הפשיטה על מחנה השבויים בקבנטואן
 | ||||||||||||||||||
| הפשיטה על מחנה השבויים בקבנטואן, השבויים לאחר חילוצם | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 30 בינואר 1945 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | האי לוזון, הפיליפינים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
15°30′34″N 121°02′40″E / 15.50944444°N 121.04444444°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי לאמריקאים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת הפיליפינים רגילה)   הפשיטה על מחנה השבויים בקבנטואן | ||||||||||||||||||
הפשיטה על מחנה השבויים בקבנטואן הייתה פעולה אשר בוצעה על ידי גדוד הסיירים השישי (ריינג'רס) ב-30 בינואר 1945 כדי לשחרר למעלה מ-500 שבויים מחיילי בעלות הברית, שהוחזקו בשבי היפני לאחר נפילת הפיליפינים ב-1942[1].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1941, במסגרת הפלישה היפנית לאיים אשר בשליטת ארצות הברית, נכבשו הפיליפינים. חיילי הצבא האמריקני אשר שרדו את המתקפה היפנית נלקחו בשבי, והוחזקו בתנאים קשים ובעבודת פרך. לקראת סופה של המלחמה החלו היפנים לחסל את השבויים ולמחוק את הראיות לקיומם (הדבר דומה לפעולות הנאצים באירופה), עקב פלישת הכוחות האמריקנים לאיי האוקיינוס השקט אשר היו תחת ריבונות אמריקנית טרם המלחמה וכיבושם מחדש דוגמת גוודלקנל וטאראווה.
בסוף שנת 1944 נחתה הארמייה השישית של ארצות הברית בפיקודו של גנרל וולטר קרוגר בפיליפינים. בין היחידות אשר הרכיבו את הארמייה היה גדוד הסיירים השישי (ריינג'רס) בפיקודו של סגן-אלוף הנרי מיוסי. מיוסי, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט פוינט וקצין חי"ר מקצועי, הקים את הגדוד בראשית שנת 1943 לאחר שפורק גדוד תותחני השדה (שהעמיס את תותחיו על גבי פרדות). מיוסי נפטר מכל אותו ערב רב של חיילים (גדוד התותחנים מנה כאלף חייל ומיוסי שחרר חצי ממנו) שלא התאים או לא רצה להתנדב ליחידת הקומנדו החדשה שלו (האמריקנים העתיקו מן הבריטים את רעיון יחידות הקומנדו שלהם - פלוגות וגדודי חי"ר ניידים וקלים לפשיטות ופעולות מיוחדות - וכינו אותם ריינג'רס, קרי סיירים). את הנותרים הוא עיצב לגדוד עילית, המתמחה בפעולות סיור, לוחמת ג'ונגל, פשיטה ונחיתות מן הים[2]. חייליו העידו מאוחר יותר כי מיוסי חישלם ללא הרף במסעות מפרכים, אימוני פשיטות וכיבוש יעדים מבוצרים וכן תרגילי כושר כגון שחייה וזחילה. מיוסי היה קפדן ושם דגש רב על אגרסיביות ותוקפנות. הוא זכה להערכת אנשיו משום שהלה פיקד עליהם בשיטת 'איתם ולפניהם', ולא הטיל עליהם דבר שלא ההין לעשות בעצמו. בפלישה של הארמייה השישית לפיליפינים לא נמצאה לו תעסוקה מתאימה עד כדי כך שאנשיו הועסקו כשומרי ראש לגנרל קרוגר, מפקד הארמייה[3].
הכנות וארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעוד הגיס עושה הכנות להתקדם לבירת הפיליפינים נודע לגנרל קרוגר כי מחנה השבויים קבנטואן, המצוי כארבעים וחמישה קילומטרים בעומק שטח האויב, ובו כחמש מאות שבויים אמריקנים ובריטיים עומד לסבול מגורל דומה למחנות השבויים היפנים האחרים, ולהישמד. הוא הזעיק אליו את סא"ל מיוסי וציווה עליו לחלצם ומיד.
המשימה הייתה מסובכת במיוחד הן בשל גורם הזמן שהיה דחוק וחייב היערכות ופעולה מהירות, והן בשל העובדה שהמחנה נשמר על ידי שבע מאות שומרים מן הצבא היפני הקיסרי. נוסף על כך היה מחנה צבאי ובו כשתי חטיבות חי"ר יפניות בקרבת מקום (כוח של כשמונת אלפים חיילים בקירוב). מיוסי הטיל את המשימה על מפקד הפלוגה החביב עליו, סרן רוברט פרינס. פרינס, מפקד פלוגה ג', בשונה ממיוסי לא היה קצין מקצועי כי אם מתנדב שביצע קורס קציני חי"ר בעודו בקולג', ולא היה שש ונלהב לביצוע משימות מסוכנות. למרות זאת הוא היה חביב על מיוסי משם שהיה שקול, קר רוח וזהיר. על אף העובדה שגדוד הסיירים השישי לא היה מתורגל בחילוץ בני ערובה ושחרור שבויים, ניגש פרינס למשימה 'אילתר, הסתגל והתגבר', ועוד באותו היום הציג בפני מיוסי תוכנית מפורטת הכוללת פשיטת בזק רגלית ונסיגה מהירה במסע מזורז לקווי הצבא האמריקני[4].
הביצוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר באותו יום, בשעות אחר הצהריים, יצאה פלוגתו המתוגברת של פרינס (ועימה המג"ד מיוסי) בת מאה ועשרים סיירים לכיוון קבנטואן, המרוחקת ארבעים וחמישה קילומטרים בעומק השטח שבשליטה יפנית. למחרת היום חברו למפקד כוחות הגרילה המקומיים, קפטן פחוטה, ומאתיים לוחמיו בכפר בלינקריין המרוחק כשמונה קילומטרים ממחנה השבויים. אנשיו של פחוטה ביצעו סיור מקדים ביעד כשהם מחופשים לאיכרים ושבו עם מודיעין עדכני. תוכניתו של פרינס, אותה סיכם עם מיוסי ועם פחוטה הייתה פשוטה והסתמכה על מהירות וכוח אש עדיף. קפטן פחוטה ולוחמי הגרילה הפיליפינים שלו יעסיקו באש את הבסיס הצבאי הקרוב וימנעו מעבר תגבורות לכיוון מחנה השבויים. הם יעשו זאת באמצעות שליטה על הדרך היחידה המקשרת בין הבסיס למחנה, הגשר על נהר קאבו. מחלקה בפיקוד סגן מרפי תתפרס מסביב למחנה השבויים ותיתן את האות לפתיחת המבצע על ידי פתיחה מתוזמנת של אש כלפי עמדות הבסיס השונות. פלוגה ג' עצמה תתקוף את השער הראשי תסתער אל תוך המחנה ותשטוף אותו באש. פרינס העריך כי הפעולה תימשך כחצי שעה ולאחריה תתבצע נסיגה רגלית זריזה לכיוון הכפר בלינקריין ומשם אל עבר יחידות הגיס השישי. דאגתו העיקרית של סרן פרינס הייתה השטח המישורי שבו מוקם מחנה השבויים, אשר מנע הגעה נסתרת לקרבתו. הוא פתר את הבעיה על ידי שימוש ברעיון יצירתי. למחרת היום בעוד לוחמיו של קפטן פחוטה מתמקמים במארב המתוכנן, החלו הסיירים של מיוסי לנוע בזחילה בינות העשב לעבר מחנה השבויים. הזקיפים היפנים לא נתנו דעתם עליהם, זאת כיוון שהיא הייתה נתונה למשהו מעניין הרבה יותר. כתרגיל הסחה הזמין מיוסי טיסת סיור של מטוס הפצצה מסוג 61-P המכונה "האלמנה השחורה". המטוס חג מעל למחנה השבויים עד אשר חצו הסיירים את השדה המישורי והגיעו לנקודה ממנה תכנן פרינס כי תחל הפשיטה. פרינס עצמו התמקם עם הכוח העיקרי בסמוך לשער הראשי של המחנה.
בשעה 19:40 פתח סגן מרפי באש מרובהו והרג את הזקיף היפני במגדל הסמוך אליו. הירייה היוותה את אות הפתיחה למבצע, ולשמעה פתחו הסיירים, שהיו פרוסים מסביב למחנה, במכת אש עזה של רובים ומקלעים כנגד עמדות השומרים היפנים. עדי ראייה סיפרו מאוחר יותר כי האש הייתה כה חזקה עד כי חלק מן השומרים שנפגעו נחתכו לשניים על ידי אש המקלעים. לאחר ששככה האש, בעוד אנשי פלוגה ג' פורצים אל המחנה דרך השער הראשי ופרינס בראשם, השמיד צוות בזוקאים מן הכוח של סגן מרפי את הטנקים (מידע שנתקבל בסיור המקדים אישש שישנם טנקים החונים בתוך האנגר) ומשאית מלאה בתריסר חיילים יפנים. חייליו פלוגה ג' החלו מבצעים סריקה בבסיס תוך שהם מחסלים את שאריות ההתנגדות היפנית. בתחילה לא האמינו השבויים כי הסיירים הם אכן חיילי צבא ארצות הברית, אולם מרגע ששוכנעו החלו צועדים בעקבותיהם לעבר השער הראשי כאשר פרינס מחיש את הקצב ככל יכולתו. עוד השבויים ומשחרריהם ממהרים לעבר השער הראשי, חלקם נישאים על גבם של הסיירים, ניתכו עליהם פגזי מרגמה. חייל יפני בודד הציב מרגמה וניסה לבדו למנוע את הבריחה ההמונית. לבסוף אותר החייל בידי הסיירים ונהרג, עם זאת מן הירי היו מספר פצועים והרוג- רופא גדוד הסיירים ד"ר פישר. בינתיים במחנה הצבאי היפני שוגרה תגבורת לעבר מחנה השבויים שכללה טנקים וחיילי רגלים. קפטן פחוטה ולוחמיו התכוננו לבואם וניסו לפוצץ את הגשר המוביל למחנה. הגשר לא הושמד אך הפך בלתי עביר לטנקים. שאר התגבורת רותקה באש לגשר ולא הצליחה לעבור[5].
פינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]שבוי חירש אחד נותר במחנה, שוטט למחרת לבדו בג'ונגל ונאסף בידי לוחמי גרילה. חצי שעה לאחר תחילת הפשיטה כבר היו הסיירים והשבויים בנהר פמפנגה ובדרכם חזרה לקווים האמריקנים. בנהר פגשו החיילים את שיירת הפרדות שנועדה לסייע להם בנסיגתם. משם הם פנו לעיירה טאוואלרה, המרוחקת רק שישה עשר קילומטרים מן המחנה, אשר נכבשה כבר על ידי כוחות הגיס השישי בעודם מתקדמים לעבר בירת הפיליפינים- לוזון. בטאוואלרה חברו השבויים והסיירים למשאיות והגיעו חזרה לבסיס ממנו יצאו הסיירים לפשיטה. השבויים זכו לטיפול רפואי ופונו אחר כבוד לארצות הברית[6].
תוצאות הפשיטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפשיטה חולצו חמש מאות ושנים עשר שבויים, וזאת כמעט מבלי שהכוח הפושט ספג נפגעים. המבצע הוכתר כהצלחה גדולה[7]. גנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות צבא ארצות הברית באוקיינוס השקט, שיבח את הביצוע והחליט להעניק למיוסי ופרינס עיטורי צלב השירות המצוין. לשאר קציני הגדוד שהשתתפו בפשיטה הוענק עיטור כוכב הכסף ואילו החוגרים ולוחמי הגרילה עוטרו בכוכב הארד[8].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המפטון סיידס, חיילי רפאים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גל פרל פינקל, ביקורת על הספר "חיילי רפאים", הבלוג "על הכוונת", 25.06.2015.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ג'יימס אלטיירי, "ראשי-החנית", הוצאת מערכות, 1965, עמוד 317.
- ^ טל טובי, להילחם מאחורי קווי האויב, מערכות, 460 (אפריל 2015), עמוד 57.
- ^ המפטון סיידס, חיילי רפאים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005, עמודים 27-30.
- ^ ירון פלינט, התפתחות הכוחות המיוחדים במלחמת העולם השנייה, מערכות 408, אוגוסט 2006, עמ' 31.
- ^ המפטון סיידס, חיילי רפאים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005, עמודים 228-232.
- ^ אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות ספרים, 2014, עמוד 737.
- ^ גל פרל, "אחריות ויוזמה" – סקירת הספר "פיקוד במלחמה", מרכז דדו, 23 ביוני 2023.
- ^ המפטון סיידס, חיילי רפאים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005, עמוד 270.