יסמינה רזה

יסמינה רזה
Yasmina Reza

לידה	1 במאי 1959 (בת 65) פריז, צרפת
מדינה	צרפת
מקום לימודים	אוניברסיטת פריז מערב נאנטר לה דפאנס, סורבון, L'École Internationale de Théâtre Jacques Lecoq
שפות היצירה	צרפתית, אנגלית
סוגה	מחזה
יצירות בולטות	Desolation
תקופת הפעילות	מ-1983
פרסים והוקרה	הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (2024) פרס ג'ונתן סוויפט (2020) פרס האקדמיה של ברלין (2022) prix littéraire du Monde (2013) פרס התיאטרון הגדול אביר במסדר ההצטיינות הלאומי

יסמינה רזה (בצרפתית: Yasmina Resa;‏ נולדה ב-1 במאי 1959, פריז) היא מחזאית, שחקנית, סופרת ומתרגמת יהודייה-צרפתייה ממוצא הונגרי ואיראני. נחשבת לאחת המחזאיות הצעירות הבולטות של זמננו, בעיקר בזכות הצגותיה "אמנות" ו"החיים בשלוש גרסאות" שזכו להצלחה בינלאומית, כולל בישראל.

תולדות חייה

רזה נולדה בפריז להורים יהודיים, האב מהנדס ממוצא איראני והאם כנרת שנמלטה בגיל 20 מהדיקטטורה הסובייטית בהונגריה לצרפת. משפחת אביה עברה נדודים רבים. היא היגרה מספרד לפרס במאה ה-19 ובסוף המאה עברה למוסקבה. משם היגרה משפחתו חסרת כל לפריז לאחר המהפכה הרוסית ובעיצומה של מלחמת האזרחים ברוסיה, בשנת 1918. בני המשפחה נאלצו להעמיד פני מומרים כלפי חוץ בשל הלחץ להמיר את דתם לקתוליות בספרד, ולאחר מכן לאסלאם בפרס - שם שינתה המשפחה את שמה מגדליה לשם הפרסי הנפוץ "רזה". ברוסיה שונה שוב לרזאיוב, ולבסוף חזר הענף הישראלי של המשפחה לשם גדליה. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניצל האב מהנאצים בזכות שמו לאחר שאמר שהוא איראני ומוסלמי.

היא גדלה בפריז בבית שבו היה למוזיקה מקום מיוחד בחיי המשפחה. לבד מהיות אמה כנרת, אביה המהנדס נהג לדבריה "ללבוש חלוק בית מול הילדים ולבצע את הסימפוניה החמישית של בטהובן על רקע הקלטה של התזמורת הפילהרמונית של ברלין". רזה חיה כיום בפריז עם בנה ובתה.

על יצירתה

לאחר שסיימה לימודי תיאטרון וסוציולוגיה באוניברסיטת נאנטר ומאוחר יותר בבית הספר הבינלאומי לתיאטרון של ז'אק לקוק, החלה לעבוד כשחקנית והופיעה בהצגות רבות של סופרים בני זמננו כמו גם של סופרים קלאסיים. בשנת 1987 החלה לכתוב בעצמה, והתוצאות לא איחרו לבוא. שני המחזות הראשונים זכו בפרס מולייר היוקרתי. התרגום שלה לצרפתית לעיבוד התיאטרלי של סטיבן ברקוף להגלגול של פרנץ קפקא, שנועד לביצוע על ידי רומן פולנסקי, היה מועמד לפרס מולייר לתרגום בשנת 1988. המחזה השלישי שלה, "אמנות", עלה להופעת בכורה בפריז בשנת 1994 והפך להצלחה מסחררת בעולם לאחר שתורגם ל-35 שפות. הוא קיבל מספר פרסים בינלאומיים (כולל פרס טוני ופרס לורנס אוליבייה) והיווה פריצת דרך בעולם התיאטרון העכשווי. עם התהילה הגוברת שלה בתור מחזאית התמעטו הופעותיה כשחקנית - למעט חשיפה מקרית במחזה שהפך להצלחה העיקרית השנייה שלה, "החיים בשלוש גרסאות".

להיסטוריה רבת התהפוכות של משפחתה השפעה רבה על יצירתה, בכך שגרמה לה להרגיש 'אאוטסיידרית' לדבריה. חיפוש דומה אחר שמירת הייחודיות היהודית וביטוי שלה ניתן לראות גם בביקורת שהעבירה על חלק מהחברה הישראלית עם העלאת ההצגה 'אמנות' בישראל:

היהודי החילוני צריך לשאול את עצמו מה זה להיות יהודי: האם זה עובר בתרבות, במוזיקה, בתפישת העולם, במוסר? אם האליטה הישראלית תציב לעצמה את השאלה הזו, יש סיכוי לגבש זהות ייחודית. אבל לצערי, האנשים שאני פוגשת בישראל, כולל האינטלקטואלים, מרוקנים את זהותם היהודית מכל תוכן. זה נורא: לאחר שנפטרים מהזהות היהודית לא נותר דבר. זו תהיה מדינה ככל המדינות, ואז מדוע לא לעשות אמריקניזציה מוחלטת? אני חילונית לגמרי, אבל אני משוכנעת שהדת היא השורש, ומזל שיש עוד אנשים שלומדים תלמוד, שהולכים לישיבה. זה לא אנחנו, אבל טוב שהם קיימים. אם לא, העסק גמור".

על רקע הקוסמופוליטיות של משפחתה אומרת רזה כי "אף פעם לא היה לי בית. אבא שלי היה איראני, אמי הונגרית, סבי וסבתי קבורים איפשהו באמריקה, ועכשיו אני גרה במקרה בצרפת. השפה הצרפתית היא ביתי היחיד". זיקה מיוחדת זו לצליל של השפה הולמת את הערכתה למוזיקה ("אני רואה במוזיקה את הגדולה באמנויות"), ויש לה השפעה על התהליך היצירתי שלה, ועל מה שחשוב לה בעת הכתיבה, אך עם זאת היא אינה מובילה אצלה לאמנות לשם אמנות: "לא פעם קורה שאני משתמשת במילים כי הן נשמעות טוב בנקודה מסוימת, ולא כי הן נכונות בנקודה זו".

המחזות הטובים ביותר שלה עשירים בתוכן ובעימותים נוקבים, והדמויות שלהם מלאי חיות ורגש. המכנה המשותף לרוב הדמויות הראשיות שלה הוא שרובן באות מהמעמד הבינוני העליון היהודי, מה שמהווה התייחסות אוטוביוגרפית נוספת שרזה מודה שהיא קיימת במידה רבה באמנות שלה: "אני חושבת שאדם יכול לכתוב באמת רק על האובססיות של עצמו" עם זאת, לא מדובר אצלה בכתיבה על חוויות אישיות, אלא בחקירת אפשרויות. "בשבילי, הכתיבה היא חקירת נשמת האדם, פתיחת הלא נודע. הכתיבה מאפשרת לי לחיות חיים של אחרים".

בנוסף למחזות, הרחיבה רזה את יצירתה בסוף שנות ה-90 לתסריטים ופרוזה. כאשר נשאלה האם במעבר לפרוזה ביקשה להשיג יותר חופש בכתיבה, ענתה כי

בפרוזה, קצת בדומה לחיים, יש אלף דרכים, אבל מעט מאוד מהם יכולים להתממש. אם לא מתמקדים מספיק מוקדם על דברים מסוימים, החופש המוחלט הופך במהירות למצוקה. אז אני אוהבת קווים מנחים, לרבות ובמיוחד בפרוזה. בבית הספר הקצו לנו לפעמים משימה לכתוב סיפור עם מספר מסוים של מילים, להמציא מספר מסוים של דמויות וסצנה אחת - אני אוהבת את זה ...התיאטרון המודרני הוא סוג של פסגת התכליתיות וממלכת הריכוז. אי אפשר לשים 400 אנשים על הבמה, לא ניתן להגיב למה שהדמויות אומרות, לתקן את מה שהם חושבים, יש לך זמן מוגבל. החוכמה היא אם כן, לפתח במסגרת קבועה זו את הדמיון הגדול ביותר.

ביחס לפרשנויות העולות לעיתים על כך שניכרת השפעה של אנטון צ'כוב בדרמות שלה, רזה מסכימה שניתן להחיל פרשנות כזו על שני המחזות הראשונים שלה. כמו כן, רזה רואה במחזות שלה כ"טרגדיות מצחיקות אולי, אך לא קומדיות טהורות". ההומור שלה הוא יהודי בעיניה. את היחס שלה לצחוק ואושר וההשפעה של האמנות עליהם רזה מתארת כך:

אני אוהבת לצחוק, אך אין זה אומר שאני גם שמחה באותו רגע. [...]האנשים האינטליגנטים ביותר הם תמיד הפסימיסטים. הם גם הכי מלאי הומור. אף פעם לא צחקתי באמת עם אופטימיסט. [...] התפקיד של האמנות הוא לשפוך אור נוסף על חיינו כדי לתת לקיום הקודר למדי שלנו מעט ברק. האמנות אמורה לשים את האדם במימד מסוים, מעל חיי היומיום, היא צריכה לעשות אותו חכם יותר. האם האיש הזה מאושר יותר? אעיז לפקפק בכך.

שני סרטים שכתבה, "עד הלילה" ו"הפיקניק של לולו קרויץ", הוקרנו באירופה. הרומן הראשון שלה, "המרקלוויר", יצא לאור בשנת 1997. ברומן שלה "שחר, ערב, או לילה" משנת 2007, היא משרטטת את דיוקנו של ניקולא סרקוזי, שאותו ליוותה במשך שנה לאורך הקמפיין שלו לנשיאות. המחזה השביעי שלה "אלוהי הקטל" (Le Dieu du Carnage) עלה בציריך ב-2007. הפקות המחזה בברודוויי ובלונדון בשנת 2008 זכו בפרס טוני ובפרס לורנס אוליבייה. בישראל עלה המחזה באותה שנה בתיאטרון בית ליסין בהשתתפותם של ליאור אשכנזי, מיה דגן, אלון נוימן, נעמה שפירא, בבימויו של הלל מיטלפונקט. בשנת 2011 כתבה ביחד עם ידידה הוותיק רומן פולנסקי את התסריט לסרט "Carnage" - עיבוד קולנועי למחזה אלוהי הקטל, בהשתתפות קייט וינסלט, ג'ודי פוסטר, כריסטוף ואלץ, וג'ון ס. ריילי. הסרט זיכה אותה בפרס הסזאר.

בינואר 2013 יצא לאור הרומן “Heureux les heureux” וזכה להצלחה גדולה. המחזה האחרון שכתבה הוא "Comment vous racontez la partie" (איך אתה מספר את המשחק) שיצא לאור במרץ 2011 והוצג באוקטובר 2012 בדויטשה תיאטר.

בתיאטרון הישראלי

הקומדיה "אמנות" שכתבה רזה הציגה בפריז ב-1994. היא הועלתה בתיאטרון בית ליסין ב-1996 בכיכובם של יוסי בנאי, ששון גבאי ואבי אוריה, המתרגם היה נסים אלוני. ב-2012 היא הועלתה בתיאטרון חיפה, בבימויו של נתן דטנר ובכיכובם של נורמן עיסא, אוהד קנולר ונתן דטנר.

במאי 2013 ערך המכון הצרפתי בתל אביב בשיתוף עם התיאטרון הלאומי "הבימה" אירוע מחווה לרזה.

מיצירותיה

מחזות תיאטרון

• 1987: Conversations après un enterrement - שיחות אחרי הלוויה
• La Traversée de l’hiver :1989
• Art :1994 - אמנות
• L’Homme du hasard :1995
• 2000: Trois versions de la vie - החיים בשלוש גרסאות
• Une pièce espagnole :2004
• Le Dieu du Carnage: 2006 - אלוהי הקטל

פרוזה

• Hammerklavier :1997
• Une désolation :1999
• Adam Haberber :2003
• Nulle part :2005
• Dans la luge d'Arthur Schopenhauer :2005
• L'Aube le soir ou la nuit :2007

תסריטים

• Jusqu'à la nuit :1983
• Le pique-nique de Lulu Kreutz :2000
• 2011: Carnage - אלוהי הקטל

משחק

• 1982: Que les gros salaires lèvent le doigt!
• 1991: À demain
• 2001: Loin

תרגומים

• תרגמה מאנגלית לצרפתית את גרסתו התיאטרונית של רומן פולנסקי ל"הגלגו" מאת פרנץ קפקא

בעברית

ספרים:

• רזה יסמינה, נעה מלמד. אחרי הכול אור יהודה, כנרת, 2001.

תיאטרון:

• רזה יסמינה, מולי מלצר, הבימה (תיאטרון). שיחות אחרי הלוויה, 1994.
• יסמינה רזא, מכל קרזנר-אפלבוים, האיש הלא צפוי בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה, בית צבי, 2007
• בסה ז'אן-מרי, מחזות מתורגמים מצרפתית, תל אביב, הבימה, 1994.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יסמינה רזה בוויקישיתוף

• יסמינה רזה, ברשת החברתית Goodreads
• יסמינה רזה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• יסמינה רזה, באתר AllMovie (באנגלית)
• יסמינה רזה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• יסמינה רזה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• יסמינה רזה, באתר Discogs (באנגלית)
• יסמינה רזה, בארכיון הבימה
• יסמינה רזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ניצן הורוביץ, ‏אימת הנורמליות, ארץ אחרת
• אוסף כתבות עיתונות וראיונות עמה (באנגלית) (בגרמנית)
• איליין שיולינו, יסמינה רזא שונאת להתראיין. היא אפילו כתבה על זה מחזה, באתר הארץ, 4 ביוני 2011
• נירית אנדרמן, סדק חברתי, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2011