האומות המאוחדות (אוניית מעפילים)

האומות המאוחדות הייתה ספינת מעפילים אשר הובילה עולים מחוף איטליה לחוף ארץ ישראל בראשית חודש ינואר 1948. מעפילי הספינה הורדו בהצלחה לחוף נהריה, ופעילות כוחות הביטחון הבריטיים נגדם לאחר מכן התאפיינה באדישות ללא תקדים; כנראה לאור התקרבות מועד סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. גם המעפילים שנתפסו על ידם שוחררו ממעצר במהרה.

תולדותיה

האונייה נבנתה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 באיטליה, כאונית מפרשים בעלת נפח של כ-350 טון. לפי אחד המקורות הותקן בה מנוע דיזל שהעניק לה מהירות של 8 קשר.^[1]
שמה המקורי היה "Archimede".

ההפלגה

רכישת האונייה נתרמה על ידי משפחה יהודית איטלקית אמידה אשר הספיקה לברוח מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שני בני המשפחה הצטרפו לפלי"ם ואחד מהם, עמנואל ורדי, אף שירת על סיפונה. מלווי הספינה היו: המפקד דוד מימון (שפיקד מוקדם יותר באותה שנה על הספינות שבתאי לוז'ינסקי ושיבת ציון), עמנואל ורדי ושתי אלחוטניות: שושנה כרמלי (קלירס) ושושנה קיני (בנטביץ'). צוות הספינה כלל גם שבעה ימאים איטלקיים שכירים.

בשלהי דצמבר 1947, לאחר שהושלמה הכנתה להפלגה, עגנה הספינה מול חוף צ'יוויטווקיה שבחוף המערבי של איטליה, מצפון-מערב לרומא.

537 מעפילים, יוצאי הונגריה, רומניה ופולין, ובהם 34 ילדים, הובאו אליה באמצעות סירות, ועלו על סיפונה.

הספינה הפליגה ב-24 בדצמבר. הפלגה שנמשכה שמונה ימים. בהתאם לנתוניה ועל מנת להקשות על הגילוי, הפליגה הספינה סמוך לקו החוף, היא שטה דרך מצר מסינה שבין חצי האי קלבריה שבקצה המגף האיטלקי ובין סיציליה, מצפון לאי כרתים, על פני החוף הדרומי של קפריסין עד לחוף הסורי, ומשם הדרימה אל חופי הארץ.

במהלך ההפלגה ננקטו אמצעי זהירות במטרה למנוע את זיהוי הספינה כנושאת מעפילים. נוסעיה הורשו לעלות על הסיפון רק בלילות. לקראת סיום ההפלגה פורק המטבח שנבנה על הסיפון והושלך לים.

בעת שהספינה התקרבה לחופי הארץ פקדו עליה אנשי המוסד לעלייה ב' שם להגיע לחוף נהריה, אך בהמשך שינו את דעתם והורו לה להגיע לחוף תל אביב מכיוון מצרים – דבר שהיה מחייב להאריך את מסעה בכ-480 קילומטר.

מפקד הספינה החליט שלא לקיים את ההוראה החדשה אלא להמשיך לחוף נהריה. הוא עשה כן משום שחשש שהארכת ההפלגה תגדיל את הסיכון לאיתור הספינה על ידי מטוסים וספינות בריטיים, וכן משום שלא רצה להחמיץ את ההזדמנות להנחית את המעפילים בחוף ב-1 בינואר, יום ראשית השנה החדשה, מועד שבו היה סיכוי שהבריטים בחוף יהיו פחות ערניים.

מימון דיווח אחר כך שכאשר הגיעה הספינה לראש הנקרה הוא הבחין במשחתת בריטית באופק, ולכן שינה את כיוון הספינה כדי להיצמד לחוף ככל האפשר. לדעתו הבחינה המשחתת בספינה אך לא העזה להתקרב אליה בגלל הסלעים באזור.^[2] באותה עת ממש היה הצי הבריטי עסוק בליווי שתי ספינות המעפילים הגדולות ביותר עד אז – "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" (הפאנים) - לנמל בקפריסין. נחום בוגנר סבור שאפשר שבשל כך העדיפו הספינות הבריטיות להתעלם מן הספינה, אם בכלל הבחינו בה.^[2]

הירידה לחוף ואחריה

ב-1 בינואר בשעה 12:00 לערך העלה מימון את הספינה על שרטון כ-80 מטר מחוף נהריה והחל בהורדת המעפילים לחוף באמצעות חבלים וסירות שהכין לפני כן.

שוטרים ממשטרת עכו הגיעו לחוף במהרה, אבל באופן מפתיע וחסר תקדים הם לא הפריעו לירידת המעפילים לחוף, הבטיחו לעכב את הגעת הצבא הבריטי למקום ואפילו החישו את פיזור המעפילים. בתוך כשלוש שעות הורדו המעפילים מהספינה ופוזרו למקומות מסתור: כ-300 נותרו בנהריה והיתר פוזרו ביישובים יהודיים באזור.^[3]

גם הצבא הבריטי נהג באדישות מפתיעה: הודעה על הנחיתה נמסרה לבסיס צבאי סמוך לנהריה, אך הוא לא הוציא סיור כדי לבדוק אותה. לאחר השעה 14:00 הקיף לבסוף כוח צבאי את החוף לאחר שתצפית בריטית מבסיס סטלה מאריס שעל הר הכרמל הבחינה בהתקהלות שם. הבריטים החלו בזיהוי האנשים, שהיו רובם תושבי נהריה וקיבוצי הסביבה. אלו מהם שנשאו תעודות שוחררו מיד, ומרבית האחרים שוחררו בהתערבות ה"מוכתר" של נהריה. רק 12 בני אדם – שלא היו מעפילים - נותרו בידי הצבא.

לקראת ערב הוטל עוצר על נהריה, אך משום מה החלו בה חיפושים אחרי מעפילים רק למחרת בבוקר. במהלך החיפושים נלכדו 131 מהם. בסופו של דבר הסכימו השלטונות הבריטיים לבקשת הסוכנות היהודית שמעפילים אלו לא יגורשו לקפריסין ויישארו בארץ, והעבירו את המעפילים לידי אנשיה.

ההיסטוריון נחום בוגנר סבור שעל רקע ההגעה בהסכמה של 15,000 מעפילי אוניות הפאנים לקפריסין, לא ראו הבריטים טעם להתמיד ולרדוף אחרי כמה מאות מעפילים. יותר מזה, הוא סבור שכל מעשי כוחות הביטחון הבריטיים סביב נחיתת מעפילי הספינה מעידים על כך, שהדרגים הגבוהים של ממשלת המנדט העדיפו שלא לעסוק במצוד נמרץ אחרי המעפילים, משום שהשלטון הבריטי בארץ התקרב לסיומו והפינוי הבריטי ממנה כבר היה בעיצומו. ההסכמה להשאיר את המעפילים בארץ נבעה כנראה מכך שהבריטים היו מעוניינים בדילול מחנות המעצר בקפריסין לקראת סגירתם.^[4]

לקריאה נוספת

הלל ירקוני, ספינות מעפילים מא-עד ת' : או מ-"כוכב" עד "קרב עמק איילון", הוצאת חלונות/גוונים, 2005
זאב וניה הדרי (פומרניץ), פליטים מנצחים אימפריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד.
נחום בוגנר, ספינות המרי: ההעפלה, 1945-1948, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1993, עמ' 309–314.