ישיבה על קברו

ישיבה על קברו הוא מנהג יהודי המוזכר בתלמוד, לפיו נהגו לקבוע סדרי לימוד קבועים (=ישיבה) בסמוך לקבר של הנפטר, למשך תקופה מסוימת.

כיום אמירה זו משמשת כפתגם, כאשר רוצים לציין כי הלימוד נעשה עבור נפטר מסוים ולזכותו.

המנהג

במסגרת דיון על התיאור בספר דברי הימים בעניין מותו של חזקיהו המלך: ”וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ, כָּל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם.” לפי התלמוד: ”'וכבוד עשו לו במותו' - מלמד שהושיבו ישיבה על קברו. פליגי בה רבי נתן ורבנן, חד אמר: שלשה, וחד אמר: שבעה, ואמרי לה: שלשים” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט"ז, עמוד ב'). כלומר עסקו בלימוד תורה על קברו, והמחלוקת בין החכמים היא כמה זמן התקיימה ישיבה זו: שלושה ימים, שבעה ימים או שלושים ימים. לפי מדרש רבה, ישיבה זו הייתה קבועה.

התוספות מנמקים מדוע חלקו כבוד לחזקיהו דווקא בדרך זו: "לפי שהרבה תורה בישראל, כדאמרינן בחלק שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה." כלומר, שחזקיה גרם לכך שיהיו הכל בקיאים בתורה כולה, וכהוקרה על כך קבעו ישיבה על קברו.

הרמב"ם מביא מנהג זה בהלכות אבלות: "מלך שמת ... ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים, שנאמר 'וכבוד עשו לו במותו' זה שהושיבו לו ישיבה על קברו; ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום". דבריו עומדים בניגוד לדברי התוספות, מהם עולה שרק כלפי חזקיהו נהגו כך.

בימי הביניים היה נהוג להושיב ישיבה על קברו של רב שנפטר.

לעג לרש

הראשונים התקשו כיצד התירו ללמוד בסמוך לקבר, ולא חששו לאיסור "לעג לרש", על פיו אין לקיים מצוות בקרבת מת, מפני שיש בכך משום זלזול במת בכך שמראה כאילו המת אינו יכול לקיים מצוות. בדבר נאמרו כמה הסברים:

• התוספות כתבו שהישיבה הייתה "לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות, דליכא לועג לרש", כלומר הישיבה הייתה מרוחקת מעט מהקבר.

• לפי הסבר נוסף, האיסור ללמוד תורה בפני המת אינו אלא לפני קבורתו, אך לאחר הקבורה אין בכך משום לעג לרש משום שאף למת יש חלק בלימוד - על פי דברי חז"ל שהאומר דבר בשם אדם שנפטר "שפתיו דובבות בקבר".

• לדעת הר"י מיגש, כאשר לימוד התורה נעשה לכבודו של המת, אין בכך משום "לעג", וכך נפסק בשולחן ערוך: "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות", אך יש הנמנעים מכך.

• הסבר נוסף הוא שכאשר הנפטר לימד והרבה תורה, כמו במקרה של חזקיה, אין בכך משום לעג לרש כיוון שזכותו עומדת לו אף לאחר מותו, והוא אינו מוגדר כ"רש".