המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות (באנגלית: March on Washington for Jobs and Freedom. או "המצעד הגדול לוושינגטון" - "The Great March on Washington") הייתה הפגנה למען זכויות אדם ושוויון תעסוקתי לאפרו-אמריקאים בארצות הברית. המצעד התקיים ב-28 באוגוסט 1963, במלאת מאה שנה ל"הצהרת האמנציפציה" על ידי אברהם לינקולן. המצעד אורגן על ידי קואליציה של ארגוני זכויות אדם והיווה מפעל מרכזי במאבק התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. שיא האירוע היה נאומו ההיסטורי של מרטין לותר קינג "יש לי חלום". במצעד השתתפו בין 200,000 ל-300,000 איש, רובם אפרו-אמריקאים והאחרים בני מיעוטים אחרים ולבנים. במצעד השתתפו גם ידוענים רבים בכללם ג'יימס בולדווין, מרלון ברנדו, צ'רלטון הסטון, סידני פואטייה, הארי בלפונטה, לנה הורן ועוד.
המצעד קידם את העברת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965) בקונגרס שיזם ממשל קנדי ושהוצאו לפועל לאחר מותו על ידי ממשל ג'ונסון.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-12 ביוני 1963 נשא הנשיא קנדי נאום בו ביקש להבטיח את זכותם של כל האזרחים לקבל שירות ולהשתמש בכל התשתיות, בכלל זה בתי מלון, חנויות, תיאטראות, מסעדות ומוסדות דומים ומימוש הזכות להצביע בכל המדינות. לאחר מכן, ב-19 ביוני, הגיש קנדי לקונגרס הצעת חוק לשוויון זכויות. החוק היה ניסיון לבער את תופעת ההפרדה הגזעית, בעיקר במדינות דרום ארצות הברית.
נאומו של קנדי בא לאחר שורת פעולות שערכו חברי התנועות למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים על מנת לבחון את יישומן של החלטות של בית המשפט העליון של ארצות הברית בנוגע לחופש תנועה, שוויון תעסוקתי וכדומה. באותו יום בו נשא הנשיא את נאומו נרצח הפעיל מדגר אוורס (Medgar Evers) במהלך צעדת פעילי זכויות אזרח בג'קסון.
המצעד הגדול לוושינגטון אורגן על ידי שישה ארגוני זכויות אדם, בראש ההתארגנות ניצב א. פיליפ רנדולף, פעיל איגודי עובדים ונשיאם של ארגוני עובדים אפרו-אמריקאים. לצידו פעלו מרטין לותר קינג; ג'יימס פארמר (James Farmer), נשיא הקונגרס לשוויון גזעי; רוי וילקינס (Roy Wilkins), ראש העמותה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים (NAACP); ג'ון לואיס (John Lewis), יו"ר הוועדה המתאמת הלא-אלימה של הסטודנטים (SNCC) וויטני יאנג, נשיא הליגה האורבנית הלאומית (NUL). ששת ראשי הארגונים נקראו "ששת הגדולים" ("The big six").
הגדרת מטרת המצעד לא הייתה אחידה בקרב המשתתפים, ונותרה עמומה בכוונה. היו שראו בה הפגנת תמיכה בממשל קנדי ובצעד פורץ-הדרך של הנשיא לקידום חוק זכויות האזרח, היו שראו בה הפגנת מחאה חברתית וארגונים סוציאליסטים ביקשו להדגיש את נושאי השוויון התעסוקתי והכלכלי. עם זאת, כל הארגונים הסכימו שעליה להיות דוגמה לאי-אלימות. גם בקרב הציבור לא שררה תמימות-דעים בקשר להפגנה. ראש תנועת "אומת האסלאם", מלקולם אקס, סירב להשתתפות אנשיו בהפגנה וכינה אותה "פארסה", פיקניק ו"קרקס".
המצעד והטקס למרגלות אנדרטת לינקולן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת המצעד הגיעו מפגינים לוושינגטון די. סי. ב-2,000 אוטובוסים מיוחדים, 21 רכבות ייעודיות ו-10 קווי תעופה חכורים, זאת בנוסף למפגינים שהגיעו ברבבות מכוניות וכלי תחבורה ציבורית סדירים[1].
לפני המצעד נפגשו "ששת הגדולים" עם חברי קונגרס, בשעה שהמונים החלו להתקבץ בנקודת הפתיחה המתוכננת של הצעדה ליד אנדרטת וושינגטון. משהתמהמהו המנהיגים להגיע, החל ההמון לצעוד באופן ספונטני, מלווה בשירה לכיוון אנדרטת לינקולן.
לאחר התארגנות ארוכה של הקהל הרחב והמוזמנים למרגלות אנדרטת לינקולן החל טקס הסיום של המצעד בשירת המנון ארצות הברית על ידי הזמרת מריאן אנדרסון. לאחר מכן נמסרה הודעה על מותו של ההיסטוריון ופעיל זכויות האדם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (W. E. B. Du Bois), שנפטר בגאנה בגיל 95, במילים "ענק נפל". לאחר מכן נישאו דברים מפי פטריק או'בריין, הארכיבישוף של וושינגטון. את פרק הנאומים פתחה זמרת הג'אז ג'וזפין בייקר, כשהיא לבושה במדי צבא צרפת החופשית ועונדת את אות לגיון הכבוד ואת צלב המלחמה. אחריה הופיעה הזמרת מהליה ג'קסון.
בהמשך נאמו מנהיגי המצעד, "ששת הגדולים", כאשר נאומו של פארמר, שהיה במעצר בלואיזיאנה, הוקרא מהכתב על ידי אחר. כן נאמו כומר קתולי וכומר פרוטסטנטי והרבנים אורי מילר, נשיא התאגדות בתי הכנסת של אמריקה (Synagogue Council of America) ויואכים פרינץ, נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי. הנואם האחרון היה מארגן המצעד, רנדולף, ולפניו נשא מרטין לותר קינג את נאומו "יש לי חלום". פרק הנאומים הסתיים בנגינת נעימת "We Shall Overcome" בעוגב ושירתה של ג'ואן באאז.
בפרק האמנותי הופיע בוב דילן בשירים "Only a Pawn in Their Game", שנכתב עקב הרצחו של הפעיל מדגר אוורס בג'קסון, "When the Ship Comes In" וביצע יחד עם באאז את השיר "Oh, Freedom" ממלחמת האזרחים האמריקנית. שלישיית פיטר, פול ומרי הופיעה בשירים "If I Had a Hammer" ("פטיש לו היה לי") ו-"Blowin' in the Wind" (שנחשב כמזוהה עם השלישייה באותה עת, יותר מאשר עם דילן).
התיעוד והייצוג במדיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיעוד המצעד באמצעי התקשורת היה נרחב, והונפקו 1,600 אישורי-עיתונאים שהפכו את האירוע למסוקר ביותר בבירה האמריקאית מאז הלווייתו של רוזוולט. מצלמות טלוויזיה הוצבו כך שהראו את הקהל הגדול הנאסף. רשת CBS שידרה את האירוע כולו בשידור חי וכך גם ה-BBC הבריטי, שהפך את האירוע לאחד הראשונים שהועברו באמצעות לוויין התקשורת טלסטאר.
השפעת המצעד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשפעה על הצועדים, בעיקר אלו שלא השתתפו קודם לכן בהפגנות, הייתה עמוקה. אפרו-אמריקאים רבים שהגיעו למצעד כתוצאה מהשתייכות לכנסיות ולאיגודי עובדים, נרתעו מהאלימות המשטרתית והגזענית ומייצוגים תקשורתיים של הפגנות, לא הביעו מחאה ציבורית פומבית ולא היו חלק מהתארגנות כלל-ארצית קודם לכן. עבור רבים מהם נחשבה הצעידה, בסולידריות יחד עם רבבות כמותם, לאירוע משמעותי מבחינת ההגדרה העצמית והכבוד העצמי[2].
עבור רבים מצופי הטלוויזיה הלבנים היה המצעד חשיפה ראשונה של תנועת זכויות האזרח הלא-אלימה והזדמנות ראשונה לשמוע דוברים אפרו-אמריקאים רהוטים. לפני כן נראו באמצעי התקשורת בעיקר התנגשויות אלימות של פעילים עם כוחות משטרה ומפגינים לבנים, והצופה לא נחשף באופן ברור לתביעות תנועת המחאה. עבור מיליוני צופים, נאומו של קינג והמסר הקליט "יש לי חלום", הפכו את התביעה לשוויון לנושא ברור ומאיים פחות מאשר לפני כן.
הקונגרס האמריקאי העביר בשנתיים שלאחר המצעד את שני החוקים החשובים ביותר לסיומה של ההפרדה הגזעית, חוק זכויות האזרח וחוק זכות ההצבעה. השפעתו הייחודית של המצעד, בפרט לאור הצהרות חברי קונגרס שהם לא הושפעו ממנו, אינה ניתנת למדידה, אך האווירה הציבורית שאיפשרה את המצעד ושנוצרה בעקבותיו סייעה לשינוי. עם זאת, אחד התחומים המרכזיים במחאה, נושא השוויון התעסוקתי, לא מצא את פתרונו ולא השתפר בשנים שלאחר המצעד, אלא רק כמעט שני עשורים לאחר מכן.
קינג ניסה לשחזר את הצלחת המצעד במצעד האביונים שתוכנן לתחילת מאי 1968, אך הוא נרצח באפריל, והיקף המחאה לאחר מכן היה קטן בהרבה מזה שקינג חזה ברוחו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, הוצאת בבל 2007 עמ' 611–614
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפרק על המצעד באתר "ותיקי זכויות האדם"
- "זכרים את החלום", תוכנית של ערוץ PBS
- The March on Washington and Television News
- כתבה על המצעד באתר British Pathé
- THE MARCH ON WASHINGTON (1963) סרטון בארכיון האינטרנט
- תוכנית מקורית של טקס סיום המצעד
- סרטון הכולל את נאומו של קינג
- המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
