השושלת האפשארית
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
| |||
-he.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | שאה | ||
| שפה נפוצה | פרסית, אזרית | ||
| עיר בירה | משהד | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכרזת נאדיר שאה על עצמו כשאה | ||
| תאריך | 1736 | ||
| פירוק | |||
| תאריך | 1796 | ||
| ישות קודמת | האימפריה הספווית | ||
| ישות יורשת |
שושלת זנד האימפריה הדוראנית | ||
האפשארים (בפרסית: سلسله افشار) היו מלכי שושלת איראנית ממוצא טורקי מאזור ח'וראסאן אשר שלטו בפרס במאה ה-18 לספירה. השושלת נוסדה בשנת 1736 על ידי נאדר שאה(אנ'), מצביא שהדיח את אחרון מלכי השושלת הספווית, וטען לכתר המלוכה האיראני. בזמן מלכותו, הורחבו גבולות איראן לגבולותיהם המרביים מאז האימפריה הסאסאנית.
לאחר מותו של נאדר שאה, חולק רובה של האימפריה בידי הזאנדים (אנ') והדוראנים, והשלטון האפשארי הוגבל למדינה קטנה בח'וראסאן. השושלת האפשארית הופלה לבסוף בשנת 1796 על ידי מוחמד ח'אן קאג'אר (אנ'), מייסד השושלת הקאג'ארית.
השושלת נקראת על שמו של השבט הטורקי אפשאר, שאליו השתייך נאדר שאה. האפשארים היגרו מטורקסטן לאזרבייג'ן בסביבות המאה ה-13 לספירה. בתחילת המאה ה-17, השאה הפרסי עבאס הגדול העביר רבים מן האפשרארים מאזרבייג'ן לח'וראסאן כדי להגן על הגבול הצפון-מזרחי של מדינתו מן האוזבקים.
ייסוד השושלת
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאדר שאה נולד בשם נאדר קולי למשפחת נוודים צנועה שהתיישבה בח'וראסאן, שם הפך למצביא מקומי. תחילת דרכו לשלטון החלה עם כך שמורדים אפגנים הדיחו את המלך החלש של השושלת הספווית, סולטאן חוסיין שאה (אנ'), בשנת 1722. באותו הזמן, כוחות עות'מאנים ורוסים השתלטו על שטחים פרסיים. נאדר שאה איחד כוחות עם בנו של סולטאן חוסיין, טהמאספ השני (אנ') והוביל את ההתנגדות לאפגנים, כשהוא מצליח לדחוק את רגליו של אשרף ח'אן, מנהיג המורדים האפגנים, מחוץ לבירה. כמו כן הכתיר נאדר שאה את טהמאספ השני למלך.
נאדר שאה נלחם כדי להחזיר את האדמות שאבדו לטובת העות'מאנים ולהשיב את האחיזה הפרסית באפגנים. בזמן שהיה במזרח ונלחם באפגנים, התיר המלך החדש, טהמאספ השני, לעות'מאנים לקחת מחדש את השטחים במערב שהוחזרו לאיראן על ידי נאדר שאה. נאדר נגעל מיחסו של המלך אליו והחליט להדיחו מן השלטון וכך עשה. בשנת 1732, השאה הודח ובמקומו הוכתר בנו התינוק עבאס השלישי (אנ'). ארבע שנים לאחר מכן, אחרי שהשיב את רוב אדמות פרס האבודות, החליט נאדר להכתיר את עצמו למלך כשאה איראן בטקס בערבת מוגאן בחלקה הצפון-מערבי של הממלכה (אזרבייג'ן של היום).
כיבושי נאדר שאה ובעיית ירושתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאדר שאה יזם מדיניות דתית חדשה שמטרתה הייתה לישר את ההדורים בין האסלאם השיעי והאסלאם הסוני. השושלת הספווית נשענה על תמיכת השיעים, אולם חיילים רבים בצבאו של נאדר היו סונים. כמו כן, רצה נאדר שאה להציב את עצמו בתור יריב לסולטאן העות'מאני בנוגע לעליונות בעולם המוסלמי, וצעד כזה לא היה מתאפשר אם נאדר שאה היה נותר שיעי.
זמן לא רב לאחר מכן, נאדר פתח במלחמה נגד האפגנים וכבש את ח'אנדאר. בשנת 1738, הוא פלש לאימפריה ההודית המוגולית, שחט 30,000 מתושבי דלהי ובמערכה בודדה אחת בזז הון רב, כולל את כס הטווס האגדי ואת יהלום הקוהינור.
לאחר שובו מהודו, נאדר הסתכסך עם בנו הבכור רזא קולי מירזא, ששלט באיראן בזמן היעדרותו של אביו. כששמע שמועה כי נאדר, אביו, מת, הוא החל בהכנות לתפוס את השלטון על ידי כך שפקד להוציא להורג את השבויים הספווים, טהמאספ ובנו עבאס. נאדר לא היה שבע רצון מהתנהגותו של בנו והשפיל אותו על ידי כך שהעבירו מתפקידו כמשנה למלך. שלטונו של נאדר שאה נהיה רודני יותר ויותר. הוא הטיל מס כבד על נתיניו על מנת שיכול לממן את מסעותיו הצבאיים. כמו כן בריאותו התרופפה. באחד ממסעותיו לדאגסטן הוא ניצל מניסיון התנקשות, בו האשים את בכורו, רזא קולי; כעונש - עיוור אותו כדי שלא יוכל לרשת את כס המלכות. הרודנות והדרישות המופרזות והמוגזמות של נאדר שאה לא העלו את חינו בעיני עמו וגרמו להתקוממויות ומרידות בכל רחבי ממלכתו, בשנת 1747, בהיותו באחד ממסעותיו הרבים לדיכוי המרידות נגדו, שני קצינים מצבאו התנקשו בו. עקב כך פרצה באיראן מלחמת אזרחים.
מלחמת האזרחים ונפילת השושלת האפשארית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של נאדר שאה, תפס אחיינו, עלי קולי, את כס המלכות וטען לעצמו את התואר עאדִל שאה ("השאה הנוהג בצדק"). הוא ציווה להוציא להורג את כל בניו ונכדיו של נאדר שאה, למעט שאהרוח (אנ') בן ה-13, בנו של רזא קולי. עאדל שאה טעה כששלח את אחיו, אבראהים, לשמור על הבירה אספהאן. אבראהים החליט להציב את עצמו כיריב לשאה. הוא הביס את עאדל שאה בקרב, עיוור אותו ולקח לעצמו את כס המלכות בו שלט עאדל פחות משנה. בינתיים, קבוצה של קצינים שחררה את שאהרוח מכלאו שבעיר משהד והכתירה אותו לשאה באוקטובר של שנת 1748. אבראהים הובס ונהרג בשבי בשנת 1750. גם גורלו של עאדל לא שפר עליו: הוא הוצא להורג לבקשת אלמנתו של נאדר שאה. שאהרוח הודח למשך זמן קצר על ידי שליט בובות אחר, סולימאן השני. למרות עוורונו, הוחזר שאהרוח לשלטון על ידי תומכיו. הוא מלך במשהד משנות ה-50 של המאה ה-18, ורוב תחום שלטונו הוגבל לאזור ח'וראסאן. בשנת 1796, נכבשה משהד על ידי מוחמד ח'אן קאג'אר, מייסדה של השושלת הקג'ארית. הוא עינה את שאהרוח כדי שהלה יגלה לו את מיקום אוצרותיו של נאדר שאה. בעקבות העינויים שעבר, מת שאהרוח מפצעיו, ועמו מתה ונכחדה השושלת האפשארית.
