יגאל צלמונה
 | |
| לידה |
28 באפריל 1945 (בן 79) תל אביב-יפו, ישראל |
|---|---|
| לאום | ישראלי |
| מקום לימודים |
סורבון  |
| תחום יצירה | אוצר |
  | |
יגאל צַלמוֹנָה (נולד ב-28 באפריל 1945) הוא חוקר, מבקר ואוצר אמנות, והיסטוריון ישראלי. מחקריו של צלמונה מתמקדים בראשיתה של האמנות הישראלית ובייחס שלה אל המזרח הקרוב. בין השנים 2012-1980 שימש צלמונה כאוצר לאמנות ואחר-כך כאוצר ראשי בין-תחומי במוזיאון ישראל בירושלים. משנת 2012 משמש כיועץ בנושאי תערוכות ואמנות לספרייה הלאומית
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יגאל צלמונה נולד בשנת 1945 בתל אביב. אביו, מארקו צלמונה, היה רופא שיניים.[1] הוא גדל בשכונת נוה שאנן. בגיל 20 נסע לפריז, שם למד ספרות, אנתרופולוגיה והיסטוריה - ללא ידע מוקדם בצרפתית. בשנת 1966 ניצל צלמונה מהרעלת גז[2]. אירוע זה זכה לחשיפה רבה בעיתונות הישראלית של אותה תקופה. בהמשך נרשם ללימודי תולדות האמנות בסורבון, שם סיים תואר ראשון ושני. עבודת המאסטר שלו עסקה בצייר והפסל ז'אן דובופה (Jean Dubuffet) וביחס בין אמנות גבוהה לאמנות שוליים בעבודתו.
בצרפת נחשף צלמונה להגותם של רולאן בארת ולואי אלתוסר ואל מהפכת הסטודנטים שהתרחשה בשנת 1968. בראיון מאוחר תיאר צלמונה את חוויותיו מן האירועים וטען כי "הייתה תחושה של אוטופיה חברתית, שהמהפכה קרובה. אני זוכר שמלבד היציאה לרחוב וזריקת אבנים, צבענו העתקי גבס של פסלים יווניים באדום. [...] כשהגעתי לסורבון, האוניברסיטה הייתה משובחת מבחינה מקצועית אך שמרנית. הכל השתנה. מבחינה תרבותית המהפכה קרתה: תפישת העולם של האקדמיה השתנתה עם הופעתם של כותבים חדשים ועם השפעות של תפישות עולם מרקסיסטיות על אמנות ותרבות".[3]
אף על פי שבתום לימודיו הוצעה לו עבודה כעוזר הוראה, החליט צלמונה לשוב לישראל. בשנת 1972 החל לעבוד, בתחילה כעוזר למנהל ד"ר חיים גמזו אוצר במוזיאון תל אביב לאמנות ואחר כך כאוצר לפיסול ולרישומים והדפסים במוזיאון. ביחד עם אילן תמיר, ניסה צלמונה לקדם את הצגתם של אמנים צעירים, שעסקו באמנות אוונגרדית ומושגית. מהלך זה נתקל בהתנגדות של גמזו שהיה ידוע בשמרנותו האמנותית. על רקע זה התפטרו, בשנת 1974, צלמונה ותמיר מתפקידם במוזיאון.
לפרנסתו לימד צלמונה בבצלאל, בחוגים לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת חיפה, וכתב ביקורת אמנות בעיתון "מעריב".
בתחילת שנות ה-80 התמנה לאוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. צלמונה היה שותף לדרכו של יונה פישר, מנהל מוזיאון ישראל, בתמיכה באמנות חדשה ואמנים צעירים. יהושע נוישטיין ראה בצלמונה כמי שריכז סביבו חוג אמנים מושגיים לשעבר שהחלו לעסוק בפיסול.[4]
בינואר 1985 נפתח במוזיאון "ביתן לאמנות ישראלית" שנבנה בתמיכתה של אילה זקס-אברמוב. תערוכת הפתיחה של הביתן נקראה "ציוני דרך באמנות ישראלית", והציגה מבחר של יצירות אמנות ישראלות מאוסף המוזיאון ומאוספים אחרים. קטלוג התערוכה עוצב כחוברת דקה וגדולת ממדים, כמעין עיתון.[5]
בשנת 1998 אצר את התערוכה "קדימה: המזרח באמנות ישראל", ביחד עם תמר מנור-פרידמן. התערוכה סקרה את היחס של האמנות הישראלית אל המזרח הקרוב, אל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ואל היהדות המזרחית החל מאמנות "בצלאל" ועד לאמנות של שנות התשעים של המאה ה-20. על פי צלמונה תפיסת המזרח באמנות הישראלית הושפעה באופן עקבי מתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי. צלמונה ראה במאורעות תרפ"ט כנקודת שבר, בה נעלמה תפיסת המזרח כמושא לכמיהה יהודית.
בעקבות התערוכה קיים, בחודש יולי, כתב העת "סטודיו", אז כתב עת מרכזי בעולם האמנות הישראלי, דיון אקדמי בשאלות שהעלתה התערוכה וייחד לה מקום נרחב בגליונו. חנן חבר, כמו גם אישים נוספים, העלו בביקורתם את הטענה כי התערוכה והטקסט המלווה אותה אינם יוצרים פרובלמטיזציה של הייצוג האמנותי, ומבטאים את האתנוצנטריות היהודית.[6]
ב-4 במאי 2005 נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה "בוריס ש"ץ - כהן אמנות, יצירתו וחזונו של אבי האמנות הישראלית", שהוקמה לציון 100 שנים להקמת "בצלאל" באצירתו של צלמונה.
בשנת 2010, בעקבות פתיחת קמפוס המוזיאון החדש והקמת תצוגת קבע לאמנות ישראלית שאצר צלמונה (עם אמיתי מנדלסון) במוזיאון, הוציא צלמונה את הספר "100 שנות אמנות ישראלית". הספר, טען צלמונה, הציג את התפתחות הקאנון של האמנות הישראלית.[7] הספר יצא לאור באנגלית בהוצאת לונדס האמפריס מלונדון בשנת 2013 ונמצא בסדרת הספרים המומלצים לקריאה של מוסף הספרות של הפיינאנשיאל טיימס.
בין הנושאים שבהם עסק צלמונה היסטוריה של האמנות הישראלית המוקדמת כמו המחקרים על בוריס שץ, על תקופת מגדל דוד; נושאי חתך כמו תפיסת ה"מזרח" של האמנות הישראלית או חוויית ההתיילדות באמנות הישראלית והצגה מוזיאלית של יצירתם של אמנים עכשוויים כמו מיכה אולמן, נחום טבת, צבי גולדשטיין, או משה גרשוני.
בשנת 1998 התמנה צלמונה לאוצר הראשי הבינתחומי של מוזיאון ישראל, תפקיד בו החזיק עד לפרישתו מן המוזיאון ב-30 באפריל 2012.
צלמונה הרצה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בבצלאל ושימש כראש המגמה לאוצרות בתוכנית התואר השני של בצלאל ב"מדיניות ותאוריה של האמנויות". היה חבר בוועדות שיפוט של פרסים חשובים, ביניהם פרס ישראל. צלמונה משמש כיועץ לנושאים מוזיאליים לספריה הלאומית של ישראל בתהליך התחדשותה ומעברה לבניין חדש והיה אוצר שותף לתערוכות הפתיחה של הבניין החדש.
צלמונה אב לשניים וסב לשישה.
רשימת פרסומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
*Treasures from the Holly Land, Museum of Fine Arts, Budapest, 2009
Paris, 2012 (פרק על האמנות הישראלית) Encounters of Beauty, With Emile Schrijver' National Library of Israel in Association with Scala Arts Publishers, Jerusalem 2023 |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיורא אוריין, הבית הישראלי / סדרת מפגשים אישיים על מקומיות - יגאל צלמונה, 21 בפברואר 2009
- אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010
- עודד בן עמי, מוזיאון ישראל חוזר לפעילות, באתר מאקו, 26 ביולי 2010
- דוד שפרבר, קאנוני, איכותי וחלקי, באתר ערב רב, 7 באוקטובר 2010
- אסתי סגל, 100 שנות אמנות ישראל, אתר "במחשבה שנייה", 4 ביוני 2011
- קמיע סמית, האוצר יגאל צלמונה פרש ממוזיאון ישראל, באתר הארץ, 8 ביוני 2012
יגאל צלמונה (1945-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מה קרה לבננו?, מעריב, 2 באוקטובר 1966.
- ^ הסטודנט החמישי הקדים לבוא והציל ארבעת חבריו ממוות, מעריב, 2 באוקטובר 1966
- ^ אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010
- ^ ראו: נוישטיין, יהושע, "אחרי 'רישום מעל ומעבר'", בתוך: עומר, מרדכי (עורך), גבולות השפה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 37.
- ^ אל תגידו בגת, מעריב, 30 בינואר 1986
- ^ ראו: חבר, חנן, "ציות מופרז לתזה של סעיד", סטודיו, כתב עת לאמנות, מס' 97, נובמבר 1998, עמ' 36-39.
- ^ ראו: אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, יגאל צלמונה: בזכות הקאנון, באתר הארץ, 17 ביוני 2010