לדלג לתוכן

לוראן גבאגבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לוראן גבאגבו
Laurent Gbagbo
לידה 31 במאי 1945 (בן 79)
כפר מאמא, גנגיונאה, מערב אפריקה הצרפתית צרפתצרפת
מדינה חוף השנהבחוף השנהב חוף השנהב
השכלה
מפלגה החזית העממית של חוף השנהב (FPI)
בת זוג סימון גבאגבו
נשיא חוף השנהב ה־4
26 באוקטובר 2000 – 11 באפריל 2011
(10 שנים)
פרסים והוקרה
המסדר הלאומי של חוף השנהב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לוראן גבאגבו (בצרפתית: Laurent Gbagbo; נולד ב-31 במאי 1945, כפר מאמא (Mama), מערב אפריקה הצרפתית) הוא פוליטיקאי שכיהן כנשיא חוף השנהב משנת 2000 עד מעצרו באפריל 2011.

גבאגבו היה היסטוריון במקצועו. הוא נכלא בתחילת שנות ה-70, שוב בשנות ה-90 המוקדמות, וחי בגלות בצרפת במהלך רוב שנות ה-80 כתוצאה מפעולותיו נגד המשטר הנשיאותי בחוף השנהב. גבאגבו הקים את החזית העממית של חוף השנהב (FPI) (אנ') בשנת 1982, ורץ לנשיאות מול פליקס הופואה-בואני, ולא זכה. על אף כישלון זה, זכה גבאגבו במושב באספה הלאומית של חוף השנהב באותה שנה[1].

גבאגבו ניצח את רובר גֵאִי (אנ'), ראש החונטה הצבאית בבחירות לנשיאות שנערכו באוקטובר 2000, במהלכם נמנעה השתתפותם של פוליטיקאים מובילים נוספים. גאי סירב לוותר על השלטון ובתגובה יצאו אזרחי חוף השנהב להפגנות רחוב. גאי הודח וגבאגבו נכנס לתפקידו כנשיא[1].

בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 2010, ערער גבאגבו על תהליך ספירת הקולות, בטענה להונאה. הוא קרא לביטול תוצאות ההצבעה בתשעה ממחוזות המדינה. אלאסן ואטארה הוכרז כמנצח על ידי ועדת הבחירות והוכר ככזה על ידי משקיפי בחירות, הקהילה הבינלאומית, האיחוד האפריקאי והקהילייה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה. עם זאת, המועצה החוקתית, שלה הסמכות היחידה להכשיר את התוצאות[2], הכריזה על גבאגבו כמנצח. לאחר תקופת משבר פוליטי ופריצתה של מלחמת האזרחים השנייה נעצר גבאגבו על ידי תומכיו של אלאסן ואטארה, שנתמך על ידי הכוחות הצרפתיים של "מבצע חד קרן". בנובמבר 2011 הוסגר גבאגבו לבית הדין הפלילי הבינלאומי, והפך לראש המדינה המכהן הראשון שהובא למעצר[1]. בינואר 2019 נסתיים משפטו בזיכוי. לאחר ערעור שהגישו מתנגדיו, נשפט גבאגבו בבית הדין הבינלאומי שם זוכה במרץ 2021 מכל אשמה, והותר לו לחזור לארצו ביחד עם אשתו.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוראן גבאגבו נולד ב-31 במאי 1945 בכפר מאמא ליד גנגניואה (Gagnoa) במערב אפריקה הצרפתית. כמתנגד למשטרו של הנשיא פליקס הופואה-בואני, גבאגבו נכלא ב-31 במרץ 1971 ועד ינואר 1973 על חתרנות כנגד השלטון.

בשנת 1979 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת דידרו שבפריז (Diderot University). בשנת 1980 הפך למנהל המכון להיסטוריה, אמנות וארכאולוגיה אפריקאית באוניברסיטת אביג'אן (University of Abidjan) והשתתף בשביתת מורים בשנת 1982 כחבר באיגוד המקצועי הלאומי למחקר ולהשכלה גבוהה[1]. במהלך שביתת המורים בשנת 1982, הקים גבאגבו את מה שהפך לתנועת "חזית העממית של חוף השנהב" (FPI) ה-FPI הבטיחו להחזיר את המודרניזציה במדינה, על ידי בניית תשתיות תחבורה, תקשורת, מים ואנרגיה נקייה. לאחר ששהה תקופה בצרפת, חזר גבאגבו לחוף השנהב ב-13 בספטמבר 1988, ובקונגרס של FPI, שהתקיים בנובמבר של אותה שנב, נבחר כמזכ"ל המפלגה[1].

בעקבות שינוי שיטת הממשל לרב מפלגתית בחוף השנהב ב-1990, התמודד גבאגבו נגד הופואה-בואני בבחירות לנשיאות שנערכו באוקטובר של אותה שנה. בבחירות גבאגבו קיבל באופן רשמי 18.3% מקולות הבוחרים כנגד הופואה-בואני. עם זאת, גבאגבו ושמונה מאנשיו זכו במושבים באספה הלאומית וה-FPI הייתה למפלגת האופוזיציה הראשונה אשר הגיעה להישג זה[2].

ב-1992 הוא נידון לשנתיים בכלא והואשם בהסתה לאלימות. ב-1993 נפטר הופואה-בואני, ותפס את מקומו שר האוצר בממשלתו, הנרי קונאן בדייה (Henri Konan Bédié)[1]. ה-FPI החרימו את הבחירות הנשיאותיות שנערכו ב-1995. ב-1996 גבאגבו נבחר מחדש באספה הלאומית ובאותה שנה נבחר לנשיא ה-FPI[2].

בקונגרס השלישי של FPI, שהתקיים ביולי 1999, גבאגבו נבחר למועמד מטעם FPI לבחירות לנשיאות באוקטובר 2000[2]. הבחירות נערכו לאחר ההפיכה בדצמבר 1999 שבה הגנרל בדימוס רובר גאי (Robert Guéï) תפס את כיסא השלטון מידי הנשיא המכהן הנרי קונאן בדייה. גאי סירב לאפשר לנשיא הקודם, הנרי קונאן בדייה, או לראש הממשלה לשעבר, אלאסן ואטארה, לרוץ בבחירות, והשאיר את גבאגבו כמתמודד האופוזיציה היחיד. גאי טען לניצחון בבחירות, שנערכו ב-22 באוקטובר 2000. עם זאת, מבקרים טענו כי הייתה הונאה והתוצאות זויפו, במהלך מחאות רחוב שהגיעו לאחר מכן נרצחו גאי ואשתו על ידי מפגינים. גבאגבו הכריז על עצמו כנשיא[1].

מלחמת אזרחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האזרחים הראשונה בחוף השנהב

כמעט מיד עם כניסתו לתפקיד, כוחות מורדים תושבי צפון המדינה החלו במהומות נגד ממשלתו של גבאגבו, דבר שהתפתח מהר מאוד למלחמת אזרחים בספטמבר 2002[1]. המורדים, קראו לעצמם "הכוחות החדשים", ניסו להשתלט על הערים אביג'אן (Abidjan), בואקה (Bouaké) וקורוגו (Korhogo). הם מחו על כך שאלאסן ואטארה, שנאסר עליו לרוץ בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2000 והוכרז על ידי בית המשפט העליון, על בסיס חוקי המדינה שאינו אזרח מלא של חוף השנהב[3].

לאחר מלחמת האזרחים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם השלום קרס בתחילת נובמבר 2004, בעקבות הבחירות שמבקרים טענו כי הן לא היו דמוקרטיות וסירובם של המורדים להתפרק מנשקם. במהלך התקפה אווירית בבואקה ב-6 בנובמבר 2004, נהרגו תשעה חיילים צרפתים. בעוד שממשלת חוף השנהב טענה כי ההתקפה על החיילים הצרפתים הייתה תאונה[4], מקורות ממשלתיים צרפתים טענו כי היה זה במתכוון והגיבו בהרס רוב המטוסים הצבאיים של חוף השנהב[5].

לקראת סוף אוקטובר 2006, היה נראה כי הסבירות לקיום בחירות הולכת ופוחתת, האופוזיציה והמורדים דחו את אפשרות הארכת כהונתו של גבאגבו[6], אך מועצת הביטחון של האו"ם אישרה את הארכת כהונתו של גבאגבו בשנה נוספת ב-1 בנובמבר 2006; רבים מן המורדים החזיקו את נשקם והיו מוכנים להתקוממות נוספת, אולם, החלטה זו סיפקה את התחזקות כוחו של ראש הממשלה צ'ארלס קונן באני (Charles Konan Banny). גבאגבו אמר יום למחרת כי לא ייושמו מרכיבי ההחלטה הנחשבים כהפרות חוקתיות[7].

במרץ 2007, נחתם הסכם שלום בין הממשלה לבין המורדים ("הכוחות החדשים") בואגאדוגו (Ouagadougou) בירת בורקינה פאסו, ולאחר מכן הוקמה ממשלת מעבר עם גיום סורו (Guillaume Soro) מנהיג הכוחות החדשים כראש הממשלה וגבאגבו כנשיא[1]. לאחר חתימת ההסכם ביקר גבאגבו בצפון המדינה בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה על מנת להשתתף בטקס פירוק מהנשק, "להבת השלום" ב-30 ביולי 2007. טקס זה עירב את שריפת כלי הנשק כדי לסמן את סופו של הסכסוך[8]. בטקס, הצהיר גבאגבו שהמלחמה הסתיימה ואמר שהמדינה צריכה לנוע מהר לבחירות, שתוכננו אז לתחילת 2008[1].

ב-30 באוגוסט 2008, גבאגבו מונה כמועמד מטעם FPI בוועידת המפלגה לבחירות לנשיאות שנערכו בנובמבר 2008; בחירות לנשיאות ולרשות המחוקקת - שתוכננו תחילה להתקיים בתוך עשרה חודשים מיום הקמתה של ממשלת המעבר – נדחו שוב ושוב בשל בעיות בנושא הרגיש של אימות האזרחות לתושבי חוף השנהב וההתקדמות האיטית ברישום הבוחרים[1].

בחירות 2010 לנשיאות ומשבר ההמשכיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוקטובר 2010 נערכו בחירות לנשיאות בחוף השנהב שבהם התמודד גבאגבו מול אלאסן ואטארה. בחירות אלו התקיימו לאחר שתקופת כהונתו של גבאגבו כנשיא הסתיימה 5 שנים קודם לכן ב-2005. בסיבוב זה זכה גבאגבו ב-38% מהקולות, אך מכיוון שלא זכה ברוב נקבע סיבוב שני של הבחירות מול ואטארה[1].

ב-28 בנובמבר 2010, התקיים הסיבוב השני של הבחירות לנשיאות. ארבעה ימים לאחר מכן הכריזה ועדת הבחירות על אלאסן ואטארה כמנצח עם 54.1% מקולות הבוחרים[9][1]. המפלגה של גבאגבו התלוננה על הונאה ודרשה שקולות מתוך תשעה אזורים בצפון המדינה יבוטלו בטענות הונאה שהובילה במקרים מסוימים, הפחדת בוחרים בחלק זה של המדינה, שם ואטארה היה פופולרי. טענות אלו נמצאו לא-מוצדקות על ידי ועדת הבחירות ומשקיפי בחירות בינלאומיים[10][1]. המועצה החוקתית, בהתאם לסמכויותיה המשפטיות בהתאם לסעיף 94 לחוקת חוף השנהב, ביטלה את ההכרזה של ועדת הבחירות, בהתבסס על הונאה בהצבעה-לכאורה, והוציאה מן השכלול את הצבעתם של תשעת האזורים הצפוניים[11]. המועצה החוקתית הגיעה למסקנה כי ללא קולות אלה זכה גבאגבו ב-51% מהקולות[10]. ביטול הצבעות אלו הגבירו את המתחים במדינה.

בעקבות ההכרזה החלו מהומות גבאגבו הואשם בביצוע מעשי זוועה רבים נגד מתנגדי המשטר. כוחותיו של ואטארה הואשמו גם הם בהרג המוני. באזורי שונים במדינה, כולל אביג'אן, דווח על אלימות וחילופי אש[12]. גבאגבו נתמך בעיקר על ידי אזור הדרום הנוצרי ברובו; מתנגדיו התרכזו בעיקר בצפון המוסלמי[13].

גבאגבו, אשר זכה לתמיכת הצבא והממשלה העליונה של המדינה, הושבע לתקופת כהונה נוספת כנשיא, ואילו ואטארה גם כן הושבע כנשיא במקביל, על בסיס הצהרתה הקודמת של ועדת הבחירות שהוא זה שזכה בבחירות, והקים ממשלה מקבילה. הקהילה הבינלאומית, כולל האיחוד האפריקני, הכירה את וואטארה כנשיא הנבחר כדין, וקראה לגבאגבו לכבד את רצון העם. הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה, גם הכירה בוואטארה כנשיא, ודרשה מגבאגבו לוותר על השלטון[1]. הסכסוך הפוליטי עורר חששות כי המדינה עלולה להגרר שוב לקונפליקט אזרחי, והאיחוד האפריקאי ניסה לתווך בין הצדדים במשבר. הלחץ הבינלאומי נגד גבאגבו הלך וגבר כשהקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה וגם האיחוד האירופאי השעו את החברות של המדינה בארגונים שונים כחמחאה על סירובו למסור את השלטון לוואטארה. גבאגבו ומקורביו היו היעד של סנקציות שונות, והוא ניצב בפני לחץ פיננסי הולך וגובר של הבנק העולמי, אשר הפסיק את מימונו למדינה. גם הבנק המרכזי של מדינות מערב אפריקה אשר החזיק את חשבונות המדינה ובחר להכיר בואטארה כנשיא ושלל מימון כספים לממשלה של גבאגבו. עם זאת, הצליח גבאגבו לעקוף את הלחץ הפיננסי לזמן מה[1], על ידי דחיפת הבנקים והחברות סביבו להמשיך לספק לו מזומנים באמצעות מיסים ועוד[14].

ב-11 באפריל 2011, כוחות הנאמנים לוואטרה שנתמכו על ידי הצבא הצרפתי וצבא האו"ם תכננו לתפוס את גבאגבו בביתו שבאביג'אן לאחר משא ומתן כושל לסיום משבר הנשיאותי[15] כוחותיו של ואטארה צרו על מעונו של גבאגבו וחיכו לו שייגמרו לו המזון והמים[16].

מעצר והעברה לבית הדין הפלילי הבינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבאגבו נעצר ב-11 באפריל 2011[17]. גבאגבו הוחזק במלון על ידי כוחותיות של ואטארה[18][19]. בעקבות מעצרו קרא ואטארה קרא לכל הכוחות להפסיק להלחם. מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון אמרה כי "לכידתו של גבאגבו" שולחת איתות חזק לדיקטטורים ולרודנים ... הם לא יכולים להתעלם מקול אֲנָשִׁיהם"[20].

באוקטובר 2011 פתח בית הדין הפלילי הבינלאומי בחקירת מעשי אלימות שבוצעו במהלך העימות לאחר הבחירות, והתובע הראשי של בית הדין לואיס מורנו אוקמפו ביקר במדינה. בית הדין הפלילי הוציא צו מעצר לגבאגבו, והטיל עליו ארבעה סעיפים של פשעים כנגד האנושות - רצח, אונס וצורות אחרות של אלימות מינית, רדיפות ו"מעשים לא אנושיים אחרים ", בין 16 בדצמבר 2010 ל-12 באפריל 2011. גבאגבו ותומכיו כפרו באשמות. גבאגבו נעצר בקורוגו, שם הוא הוחזק במעצר בית, והוטס להאג ב -29 בנובמבר 2011 מבלי לדעת לאן מה הוא היעד[21].

קריאת האישומים של בית הדין לגבאגבו נקבעה ל-18 ביוני 2012, אך נדחתה ל-13 באוגוסט 2012, כדי לתת לצוות ההגנה שלו זמן נוסף להתכונן. הדיון נדחה לאחר מכן ללא הגבלת זמן, בשל חששות לגבי בריאותו של גבאגבו[22]. משפטו של גבאגבו בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג החל ב-28 בינואר 2016, והוא הכחיש את כל האישומים כנגדו; פשעים כנגד האנושות, הכוללים רצח, אונס, ורדיפה[1]. אשתו של גבאגבו, סימון גבאגבו (Simone Gbagbo) נידונה במרץ 2015 ל-20 שנות מאסר על חלקה באלימות שלאחר הבחירות של חוף השנהב[23]. בינואר 2019 ההרכב בתיק קבע כי אין להשיב לאשמה, [24] אך משרד התובעת ערער על ההחלטה, גבאגבו שוחרר על תנאי והותר לו לשהות בתחומי בלגיה בלבד, עד להחלטה בערעור. [25] במרץ 2021, לשכת הערעורים של בית המשפט אישרה, ברוב קולות, את החלטת ההרכב קמא מינואר 2019 ואפשרה לו לחזור לארצו ביחד עם אשתו.[26][27]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לוראן גבאגבו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 "Laurent Gbagbo | president of Côte d'Ivoire". Encyclopedia Britannica.
  2. ^ 1 2 3 4 Laurent Gbagbo's Biography, Biography of Laurent Gbagbo - Ivory Coast, Côte d'Ivoire Presidential Conflict, ivorycoastpresident.com (באנגלית)
  3. ^ Ivory Coast's well-armed rebels making quick work of revolution, The Guardian, ‏1/4/11
  4. ^ SOMINI SENGUPTA, Ivory Coast Violence Flares; 9 French and 1 U.S. Death, The New York Times, ‏7/11/2004
  5. ^ ICC prosecutor receives Kabila letter on war crimes, IRIN, ‏20/4/2014
  6. ^ Bah, A. B. (2010)., Democracy and civil war: Citizenship and peacemaking in Côte d'Ivoire, frican Affairs, 109(437), 597-615.
  7. ^ Partial rejection of UN peace plan, IRIN, ‏2/11/2006
  8. ^ Ivory Coast leaders burn weapons, BBC news, ‏30/7/2007
  9. ^ Ivory Coast poll winner named, army seals borders, Reuters, ‏2/12/10
  10. ^ 1 2 UN urges recognition of Ouattara as Ivory Coast leader, BBC news, ‏12/12/2010
  11. ^ Ivory Coast poll overturned: Gbagbo declared winner, BBC news, ‏3/12/2010
  12. ^ Tim Cocks, Loucoumane Coulibaly, Ivory Coast's Gbagbo sworn in despite poll row, REUTERS, ‏4/12/2010
  13. ^ Ivory Coast: General strike called to pressure Gbagbo, BBC news, ‏27/12/2010
  14. ^ ADAM NOSSITER, Cut Off, Ivory Coast Chief Is Pressing for Cash, The New York Times, ‏17/1/2011
  15. ^ Ouattara forces enter Gbagbo's Ivory Coast stronghold, CNN, ‏7/4/2011
  16. ^ Associated Press, Gbagbo's pal: He'll choose death over humiliation, Fox News, ‏8/4/2011
  17. ^ Ivory Coast's Gbagbo Captured at Presidential Compound, Voannews, ‏11/4/2011
  18. ^ Gbagbo, wife in Ouattara's custody in I.Coast: UN, REUTERS, ‏11/4/2011
  19. ^ Colum Lynch and William Branigin, Ivory Coast strongman arrested after French forces intervene, The Washington Post, ‏11/4/2011
  20. ^ Ivory Coast president urges calm after Gbagbo is arrested, CNN, ‏11/4/2011
  21. ^ Ivory Coast's Laurent Gbagbo arrives in The Hague, BBC news, ‏30/11/2011
  22. ^ Ivory Coast: Sympathy for the Devil, Pulitzer center, ‏29/6/2012
  23. ^ THE ASSOCIATED PRESS, Ivory Coast: Former First Lady Simone Gbagbo Sentenced to 20 Years, The New York Times, ‏10/3/2015
  24. ^ {{{מחבר}}}, סיבות להחלטה בע״פ מיום 15 בינואר 2019
  25. ^ Ivory Coast ex-President Gbagbo released to Belgium after acquittal, BBC News, ‏2019-02-05 (באנגלית בריטית)
  26. ^ Laurent Gbagbo, BBC News (באנגלית בריטית)
  27. ^ {{{מחבר}}}, פסק דין בערעור התובעת נגד החלטת לשכת משפט 1 בדבר בקשת אין להשיב לאשמה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לוראן_גבאגבו&oldid=40035500"