ועידת טרנטו
ועידת טרנטו (בלטינית: Concilium Tridentinum) הייתה ועידה כללית של הכנסייה הקתולית שהתכנסה בטרנטו שבאיטליה במספר מושבים בין 1545 ל-1563. היא נמנית כוועידה האקומנית התשע-עשרה. הוועידה כונסה כדי לגבש מדיניות כנגד הרפורמציה הפרוטסטנטית, והחלטותיה היו ציר מרכזי של הקונטרה-רפורמציה. בין היתר, הוכרז שכתבי הקודש והמסורת בעל-פה המפרשת אותם מהווים שניהם באופן עצמאי מקורות לדעת האל – בניגוד גמור לדוקטרינה הפרוטסטנטית החדשה של "המקרא לבדו" (Sola scriptura) – ולממסד הכנסייתי יש סמכות בלעדית להורות לפיהם. גם הפיכת הלחם והיין במיסה לבשרו ודמו של ישו ממש אוששה למול טענות הפרוטסטנטים. שנה לאחר נעילת הוועידה פרסם האפיפיור פיוס הרביעי הצהרת אמונה מתוקנת לפי החלטותיה, שהוסיפה לנוסח השגור את הנקודות שהודגשו בטרנטו.
רקע לכינוס הוועידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדת הנוצרית בימי הביניים הייתה סובלנית לדוקטרינות שונות, ומלומדים רבים התווכחו ביניהם על נושאים עקרוניים בחופשיות רבה. ניצני התפיסות שמהן התגבש הזרם הפרוטסטנטי והתקבע הזרם הקתולי, היו בנמצא בשיח של התאולוגים בימי הביניים. השינוי הקיצוני התחולל בעקבות התגבשות תאולוגיה פרוטסטנטית שיטתית (המבוססת בעיקר על כתביו של מרטין לותר). בתגובה לכך, הקתולים שאפו לייצר גם הם תאולוגיה שיטתית. זו הייתה משימתה העיקרית של ועידת טרנטו.[1]
ועידה זו היוותה חלק מהמאבק של הכנסייה הקתולית בתנועה החדשה. היא שאפה לבסס את סמכותה בקרב המאמינים, ולדכא את התפשטות התנועה הפרוטסטנטית. אותם המאמצים צברו תנופה משנת 1517 ואילך, כאשר נוצרה תנועה של התחדשות כנסייתית, רוחנית ומוסרית, שנקראה "קונטרה-רפורמציה", או הרפורמציה הקתולית. התנועה נשאה פרי, והגיעה לשיאה באמצע המאה-השש עשרה, בהחלטותיה של הוועידה.[2] הדוגמות שקבעה עיצבו את הזרם הקתולי בעת המודרנית, ולא השאירו מקום לספק באבחנה בין הכנסייה הקתולית ובין הכנסייה הפרוטסטנטית.[3]
זמני הוועידה, מקום מושבה ומשתתפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידה התכנסה בשלושה מושבים: הראשון בין השנים 1545–1547, השני בין השנים 1551–1552 והאחרון בין השנים 1562–1563.[4] מרבית המושבים התכנסו בעיר טרנטו שבאיטליה, מלבד סופו של המושב הראשון (מהעשירי במרץ 1547 ועד השבעה-עשר בספטמבר באותה השנה), שהתקיים בעיר בולוניה. מעבר זה יצר חיכוך בין האפיפיור פאולוס השלישי ובין הקיסר קרל החמישי. הדיון אודות מקום ישיבתה של הוועידה התקיים מספר פעמים נוספות, ביניהן עם פתיחת המושב השלישי, כאשר הוויכוח בין המלך פרדיננד הראשון, מלכי ספרד ופורטוגל ושליטי שווייצריה וונציה הוכרע על ידי האפיפיור, שקבע כי יש להשאיר את מקום הוועידה בעיר טרנטו.[5]
במושבים נכחו ראשי הכנסייה, ובראשם האפיפיור, יחד עם יועצים שונים. בתחילה, עמד בראש המושב הראשון האפיפיור פאולוס השלישי, שעמד על הצורך בכינוס ועידה כזו עוד בימים בהם נבחר לאפיפיור, בשנת 1534. הוא כינס את המושב הראשון והשתתף בו, עד סיומו בשנת 1549, בשל המתח ששרר בינו ובין הקיסר אודות המעבר לבולוניה. בישיבה הפותחת של המושב הראשון בשנת 1545 בטרנטו נכחו מלבד האפיפיור: ארבעה קרדינלים, ארבעה ארכיבישופים, עשרים ואחד בישופים ונציגיו של מלך גרמניה פרדיננד הראשון. בנוסף אליהם זומנו לוועידה עשרים וארבעה תאולוגים ותשעה מומחים בחוקי הכנסייה (באנגלית: canonists), ששימשו כיועצים לראשי הכנסייה. במושבים הבאים מספרם של אותם בעלי התפקידים גדל. לאחר האפיפיור פאולוס השלישי, עמדו בראש המושבים הבאים האפיפיורים: יוליוס השלישי אשר עמד בראש המושב השני (בשנים 1549–1551), שהסתיים בשל תקיפתו של מוריץ, הנסיך הבוחר מסקסוניה נגד הקיסר קרל החמישי, ופיוס הרביעי אשר עמד בראש המושב השלישי (בשנים 1562–1563), שהסתיים לאחר שהמועצה הגיעה לידי החלטה בנושאים רבים.[6]
החלטות הוועידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוועידה דנה במגוון רחב של נושאים, ולאחר מכן הביאה את מסקנות הדיון לידי הצבעה כללית. הכנסייה שאפה למגר שחיתויות ששררו בעת מינויים ובעת תפקודם של בעלי הסמכות,[7] לצמצם את אי-הסדר ששרר במינויי בעלי הסמכות, ולשפר את השכלתם של הכמרים והנזירים.[8] בנוסף לכך הכנסייה דנה במספר נושאים תאולוגיים בניסיון לקבוע תאולוגיה קתולית שיטתית. להלן מספר דוגמאות לנושאים תאולוגים שנידונו בוועידה:
- החטא הקדמון: הכנסייה קבעה בוועידה שנושא זה הוא מרכזי בעיקרי האמונה הנוצריים, אך לא הכריעה במחלוקת אודותיו.[9]
- טרנסובסטנציאציה: הכנסייה ניסחה בוועידה תורה סופית בנושא זה, וקבעה כי במהלך טקס האוכריסטיה שמבצעת הכנסייה, מתבצע שינוי במהותם של הלחם ושל היין, והם הופכים לבשרו ולדמו של ישו (השינוי אינו ויזואלי אלא מהותי). זאת בניגוד לפרוטסטנטים, אשר גרסו אינם מקבלים את אותו השינוי כפשוטו, אלא מכירים בסמליות הטקס.[10]
- קביעת הנוסח המוסמך של הברית החדשה: בשנת 1546 נקבע בוועידה כי נוסח וולגטה הלטיני, המקובל והרווח, פרי תרגומו של הירונימוס, זכה למעמד מקודש.[11] זאת בניסיון למנוע קריאה ופרשנות אישיים של כתבי הקודש, בדומה לדרכם של הפרוטסטנטים. הכנסייה האמינה כי אלו הן פעולות אשר עלולות לערער על מעמדה של הכנסייה הקתולית, והן מהוות פתח לכפירה ולאתאיזם. לפיכך יש לקרוא אותו, כאמור, בנוסח וולגטה ולאור פרשנות דוגמטית שקבעה הכנסייה.[12] למעשה, הכנסייה קבעה כי ישנן שתי סמכויות בלעדיות: המסורת וכתבי הקודש. זאת בניגוד לפרוטסטנטים, הגורסים כי כתבי הקודש הם הסמכות הבלעדית.[13]
- סקרמנטים: הכנסייה קבעה בוועידה כי המאמין יזכה בגאולה באמצעות השילוב בין האמונה ובין המעשים (הסקרמנטים). זאת בניגוד לפרוטסטנטים, שגרסו כי אמונה בלבד היא זו שמובילה לגאולה.[14] בנוסף, הוועידה אישרה סופית את שבעת הסקרמנטים: טבילה, סעודת לחם הקודש – אוכריסטיה, אישוש (קונפירמציה), וידוי, משיחה אחרונה, סמיכה לכהונה וטקס הנישואין.[15] רק כומר יכול לבצע את אותם סקרמנטים.
- אמונות ומנהגים שונים: הכנסייה אישרה בוועידה אמונות ומנהגים שונים, שחלקם נחשבו בעבר לאמונות טפלות (כדוגמת: שטרי מחילה, האמונה בכור המצרף, תפילה לקדושים וסגידה לשרידיהם ועוד).[16]
- שטרי מחילה: הכנסייה קבעה בוועידה כי שטרי המחילה מותרים לשימוש בכנסיות, בשל יעילותן. אולם, היא קבעה כי יש למתן את השימוש בהם כדי לא להחליש את הכנסייה (כפי שהגותו של לותר נגד השטרות החלישה אותה), וכי יש להימנע מרווח כלכלי הנובע מהענקתם ומניצול המאמינים על ידי מכירה מופרזת. זאת בניגוד לפרוטסטנטים, שהתנגדו לשימוש בהם באופן מוחלט.[17]
בשלושה-עשר בנובמבר 1564 האפיפיור סיכם את עיקרי הדת הנוצרית, כפי שנקבעו בוועידת טרנטו.[18]
השלכות הוועידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, ועידת טרנטו עיצבה את הנצרות הקתולית בעת המודרנית, והיו לה השלכות רבות. הכנסייה פעלה למיגור השחיתות ששרתה במוסדותיה, לפישוט מבנה ממשל הכנסייה ולפישוט השיפוט הכנסייתי, להשקעה בהשכלתם של נזירים וכמרים ולשיפור המשמעת שלהם, ועוד. אותן הרפורמות הפיחו חיים בזרם הקתולי.[19]
אחת מאותן ההשלכות הייתה הדגשת הרגש כמאפיין של אדיקות קתולית. האמוציונליות הרבה באה לידי ביטוי באופנים שונים, וביניהם בציורי קיר שצוירו על כנסיות, בהן הדמויות בוכות בכי עז, נעות במחוות מוגזמות ומסתכלות לעבר הרקיע במבט דרמטי, וביצירות ספרותיות בעלות אופי דרמטי, שמטרתן הייתה לעורר את הקורא הקתולי לסבול את סבלותיו של ישוע ושל הקדושים. הרגש העז הוביל גם לפריחתה של מיסטיקה נוצרית, שהתפתחה דווקא בשל הדוגמות שקבעה ועידת טרנטו. חלקים מאותן הדוגמות תאמו עקרונות מיסטיים: חופש הרצון, יכולת האדם להביא לגאולתו והתועלת הרוחנית ממעשי הצדקה, תאמו את אמונת המיסטיקנים ביכולתו של האדם לקרב את עצמו אל האל בהדרגה על ידי תרגולים רוחניים. זאת בניגוד לזרם הפרוטסטנטי, אשר קירב בין האדם לאל באמצעות ביטול ההיררכיה הכנסייתית, ולא באמצעות פרקטיקות. יתרה מזאת, האמוציונליות המועצמת הובילה גם להדגשת יסודות ופולחנים מהמסורת הנוצרית, שהזרם הפרוטסטנטי המעיט בחשיבותם, כמו פולחן הבתולה הקדושה שצבר תאוצה בשלהי המאה השש עשרה, פולחן המשפחה הקדושה, פולחן יוסף הקדוש, שבעבר נשמעו הלצות אודות דמותו, ועוד. מעבר לכך, הרגש העז בא לידי ביטוי בפאר שהכנסייה ניסתה להקנות לטקסי התפילה ולמבנה הכנסיות המרשים, בניסיון למשוך את קהל המאמינים ולעורר בהם יראה. זאת בניגוד לזרם הפרוטסטנטי, אשר התנער ממראה מרהיב בטקסיו ומעיטורי הכנסיות.[20]
אם כן, סוף המאה השש-עשרה היווה תקופה חדשה, בה האחדות הנוצרית במערב אירופה התנפצה למספר זרמים, ועל כן, סמכותה של הכנסייה הקתולית במערב נעלמה לבלי הכר.[21]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460–1559. רעננה: רמות, 2000.
- ברקאי, גבריאל ושילר, אלי. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2002.
- מילטון, ג'ון. אריאופגיטיקה: נאום בעד חירות ההדפסה ללא צורך ברישיון בפני הפרלמנט של אנגליה. ירושלים: הוצאת שלם, 2013
- ערן, מרכדי ושביט, יעקב. מלחמת הלוחות : ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך. רעננה: עם עובד, 2003,
- Tingle, Elizabeth. Indulgences in the Catholic Reformation: Polemic and Pastoral Uses of Pardons in France c. 1520–1715. Plymouth University, Reformation and Renaissance Review, Vol. 16 No. 2, July, 2014, 181–204.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Catholic Encyclopedia (1913), Volume 15 – Council of Trent
http://www.ecatholic2000.com/cathopedia/vol15/volfifteen33.shtml
- הטקסט המלא של ועידת טרנטו, תורגם מלטינית לאנגלית על ידי ג'. וואטרוורת'
(J. Waterworth) http://history.hanover.edu/texts/trent/trentall.html
- ועידת טרנטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460–1559. רעננה: רמות, 2000, 152–153.
- ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460–1559. רעננה: רמות, 2000, 149.
- ^ שם, 152–153.
- ^ שם, 153.
- ^ Catholic Encyclopedia (1913), Volume 15 – Council of Trent http://www.ecatholic2000.com/cathopedia/vol15/volfifteen33.shtml.
- ^ שם.
- ^ שם.
- ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460–1559. רעננה: רמות, 2000, 149.
- ^ ברקאי, גבריאל ושילר, אלי. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2002, 242.
- ^ שם, 243.
- ^ שם, 263–264.
- ^ ערן, מרכדי ושביט, יעקב. מלחמת הלוחות: ההגנה על המקרא במאה התשע-עשרה ופולמוס בבל והתנ"ך. רעננה: עם-עובד, 2003, 25.
- ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460–1559. רעננה: רמות, 2000, 153.
- ^ שם, 153.
- ^ ברקאי, גבריאל ושילר, אלי. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - נצרות ונוצרים בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת ספרים אריאל, 2002, 279.
- ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 153.
- ^ Tingle, Elizabeth. Indulgences in the Catholic Reformation: Polemic and Pastoral Uses of Pardons in France c. 1520-1715. Plymouth University, Reformation and Renaissance Review, Vol. 16 No. 2, July, 2014, 186.
- ^ גרפטון, אנתוני ורייס, יוג'ין .פ. אירופה בראשית העת החדשה: 1460-1559. רעננה: רמות, 2000, 153.
- ^ שם, 149.
- ^ שם, 153–155.
- ^ שם, 155.
