף. בנסיגתו הותיר צה"ל בשטח ירדן מספר טנקים וכלים נוספים שלא היה ניתן לחלצם ואלו נפלו שלל בידי הירדנים.
הן הממשל הירדני והן הארגונים הפלסטינים ניצלו את הישגיהם בהדיפת צה"ל, את האבדות הכבדות שנגרמו לצה"ל ואת הטנקים שנלקחו שלל לרווח תעמולתי והכריזו על הקרב כעל ניצחון גדול שמחה את חרפת תבוסת 1967 והוכיח כי צה"ל אינו בלתי מנוצח. ארגוני המחבלים גם נוכחו לדעת כי לאפקט הפסיכולוגי-תעמולתי של הקרב יש לעיתים תוצאות חזקות יותר מתוצאותיו הצבאיות וכי פעולות גדולות של צה"ל כנגד הארגונים הפלסטיניים רק מגבירות את כוחם, בכך שהן מוכיחות כי גם בפעולות גדולות לא ניתן להכניע את הארגונים[20]. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטינים והוביל לזרם של מתנדבים לשורותיהם.
ישראל נוכחה כי פעולות רחבות היקף אינן משפיעות בטווח הבינוני והרחוק על היקף הטרור וכי הפעולה רק חיזקה את אחיזת ארגוני המחבלים בבקעת הירדן, וחיזקה את מעמדם בעולם הערבי[20].
החוקר הפלסטיני, קלוביס מקסוד, טען ב-1997 כי בעקבות פעולת כראמה: "הפך אש"ף לערבים להתגלמות התקווה שחזרה לפעֵם ולתחושת הייעוד מחדש. ההמונים הערבים חסרי המנהיגות התאכזבו, גם אם לא התפכחו, מתבוסת יוני 1967. הם הפקידו על אש"ף (שוב, מבלי להטיל ספק) את קביעת המדיניות, יצירת המנהיגות וגיבוש אסטרטגיות למאבק המחודש. הענקת המנהיגות לאש"ף הייתה מוקדמת מדי, וניתנה בדרך חפוזה וללא בדיקה, גם על ידי ההנהגה הערבית הרשמית, שהתרשמה מגאות התמיכה העממית בארגון."[21]
פעילות התקפית של צה"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפעילות ההתקפית של צה"ל הייתה בדרך של הפצצות אוויריות ופשיטות רגליות ומוסקות מעבר לנהר הירדן. מאות פשיטות בוצעו על ידי צה"ל מעבר לירדן. רובן פשיטות ליליות בכוחות קטנים ברגל או על גבי מסוקים. הכוחות נהגו לצלוח את הירדן, למקם מארבים ולתקוף בתי מחבלים[22]. הפשיטות על בסיסי מחבלים התבצעו גם ממזרח לים המלח ודרומה לו[23].
תקיפות חשובות של ישראל:[22]
בגזרת בקעת הירדן
- 21 במרץ 1968 - מבצע 'תופת' (פעולת כראמה)
- 1 בדצמבר 1968 - פשיטה מוסקת בה פוצצו שני גשרים על כביש ומסילת ברזל המובילים לרבת עמון, כ-60 ק"מ בעומק ירדן[24].
- תחילת דצמבר 1968 - הפצצת סוללות תותחים, שריון ומכ"ם עיראקיים ליד מפרק[25].
- 22 ביוני 1969 - מבצע "אמה 1" פיצוץ תעלת הע'ור מצפון מזרח לבית יוסף[26].
- 10 באוגוסט 1969 הפצצת תעלת הע'ור ליד עדאסיה[27].
- 25 באוגוסט 1969 השמדת משאית צבאית ירדנית (נהרגו 7 חיילים) על כביש הבקעה הירדני ליד הכפר הירדני אל משרע[28].
- 1 בינואר 1970 הפצצת תעלת הע'ור[29].
- 10 ביולי 1970 הפצצת מפקדה באירביד, תקיפה דומה נוספת ב-14 באוגוסט 1970
בגזרת ים המלח והערבה
- 21 במרץ 1968 - מבצע אסותא
- 8 באפריל 1968 פשיטה על ריכוזי מחבלים בוואדי פדן ליד מזר.
- 22 באפריל 1969 הפצצת מכ"ם מצרי במזר (ממזרח לא-צאפי)
- 8 ביוני 1969 הפצצת עקבה
- ליל 1/2 בדצמבר 1969 חבלה בגשרי מסילת ברזל וכביש עמאן-עקבה
- פשיטות עם סירות בים המלח בחודשים נובמבר 1969 עד פברואר 1970
- חמש פשיטות משוריינות ממאי 1969 ועד אפריל 1970 מכיוון סדום לאזור א-צאפי
מרדפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
את שיטת המרדף פיתחה חטיבת הבקעה בפיקוד רפאל איתן. בתקופת המח"ט השני, אריק רגב, אפריל-יולי 1968, בוצעו 10 מרדפים בהם נהרגו 60 מחבלים ונשבו 10. עד 1972 בוצעו 130 מרדפים. בתקופה הראשונה של המרדפים נהגו הכוחות לבצע הסתערות מיידית על המחבלים ברגע שאותרו והטווח אליהם התקצר. לאחר שצה"ל ספג אבדות בשיטה זו, בעיקר במפקדים בכירים יחסית, שונתה השיטה ובשלב הראשון לאחר האיתור והכיתור הונחתה הפגזה ארטילרית ובשלב השני החלה התקדמות זהירה. נקבע כי המפקדים הישירים של הכוחות ימשיכו להיות ממוקמים בחוד, אולם קצינים נלווים לא יצטרפו אל הלחימה. שיטה זו צמצמה את אבדות צה"ל[30]. הנחיה זו נבעה גם מההערכת הפיקוד הצה"לי שמצב שבו עשרות חיילים מצוידים במיטב הנשק והחימוש נמצאים במרדף אחרי כמה מחבלים, אינו יוצר סיכון המצריך התערבות מפקדים בכירים בלחימה הפיזית. זאב דרורי טוען שהשתתפות הקצינים הבכירים במרדפים לא רק שלא סייעה, אלא במקרים רבים פגעה בתפקוד ובפיקוד הכוחות האורגניים[31].
אירועים בולטים לאחר פעולת כראמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 29 במרץ 1968 - ארבעה חברי קיבוץ מסדה נהרגו בעקבות עליית טרקטור רתום לעגלה על מוקש וארבעה נוספים נפצעו. החל יום קרב ארטילרי כולל התקפות חיל אוויר הישראלי. בעיקר ספג פגיעות בסיס המחבלים שוני (מול קיבוץ גשר) שנהרס כמעט כולו. לעומת זאת, כל יישובי הקו: כפר רופין, נווה אור, ירדנה, בית יוסף, אשדות יעקב, מסדה ושער הגולן ספגו הפגזות[19][32].
- 11 באפריל 1968 - יום קרב ארטילרי, כתוצאה ממנו נשרפו שטחים חקלאיים נרחבים של היישובים הישראלים (שטחי חיטה שהבשילה) - עוד מכה ליישובים הישראלים החקלאיים שניסו לשמור על שגרת חיים ולהמשיך לעבד את השטחים החקלאיים גם תחת איום ההפגזות, החדירות והמיקושים[33], בירדן נטשו האזרחים את אזור העימות בכל פעם שהתלקחו קרבות.
- 25-24 במאי 1968 - תקיפה רגלית על מוצב "גדי" של צה"ל במבצע מתואם של הארגונים, פת"ח וצבא השחרור הפלסטיני[34][35].
- 18 ביולי 1968 - תקיפת מוצב "טבק" של צה"ל[34][36].
- 4 באוגוסט 1968 - חיל האוויר הישראלי מבצע תקיפה נרחבת באזור העיר א-סאלט[37].
- 25 באוגוסט 1968 - במהלך יום קרב ארטילרי שכונה בעיתונות הישראלית "תקרית 12 השעות"[38], פגע צה"ל במפעל ההטייה הירדני ((ליד עדסייה (מול מסדה ושער הגולן) מהירמוך לתעלת הע'ור)[39][40].
- 16 בספטמבר 1968 - לראשונה הפעילו הארגונים הפלסטיניים את נשק הקטיושות (מסוג RM-130, 32 קנים בקוטר 130 מ"מ). בעת שירו מטח בן 8 רקטות על העיירה בית שאן. כתוצאה מהירי נפצעו 8 מתושבי העיירה[41][42]. מטח הקטיושות הפתיע את תושבי בית שאן, שהיו מחוץ לטווח האש בפעולות ירי קודמות של המחבלים, ונחשב לעליית מדרגה בהתקפות המחבלים. צה"ל הגיב למטח הקטיושות בירי תותחים מסיבי וקול ישראל בערבית שידר הודעות איום בסגנון: "על תושבי ירדן לדעת כי כל פגיעה במטרה אזרחית תגרור תגובה שתביא להרס רב בירדן". שר הביטחון משה דיין, בא לחזק את התושבים, והתקבל בתשואות. תושבי העיירה ביקשו ממנו שיורה לצה"ל להגיב בעצמה. הדיווחים בתקשורת ציינו שהעיירה חזרה לשגרה די מהר, אולם עלו תלונות על מחסור במקלטים.
- 10-9 במרץ 1969 - תקיפת מוצב "לבנה" של צה"ל[34][43].
- 8 באפריל 1969 - נורו על אילת 17 קטיושות, נפגע רכוש ונפצעו 13 אזרחים. בתגובה הפציץ צה"ל את עקבה מהאוויר ב-2 פצצות. מאז לא נורתה אש על אילת[44].
- 30-29 בספטמבר 1969 - דו-קרב ארטילרי שנמשך במשך יממה שלמה והגיע עד קיבוץ האון שבמזרח הכנרת[45]. התקרית היוותה התפתחות במהלך הלחימה; לפני ביקורה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בארצות הברית בספטמבר 1969, היא איפשרה לירדנים לתקן את תעלת הע'ור ללא הפרעת צה"ל, תוך קבלת הבטחה שלא תופעל ארטילריה ירדנית על היישובים. הירדנים עמדו בהבטחתם לאחר שבליל יום הכיפורים הפגיזו מחבלים את אשדות יעקב, צה"ל הגיב במכה ארטילרית והצבא הירדני לא הגיב על מכה זו[46]. אולם, ב-29 בספטמבר, לאחר תקרית שהחלה בירי מרגמות על מעוז חיים וצה"ל הגיב בירי ארטילרי, הגיבו הירדנים וההבנות התפוגגו[47].
- 22 בדצמבר 1969 - ירי של קטיושות על בית שאן. הרקטות נפלו סמוך למפעל טקסטיל בעיירה ללא נפגעים או נזק[48]. בתגובה הפציץ חיל האוויר הישראלי במשך 4 שעות עמדות מחבלים, מחנה ירדני וסוללות ארטילריה עיראקית בגלעד[49].
התגוננות הצד הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]צה"ל ומערכת הביטחון הישראלית נקטו במספר צעדים כדי להגביר את השמירה על קו הגבול עם ירדן ואת ההגנה הסבילה על היישובים הסמוכים לגבול. אחד הצעדים הראשונים היה הקמת חטיבת הבקעה בתחילת נובמבר 1967. הייתה זו חטיבת חי"ר, שהתבססה בתחילת דרכה על צנחנים במילואים, בפיקוד רפאל איתן (ואחריו אריה רגב ויהודה רשף) שעסקה בביטחון השוטף של כל אזור בקעת הירדן, כולל סיורים, מארבים, פשיטות ואיוש מוצבים. כוח נוסף שעסק בפעילות בגזרה היה סיירת חרוב, סיירת של פיקוד המרכז שגדלה להיקף גדודי במהלך מלחמת ההתשה. מאמצע נובמבר 1967 אף הייתה נוכחות קבועה של כוחות שריון ישראלים בגזרת בקעת הירדן[23].
גדר המערכת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.png)
בתחילת מלחמת ההתשה המכשול היחידי במעבר הגבול היה נהר הירדן והצמחייה שעל גדותיו. בתחילה הציב צה"ל נקודות תצפית לאורך הגבול ופרש גדרות תיל בערוצי נחלים שנחשבו כנתיבי חדירה לגדה המערבית[50]. נערכו סיורים על קו הגבול באופן סדיר תוך הסתייעות בגששים. רק במרץ 1968 הוחל בהקמת גדר מערכת על פי תכנונו של אריה רגב, ששימש באותה עת כקצין מבצעים של חטיבת הבקעה[50]. קו הגבול מוקש ושולבו בו אמצעי התרעה אלקטרוניים. הוקמו מוצבים בשטחים שולטים ומול מעברות הירדן. נסללו כבישים לגישה מהירה של כוחות ודרכי טשטוש לגילוי עקבות של חוליות שחדרו[23]. הקו כלל רצועת מיקוש ברוחב של 100–120 מטר מצידה המזרחי של גדר המערכת[51]. בסך הכל הניח צה"ל מעל 250 אלף מוקשים נגד אדם בקו זה[52]. עוד שולבו בקו ההגנה "ממטרות"[53], וגדר מערכת אלקטרונית מסוג "קרן היסוד", שכללה מטענים ששולבו בגדר[52]. מרכיב חשוב בקו ההגנה היו דרכי הטשטוש. דרך טשטוש ראשית הסמוכה לגדר ברוחב של 40 מטר שחודשה בקביעות על ידי דיסוק (דיסקוס נגרר על ידי טרקטור) ודרכי טשטוש בעומק קו ההגנה לזיהוי עקבות בעת מרדף. בסך הכל הוכשרו בגזרה מעל ל-600 ק"מ של דרכי טשטוש[52]. כביש המערכת הישראלי נסלל כמה מאות מטרים מערבית לגדר המערכת[52].
גם לאורך הערבה הוכשר בצד הישראלי קו הגנה. הוא כלל מערכת גדרות רגילות לאורך כל גבול הערבה, פרט לצפון הערבה שם קרקע החוואר היא בלתי עבירה וחסכה הצבת גדר[52]. הוקמו קטעי גדר מערכת אלקטרונית שהסתכמו באורך של כ-70 ק"מ ונפרשו בקטעים שנחשבו כמועדים לחדירות. בין הגדרות הונחו מוקשים נגד אדם ו"ממטרות". הוכשרה דרך טשטוש ברוחב 20 מטר ודרכי טשטוש בעומק השטח לסיוע במרדפים[52].
למרות המערכת שבנה צה"ל הצליחו חלק מחוליות המחבלים לצלוח את הירדן. לרוב היו אלו חדירות בכוחות קטנים שפעלו לטווח קצר, לצורך מיקוש[54].
כדי להילחם בחדירות המחבלים לשטח שבשליטת ישראל הרבה צה"ל להשתמש במארבים. בתחילה מארבי בטן, וכשאלו לא הביאו את התוצאות המקוות, הוכנס לשימוש מארב הדגן שבו נעזרו לוחמי החי"ר של צה"ל באמצעי ראיית לילה ובקומנדקרים נושאי מקלעים[50]. באותה עת הוכנס לשירות מכ"ם ה"קשת" שסייע בגילוי תנועות אדם באזור גדר המערכת[55].
מיגון יישובים והקמת היאחזויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל לעיבוי קו ההגנה על נהר הירדן, פיתח צה"ל סביב יישובי עמק בית שאן וכנרות הגנה סבילה: נחפרו ביישובים תעלות קשר רבות (תוך כדי הרס הנוי בחלק מהיישובים)[56] ונבנו בחלקם מקלטים מרווחים יותר שיועדו גם ללינה. ילדי חלק מהיישובים לנו קרוב לשלוש שנים במקלטים באופן קבוע[57]. בתוכנית העבודה של הממשלה לגבי בית שאן, היו צריכים להיבנות 31 מקלטים, אולם בפועל נבנו רק חמישה מקלטים לפני התקפת הקטיושות בספטמבר 1968[44]. בישובי עמק בית שאן היו משברים חברתיים על רקע הלחימה. גידול הילדים במקלט היווה בעיה. דובר על פינוי ומשפחות עזבו[47]. מפקדי הצבא הגיעו ליישובים במטרה לחזקם ולהבטיח להם שצה"ל מנסה לעשות הכל כדי לסייע להם[47]. אנשי המשקים דרשו מאלוף פיקוד הצפון לכבוש את הגלעד כפי שכבשו את רמת הגולן במלחמת ששת הימים ולהרחיק הסוללות הירדניות והעיראקיות[58]. משה דיין שרטט בשיחה עם תושבים בסוף אפריל 1968 את עקרונות הממשלה:[59]
- אי הסכמה שהסכם הפסקת אש לא יכלול את הפת"ח.
- כל זמן שימשכו פעולות טרור וגרילה צה"ל יעביר את הלחימה לשטח האויב.
- פעולות ישראל אינן פעולות תגמול כנגד פעולות הערבים אלא אמצעים במערכה ממושכת.
- יישובי הספר לא צריכים רק להילחם, אלא לחיות כלכלית וחברתית. זה מבחנם וזה מבחנה העיקרי של המדינה.
למרות הצהרות אלו המשיכו היישובים לסבול מירי מרגמות, הפגזות ארטילריה וירי קטיושות. קיבוץ כפר רופין, לדוגמה, ספג 58 הנחתות אש והעיירה בית שאן ספגה 40 הנחתות אש[2].
בעידוד הממשלה יצאו ילדים ומשפחות מישובי הקו לנופש בעורף, אולם לא היה בכך כדי להקל בהרבה על הבעיות[60]. כמו כן, אזרחים מן העורף התנדבו לסייע ליישובים שבקו האש על ידי הגעה ליישובים למספר ימים וסיוע בעבודה במקום. דרכי העפר החקלאיות באזור צופו באספלט למניעת מיקוש. למרות כל פעולות צה"ל התגברו פעולות המיקוש של הארגונים הפלסטיניים. במהלך השנה הראשונה ללחימה (1968-1967) בוצעו 145 פעולות מיקוש. במהלך השנה השנייה (1969-1968) בוצעו 413 פעולות מיקוש[61].
ממשלת ישראל החלה גם בהקמת היאחזויות נח"ל בבקעת הירדן. בפברואר 1968 עלתה לקרקע היאחזות מחולה שמדרום לעמק בית שאן. חודש לאחר מכן עלתה לקרקע היאחזות קליה שבצפון ים המלח. היאחזות ארגמן עלתה לקרקע בסוף 1968. היאחזויות משואה וגִלגל עלו על הקרקע בינואר 1970.
ממלכת ירדן והארגונים הפלסטינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלטון הירדני הוסיף לקיים קשר עם המנהיגים בגדה המערבית ואף המשיך בתשלום שכר לחלק גדול מעובדי המדינה לשעבר שחיו בגדה המערבית[3]. גם מדיניות הגשרים הפתוחים שהנהיגה ישראל הקלה במשהו על תושבי שתי גדות הירדן. ביחסי החוץ קיימה ירדן מגעים עם ברית המועצות, אך המשיכה להישען בנושאי הסיוע הכלכלי ואספקת הנשק על מדינות המערב, ובמיוחד על ארצות הברית[3]. גם היחסים עם מדינות ערב חוזקו ובשלבים שונים נכנסו כוחות סעודיים, עיראקים ומשלחת אימון פקיסטנית לשטחי ירדן כדי לסייע לה בהגנה מפני ישראל[3].
לטענת משה דיין, הצבא הירדני לא פעל ביוזמתו כנגד ישראל. אבל יחידותיו שהיו מוצבות לאורך הגבול סייעו למחבלים; הן בסיוע בחציית הירדן, והן בחיפוי באש בעת נסיגת חוליות המחבלים, ואף הצטרפו אליהם, בארטילריה ובמרגמות בהפגזה על היישובים הישראלים[2].
שמעוני ולוין טוענים כי ניתן להבחין בארבעה שלבים ביחסי השלטון הירדני עם הארגונים הפלסטיניים:[3]
- שלב 1: מיוני 1967 עד נובמבר 1968 - המחבלים התבססו באזורי השליטה שלהם ויצרו מדינה בתוך מדינה שאינה כפופה לחוקים ולשלטון הירדני. בנובמבר 1968, לאחר הסלמה, נראה היה שמלחמת אזרחים הולכת וקרבה. לבסוף הושגו ההסכמות הבאות: הארגונים הורשו להוציא תעודות זהות משלהם. התחייבו לא לגייס עריקי לגיון וחייבי גיוס. ירדן התחייבה שלא תעכב מעבר נשק למחבלים. לא יהיה שימוש בעמדות הצבא הירדני להפגזת ישראל על ידי המחבלים. המחבלים יתקפו רק מישראל, משטחים כבושים או ממקומות העולים על 10 ק"מ מקו הפסקת האש. לא תהיינה פעולות כלל מעקבה. המחבלים יפעלו בתיאום עם הצבא הירדני.
- שלב 2: מנובמבר 1968 עד פברואר 1970 - הסכמות נובמבר 1968 לא התבצעו. החריפה בעיית עתיד הגדה המערבית והפליטים החדשים. נמשך המאבק על השליטה בירדן כשהמלך חוסיין מחליף ממשלות באופן תכוף ומושפע חליפות מהגורמים הקרובים אליו שחלקם מצדדים בהליכה בקו נוקשה כנגד הארגונים וחלקם בתמיכה במחבלים.
- שלב 3: מפברואר 1970 עד אוגוסט 1970: המלך חוסיין הודיע ב-10 בפברואר 1970 על שורת צעדים שנועדו להגביל את פעילות הארגונים הפלסטיניים, אולם בלחץ מצרים ועיראק בוטלו ההגבלות עוד לפני שנכנסו לתוקפן[22][62]. נחתם הסכם חדש המאשרר את הסכמות נובמבר 1968, תוך דגש רב יותר על שוויון בין הצדדים. בראשית יוני 1970 אירעו התנגשויות שהביאו למאות הרוגים. הצבא הפגיז מחנות פליטים ומפקדות מחבלים. המחבלים השתלטו על כמה רבעים בעמאן כולל בתי מלון בהם הוחזקו אזרחים זרים כבני ערובה. ב-10 ביוני הושג הסכם להפסקת מעשי האיבה. ועדת פסגה בלתי רשמית הקימה ועדה לטיפול בסכסוכים והקנתה בכך מעמד שווה לירדן ולמחבלים. בכל אותה תקופה (לטענת שמעוני ולוין), הארגונים לא ניסו באמת לקחת את השלטון, הם שאפו ליותר חופש והעדיפו להשאיר את ניהול המדינה וענייניה בידי השלטון.
- שלב 4: משבר אוגוסט-ספטמבר 1970: הסכמת חוסיין, יחד עם נאצר, ליוזמת רוג'רס ולחידוש שיחות יארינג, הביאו למשבר חדש עם המחבלים שהתנגדו לכל יוזמת שלום וויתור. חוסיין הרגיש עצמו בטוח עקב תמיכת נאצר. הוא גם נדחף על ידי מפקדי הצבא שההסכמים החדשים הביאו אותם להרגיש מושפלים מול המחבלים. לאחר שמינה למפקד הצבא את זיאד בן שאכר (שפוטר מפיקוד על הדיוויזיה המשוריינת לאחר מאורעות יוני 70 על פי דרישת המחבלים), בסוף אוגוסט החלו התנגשויות בין הצבא והמחבלים שדרדרו את המצב בירדן לאנרכיה. המחבלים השתלטו על שטחים בצפון המדינה ומנעו מהצבא לחלץ מטוסים זרים שחטפו לזרקא. ב-16 בספטמבר 1970 הוכרז על מצב צבאי במדינה. ראש הממשלה ריפעי פוטר והחליפו מוחמד דאוד, והחלה מתקפה נמרצת על מפקדות המחבלים שנמצאו בערים ובמחנות פליטים[3].
הארגונים הפלסטינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גורמי ההיסטוריה הצבאית בישראל רואים ארבעה שלבים בריכוזי ארגוני המחבלים:[63]
- שלב 1 - ממלחמת ששת הימים ועד תחילת 1968 - מרוכזים ביהודה ושומרון.
- שלב 2 - מתחילת 1968 ועד אוגוסט 1968 - דחיקה לבקעת הירדן ולאזור א-צאפי (ממזרח לדרום ים המלח).
- שלב 3 - אוגוסט 1968 ועד ספטמבר 1970 - דחיקה לגב ההר הירדני.
- שלב 4 - מספטמבר 1970 ועד יולי 1971 מלחמת אזרחים בירדן וסילוק סופי של הארגונים.
הפעילות ההתקפית של צה"ל, בעיקר על ידי הפגזות ארטילריות והפצצות של חיל האוויר על ריכוזי מחבלים ועל תשתיות כמו תעלת הע'ור, הביאו לנטישת חקלאים ירדנים את בקעת הירדן[64]. בתחילה שבו חלק מהחקלאים לכפריהם עם הרגיעה בין התקריות, אך באפריל 1968 הם נטשו את בקעת הירדן ועברו למחנות פליטים ליד עמאן[65], אירביד וסלט[66]. בשלב זה, השתלטו המחבלים על השטחים שהתפנו בבקעת הירדן. רק בשלב שני, לאחר גבור ההפצצות וההפגזות על ריכוזי המחבלים הם נסוגו אל ההר[64]. עם חסימת צירי החדירה והצליחה של הירדן על ידי כוחות צה"ל, הגבירו המחבלים את ירי המרגמות ומספטמבר 1968 עברו לירי קטיושות.
כמו כן, מסוף 1968 התגברה פעילות המחבלים משטחי סוריה ולבנון כנגד ישראל. בתחילת נובמבר 1969 נחתם "הסכם קהיר" שהבטיח לארגונים הפלסטינים אחיזת קבע בלבנון[47].
מפקדי צה"ל במלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלחימה השתתפו כל שלושת הפיקודים של צה"ל: פיקוד הצפון ופיקוד המרכז לאורך נהר הירדן וים המלח ופיקוד הדרום בערבה.
- רמטכ"ל - חיים בר-לב
- אלוף פיקוד הצפון - דוד אלעזר (יוני 1967 - דצמבר 1969), מרדכי גור (דצמבר 1969 - ספטמבר 1970)
- אלוף פיקוד המרכז - עוזי נרקיס (יוני 1967 - יולי 1968), רחבעם זאבי (יולי 1968 -ספטמבר 1970)
במאי 1968 מינה דוד אלעזר את עמנואל שקד למפקד עמק הירדן ועמק בית שאן, תפקיד בו החזיק עד אוגוסט 1969 בעת שנפצע קשה בתקרית אש[68].
הנצחה ואזכורים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]_war_memorial.JPG)
אתר ההנצחה המרכזי לחללי צה"ל בעת המלחמה הוא אנדרטת הבקעה הנמצאת בסמוך לפצאל ומנציחה את שמות חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה בבקעת הירדן בכל שנות השלטון הישראלי במקום. אתרי הנצחה נקודתיים קיימים בעוד מספר מקומות, כגון אנדרטת המערה (ליד מעלה אפרים), המנציחה את חללי צה"ל במרדף שנערך במרץ 1969.
בעיירה כראמה קיים ציון לחללי צבא ירדן בפעולת כראמה.
ב-1969, בזמן הלחימה, יצא למסכים סרטו של מיכה שגריר, "המלחמה לאחר המלחמה", שעסק בין היתר במלחמת ההתשה בבקעת הירדן.
רוב האזכורים למלחמה בתרבות הישראלית הם בשירים של להקות צבאיות שנכתבו בשנות המלחמה ועד לאמצע שנות ה-70, כמו "מרדף"[69], "ארץ המרדפים"[70], "בלדה לחובש"[71], "יש לי אהוב בסיירת חרוב"[72], "הימים האחרים"[73], "האיש מן הבקעה"[74], ו"שריונים 69"[75], שנוסח הבית הראשון בו:
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זאב דרורי, אש בקווים: מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967, הוצאת מודן, 2012.
- יואב גלבר, הזמן הפלסטיני: שלוש השנים שבהן ישראל הפכה כנופיות לעם: ישראל, ירדן והפלסטינים, 1967–1970, הוצאת דביר, 2018.
- ערן אלדר, מלחמת העמקים - התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2022.
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 145–179 Google Books.
- חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום – ביוגרפיה של הרמטכ"ל דוד אלעזר, ספרית מעריב, 1978, 2004, כרך 1, עמ' 150–169.
- משה דיין, אבני דרך, הוצאת עידנים, 1976, פרק "ירדן והמחבלים", עמ' 530–534.
- דוד מימון, עקבות בערבה, הלחימה במחבלים בערבה דצמבר 1967 מרץ 1971, 2005.
- משה גבעתי, מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, ה'תשע"ה-2015, עמ' 157–160, 178, 285.
- ישראל קדמון, כאן פרפר עבור: עלילות יחידת מודיעין רב־ממדית בתקופת מלחמת ההתשה בעמק הירדן ובעמק בית שאן, הוצאת ניב, 2023.
בנושא המרדפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זאב שיף, איתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה-ביתן-מודן, 1976, עמ' 342–343
- אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 117–123, מפות 151–165
- יאיר קליין, לוחם פראי, הוצאת המחבר, 2013, עמ' 51–108.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהרון יפה, המלחמה בארץ המרדפים, מערכות 412, 2007
- אל"ם (מיל') בני מיכלסון ואל"ם (מיל') שמעון בן מימון ("שבם"), שליטה ובקרה בהגנת הגבולות, מערכות 386, 2002
- מרדכי חיימוביץ, "שכחו אותנו": תושבי בקעת הירדן חוזרים לימי מלחמת ההתשה, באתר מעריב אונליין, 15 ביולי 2017
- זיו אופיר, "אש בקווים"... הפלאש-בק שלי!, באתר המכללה האקדמית כנרת
- מרדפים בבקעת הירדן והערבה, באתר "רפול"
- מורשת הקרב של צה"ל וההתיישבות בצל האש והמרדפים – בקעת הירדן, 1968–1970, באתר "תיירות בקעת הירדן"
- קרני עם-עד, התשה מאז ולעולם? סיפור מלחמת ההתשה בקיבוץ אשדות-יעקב איחוד(הקישור אינו פעיל), "ידיעות הקיבוץ", 8 בפברואר 2008
Never Again to Be Denied, סרט מ-1968, המתאר, בין היתר, את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, סרטון באתר יוטיוב, (ללא קול), ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג- מיכה בר עם, מצגת צילומים מהתקופה, באתר סוכנות מגנום
- ברונו ברבי, JORDAN. Palestinians : refugees and fighters. 1969-1971., מצגת צילומים, באתר סוכנות מגנום
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 117–123, מפות 151–165
- ^ 1 2 3 4 דיין, עמ' 530
- ^ 1 2 3 4 5 6 יעקב שמעוני ואביתר לוין, לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20, בית ההוצאה הירושלמי בע"מ, ירושלים, 1971, "ירדן, ממלכת" עמ' 142–144
- ^ 1 2 נבו, עמ' 145
- ^ נבו, עמ' 150–151
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 118, מפה 152, "היאחזות המחבלים ביהודה ושומרון"
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 118, מפה 153, "דחיקת המחבלים מיהודה ושומרון ספטמבר 1967 עד פברואר 1968"
- ^ 1 2 3 ברטוב, כרך 1, עמ' 150
- ^ ברטוב, כרך 1, עמ' 151
- ^ 1 2 ברטוב, כרך 1, עמ' 152
- ^ עד לתקרית זו היו רק שתי תקיפות מוגבלות של חיל האוויר; ב-21 בנובמבר 1967 (תקרית אום שורט) וב-8 בינואר 1968, אטלס כרטא, עמ' 120, מפה 156: מבצע "שבלת"-יום קרב בבקעת הירדן 15 באפריל 1968
- ^ 1 2 ברטוב, כרך 1, עמ' 153
- ^ צה"ל הגיב במכת אש, דבר, 16 בפברואר 1968
- ^ נבו, עמ' 154–158
- ^ אטלס כרטא, עמ' 120, מפה 156: מבצע "שבלת"-יום קרב בבקעת הירדן 15 באפריל 1968
- ^ מכת האש שהונחתה על ירדן גרמה לתפנית החדה במדיניותו שלל חוסיין, דבר, 19 בפברואר 1968
- ^ "חוסיין נכשל במאבק נגד ארגוני-החבלה", דבר, 25 בפברואר 1968
- ^ דיין, עמ' 531
- ^ 1 2 ברטוב, כרך 1, עמ' 154
- ^ 1 2 סא"ל בני מ., מבצע "תופת", מערכות 293-292, מרס-אפריל 1984
- ^ Dr. Clovis Maksoud, FROM JUNE 1967 T0 JUNE 1997:LEARNING FROM OUR MISTAKES, Al-Hewar Center, 1997
- ^ 1 2 3 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, עמ' 122, מפה 162
- ^ 1 2 3 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל-עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1980, עמ' 119, מפה 154, "ההערכות בבקעת הירדן"
- ^ אלי לנדאו, צה"ל פוצץ שני גשרים גדולים בירדן, מעריב, 2 בדצמבר 1968
- ^ שמואל שגב, העדר "מטרייה אווירית" - הליקוי הגדול של הכוח העיראקי בירדן, מעריב, 9 בדצמבר 1968
- ^ יעקב ארז, יחידת פשיטה של צה"ל פוצצה הלילה את מפעל המים העיקרי בירדן: תעלת עאור, מעריב, 23 ביוני 1969
- ^ יעקב ארז, מי תעלת הע'ור זורמים לירמוך אחרי היפגעותה ע"י חיל האוויר, מעריב, 11 באוגוסט 1969
- ^ חטיבת גולני בין השנים: 1967 – 1973, באתר עמותת גולני
- ^ מטוסי חיל האויר פגעו בתעלת ע'ור הירדנית, מעריב, 2 בינואר 1970
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל-עשור שני, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1980, "המרדף", עמ' 121, מפות 161-159
- ^ דרורי, עמ' 296–297
- ^ מהלך הקרב ביום ו', דבר, 31 במרץ 1968
- ^ ברטוב, עמ' 155
- ^ 1 2 3 דרורי, עמ' 151–155
- ^ שלושה חבלנים נהרגו.-סמל צה"ל נפל.-חילופי-אש עם הירדנים, דבר, 26 במאי 1968
- ^ חבלן נהרג בנסיון לתקוף מוצב צה"ל בבקעת הירדן, דבר, 21 ביולי 1968
- ^ ירדן גייסה כל הסגל הרפואי והג"א לפנוי הריסות וטיפול בנפגעים הרבים, מעריב, 5 באוגוסט 1968
- ^ יעקב ארז, יוסף וקסמן, בקרב "12 השעות" - הלם צה"ל במוצבי הצבא הירדני ובבסיסי ארגון "אל פתח", מעריב, 26 באוגוסט 1968
- ^ ברטוב, עמ' 157
- ^ רבת עמון; תעלת גור נפגעה קשה: בתים רבים נהרסו ב-8 כפרים ירדניים, מעריב, 26 באוגוסט 1968
- ^ לראשונה הפעילו החבלנים נשק כבד בעת הפגזת בית-שאן, דבר, 18 בספטמבר 1968
- ^ לראשונה הפעילו החבלנים נשק כבד בעת הפגזת בית-שאן (המשך), דבר, 18 בספטמבר 1968
- ^ מחבל נהרג מצפון לגשר דמיה, דבר, 11 במרץ 1969
- ^ 1 2 דיין, עמ' 538
- ^ יוסף וקסמן, קרב-תותחים הכבד ביותר השנה התחולל הלילה בעמק בית-שאן ובעמק הירדן, מעריב, 30 בספטמבר 1969
- ^ ברטוב, עמ' 161
- ^ 1 2 3 4 ברטוב, עמ' 162
- ^ טילי קטיושה נורו הבוקר לעבר מפעל הטכסטיל בבית-שאן, מעריב, 22 בדצמבר 1969
- ^ ברטוב, עמ' 168
- ^ 1 2 3 תקופת עמוס נאמן, על פי מאמר מאת זאב דרורי, באתר סיירת חרוב
- ^ אהרון יפה, המלחמה בארץ המרדפים, מערכות 412, 2007
- ^ 1 2 3 4 5 6 דרורי, עמ' 48–51
- ^ "ממטרה" היה כינוי למטען מסוג בונגלור שהוצמד לעמודי הגדר והופעל על ידי תיל ממעיד
- ^ אטלס כרטא, עמ' 121, מפות 157–158: מארב באזור גשר עבדאללה ליל 13/14 בפברואר 1968
- ^ מכ"מי יבשה בחיל הקשר והתקשוב - עבודת מורשת, העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב
- ^ חיים גורי, נוי ורחמים, דבר, 19 בספטמבר 1975
- ^ אליעזר זקס, 100 שנות קיבוץ, הוצאת קואורדינטה, 2010, עמ' 249 (נווה איתן), עמ' 253 (כפר רופין)
- ^ ברטוב, עמ' 160
- ^ דיין, עמ' 535
- ^ יעקב ארז, האתגר של מוטה: הפגזות ו...שפעת, מעריב, 26 בדצמבר 1969
- ^ דרורי, עמ' 15
- ^ אהוד יערי, 10 ארגוני חבלה מאיימים על חוסיין במלחמת אזרחים, דבר, 11 בפברואר 1970
- ^ אטלס כרטא, עמ' 117, מפה 151: ריכוזי מחבלים ודחיקתם 1971-1967
- ^ 1 2 אטלס כרטא, עמ' 120, מפה 155: דחיקת המחבלים מבקעת הירדן 1968 עד 1969
- ^ אטלס כרטא, עמ' 119, מפה 154:ההערכות בבקעת הירדן
- ^ דיין, עמ' 536
- ^ ברטוב, עמ' 164
- ^ ברטוב, עמ' 156
- ^ מילים: ירון לונדון, לחן:נחום הימן, ביצוע: חוה אלברשטיין (1969)
- ^ מילים: חיים חפר, לחן: יאיר רוזנבלום. מתוכניתה של להקת פיקוד המרכז, "רד אלינו לבקעה", 1969
- ^ מילים: דן אלמגור, לחן:אפי נצר, ביצוע: יהורם גאון (1969)
- ^ מילים: חיים חפר, לחן:יאיר רוזנבלום, ביצוע: להקת פיקוד מרכז (1970)
- ^ מילים: חיים חפר, לחן:דובי זלצר, ביצוע: להקת פיקוד מרכז (1970)
- ^ מילים: חיים חפר, לחן:מוני אמריליו, ביצוע: דורית ראובני ולהקת פיקוד מרכז (1972)
- ^ מילים: יורם טהרלב, לחן:משה וילנסקי, ביצוע: להקת גייסות השריון (1969)
- ^ שמות של שתיים ממעברות הירדן שתקריות אש רבות התחוללו באזוריהן
