טבח מי ליי

טבח מי ליי

חייל אמריקאי שורף בית מגורים בכפר במהלך הטבח
תאריכים	16 במרץ 1968
מקום	Sơn Mỹ
קואורדינטות	15°10′42″N 108°52′10″E
(למפת וייטנאם מוגדלת)   האנוי הו צ'י מין סיטי הייפונג קאנטחו דה נאנג ביין הואה נאצ'אנג בואון מה טואוט הואה טהאי נווין הרפובליקה העממית של סין לאוס תאילנד קמבודיה ים סין הדרומי מפרץ טונקין מפרץ תאילנד טבח מי ליי (למפת וייטנאם רגילה)   האנוי הו צ'י מין סיטי הייפונג קאנטחו דה נאנג ביין הואה נאצ'אנג בואון מה טואוט הואה טהאי נווין הרפובליקה העממית של סין לאוס תאילנד קמבודיה ים סין הדרומי מפרץ טונקין מפרץ תאילנד טבח מי ליי

טבח מִי ליי (בווייטנאמית: Mỹ Lai) בוצע על ידי חיילים אמריקנים במאות אזרחים וייטנאמים לא חמושים ב־16 במרץ 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם. הטבח הפך לאירוע שסימל יותר מכל את פשעי המלחמה של הכוחות האמריקאים בווייטנאם. בשל האירועים במי ליי, שהתרחשו בסמיכות למתקפת טט, ששינתה את השאיפה של דעת הקהל האמריקאית מניצחון ברור, לשאיפה לסיום הלחימה בדרך מכובדת, הלכה וגברה ברחבי העולם ההתנגדות לשהות האמריקאית במקום. נוסף על כך, בעקבות חקירת הטבח התבססה גישת האחריות הפיקודית בדיני המלחמה. לפי גישה זו, המכונה גם סטנדרט מדינה (על שם ארנסט מדינה, מפקד כוח המשימה במי ליי), מפקד הכוח נושא באחריות פלילית לפשעי מלחמה או הפרת זכויות אדם שנעשים בתחום סמכותו, אם לא פעל למנוע אותם.

מהבחינה החברתית, הטבח המחיש כיצד מצפונם של קומץ חיילים מדרג זוטר, מתוך כוח כולל של עשרות, יכול להפסיק הרג של חפים מפשע, ואף להביא את האשמים למשפט. למרות ניסיונות הטיוח של הקצונה הבכירה, "מצפונו של חייל בודד בעל תושייה הכריע בסופו של דבר את הכף".

רקע

אתר הטבח במי ליי

במהלך מלחמת וייטנאם, נחשב מחוז קואנג נגאי למקלטם של לוחמי הגרילה המקומיים של "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם" (הווייטקונג), והפך למטרתם של מפציצי ארצות הברית.

חיסול הווייטקונג היה בעל חשיבות עליונה לכוחות המזוינים של ארצות הברית. פועל יוצא של גישה זו היה כי ההצלחה בקרב נמדדה בדרך-כלל לא על פי גודל הכיבוש או הניצחון, אלא על פי מניין הרוגי הווייטקונג, ולחיילים בשטח ניתנה לכן הוראה לנפח את מספר ההרוגים בדיווחיהם. בעקבות הוראה זו, והיות כי היה קשה להבחין בין לוחם וייטקונג לאזרח חף מפשע, נוצרו לעיתים קרובות סתירות בין מספר ההרוגים הרשמי לבין מספר כלי הנשק שנמצאו בזירת הקרב. על פי עדויות שליקט מאוחר יותר הפרופסור למשפטים דאגלס לינדר מאוניברסיטת מיזורי (קמפוס קנזס סיטי), דעה רווחת בקרב החיילים הייתה כי "כל מת לא לבן הוא וייטקונג".

הטבח

אזהרה: מסגרת זו מכילה תמונה
קשה של קורבנות הטבח

גופות כמה מקורבנות הטבח במי ליי

class=notpageimage|הצגה

בדצמבר 1967 נחתה בווייטנאם פלוגה ג' מדיוויזיית החי"ר ה-23 (23rd Infantry Division (United States)). עד תחילת 1968 לא השתתפה הפלוגה בפעילות ממשית.

במסגרת מתקפת טט בינואר 1968, פעל בקואנג נגאי הגדוד ה-48 של החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם. המידע המודיעיני שהועבר לכוחות האמריקנים הצביע שהגדוד מצא מסתור בכפר המקומי סון מי. אזורים ספציפיים בכפר, שנקראו מי ליי 1, 2, 3 ו-4 (וכינויים "פינקוויל"), נחשדו בשיכון לוחמי החזית. בעקבות המידע תוכנן מבצע רחב היקף באזור מי ליי 4.

ב־14 במרץ נקלע כוח קטן מהפלוגה למארב; סמל אחד נהרג ומספר חיילים נפצעו. האווירה בטקס האשכבה של סמל הפלוגה הייתה מתוחה, והחיילים אף דיברו בינם לבין עצמם על נקמה. לא מדובר היה במחשבות יוצאות דופן בפלוגה – בחקירה שנערכה לאחר הטבח, התברר כי אלימות כלפי אזרחים, שריפת כפרים, אונס והרעלת בארות – כולם היו שכיחים בקרב חייליה.

ב־15 במרץ דווח לפלוגה ג' כי כל הכפריים במקום צפויים לעזוב את בתיהם לכיוון השוק המקומי לכל המאוחר ב־7:00 בבוקר למחרת היום. עקב כך, ההנחה הייתה כי כל וייטנאמי שימצא במי ליי הוא לוחם וייטקונג או תומך של ארגון הגרילה. בנוסף, ניתנה הוראה להרוס את הכפר עד היסוד. בתדריך הפלוגתי נשאל מפקד הפלוגה, סרן ארנסט מדינה, האם הוראת החיסול כוללת גם הרג של נשים ושל ילדים. עד היום חלוקות הדעות באשר לתשובתו, אך אין עוררין על כך שהרושם שיצר המ"פ היה שכל נפש חיה בכפר היא אויב מסוכן.

חיילי פלוגה ג' (בליווי צלם צבאי בשם רונלד הברל, ומלבד חייל בודד שסירב להצטרף לסיור), בסיוע אווירי, הגיעו לכפר כמתוכנן ב־16 במרץ, אך לא מצאו אף לוחם וייטקונג במקום. כפי הנראה, לוחמי הווייטקונג עזבו את המקום לפני שהכוחות האמריקנים נחתו, או שכלל לא השתכנו בו. החיילים האמריקנים, שהיו שייכים למחלקה א' של סגן ויליאם קלי ולמחלקה ב' של סגן סטפן ברוקס (המחלקה השלישית, בפיקודו של המ"פ, נשארה כעתודה במקום הנחיתה, אך לא ידוע עד מתי), החלו לחפש אחר לוחמי וייטקונג ולשם כך הוציאו את כל התושבים מבתיהם. במהרה החלו האמריקאים לירות במאות אזרחים לא חמושים – בהם נשים, זקנים וטף – בהתאם להוראות שניתנו להם ולרושם הכללי שאין חפים מפשע בכפר. למרות הכאוס ששרר בכפר, ולמרות מאות האזרחים שהתחננו לחייהם ונשבעו שהם לא מהווייטקונג, הבהיר סגן קלי לפקודיו את ההוראות וחזר ואמר "אתם יודעים מה לעשות". בשלב מסוים אף זרק קלי רימון יד לתעלה מלאה באיכרים מקומיים.

קיימת מחלוקת לגבי היקף הטבח, כאשר מספר ההרוגים המוערך הוא 175–400. באתר ההרג נמצאת אנדרטה ועליה 504 שמות ההרוגים וגיל כל אחד מהם: המבוגר ביותר בן 82 והצעיר ביותר בן פחות משנה.

בלב הטבח זכור דווקא סיפורם יוצא הדופן של הטייס יו תומפסון וצוות מסוקו. תומפסון, בעזרת המקלען לורנס קובורן והמכונאי המוטס גלן אנדראוטה, הציל את חייהם של כמה מהקורבנות בכך שהפריד פיזית במסוקו בין קו האש לבין האיכרים, התעמת עם מפקדי הכוח ואיים להפעיל את מקלע המסוק אם ימשיכו להרוג אזרחים. תומפסון וצוותו לא רק התערבו במבצע של יחידה אחרת, אלא גם סירבו לפקודות שנתנו להם קצינים בדרגת סגן, שהייתה גבוהה משלהם. לאחר שאסף כמה שיותר איכרים פצועים במסוקו, מיהר תומפסון לבסיסו ודיווח לממוניו על הטבח. מייד לאחר מכן ניתנה הוראה לכוח באזור להפסיק את האש. ב־8 באפריל של אותה שנה נהרג גלן אנדראוטה כשמסוק שבו טס נפגע והתרסק. אף שהצילו כ-11 אזרחים ממוות, נחשבו השלושה לזמן רב כבוגדים^{[דרוש מקור]}. רק כעבור שלושה עשורים, ב־1998, קיבלו השלושה את מדליית החייל – העיטור הגבוה ביותר למעשה גבורה שנעשה שלא במהלך עימות ישיר עם האויב.

טיוח

זמן קצר לאחר שנורה הכדור האחרון במבצע, התלונן תומפסון באופן רשמי בפני הצבא על פשעי המלחמה שהיה עֵד להם. בעקבות התלונה הורה בריגדיר יאנג, העוזר למפקד הדיוויזיה, לערוך תחקיר לא רשמי. למלאכה נבחר מפקד הבריגדה ה-11, הקולונל אורן הנדרסון. הנדרסון החליט להסתפק בראיון של חיילי הכוח, ולא לשתף בחקירה גם את הקורבנות המקומיים, וגיבש את מסקנות התחקיר באפריל. על פי מסקנותיו, כ-20 אזרחים נהרגו בהיסח דעת במהלך המבצע במי ליי. למרות זאת, דעת הצבא נותרה כשהייתה; הפעולה במי ליי תוארה כניצחון צבאי, שבו נהרגו 128 מאנשי האויב, ורק חייל אחד נפצע קל, לאחר שירה בעצמו בשוגג.

שישה חודשים לאחר מכן, שלח חייל צעיר מהבריגדה בשם טום גלן מכתב ובו טענות על ברוטליות שגרתית של חיילי הדיוויזיה האמריקנית נגד אזרחים וייטנאמים חפים מפשע. תוצאות המכתב הדהדו ברחבי הדיוויזיה, וערמות של עדויות תומכות מפי חיילים הצטברו במערכת הצבאית. רב־סרן קולין פאוול, לימים מזכיר המדינה, מונה מטעם הצבא לחקור רשמית את נכונות הטענות במכתב. חקירתו העצמאית הפריכה את הטענות והעלתה "כי היחסים בין החיילים האמריקאים לאזרחים הווייטנאמים היו מצוינים".

ספק אם הפרשה הייתה מגיעה לתודעת הציבור אילולא מעשיו של חייל בשם רון ריידנהאואר. ריידנהאואר, שכלל לא היה חלק מהכוח ששהה במי ליי, שמע לראשונה על האירוע מפי חבריו לנשק, והחל בחקירה עצמאית לאחר שהשתחרר מהצבא. בעקבות סקרנותו הגיע למפקדת הדיוויזיה, ושם וידא כי אכן פלוגה ג' הייתה במי ליי בתאריך הנקוב. עדות השמיעה ששמע מחבריו זיעזעה אותו עד כדי כך, שבדיעבד הודה שהדבר הראשון שעשה כשהשתחרר היה לספר לחבריו על המקרה "ולבכות – פשוטו כמשמעו". במרץ 1969, שנה לאחר הטבח, שלח מכתב המפרט על הטבח במי ליי לנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, לפנטגון, למחלקת המדינה, לראשי המטות המשולבים וכן למספר לא מבוטל של חברי קונגרס. מרבית הנמענים התעלמו מהמכתב, מלבד חבר הקונגרס מוריס אודל הדמוקרטי מאריזונה. אודל, בן למשפחה פוליטית מפוארת, שבניה היו למושלים, למחוקקים ולשופטים פדרליים ברחבי אמריקה, אימץ את הנושא והחל לנסות להביא את המאורע לתודעת הציבור.

באפריל 1969, חודש לאחר שנשלח המכתב, הורה ויליאם וסטמורלנד, מפקד צבא ארצות הברית, לקצין בודק לקיים חקירה מקיפה בנושא. מספר חודשים לאחר מכן ולאחר ראיון תריסר עדי ראייה, היה ברור לכל כי פשעי מלחמה אכן נעשו במי ליי. במהלך חודש יוני נשלח סגן קלי מווייטנאם בחזרה לארצות הברית כדי לעמוד במסדר זיהוי, על מנת שיו תומפסון יוכל לזהות את מי שהיה חשוד אז במעורבות בטבח. כחודשיים לאחר מכן, ב־5 בספטמבר, הוגשו נגד הסגן שישה אישומים פליליים בגין רצח.

במקביל, החלה גם התקשורת לחקור את הנושא. בעקבות מכתבו של ריידנהאואר ולאחר שיחה אישית עימו, החל העיתונאי סימור הרש ללקט מידע על אירועי מי ליי 4. ב־12 בנובמבר פרסם את תחקיר העומק שלו, ובו עדויות רבות על הטבח. בין היתר צוטט בה טוראי הארי סטנלי כשציין ש"מתו מספר כה רב של אנשים באותו יום, עד שקשה לי לזכור כמה בדיוק". לימים אף זכה הרש בפרס פוליצר על דיווח בין-לאומי על "חשיפתו הבלעדית של טרגדיית מלחמת וייטנאם בכפר מי ליי". כתבתו של הרש עוררה הדים בכל רחבי אמריקה – שמונה ימים לאחר פרסומה, החלו כלי תקשורת נוספים לסקר את האירוע: במגזין לייף וכן בעיתון מקומי בקליבלנד התפרסמו תמונות של הרוגי הטבח שצולמו על ידי הצלם שנשלח עם הפלוגה למי ליי; השבועונים ניוזוויק וטיים מגזין סיקרו בהרחבה אף הם. בתוכנית התחקיר המיתולוגית של רשת הטלוויזיה CBS‏, 60 דקות, ראיין העיתונאי מייק וולאס חייל בשם פול מדלו, שהשתתף בטבח. מדלו תיאר בפרוטרוט את האירועים שהתרחשו ב־16 במרץ במי ליי 4, וזעזע את ארצות הברית.

משפט צבאי

צילום המעצר של סגן ויליאם קלי

ב־17 במרץ 1970 העמיד צבא ארצות הברית לדין 14 קצינים על שהסתירו מידע שנוגע לטבח. מכיוון שהחוק הצבאי אסר אז על קיום משפט צבאי למי שכבר אינו חלק מהצבא, 25 קצינים וחיילים בלבד הועמדו לדין^{[דרושה הבהרה]}. הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר היה מפקד הדיוויזיה, מייג'ור־ג'נרל סמואל קוסטר, שהואשם בניהול פזיז ורשלני של המבצע ושל התחקיר אחריו. למרות זאת, מרבית האישומים בוטלו בסופו של דבר ורק מעטים מהמשפטים התקיימו.

ב־1971 הורשע סגן ויליאם קלי ברצח בגין פקודות הירי של הטבח ונגזר עליו מאסר עולם. אולם יומיים לאחר מכן הורה הנשיא ניקסון לשחררו מבית הסוהר ולשלחו למעצר בית, מתוך ציפייה לערעור על גזר הדין. קלי בילה בסופו של דבר שלוש שנים וחצי במעצר בית במעונותיו הצבאיים בפורט בנינג, עד ששוחרר ב־7 בנובמבר 1974 בעקבות הוראה ממזכיר הצבא. בעת זו, מרבית החיילים שהשתתפו בטבח מי ליי סיימו את שירותם הצבאי. מתוך 25 החיילים שהואשמו בתחילה, סגן קלי היה היחיד שהורשע. קלי טען אז שהוא רק מילא פקודות של מפקדו, סרן ארנסט מדינה; מפקדו, לעומת זאת, הכחיש שנתן את הפקודות וזוכה במשפט נפרד. בעקבות מחלוקת זו בין המפקד לפקודו, נראה צורך הולך וגובר לאחריות פיקודית הכרחית בצבא, ובעיקר בזכות מקרה זה היא קיימת במתכונתה הנוכחית.

השפעות

הידיעות בדבר הטבח עוררו בסופו של דבר את זעמה של תנועת השלום האמריקנית, שדרשה כי ארצות הברית וחייליה ייסוגו מווייטנאם. בו בזמן, הכריזו מגויסים חדשים רבים על עצמם כסרבני מצפון, וההתנגדות למלחמה מצד אנשי תנועת השלום רק הלכה גברה.

אך ההשפעה רבת-החשיבות הייתה דווקא במישור הציבורי הרחב, בלב הקונצנזוס. בשונה ממה שנהוג לעיתים לחשוב, לא היה מדובר בפעילות אנטי-מלחמתית אידאולוגית בקרב הקהל הרחב, אלא הבנה כי במלחמה הזאת לא ניתן לנצח. משמעות הבנה זו, באוכלוסייה שבה רווחה הקונספציה של "לנצח או לצאת משם", הייתה במקרה הזה נסיגה. סקר שנערך כשבועיים לאחר הרשעת קלי הצביע לראשונה על רוב של מתנגדים למלחמה בווייטנאם. אנשים אשר עד כה כלל לא התעניינו באקטואליה ובמלחמה, החלו לנטות לכיוון נסיגה מהאזור. סיפורי הזוועה של חיילים אמריקאים החלו לתפוס חשיבות מרובה בלב הציבור, ותלונות על עינויים והפרת זכויות אדם תפסו מקום בתודעת הקהל.

פרשנים צבאיים מעריכים כי האירועים במי ליי 4 הראו את הצורך בגיוס מתנדבים איכותיים יותר, על מנת לספק מנהיגות טובה יותר לחיילים בשטח. ככל שהמלחמה התקדמה, כך התמעט בשטח מספרם של הקצינים בעלי השכלה גבוהה. מפני שרוב הצעירים המשכילים נשארו באוניברסיטאות בארצות הברית, או עשו שירות לאומי במדינה, רוב הקצינים בווייטנאם היו צעירים חסרי השכלה ובעלי כישורי מנהיגות פחותים. סגן ויליאם קלי נחשב בעיני רבים לקצין שמסמל יותר מכל את המחסור בקצינים איכותיים בזמן מלחמת וייטנאם. ייתכן כי מסלול הקצונה המהיר שבו הוכשר וחופש הפעולה הגדול יחסית שהיה לו, הם שאיפשרו את הירצחם של מאות אזרחים וייטנאמים חפים מפשע.

תמונות

• 
  חייל אמריקאי מצית בית מגורים.
• 
  נשים וילדים במי ליי, זמן קצר לפני שנטבחו בידי חיילים אמריקאים.
• 
  מיצב במוזיאון שבאתר הנצחה וייטנאמי לטבח. המיצב מדגים את טווח הירייה הקצר בטבח.

קישורים חיצוניים

• טבח מי ליי – בפינת "משפטים מפורסמים" של הפרופ' למשפטים דאגלס לינדר מאוניברסיטת מיזורי-קנזס
• רצח בשם המלחמה – תיאור הטבח באתר ה-BBC
• טבח מי ליי – באתר רשת הטלוויזיה האמריקאית PBS
• טבח מי ליי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• שיקוי הערפדים האסור: טֶבַח מי ליי ופשרו – מאמר של ההיסטוריון דני אורבך אודות הטבח