דניאל אורטגה

דניאל אורטגה
Daniel Ortega
לידה	11 בנובמבר 1945 (בן 79); לה ליברטד, ניקרגואה
שם מלא	חוסה דניאל אורטגה סבדרה
מדינה	ניקרגואה
השכלה	אוניברסיטת הידידות בין העמים של רוסיה ; האוניברסיטה המרכז אמריקאית במנגואה
עיסוק	פוליטיקאי
מפלגה	החזית הסנדיניסטית
בן או בת זוג	Rosario Murillo (1978–?)
	10 בינואר 2007 – מכהן; (18 שנים)
סגנית נשיא ניקרגואה	רוסאריו מורילו
	→ אנריקה בולאניוס
	16 ביוני 1979 – 25 באפריל 1990; (10 שנים)
	→ אנסטסיו סומוסה דביילה ויולטה צ'מורו ←
פרסים והוקרה
	עיטור הידידות (רוסיה) (2015); מסדר סוחבאטאר (1983); הפרס הבין-לאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי; מסדר אוגוסטו ססאר סנדינו; Uatsamonga Order; Order of Honor and Glory First Class; העיטור הלאומי חוסה מרטי; מסדר רובן דריו; מסדר השמש של פרו; מסדר הכבוד והתהילה ;
חתימה

חוסה דניאל אורטגה סבדרה (בספרדית: Daniel Ortega; נולד ב-11 בנובמבר 1945) הוא נשיא ניקרגואה.

ביוגרפיה

אורטגה, יליד לה ליברטד, היה במרבית חייו מנהיג חשוב של החזית הסנדיניסטית. במהפכה עממית ב-1979, שבה פעלו הסאנדיניסטים לצד קבוצות אחרות, הודח הרודן אנסטסיו סומוסה דביילה ויצא לגלות^[1]. אורטגה היה לחבר בממשל הצבאי השולט, ויותר מאוחר התמנה לנשיא ושלט בין השנים 1985 ל-1990^[2]. תקופת כהונתו אופיינה בעוינות של ממשל ארצות הברית למשטרו ובתמיכת ארצות הברית בהתנגדות הצבאית של ארגון הקונטראס^[1]. הוא הנהיג רפורמות סוציאליסטיות רבות בארצו על פי הדגם הקובני והסובייטי והפנה משאבים רבים לצורך הגברת האוריינות במדינה; האינפלציה בניקרגואה עלתה בשנות שלטונו מ-35% ליותר מ-3,000%^[3].

לאחר הפסדו בבחירות ב-1990, המשיך להיות פעיל בפוליטיקה של ניקרגואה ורץ שוב לנשיאות באוקטובר 1996 ובנובמבר 2001, אך הפסיד בשני המקרים^[4]. זאת למרות שניתן את הטון הלוחמני שלו והודה למעשה, כי רעיון הסוציאליזם של תנועתו היה בבחינת "מטרה אוטופית" ושוהא כעת שהוא מקבל את מודל השוק החופשי^[5].

לקראת הבחירות של 2006 יצר אורטגה ברית עם נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס ששלח דשן ונפט מוזל אותו חילק אורטגה לאיכרים עניים^[6].

בבחירות של 2006 רץ שוב מטעמם של הסאנדיניסטים וזכה בנשיאות ללא צורך בסיבוב שני (הוא זכה בכ-38% מהקולות), לאחר שגבר על יריבו העיקרי, המועמד הבולט של גוש המרכז-ימין, אדוארדו מונטאלגרה, ועל מספר מועמדים מטעם מפלגות קטנות^[7]. יריביו, ובהם יוצאי המפלגה הסאנדינסטית כגון הרטי לוויטס, האשימו את אורטגה בפופוליזם ובשחיתות, וניצחונו בבחירות 2006 מוסבר במידה רבה מאכזבתו של הציבור מן המדיניות הכלכלית של הימין, ששלט מאז 1990 ולא הצליח לצמצם את העוני והמצוקה במדינה, השנייה בעונייה בחצי הכדור המערבי^[8].

במהלך כהונתו קיבלה המדינה נפט מוזל וסיוע כלכלי בשווי של לפחות 500 מיליון דולר בשנה מנשיא ונצואלה הוגו צ'אווס. אורטגה אף ביקר באיראן מיד לאחר ניצחונו בחירות ואמר כי "המהפכות באיראן וניקרגואה הן כמעט תאומים זהים... שתי המהפכות מקדמות צדק, חירות, הגדרה עצמית והתנגדות לאימפריאליזם". אורטגה יישם כלכלת שוק לה התנגד בעבר, ביצע רפורמות במערכת הרווחה, הפנה תקציבים למלחמה בעוני, סיפק הלוואות נוחות לבעלי עסקים, סייע לחקלאים, הנהיג סובסידיות לשימוש בתחבורה ואף הורה על ביצוע בדיקות ממוגרפיה חינם. בכהונתו הצטמצם אי השוויון הכלכלי, שופרו זכויות עובדים והוגברה נגישותם של האזרחים למערכות החינוך, הבריאות והביטוח הלאומי. אורטגה אף קידם הכשרתן של נשים לפתיחת עסקים זעירים באזורים הכפריים. בנוסף פעל אורטגה לעידוד השקעות זרות בתחומים כגון כריית זהב.

הבחירות המקומיות שהתקיימו ב-2008 היו הראשונות מאז 1990 בהן הוחלט שלא לאפשר השגחה של משקיפים בינלאומיים. ארגונים בינלאומיים שונים ודוברי האופוזיציה דיווחו על הטרדות, איומים, הפחדות שהופנו כנגד מצביעים, ואף על מקרים של אלימות. התוצאות הרשמיות קבעו כי מועמדי המפלגה הסנדיניסטית זכו ב-94 מ-146 המועמדויות. כתוצאה מטענות האופוזיציה על חוסר כשרותן של הבחירות, האיחוד האירופי השהה סיוע בסך 70 מיליון דולר וארצות הברית השהתה סיוע בסך כ-64 מיליון.

בנובמבר 2010 הורה אורטגה לצבא ניקרגואה לפלוש לחצי אי באזור נהר סן חואן, בגבול עם קוסטה ריקה השכנה, והכריז כי זאת טריטוריה השייכת לניקרגואה^[9]. באותה תקופה גם החל לקדם תוכנית של כריית אלטרנטיבה לתעלת פנמה, בסיוע ונצואלה ואיראן^[10]. פרויקט תעלת ניקרגואה אושר ביוני 2013, בעלות מוערכת של כ-40 מיליארד דולר^[11]. את הזיכיון להקמתו והפעלתו למשך 50 שנה קיבלה חברה מהונג קונג^[12]. בדצמבר 2014 נערך טקס תחילת העבודות, אך הפרויקט הוקפא לאחר זמו קצר עקב קשיים פיננסיים של הזכיין^[13].

ב-2009 פסק בית משפט בניקרגואה שנשלט על ידי שופטים סנדיניסטים, כי ההגבלות בחוקת ניקרגואה, האוסרות על מתמודד לרוץ לשתי כהונות רצופות וכמו כן אוסרות על התמודדות על כהונה שלישית כנשיא המדינה, פוגעות בזכויות האדם של אורטגה. בבחירות שהתקיימו ב-6 בנובמבר 2011 ניצח אורטגה את יריביו כבר בסיבוב הראשון כשזכה בכ-63% מהקולות. יריבו העיקרי פאביו גאדיאה זכה בכ-31%. האופוזיציה בניקרגואה ומחלקת המדינה של ארצות הברית טענו כי הבחירות התאפיינו באיומים על אזרחים וכי נמנעה גישתם של מפקחים, בעוד שמפקחים בינלאומיים דיווחו כי אמנם היו אי-סדרים מסוימים, אולם לא הייתה הונאה שיטתית, והחריגות לא שינו את התוצאה^[14].

במרץ 2017, לאחר משא ומתן חשאי שנמשך כשנה, בתיווך של מדינה שלישית ושל מספר אנשים פרטיים הודיע אורטגה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין ניקרגואה^[15]. באוקטובר 2024 ממשלת ניקרגואה הודיעה על ניתוק היחסים בעקבות מלחמת חרבות ברזל^[16].

החלו באביב 2018, הפגנות המחאה בניקרגואה, כשערים שלמות התקוממו נגד משפחת אורטגה. העילה המקורית להפגנות הייתה קיצוצים בתקציבי הרווחה, אך בהמשך הן הפכו למחאה נגד ההתנהלות הלא דמוקרטית של הממשלה והשחיתות של משפחת אורטגה ומקורביהם. הן היו ההפגנות הגדולות ביותר זה עשרות שנים. הן דוכאו באלימות קשה ומעלה מ-500 מפגינים נרצחו^[17]. עד סוף השנה כ-60 אלף בני אדם נמלטו מהמדינה בעקבות המהומות^[18].

בדצמבר 2020 אישרה מפלגת השלטון של אורטגה חוק המסמיך אותו להכריז על כל אדם כ"בוגד" ולאסור עליו להתמודד למשרה ציבורית^[19].

לפני בחירות 2021, הוא דאג שמועמדים שהיו אמורים להתמודד נגדו יעצרו, גרם לסגירת מפלגות האופוזיציה, אסר לקיים כנסי בחירות וגם סגר קלפיות רבות. הוא אף הורה לעצור כמה מוותיקי הסנדיניסטים^[20]^[21]. בנוסף ארגן קמפיין פייק ניוז דיסאינפורמציה ברשתות החברתיות, בעיקר בפייסבוק^[22].

בנובמבר 2021, דניאל אורטגה, נבחר מחדש לכהונה רביעית של חמש שנים עם 75% מהקולות, על פי התוצאות הרשמיות החלקיות הראשונות שפרסמה מועצת הבחירות העליונה.

ממשלו הכניס למעצר בית פעילים פוליטיים ומנהיגי חברה אזרחית, פשט על משרדי תקשורת, הוציא מחוץ לחוק הפגנות רחוב וסגר עשרות ארגונים לא ממשלתיים^[23].

חיים אישיים

מאז שנות השבעים אורטגה נמצא בזוגיות עם רוסאריו מוריו, פעילת המפלגה המתפקדת כסגנית הנשיא מאז 2017^[24]. לזוג תשעה ילדים, שלושה מתוכם נולדו לרוסאריו לפני שפגשה את אורטגה. אחת מילדיה של רוסאריו הזוגיות קודמת, זוילהאמריקה (Zoilamerica) האשימה את אורטגה בהטרדה מינית לאורך כל ילדותה, המשפחה הפנתה לה את הגב והיא הוגלתה לקוסטה ריקה^[25].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דניאל אורטגה בוויקישיתוף

דניאל אורטגה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דניאל אורטגה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
דניאל אורטגה, באתר Discogs (באנגלית)
דניאל אורטגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הניו יורק טיימס, הגיבור העממי של ניקרגואה במסלול המהיר להיהפך לרודן, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2021
Yubelka Mendoza, Maria Abi-Habib, Nicaragua Seizes Universities, Inching Toward Dictatorship, The New York Times, ‏14 בפברואר 2022

הערות שוליים

^ ¹ ² אורטגה והסנדיניסטים, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001
^ יעקב אילון (ניו-יורק), רויטרס (וושינגטון, טאננואה, האוווה), אווטגה הודה בתבוסה, חדשות, 27 בפברואר 1990
^ סוכנויות הידיעות, המפלגה השלטת בניקרגואה טוענת לניצחון, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2001
^ ניצן הורוביץ, ניצחון למנהיג מפלגת השלטון בניקרגואה; תבוסה לאורטגה, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2001
^ ניצן הורוביץ, סיכוי לחזרת הסנדיניסטים לשלטון בניקרגואה, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001
^ ניקרגואה חוזרת לשנות ה-80: שוב זירת התגוששות בין ארה"ב לשמאל, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2006
^ רויטרס, נשיא ניקרגואה לשעבר צפוי לחזור לשלטון לאחר 16 שנים, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2006
^ קתרין ברמר, רויטרס, נשיא ניקרגואה לשעבר צפוי לחזור לשלטון לאחר 16 שנים, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2006
^ שלמה פפירבלט, סכסוך גבולות במרכז אמריקה: כוח צבאי מניקרגואה פלש לקוסטה ריקה השכנה, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010
^ ניו יורק טיימס ושלמה פפירבלט, לאחר חשיפת "הארץ": נשיא ניקרגואה מאשר את פרויקט התעלה שימומן על ידי איראן, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2010
^ אי־פי, ניקרגואה תקים תעלה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, באתר הארץ, 14 ביוני 2013
^ שלמה פפירבלט, ניקרגואה הכריזה על פרויקט ענק שיתחרה בתעלת פנמה, באתר הארץ, 9 ביולי 2014
^ איי.פי, פרויקט כריית תעלת ניקרגואה יוצא לדרך והחקלאים נערכים למאבק, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2014
^ איי.פי, מסתמן: נשיא ניקרגואה אורטגה זכה בכהונה שלישית, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2011
^ ברק רביד, משא ומתן חשאי והבטחות לסיוע: מאחורי הקלעים של חידוש היחסים עם ניקרגואה, באתר הארץ, 30 במרץ 2017
^ אסף רוזנצוייג, ‏ניקרגואה הודיעה: מנתקים את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, באתר ‏מאקו‏, 12 באוקטובר 2024
^ הניו יורק טיימס, תושבי ניקרגואה יצאו למחאה חברתית, והמדינה הידרדרה לכאוס, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2018
^ הניו יורק טיימס, 60 אלף בני אדם נמלטו מהמדינה: נשיא ניקרגואה לא סולח למפגינים, באתר הארץ, 2 בינואר 2019
^ אי־פי, נשיא ניקרגואה שולט ביד ברזל בארצו. חוק חדש מאפשר לו לקבוע מי ירוץ מולו בבחירות, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2020
^ שלמה פפירבלט, נשיא ניקרגואה הורה לעצור את האיש שחילצו מהכלא, באתר הארץ, 15 ביוני 2021
^ "קרובים לדיקטטורה": ערב הבחירות, נשיא ניקרגואה על סף מחיקת האופוזיציה, באתר הארץ, 9 ביוני 2021
^ שלמה פפירבלט, מהיכן מנהל נשיא ניקרגואה את "חוות הטרולים" שלו?, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2021
^ הניו יורק טיימס, הכנסיות נהפכו לאופוזיציה היחידה בניקרגואה, והנשיא הכריז מלחמה עליהן, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2022
^ הניו יורק טיימס, משפחה אחת הפכה מדינה לאחוזתה הפרטית. הפגנה נגדה לא באה בחשבון, באתר הארץ, 21 בינואר 2020
^ שלמה פפירבלט, רעייתו של הנשיא דניאל אורטגה, היא האיש החזק בניקרגואה, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2010

הקודם: חונטה לשיקום לאומי	נשיא ניקרגואה 1985 - 1990	הבא: ויולטה דה באריוס צ'מורו

הקודם: אנריקה בולאניוס	נשיא ניקרגואה 2007 -	הבא: (נוכחי)

[הארץ-1] ¹ ² אורטגה והסנדיניסטים, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001

[2] יעקב אילון (ניו-יורק), רויטרס (וושינגטון, טאננואה, האוווה), אווטגה הודה בתבוסה, חדשות, 27 בפברואר 1990

[3] סוכנויות הידיעות, המפלגה השלטת בניקרגואה טוענת לניצחון, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2001

[4] ניצן הורוביץ, ניצחון למנהיג מפלגת השלטון בניקרגואה; תבוסה לאורטגה, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2001

[5] ניצן הורוביץ, סיכוי לחזרת הסנדיניסטים לשלטון בניקרגואה, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2001

[6] ניקרגואה חוזרת לשנות ה-80: שוב זירת התגוששות בין ארה"ב לשמאל, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2006

[7] רויטרס, נשיא ניקרגואה לשעבר צפוי לחזור לשלטון לאחר 16 שנים, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2006

[8] קתרין ברמר, רויטרס, נשיא ניקרגואה לשעבר צפוי לחזור לשלטון לאחר 16 שנים, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2006

[9] שלמה פפירבלט, סכסוך גבולות במרכז אמריקה: כוח צבאי מניקרגואה פלש לקוסטה ריקה השכנה, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010

[10] ניו יורק טיימס ושלמה פפירבלט, לאחר חשיפת "הארץ": נשיא ניקרגואה מאשר את פרויקט התעלה שימומן על ידי איראן, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2010

[11] אי־פי, ניקרגואה תקים תעלה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, באתר הארץ, 14 ביוני 2013

[12] שלמה פפירבלט, ניקרגואה הכריזה על פרויקט ענק שיתחרה בתעלת פנמה, באתר הארץ, 9 ביולי 2014

[13] איי.פי, פרויקט כריית תעלת ניקרגואה יוצא לדרך והחקלאים נערכים למאבק, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2014

[14] איי.פי, מסתמן: נשיא ניקרגואה אורטגה זכה בכהונה שלישית, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2011

[15] ברק רביד, משא ומתן חשאי והבטחות לסיוע: מאחורי הקלעים של חידוש היחסים עם ניקרגואה, באתר הארץ, 30 במרץ 2017

[16] אסף רוזנצוייג, ‏ניקרגואה הודיעה: מנתקים את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, באתר ‏מאקו‏, 12 באוקטובר 2024

[17] הניו יורק טיימס, תושבי ניקרגואה יצאו למחאה חברתית, והמדינה הידרדרה לכאוס, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2018

[18] הניו יורק טיימס, 60 אלף בני אדם נמלטו מהמדינה: נשיא ניקרגואה לא סולח למפגינים, באתר הארץ, 2 בינואר 2019

[19] אי־פי, נשיא ניקרגואה שולט ביד ברזל בארצו. חוק חדש מאפשר לו לקבוע מי ירוץ מולו בבחירות, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2020

[20] שלמה פפירבלט, נשיא ניקרגואה הורה לעצור את האיש שחילצו מהכלא, באתר הארץ, 15 ביוני 2021

[21] "קרובים לדיקטטורה": ערב הבחירות, נשיא ניקרגואה על סף מחיקת האופוזיציה, באתר הארץ, 9 ביוני 2021

[22] שלמה פפירבלט, מהיכן מנהל נשיא ניקרגואה את "חוות הטרולים" שלו?, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2021

[23] הניו יורק טיימס, הכנסיות נהפכו לאופוזיציה היחידה בניקרגואה, והנשיא הכריז מלחמה עליהן, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2022

[24] הניו יורק טיימס, משפחה אחת הפכה מדינה לאחוזתה הפרטית. הפגנה נגדה לא באה בחשבון, באתר הארץ, 21 בינואר 2020

[25] שלמה פפירבלט, רעייתו של הנשיא דניאל אורטגה, היא האיש החזק בניקרגואה, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2010

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]