מחיקת השם
| מקרא | דברים, י"ב, ד' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ו' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ס"ה ספר החינוך, מצווה תל"ז |
  | |
מחיקת השם הוא איסור הלכתי למחוק את אחד משבעת שמותיו הקדושים של הקב"ה. איסור זה נלמד מהפסוק "לא תעשון כן לה' אלֹוהיכם"[1] שנסמך לאמור על עבודה זרה "ואִבדתם את שמם מן המקום ההוא".[2]
מדיני האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבעת השמות שאינם נמחקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]איסור מחיקת השם חל על שבעה שמות שנזכרו בתורה: יהוה (שם ההויה), אדני (שם אדנות), אל, אלהים, שדי, צבאות, אהיה אשר אהיה. האיסור כולל אפילו מחיקת אות אחת מן השמות הללו.[3]
דיני המחיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדם שמחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות.[4] אפילו שם השם שנכתב לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו, אלא צריך לחתוך את השם מן היריעה ללא גרימת נזק לשם.
הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כגון "חנון", "רחום" וכדומה, נחשבים כשאר כתבי הקודש ומותר למוחקם.[5]
כוונת הכתיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]איסור מחיקת השם חל רק על שמות שנכתבו לשם קדושה. לכן, אם אדם כתב שם בטעות ולא התכוון לקדושה, מותר למוחקו. לדוגמה, אדם שהתכוון לכתוב את השם "יהודה" או "ירמיהו", ובטעות השמיט את ה"ד" או את ה"ירמ", כך שהתקבל השם המפורש, מאחר שלא התכוון לכתוב את השם אין בו קדושה ומותר למוחקו.[6][7]
סופר סת"ם שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, והתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - מאחר שכוונת התורה שם לאלילים, לא ניתן להחיל על הביטוי קדושת השם ומותר למוחקו,[7] וכן הגהות הרמ"א על שולחן ערוך יורה דעה רעו ב
קדושת השם לא חלה על שמות שנכתבו על ידי גוי. לכן אין קדושת השם בספר תורה שנכתב על ידי גוי. אמנם אסור לבזותו ולכן צריכים לגונזו. ספר תורה שנכתב על ידי עובד עבודה זרה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף, ואין בשרפה זו איסור משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה (הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם אלא לשם עבודה זרה), וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה תיקנו חכמים לשרוף את ספריהם.[8] בדומה לכך, ספרי תנ"ך שהודפסו על ידי מסיונרים יחד עם הברית החדשה, שהיא יסוד העבודה זרה הנוצרית, יש לשרוף או לאבד באופן אחר כדי שלא להניח להם שם.[9]
לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות אחרת (לדוגמה השם "צבאות" במשמעות הרבים של צבא, או "אל" כלשון סמיכות), ומי שכתב את אחד השמות והתכוון למשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. באופן דומה, שמות פרטיים שמסתיימים בשם השם (כגון "ישראל", "שמואל", "ידידיה" וכדומה) אינם קדושים, כיוון שבכתיבתם הכוונה לאדם הנקרא בשם זה, ולא לשם ה'. לכן אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. מאותה סיבה גם אין צורך לכתוב קו מפריד בין הי' לה' בשמות כגון "ידידיה" (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את הה' שבסוף המילה (ידידי').[7] בדומה לכך, גם את שם היישוב בית-אל, אפשר לומר, לכתוב ולמחוק, מכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם[10]
דינים נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אסור למחוק כתובת קעקע בה כתוב אחד מהשמות.
- אסור למחוק מספר תורה או מדף חול שם קדוש, ויש לגזרו ולגנזו בצורה מכובדת. בשל דין זה נוהגים רבים מהעיתונים הדתיים לציין בכל דף שיש בו פסוק או שם קדוש "דף זה טעון גניזה", וכן לטשטש תמונות עם פסוקים או עם שמות השם כדי להימנע מהצורך בגניזה.
- מותר למחוק בגרמא (לדוגמה העמדת הדף במקום שירד גשם וימחק את הכתב), אך לא בידיים.
- מילים שמשמשות כשם ה' בשפות זרות (כמו God ו-الله) – הרמב"ם כותב שדינם ככינויים ולא כשמות ה' ממש,[11] ובכינויים אין איסור מחיקה.[5] על פי זה, הדעה המקובלת בפוסקים היא שאין איסור למחוק שמות אלה.[12] אמנם, רבי יאיר חיים בכרך סובר שאם השם נכתב באותיות כתב אשורי אסור למחקו.[13]
מקרים חריגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקום היחיד שהותר למחוק שם קדוש הוא בבדיקת סוטה. התורה מורה שכדי לבדוק אם הסוטה זינתה, כותבים את פרשת סוטה שבתורה, על מגילת קלף בדיו נמחקת, ומוחקים את המגילה אל תוך המים, לרבות את שמות ה' הכתובים בה, ואחר כך משקים את הסוטה במים המשמשים לבדיקתה.[14] על כך אמרו חז"ל: "גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני השלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו".[15]
בגמרא מסופר שכאשר דוד המלך חפר את היסודות לבנין בית המקדש הראשון התיר אחיתופל להטיל חרס עם שם קדוש אל מי התהום על מנת לעוצרם ולמנוע הצפת העולם, ולמד זאת בקל וחומר מהיתר מחיקת השם בסוטה, שהרי גם זו מטרה של הבאת שלום לעולם.[16]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאמרים בנושא מחיקת השם, באתר ספריית אסיף
- הרב אליעזר מלמד, איסור מחיקת השם, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ד'
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ה, עמוד ב'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רע"ו, סעיף ט'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ו', הלכה א'
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ו', הלכה ה'
- ^ הגהות מיימוניות ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ו', הלכה ה', סעיף קטן א'; ספר מצוות קטן, סימן ק"ס, הובאו בבית יוסף על יורה דעה רע"ו, ט'
- ^ 1 2 3 שו"ת התשב"ץ, חלק א' שאלה קע"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ו', הלכה ח', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפ"א, סעיף א'
- ^ אגרות משה, יורה דעה, חלק א', סימן, קע"ב; אגרות משה, יורה דעה, חלק ב', סימן קל"ז
- ^ עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. ובשדי חמד קונטרס באר בשדי במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ו, הלכה ג'
- ^ ש"ך, יורה דעה, סימן קע"ט, סעיף ח', סימן קטן י"א; משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י'
- ^ שו"ת חות יאיר, סימן ק"ט
- ^ מקור הדין הוא בספר במדבר, פרק ה', פסוק כ"ג: "וכתב את-האלות האלה הכהן בספר ומחה אל-מי המרים"
- ^ ספרי במדבר נשא מ"ב, ובדומה לזה בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קמ"א, עמוד א' ובמקורות נוספים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ג, עמוד א'.