דקה רקורדס

דקה רקורדס
**Decca Records**
נתונים כלליים
מייסדים	אדוארד לואיס
תקופת הפעילות	1929–הווה (כ־95 שנים)
חברת אם	יוניברסל מיוזיק גרופ
מיקום המטה	לונדון
ענפי תעשייה	תעשייה
	www.decca.com

דקה רקורדס (באנגלית: Decca Records) היא חברת תקליטים שנוסדה בשנת 1929, עד מלחמת העולם השנייה הייתה החברה בריטית-אמריקאית, ומן המלחמה ואילך פעלו דקה הבריטית ודקה האמריקאית בנפרד. לאחר סדרת מיזוגים הפכה דקה לחלק מיוניברסל מיוזיק גרופ. הענף הבריטי נודע בשל חדשנותו הטכנולוגית, בעוד הענף האמריקאי נודע בשל חדשנות ההפקה, כך למשל קידמה דקה האמריקאית הפקת אלבומי הופעה והקלטה אולפנית של מחזות זמר בהפקה מלאה. המותג "דקה" משמש כיום את קטלוג המוזיקה הקלאסית ואת הקלטות מחזות הזמר וכן את חטיבת "דקה" ביוניברסל הכוללת את דויטשה גרמופון, פיליפס רקורדס, ורב רקורדס וקונקורד רקורדס (אנ').

היסטוריה

החברה הוקמה על ידי אדוארד לואיס (Edward Lewis), סוחר בורסה לונדוני שרכש את חברת "דקה גרמופונים" שייצרה גרמופונים ואף את הגרמופון הנייד הראשון. מתוך תפיסה שעל חברה המייצרת גרמופונים לייצר גם תקליטים ותוך ניצול המוניטין ורשת ההפצה של הגרמופונים, החל לואיס לשווק ב-1929 גם תקליטים, בתחילת את תקליטי חברת Duophone וזמן קצר לאחר מכן תקליטים שהופקו ושווקו תחת המותג "דקה". על מנת לשרוד את השפל הגדול, שפגע במכירות גם בבריטניה ואת התחרות עם יריבתה הנצחית של דקה, EMI, הוריד לואיס את מחיר התקליט לצרכן למחצית מזה של תקליט EMI. דקה אף השתלטה על החברה האמריקאיתBrunswick Records ובכך יסדה חברה בריטית-אמריקאית מאוחדת. הקטלוג שלBrunswick Records כלל אמנים פופולריים כאל ג'ולסון ובינג קרוסבי והחברה מיצבה את עצמה בעיקר כחברת מוזיקה פופולרית. החברה אף רכשה את חברת התקליטים המקורית של אדיסון.

באמצע שנות השלושים רכשה דקה את "פולידור רקורדס", חברת תקליטים שהתמחתה במוזיקה קלאסית והפכה לחברת הקלטות קלאסית חשובה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מכר לואיס את חלקו בדקה-ארצות הברית, שהפכה לחברה עצמאית. צורכי הבידור הקל הניתן לצריכה מבלי לצאת מהבית שאפיינו את תקופת המלחמה סייעו רבות להצלחתה הכלכלית של "דקה". המלחמה האיצה את פיתוח תחום האלקטרוניקה בבריטניה, וחידושים בתחום שולבו עד מהרה בתחום האלקטרוניקה הבידורית ובתחום ההקלטה. ב-1944 הציגה "דקה" את שיטת (ffrr (full frequency range recording (הקלטה בתחום תדרים מלא) שאיפשר העברת גוון-קול אמיתי יותר למאזין. מיד עם תום המלחמה הקליטה החטיבה הקלאסית של דקה קונצרטים קלאסיים בערים באירופה.

דקה העניקה לוון זיילן (H.W. van Zoelen) בעל חנות תקליטים באמסטרדם, רישיון הפצה לתקליטי דקה בהולנד ובמושבותיה. ב-1931 הוקמה חברת ההפצה ההולנדית של דקה (Hollandsche Decca Distributie (HDD)), שהייתה לחברת תקליטים מפיקה עצמאית ולא רק מפיצה. החברה ההולנדית הצליחה ונמכרה לחברת פיליפס. ב-1950 נוצרה מהאיחוד חברת פיליפס רקורדס. ב-1962 התאחדה פיליפס רקורדס עם דויטשה גרמופון. ב-1972 נקראה החברה המאוחדת PolyGram. ב-1979 רכשה PolyGram את "דקה" הבריטית.

דקה האמריקאית

מוזיקה פופולרית

ב-1934 פתחה החברה קו מוזיקת קאנטרי בהנהלת פול כהן^[1] מסינסינטי. ב-1947 העביר כהן את אולפן החברה לנאשוויל, מעשה חלוצי בעקבותיו עברו אולפני הקלטות רבים של הסוגה לעיר. שם הקו שונה ל-Decca Nashville. בשנת 1973 הפכה החברה ל-MCA Nashville.

ב-1940 הוציאה החברה את תקליט השירים הראשון מתוך הסרט הקוסם מארץ עוץ, שלא היה פסקול הסרט אלא גרסאות כיסוי, בהשתתפות ג'ודי גרלנד, שהייתה היחידה ממשתתפי הסרט שהשתתפה גם באלבום. ב-1942 הוציאה החברה את התקליטון "White Christmas" בביצועו של בינג קרוסבי, התקליטון רב המכר ביותר בכל הזמנים^[2]. ב-1943 הפיקה החברה את התקליט "אוקלהומה!" לפי המחזמר מאת רוג'רס והמרשטיין, עם אותה להקה ואותה תזמורת כפי שהופיעה באותה עת בברודוויי, הצלחתו העצומה של התקליט הובילה להקלטות דומות של מחזות הזמר "קרוסל" ו"אנני אוקלי אשת לפידות". ההקלטה הארוכה ביותר של מחזמר הייתה הקלטת "איש למנשה".

בשנת 1949 אימצה החברה האמריקאית את פורמט אריך-נגן במהירות 45 סיבובים לדקה.

ב-1954 הפיקה דקה האמריקאית את התקליטון "רוק סביב השעון" (Rock Around the Clock) של Bill Haley & His Comets, תקליטון הרוק אנד רול הלבן הראשון.

ב-1962 התמזגה דקה האמריקאית לתאגיד המוזיקה MCA, בשנת 1973 הופסק השימוש בשם "דקה" בארצות הברית ובקנדה. ב-1999 מוזגה דקה ליוניברסל.

תקליטי מלל

דקה האמריקאית הוציאה לאור מספר תקליטי מלל ובהם תסכיתים או קריינות, כגון הסיפור "מזמור חג המולד" מאת צ'ארלס דיקנס, רשומות מועדון הפיקוויקים עם צ'ארלס לוטון כקריין, "מובי דיק" עם צ'ארלס לוטון בתפקיד אחאב, שיר ערש לחג המולד בהקראת גרגורי פק ועוד.

דקה הבריטית

פיתוחים טכנולוגיים

דקה הבריטית, כמו EMI יריבתה, נודעה בניצול טכנולוגיות אלקטרוניות שפותחו לצרכים צבאיים ואזרחיים במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה לצורך שיפור וחידוש האלקטרוניקה הבידורית.

ffrr

שיטת (ffrr (full frequency range recording (הקלטה בתחום תדרים מלא) היא פיתוח של המהנדס ארתור הדי^[3] שעסק בפיתוח הידרופון (מיקרופון המיועד לשימוש מתחת למים למטרות הקלטה והאזנה לקול תת-מימי) איכותי ואמית במהלך המאמץ המלחמתי ב-1944. טכנולוגיית המיקרופון, שאיפשרה האזנה והקלטה בטווח תדרים גדול מאוד (80 עד 15000 הרץ) עם יחס אות לרעש של 60 דציבל הועברה עם תום המלחמה על ידי הדי למעסיקתו, דקה. בשנת 1949, עם אימוץ התקליט האריך-נגן העשוי ויניל איפשרה הדפסת הצליל הקרובה למקור את העברת ההקלטה המשובחת לתקליט, והצליל של דקה נשמע איכותי במיוחד. עד מהרה הפך ה-ffrr לתקן דה פקטו בתעשייה. דקה אימצה את תקן האריך נגן לפני EMI, דבר שהקנה לה יתרון תחרותי ממשי^[4].

הקלטה סטריאופונית ffss

מהנדסי דקה המציאו ב-1954 את "עץ דקה" (Decca tree), אשכול מיקרופונים להקלטה סטריאופונית של תזמורות גדולות. במאי אותה שנה הקליטה דקה קונצרטים של תזמורת שווייץ המערבית בניצוחו של ארנסט אנסרמה בז'נבה, בכך הייתה דקה החברה האירופאית הראשונה שהקליטה תזמורת בסטריאו, שלושה חודשים לאחר RCA Victor האמריקאית. שיטת ההקלטה הסטריאופונית של דקה נקראה (ffss (full frequency stereophonic sound.

אמצעים טכניים לעריכה וערבול-אות (מיקס)

החברה המשיכה לפתח את הסאונד הן באמצעים טכניים והן באמצעות טכניקות של עריכה וערבול (מיקס) לשיפור והדגשת הסאונד ולרוב עשתה זאת באמצעים טכניים שפיתחה בעצמה. כך למשל השתמשה דקה בהקלטה דיגיטלית כבר בשנות השבעים והייתה שותפה בפרויקט התקליטור למוזיקה רב-ערוצית (SACD).

לונדון רקורדס

ב-1947 הוקמה חברת התקליטים "לונדון רקורדס"( (London Recordings) לשיווק תקליטי דקה הבריטית בקרב הקהל האמריקני והקנדי, כיוון שדקה לא יכלה להשתמש במותג "דקה" שהיה שייך לחברת דקה אחרת שפעלה בארצות הברית באותה עת. תקליטי החברה הוקלטו בצליל סטריאופוני.

לונדון רקורדס שיווקה בבריטניה חברות אמריקאיות עבורן רכשה זכויות הפצה, בראשן צ'ס רקורדס, אטלנטיק רקורדס וסאן רקורדס ואף מספר תקליטים של מוטאון.

בעת "הפלישה הבריטית" של מוזיקה בריטית לארצות הברית ייצגה לונדון רקורדס את הרולינג סטונז.

Deram Records

ב-1966 יצרה דקה הבריטית חברה-בת בשם Deram Records (מלשון "דרמטי"), בכוונה להקליט מוזיקת רוק בצליל גדול ודרמטי, כאשר שיטות ההקלטה המתקדמות איפשרו שימוש בכלי נגינה מגוונים. אחת הלהקות הראשונות שהוחתמו לדרם הייתה המודי בלוז, שהוציאה בה את תקליטה "Days of Future Passed" בדצמבר 1967. החברה קיבלה גוון ייחודי של פרוגרסיב רוק והוחתמו בה מספר אמני פרוגרסיב בריטים בשנות השבעים כקט סטיבנס הצעיר, הלהקות קאמל, פרוקול הארום, Ten Years After ודייוויד בואי, שהקליט בה את אלבומו הראשון, David Bowie.

החברה שרדה עד 1979. ב-1982 יצאו תקליטי בננה-רמה תחת המותג.

השגיאות הגדולות של דקה הבריטית ושקיעתה

ב-1960 דחתה החברה את השיר "Tell Laura I Love Her" שביצועו מפי ריקי ואלאנס, שהופק בחברת EMI, שהה שלושה שבועות במקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. כן דחתה החברה את להקת היארדבירדס ואת מנפרד מן.

אולם השגיאה הקשה ביותר של החברה הייתה ב-1 בינואר 1962, אז הוזמנו חברי להקת הביטלס למבחן באולפני דקה ונדחו בטענה ש"להקות גיטרה הן כבר לא באופנה"^[5]^[6]. הביטלס היו בסופו של דבר ללהקה של EMI והזכויות על הקלטותיהם עדיין מהוות בסיס כלכלי לפעילותה.

תיקון השגיאה שעשתה "דקה" עם הביטלס הגיע עם החתמת הרולינג סטונז. החברה החתימה גם את הזמר טרי דן (Terry Dene), שהוגדר כ"אלביס פרסלי הבריטי".

החברה התקשתה למצוא מפיצים לאמניה בארצות הברית כאשר חברת אטלנטיק רקורדס הפסיקה חוזה הפצה עמה ב-1966 ו-תקליטי RCA, שהפיצו את תקליטי דקה בארצות הברית מאז 1957 הפסיקו את החוזה עמה ב-1971. ב-1970 עזבו הרולינג סטונז את דקה והלהקה הפופולרית החשובה האחרונה בקטלוג שלה נותרה המודי בלוז.

עם מותו של מייסד החברה בינואר 1980 הושלם תהליך רכישתה על ידי תאגיד PolyGram (השילוב של פיליפס רקורדס ודויטשה גרמופון). ב-1999 מוזגה דקה ליוניברסל.

אולפני דקה

אולפני דקה ממוקמים בוסט המפסטד, לונדון. בהם הקליט דייוויד בואי את התקליטון הראשון שלו ואת אלבומו הראשון, בהם הוקלטו כל אלבומי המודי בלוז עד 1970 ובהם הוקלט המיני-אלבום "The Rolling Stones" ב-1963 על ידי הרולינג סטונז. באולפני דקה התקיים גם המבחן הכושל של הביטלס ב-1962.

מוזיקה קלאסית

לפני מלחמת העולם השנייה לא היה לדקה רפרטואר קלאסי מרשים ואיכות הצליל שלה לא הספיקה לחוויה מוזיקלית טובה. החברה הקליטה מיצירות פרדריק דיליוס והנרי פרסל הבריטים, כולל הפקה מלאה של האופרה דידו ואניאס (1936). מיד לאחר המלחמה הצטרף לחברה המפיק ג'ון קלשו (John Culshaw), שהיה עד מהרה למנהל החטיבה הקלאסית. מיד עם תום המלחמה הקליטה החטיבה קונצרטים קלאסיים בערי אירופה, פריז, אמסטרדם, ציריך, ז'נבה, ביירוית ווינה תוך שימוש חלוצי בשיטת ה-ffrr החדשה, שהייתה אמורה להקנות צליל חי ואמיתי יותר. אחד מהקונצרטים המפורסמים שהוקלטו היה "השיר על הארץ" מאת גוסטב מאהלר, בניצוחו של ברונו ולטר בשנת 1951, עם קתלין פרייר, יוליוס פאצאק והתזמורת הפילהרמונית של וינה. כן החתימה החברה את הזמרת קתלין פרייר ואת תזמורת שווייץ המערבית בניצוחו של ארנסט אנסרמה. ההצלחה הגדולה שהושגה תוך ניצול האמצעים הטכניים הובילה להחתמתם בחברה של אמנים רבים.

אולם, עד הכנסת אריך-הנגן, לא הייתה חוויית ההאזנה מיטבית בשל בעיות טכניות של הדפסה. ב-1958 יצא קלשו להקלטת האולפן הראשונה המלאה מאז ומעולם של מחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד וגנר בניצוחו של גאורג שולטי עם התזמורת הפילהרמונית של וינה וזמרת הסופרן בירגיט נילסון כברונהילדה. כן הקליט קלשו עם שולטי הקלטות אולפן של יצירות מאת ריכרד שטראוס, ורדי, מהלר ובלה בארטוק עם התזמורת הסימפונית של שיקגו והתזמורת הסימפונית של לונדון בכלל זה כל הסימפוניות של בטהובן, ברהמס, ברוקנר, אלגר, שומאן ומהלר.

משנות החמישים פעלו דקה הבריטית ודקה האמריקאית בנפרד, כאשר רוב ההפקות המקוריות נעשות על ידי דקה הבריטית (ומופצות באמריקה באמצעות "לונדון רקורדס") ודקה האמריקאית מפיצה הקלטות של דויטשה גרמופון ופרלופון (EMI). ב-1956 הצטרף לדקה האמריקאית המפיק ישראל הורוביץ (Israel Horowitz), שפיתח את תחום ההקלטה הקלאסית בדקה האמריקאית עם התזמורת הסימפונית של סינסינטי בניצוחו של מקס רודולף. כן החתים את נגן הגיטרה קלאסית אנדרס סגוביה. דקה האמריקאית סיימה לפעול בתחום הקלאסי ב-1971^[7].

תחת מותג דקה הקלאסי ממשיכות לצאת הקלטות חדשות וכן הקלטות ותיקות, תוך שיפור סאונד.