גמר גביע אירופה וליגת האלופות

גמר גביע אירופה וליגת האלופות

ענף	כדורגל
תאריך ייסוד	1956
ארגון מפעיל	אופ"א
מספר מתמודדים	2
יבשת	אירופה
זוכה	ריאל מדריד
הכי הרבה זכיות	ריאל מדריד (15)

גביע אירופה בכדורגל (כיום ליגת האלופות) הוא טורניר כדורגל עונתי שנוסד ב-1956. הליגה פתוחה לכל האלופות של הליגות הכלולות באופ"א (למעט ליכטנשטיין שלה אין ליגה), וכן לקבוצות שסיימו במקום השני עד הרביעי בליגות הבכירות. לפני עונת 1992/1993 נקרא הטורניר בשם "גביע אירופה". בשנים הראשונות לקיומו רק האלופות יכלו להתחרות בו, אך ב-1997 הותר גם לקבוצות שסיימו במקום השני. ריאל מדריד זכתה בגמר הראשון של הטורניר.

אם קבוצה מנצחת בשלושה משחקי גמר רצופים, או חמישה בסך הכל, היא רשאית לשמור ברשותה את הגביע כך שמתחילים בהכנתו של גביע חדש. נכון ל-2022 שש קבוצות הגיעו להישג זה: ריאל מדריד, אייאקס אמסטרדם, באיירן מינכן, מילאן, ליברפול וברצלונה.

ריאל מדריד זכתה בטורניר חמש עשרה פעמים מאז היווסדו, והיא הקבוצה שעשתה זאת הכי הרבה פעמים. היא זכתה גם בין 1956 ל-1960, ובכך קבעה שיא של חמש זכיות רצופות. יובנטוס היא הקבוצה שהפסידה בגמר הכי הרבה פעמים (7).

היסטוריה

ראשית הטורניר

גביע האלופות הרשמי הראשון התרחש בעונת 1955/1956 כאשר 16 קבוצות השתתפו בו ונחשבות למייסדות הטורניר: מילאן (איטליה), AGF אורהוס (דנמרק), אנדרלכט (בלגיה), יורגודן (שוודיה), גוורדיה ורשה (פולין), היברניאן (סקוטלנד), פרטיזן (יוגוסלביה), פ.ס.וו. איינדהובן (הולנד), ראפיד וינה (אוסטריה), ריאל מדריד (ספרד), רוט-וייס אסן (גרמניה המערבית), פ.צ. זארבריקן (חבל הסאר), סרבט (שווייץ), ספורטינג ליסבון (פורטוגל), סטאד ריימס (צרפת) ו-וורוס לובוגו (הונגריה). משחק ליגת האלופות הראשון התקיים ב-4 בספטמבר 1955, והסתיים בתיקו 3-3 בין ספורטינג ליסבון לפרטיזן, הגול הראשון בהיסטוריה של הטורניר הובקע על ידי ז'ואאו בפטיסטה מרטינס לזכות ספורטינג. גמר הבכורה של הטורניר התקיים בפארק דה פראנס בין סטאד ריימס לריאל מדריד, והסתיים בניצחונה של ריאל מדריד שחזרה מפיגור ל-4-3, הודות לשערים של אלפרדו די סטפנו, מרקוס אלונסו (מרקיטוס), והקטור ריאל (צמד).

ריאל מדריד הצליחה להגן על התואר גם בעונה לאחר מכן בביתה, סנטיאגו ברנבאו, כשניצחה את פיורנטינה בגמר. לאחר מחצית ללא שערים, מדריד הבקיעה פעמיים ב-6 דקות, ניצחה את המשחק וזכתה בגביע השני שלה. ב-1958 לא הצליחה מילאן לנצח אף על פי שהובילה פעמיים במהלך המשחק, אך ריאל מדריד חזרה פעמיים למשחק, והגמר שנערך באצטדיון הייזל, המשיך להארכה, שם הכריע את המשחק שערו של פרנסיסקו חנטו, וריאל זכתה בתואר השלישי ברציפות שלה.

עונה לאחר מכן בעונת 1958/1959 היה שחזור של הגמר מעונת הבכורה כאשר ריאל מדריד פגשה את סטאד ריימס בגמר פעם נוספת וניצחה 2-0 בנקרשטדיון שבגרמניה, וזכתה בגביע הרביעי ברציפות.

קבוצת איינטרכט פרנקפורט הייתה הקבוצה הלא-לטינית הראשונה שהגיעה לגמר גביע האלופות ב-1960 שנערך בהאמפדן פארק, אך הובסה 7-3 בידי ריאל מדריד שזכתה בפעם החמישית ברציפות (שיא שלא נשבר עד היום) במשחק הגמר שקבע שיא של מספר השערים שנכבשו למשחק בגמר הטורניר, כאשר פרנץ פושקש מבקיע רביעייה מרשימה, ואלפרדו די-סטפנו מבקיע שלישייה. משחק זה שודר ב-BBC ובתחנות טלוויזיה אירופיות אחרות, וצפו בו 135,000 אנשים.

מנצ'סטר יונייטד הייתה באחת התקופות הטובות בתולדותיה, אז כונו שחקניה "תינוקות באזבי", בזמן הקמת המפעל, וזכתה בשתי אליפויות ליגה והעפילה לגמר הטורניר ולגמר גביע ה-FA ב-1957. יונייטד נחשבה אז כאחת המועמדות ליטול מריאל את תוארה. בדרך חזרה ממשחק הגומלין של רבע הגמר מול הכוכב האדום בלגרד, שבעקבותיו העפילה יונייטד לחצי הגמר, המטוס שנשא את השחקנים והצוות המלווה התרסק בשדה תעופה במינכן. האסון האווירי במינכן גבה את חייהם של שמונה שחקנים, ובכך מנע מיונייטד להוות יריב משמעותי לדומיננטיות של ריאל.

השליטה המוחלטת של ריאל מדריד במפעל, הסתיימה בעונת 1960/1961, כאשר היריבה המרה ברצלונה הדיחה אותה כבר בסיבוב הראשון. ברצלונה עצמה הפסידה לבנפיקה ליסבון 3-2 בגמר שנערך באצטדיון ונקדורף. עונה לאחר מכן בגמר הטורניר, הצליחה בנפיקה לנצח את ריאל מדריד 5-3 באצטדיון האולימפי באמסטרדם, ולזכות בתואר בפעם השנייה ברצף. בנפיקה שהגיע לגמר בפעם השלישית ברצף בעונת 1962/1963, הצליחה להבקיע במשחק הגמר שנערך באצטדיון ומבלי ולהוביל משערו של אאוזביו, אך הכוכב הברזילאי-איטלקי ז'וזה אלטפיני כבש צמד ונתן את הגביע בפעם הראשונה בהיסטוריה למילאן האיטלקית, כאשר הוא יוצא מתחומי חצי האי האיברי בפעם הראשונה.

אינטר מילאנו שראתה את יריבתה המרה זוכה עונה לפני כן, הצליחה להגיע לגמר הטורניר בעונת 1963/1964, וניצחה את ריאל מדריד 3-1 באצטדיון ארנסט האפל. הגביע נשאר בעיר מילאנו בפעם השלישית ברצף אחרי שבגמר 1965, ניצחה אינטר את בנפיקה 1-0 באצטדיונה הביתי, הסן סירו. עונה לאחר מכן ריאל הצליחה להדיח את אינטר בחצי הגמר של 1966, וזכתה בטורניר בפעם השישית לאחר שגברה על פרטיזן בלגרד באצטדיון הייזל שבבריסל. פרנסיסקו חנטו הוא השחקן היחיד מריאל שזכה בכל ששת הטורנירים.

סלטיק הייתה לקבוצה הבריטית והצפון אירופית הראשונה שזכתה בטורניר, לאחר שגברה על אינטר בתוצאה 2-1 בגמר שנערך בליסבון, ושחקניה באותה תקופה כונו "האריות מליסבון". סלטיק היא הקבוצה היחידה שזכתה בטורניר כאשר כל שחקניה נולדו באזור הסמוך לאצטדיון שלה.

עשר שנים לאחר האסון במינכן הייתה מנצ'סטר יונייטד לקבוצה האנגלית הראשונה שמנצחת בגמר, לאחר שגברה על בנפיקה 4-1 לאחר הארכה במשחק שנערך באצטדיון ומבלי. מאט באזבי, מאמן היונייטד בזמן האסון, שרד למרות הפציעות הקשות שספג והיה המאמן של הקבוצה גם בגמר זה, בנוסף לשני ניצולים אחרים - בובי צ'רלטון (שהבקיע שני שערים בגמר) וביל פולקס. בנפיקה הייתה קרובה לנצח במשחק, אך אאוזביו החמיץ בעיטה לשער בשניות האחרון לזמן הרגיל של המשחק.

שלוש זוכות ואסון הייזל

בעשור שלאחר זכיית היונייטד רק שלוש קבוצות זכו בטורניר, כל אחת שלוש פעמים, והעפילו באופן קבוע לשלבים המתקדמים. הקבוצה הראשונה שעשתה זאת הייתה אייאקס אמסטרדם ההולנדית, שהפסידה למילאן בגמר של 1969. לאחר הזכייה של פיינורד ב-1970 הצליחה אייאקס לזכות בשלוש אליפויות רצופות (ניצחונות על פנאתינאיקוס, אינטר ויובנטוס) כשהיא משחקת בסגנון הטוטאל פוטבול בהנהגתם של יוהאן קרויף, רוד קרול, יוהאן ניסקנס, ארי האן ופיט קייזר.

כל אחד מהשחקנים הללו היה יכול לשחק במגוון עמדות ותפקידים, כולל חילופים בין חלוצים למגנים. שיטת המשחק הזו פותחה על ידי רינוס מיכלס ושופרה על ידי סטפן קובץ', ועד לעזיבתו של קרויף לברצלונה ב-1973 נראה היה כי לא ניתן לגבור על אייאקס שהשתמשה בה. ב-20 השנים שלאחר מכן לא זכתה אייאקס להצלחות רבות בטורניר.

באיירן מינכן הייתה הקבוצה הבאה שזכתה בטורניר, ועשתה זאת שלוש פעמים ברציפות בין 1974 ל-1976. מנהיג הקבוצה באותה תקופה היה פרנץ בקנבאואר, ולצידו שיחקו ספ מאייר, גרד מילר, אולי הנס ופול ברייטנר. באיירן הוסיפה שינויים משל עצמה לטוטאל פוטבול ההולנדי. היא גברה על אתלטיקו מדריד במשחק חוזר ב-1974, על לידס יונייטד במשחק מתוח בפארק דה פראנס ב-1975, ועל איי אס סנט אטיין במשחק שנערך בגלאזגו ב-1976. באיירן לא הצליחה לשחזר את הצלחתה לאחר הגמר בסקוטלנד, ולא זכתה בתואר במשך עשרים וחמש שנים.

בשנת 1977 זכתה ליברפול לראשונה בתולדותיה, ופתחה ברצף של שש זכיות אנגליות רצופות בגביע, ושבע זכיות מתוך שמונה אפשריות. היא גברה על בורוסיה מנשנגלדבך בתוצאה 3-1 ברומא, וב-1978 הייתה לקבוצה הבריטית הראשונה שזוכה בגביע פעמיים ברציפות, לאחר שגברה על קלאב ברוז' הבלגית במשחק שנערך בומבלי.

ליברפול הודחה בסיבוב הראשון של הטורניר ב-1979, ובמקומה זכתה בתואר נוטינגהאם פורסט לאחר ניצחון בגמר במינכן על מאלמה השוודית, ובהדרכתו של המאמן הידוע בריאן קלאף. כעבור שנה היא ניצחה את המבורג בסנטיאגו ברנבאו, ובכך הפכה לזוכה היחידה בטורניר עם יותר ניצחונות בו מאשר אליפויות בליגה המקומית.

ליברפול הצליחה להעפיל לגמר של 1981, שנערך בפריז, וגברה בו על ריאל מדריד בתוצאה 1-0. כעבור שנה זכתה בגביע אסטון וילה, לאחר שגברה בגמר ברוטרדאם על באיירן מינכן. המבורג הצליחה לזכות בגביע בשנה שלאחר מכן בעקבות ניצחון על יובנטוס, ולמנוע זכייה אנגלית בתואר לראשונה מזה שבע שנים.

ליברפול חזרה וזכתה בתואר ב-1984 לאחר ניצחון על רומא, והייתה לקבוצה הראשונה מאז ריאל מדריד בשנות ה-50 שזוכה בגביע ארבע פעמים. משחק זה זכור בשל התנהגותו של השוער ברוס גרובלאר מליברפול, שעשה מחוות גופניות מלגלגות לכיוונם של שחקני רומא לפני שבעטו לעברו את הכדור. היא הצליחה להעפיל לגמר גם בשנה שלאחר מכן, אך הפסידה בתוצאה 0-1 ליובנטוס (משער בפנדל של פלאטיני) במשחק שזכור בגלל מותם של 39 אוהדי יובנטוס באצטדיון הייזל.

בעקבות אסון הייזל הוחלט להשעות את כל הקבוצות האנגליות מתחרויות אירופיות למשך חמש שנים, ואילו על ליברפול, שאוהדיה נתפסו כאחראים לאסון, הוטלה השעיה של שנה נוספת. ההשעיה פגעה רבות בהצלחתן של קבוצות הכדורגל האנגלי, שנאבקו להותיר את חותמן לאחר ששבו מההשעיה. רק כעבור 14 שנים מהאסון הצליחה קבוצה אנגלית לשוב ולזכות בתואר.

לאחר האסון

הרחקת הקבוצות האנגליות גרמה לסיום תקופת הדומיננטיות שלהן בטורניר. בשלוש השנים שלאחר האסון זכו בטורניר שלוש קבוצות חדשות: סטיאווה בוקרשט ב-1986 (עם ניצחון על ברצלונה בגמר), פורטו ב-1987 (עם ניצחון 2:1 על באיירן מינכן אחרי שפיגרה 1:0) ופ.ס.וו. איינדהובן ב-1988.

מילאן הצליחה לזכות בתואר ב-1989, והגנה על זכייתה בשנה שלאחר מכן. הזכיות הללו ידועות בזכות משחקם של שלושת ההולנדים מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד. ב-1991 החמיצה מילאן את ההזדמנות לזכות בגביע שלישי ברציפות, והפסידה לכוכב האדום בלגרד שגברה על מרסיי בדו-קרב פנדלים לאחר שהגמר ביניהן הסתיים בתיקו 0-0. הגמר של 1991 היה היחיד בשנים 1989 עד 1998 שבו לא נטלה חלק קבוצה איטלקית. האיסור על הקבוצות האנגליות כבר לא היה בתוקף עם תחילת עונת 1990/1991, אך ליברפול (שזכתה באליפות אנגליה) לא הייתה יכולה להשתתף בטורניר כיוון שעליה הוטל עונש של שנה נוספת.

הקבוצות האנגליות חזרו לטורניר ב-1991, לאחר שחזרו להשתתף בעונה שלפני כן בטורנירים אחרים (מנצ'סטר יונייטד זכתה בגביע המחזיקות). אולם, הן לא זכו להצלחה רבה בחמש השנים שלאחר תום ההשעיה בגלל "חוק שלושת הזרים" שמנע מהן לשתף את שחקניהן הטובים ביותר.

קבוצות הסרייה א' האיטלקית העפילו לשבעה גמרים רצופים, אך ניצחו רק ב-2. בגמר של 1992, שנערך בוומבלי, גברה ברצלונה של המאמן יוהאן קרויף על סמפדוריה משער של רונאלד קומאן בהארכה, אחרי 0:0 בסיום 90 דקות.

לפני עונת 1992/1993 שונה שם המפעל ל"ליגת האלופות". מרסיי ניצחה בגמר של 1993 את מילאן, בתוצאה של 1:0, אך הושעתה מהמפעל בשנה שלאחר מכן לאור שערוריית שחיתות, כיוון שאליפות צרפת נשללה ממנה לאחר שהתברר כי טאפי ביצע עבירות בספרי החשבונות שלה. מרסיי היא הקבוצה הצרפתית היחידה (נכון ל-2017) שזכתה בטורניר.

ב-1994 גברה מילאן על ברצלונה בתוצאה 4 - 0, וזאת אף על פי שלפני המשחק נחשבה כבעלת סיכויים נמוכים לנצח בגלל היעדרם של שחקני מפתח בהגנה. מרסל דסאי, מגן מילאן, שיחק במרסיי כשזו גברה על הקבוצה האיטלקית ובכך קבע שני תקדימים: הוא היה השחקן הראשון שזוכה בתואר במשך שנתיים רצופות עם שתי קבוצות שונות, והוא היה גם השחקן הראשון שמנצח עם קבוצה אחת, עובר לקבוצה השנייה ואז מנצח גם איתה.

מילאן העפילה גם לגמר שלישי ברציפות ב-1995, אך הפסידה בתוצאה 0 - 1 לאייאקס אמסטרדם ששיחקה עם החלוץ בן ה-19 פטריק קלייברט. היה זה הניצחון הראשון של הקבוצה ההולנדית מאז 1973, אז ניצחה בשלושה גמרים ברציפות, וחלק משמעותי מהסגל שהוביל את אייאקס לניצחון בגמר שיחק גם במדי נבחרת הולנד. אייאקס העפילה גם לגמר של 1996, אך הפסידה ליובנטוס בדו-קרב פנדלים אחרי 1:1 בסיום 90 דקות.

לאחר קבלת חוק בוסמן

בתקופה זו נאלץ עולם הכדורגל להסתגל לשינויים הרדיקליים שנכנסו לתוקף בגלל חוק בוסמן, שלפיו שחקנים לאחר תום חוזה רשאים לעבור לקבוצות אחרות ללא צורך לשלם סכום העברה תמורת כרטיס השחקן שלהם. המשמעות המרכזית של החוק עבור קבוצות ליגת האלופות הייתה ביטול מכסת השחקנים הזרים ממדינות האיחוד האירופי, כיוון שהם לא נחשבו יותר לזרים ויכלו לשחק בחופשיות בכל אחת ממדינות האיחוד.

בורוסיה דורטמונד תחת אימונו של המאמן אוטמר היצפלד זכתה בגביע היחיד בתולדותיה ב-1997 לאחר שניצחה את מנצ'סטר יונייטד בחצי הגמר ואת האלופה המכהנת יובנטוס בגמר בתוצאה של 3:1, וזאת אף על פי שנחשבה כבעלת סיכויים נמוכים לנצח בגמר.

כעבור שנה החליטה אופ"א לאפשר גם לקבוצות שסיימו במקום השני בליגה שלהן להתחרות בטורניר. הבסיס להחלטה זו היה הרצון לכלול קבוצות בכירות נוספות ובכך להגביר את הפופולריות של הטורניר. למרות השינוי הייתה זו ריאל מדריד, אלופת ספרד, שזכתה בגביע ראשון מאז 1966 לאחר שניצחה את יובנטוס שהעפילה לגמר שלישי ברציפות.

עונת 1998/1999 זכורה בתור עונת ה"טרבל" של מנצ'סטר יונייטד. יונייטד סיימה ללא הפסד את משחקי הבית המוקדם שכלל את ברצלונה ובאיירן מינכן, ואז הדיחה את האיטלקיות אינטר ויובנטוס. לפני הגמר זכתה היונייטד באליפות הפרמייר ליג ובגביע ה-FA. הקפטן רוי קין היה מושעה מהגמר, והחליף אותו השוער הדני פטר שמייכל ששיחק את משחקו האחרון בקבוצה.

באיירן מינכן, יריבת יונייטד, הייתה מועמדת גם כן לזכייה בטרבל והצליחה להוביל במשחק כבר לאחר שש דקות בעקבות שער של מריו באסלר. נראה היה כי באיירן תנצח במשחק, וכאשר השופט פיירלואיג'י קולינה הורה על תוספת זמן של שלוש דקות כל השחקנים (כולל שמייכל) נעו לעבר רחבת העונשין של באיירן לפני שדייוויד בקהאם בעט את בעיטת הקרן. מהלך זה הוכיח את עצמו לאחר שהמחליף טדי שרינגהאם הצליח להבקיע את שער השוויון. כדקה לאחר מכן בעט בקהאם קרן נוספת, שבאמצעותה בישל שרינגהאם את שער הניצחון לאולה גונאר סולשייר הנורווגי. אלכס פרגוסון, מאמן היונייטד, אמר בראיון שלאחר המשחק "כדורגל, לעזאזל", בציטוט שמסמל את אותו הגמר. הייתה זו זכייתה הראשונה של יונייטד מאז 1968, והראשונה של קבוצה אנגלית מאז ליברפול ב-1984.

שנות ה-2000

בעונת 1999/2000 הוכנסו הקלות חדשות בתנאי הכניסה לליגת האלופות, כאשר שלוש הליגות הראשונות בדירוג אופ"א (לה ליגה הספרדית, סרייה א' האיטלקית והבונדסליגה הגרמנית) שלחו ארבע נציגות כל אחת, ואילו שלוש הבאות בדירוג (הפרמייר ליג האנגלית, ליגה 1 הצרפתית וליגת העל ההולנדית) שלחו שלוש נציגות כל אחת.

בעונה זו חזרו הקבוצות הספרדיות לשלבים המתקדמים של הטורניר. לליגה הספרדית היו שלוש נציגות בחצי הגמר (ריאל מדריד, ברצלונה וולנסיה). הגמר בין ריאל מדריד לוולנסיה היה הראשון בהיסטוריה של הטורניר שבו שיחקו שתי קבוצות מאותה מדינה. בדרך לגמר הדיחה ריאל את האלופה מנצ'סטר יונייטד ברבע הגמר ואת סגניתה באיירן מינכן בחצי הגמר. בגמר עצמו ניצחה ריאל בתוצאה 3 - 0.

ולנסיה העפילה לגמר שני ברציפות והפסידה גם בו, הפעם לבאיירן מינכן שהדיחה את האלופה ריאל מדריד בחצי הגמר. המשחק הסתיים בתיקו 1 - 1, ודו-קרב הפנדלים בתוצאה 5 - 4 לטובת הגרמנים. בזכות הניצחון היה אוטמאר היצפלד מבאיירן למאמן הראשון שזוכה בטורניר עם שתי קבוצות, לאחר שב-1997 עשה זאת עם בורוסיה דורטמונד.

ריאל התמודדה בגמר של 2002 מול באייר לברקוזן, שהייתה הקבוצה הראשונה שמעפילה לגמר מבלי לזכות קודם לכן באליפות מקומית. הנהלת ריאל הנהיגה באותה תקופה מדיניות של החתמת כוכב כדורגל ("גלקטיקו") בכל שנה, ובאותה עונה היה זה זינדין זידאן שעבר לשורותיה תמורת 71 מיליון לירות שטרלינג. זידאן הגשים את הציפיות שתלו בו והוביל את ריאל לניצחון 2 - 1 ולזכייה תשיעית בתואר, לאחר ניצחון בחצי הגמר על ברצלונה. ספרד שוב נהנתה מדומיננטיות בחצי הגמר בפעם השלישית ברציפות, וזכייתה של ריאל הייתה השלישית בתוך חמש עונות.

הקבוצות האיטלקיות שבו לשלבים המתקדמים של הטורניר בעונה שלאחר מכן, וזאת ששפל המדרגה מבחינתן היה אפס נציגות ברבע הגמר של 2002. בגמר של 2003, שנערך באולד טראפורד במנצ'סטר, גברה מילאן על יובנטוס בתוצאה 3 - 2 בדו-קרב פנדלים, לאחר 0 - 0 בתום תשעים הדקות. ניצחון זה היה סמלי עבור הקפטן המנצח פאולו מלדיני, שהניף את הגביע 40 שנים בדיוק לאחר שאביו צ'זארה הניף את הגביע בלונדון. קלארנס סיידורף זכה בטורניר בפעם השלישית, לאחר שקודם לכן עשה זאת עם אייאקס (1995) וריאל מדריד (1998).

בגמר של 2004 גברה פורטו על מונקו בתוצאה 3 - 0. שתי הקבוצות לא היו מועמדות כלל להעפלה לגמר, ובדרך הצליחו להדיח את מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד וצ'לסי. עונה אחת לפני הזכייה הצליחה פורטו לזכות בגביע אופ"א. הרוסי דמיטרי אלניצ'ב היה לשחקן השלישי (מלבד רונאלד קומאן ורונאלדו) שהבקיע בשני גמרים אירופיים שונים ברציפות, ואילו ויטור באיה היה לשחקן העשירי שזוכה בכל שלושת התארים האירופיים האפשריים.

ליברפול של המאמן רפא בניטז העפילה לגמר של 2005, לראשונה מאז אסון הייזל ב-1985. יריבתה מילאן העפילה לגמר שני בתוך שלוש שנים. במחצית הראשונה של המשחק הובילה מילאן בתוצאה 3 - 0 משער של מלדיני ושניים של הרנן קרספו, אך במחצית השנייה השוותה ליברפול משערים של סטיבן ג'רארד, ולדימיר שמיצר וצ'אבי אלונסו, ובכך כפתה הארכה. בזמן ההארכה הציל השוער הפולני דודק שני שערים מרגליו של אנדריי שבצ'נקו, ובדו-קרב הפנדלים שנערך בסיום ההארכה הציל שני פנדלים שבזכותם ניצחה ליברפול. ליברפול סיימה באותה עונה רק במקום החמישי שלא מקנה מקום בטורניר, אך בעקבות פסיקה מיוחדת של אופ"א נקבע כי הזוכה בטורניר תשתתף בו בשנה שלאחר מכן בכל מקרה.

בחצי הגמר של 2006 התמודדו ויאריאל, ארסנל, מילאן וברצלונה. ארסנל גברה על ויאריאל 1 - 0 בהייבורי, ובמשחק הגומלין בספרד הצליחה להשיג תיקו 0 - 0 שבזכותו העפילה לגמר ראשון בתולדותיה. בחצי הגמר השני הדיחה ברצלונה את מילאן. בגמר, שנערך ב-17 במאי בסטאד דה פראנס, הפך ינס להמן מארסנל לשחקן הראשון אי פעם שמורחק בכרטיס אדום לאחר שהכשיל את סמואל אטו מחוץ לרחבת העונשין, אם כי החלטה זו הייתה שנויה במחלוקת כיוון שהוא כבר לא החזיק בכדור ברגליו. למרות זאת הצליחה ארסנל לעלות ליתרון משער של סול קמפבל בדקה ה-37 לאחר הגהת כדור חופשי של תיירי הנרי, והצליחה להחזיק בו לאורך רוב המחצית השנייה. אטו השווה בדקה ה-76 מבישול של המחליף הנריק לארסון. חמש דקות לאחר מכן מסר שוב הנריק לארסון את הכדור לז'וליאנו בלטי, שהכניע את השוער המחליף של ארסנל מנואל אלמוניה והעניק את הניצחון לברצלונה.

ב-23 במאי 2007 נערך משחק הגמר בין ליברפול למילאן, בפעם השנייה בתוך שלוש שנים. מילאן ניצחה בתוצאה 2 - 1 מצמד של פיליפו אינזאגי, וליברפול הצליחה רק לצמק בדקה ה-89 משער של דירק קויט. בדרך לגמר הדיחה ליברפול את איינדהובן ברבע הגמר ואת צ'לסי בחצי הגמר. מילאן הדיחה ברבע הגמר את באיירן מינכן, ובחצי הגמר את מנצ'סטר יונייטד (עם הפסד באולד טראפורד 3:2 כשבדקה ה-5 פיגרה 1:0 משער עצמי של שוערה של מילאן דידה ואחר כך הובילה 2:1 מצמד של קאקא (22, 37) ואז צמד של וויין רוני (68, 89) קבע את תוצאת המשחק, אך מילאן החזירה עם 3:0 ענק בסן סירו) שנחשבה אז כמועמדת המובילה לזכייה בתואר.

בגמר של 2008, שנערך באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה, התמודדו צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד. היה זה הגמר הראשון בתולדות הטורניר שבו התמודדו שתי קבוצות אנגליות. יונייטד הובילה במחצית הראשונה משער של כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה-26. סדרה של טעויות בהגנת היונייטד אפשרה לפרנק למפארד להשוות את תוצאת המשחק בדקה האחרונה של המחצית. אף על פי ששתי הקבוצות הגיעו להזדמנויות אחדות במחצית השנייה התוצאה נותרה 1 - 1, ובסופו של דבר המשחק עבר להכרעה בדו-קרב פנדלים. שתי הקבוצות הבקיעו את שתי הבעיטות הראשונות, אך הבעיטה של כריסטיאנו רונאלדו נעצרה על ידי פטר צ'ך. אולם, הקפטן ג'ון טרי החמיץ את הבעיטה שלו ואת ההזדמנות לנצח עבור צ'לסי את המשחק. בסיבוב הבעיטות השני הבקיע ראיין גיגס, ואילו אדווין ואן דר סאר מנע מניקולא אנלקה להבקיע ובכך הבטיח את זכייתה של יונייטד בפעם השלישית.

ב-27 במאי 2009 נערך בסטאדיו אולימפיקו שברומא משחק הגמר בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד, שקודם לכן זכו בדאבל במדינתן. ברצלונה עלתה ליתרון של 1 - 0 משער של סמואל אטו במחצית הראשונה לאחר בישול של אנדרס אינייסטה, ובמחצית השנייה בישל צ'אבי לליונל מסי את השער השני והאחרון במשחק. בכך הייתה ברצלונה לקבוצה הספרדית הראשונה שמשלימה זכייה בכל שלושת התארים הבכירים באותה עונה (טרבל). ז'וזפ גוארדיולה, מאמן ברצלונה, היה למאמן הצעיר ביותר שזוכה בטורניר. ב-22 במאי 2010 נערך גמר ליגת האלופות באצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד בין אינטר מילאנו האיטלקית ובאיירן מינכן הגרמנית, שהסתיים בניצחון 2 - 0 לטובת אינטר מצמד של הארגנטיני דייגו מיליטו. אינטר השלימה זכייה בטרבל בסיכום עונת 2009/2010, והייתה לקבוצה השנייה ברציפות שעושה זאת בליגת האלופות. ב-26 במאי 2011 נפגשו באצטדיון ומבלי שבלונדון ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. ברצלונה ניצחה 3 - 1 משערים של פדרו רודריגס, ליונל מסי ודויד וייה, אל מול שער שוויון זמני של ויין רוני, ובכך השלימה זכייה שנייה בגביע בתוך שלוש שנים ושלישית בתוך שש שנים.

ב-19 במאי 2012 נערך באליאנץ ארנה שבמינכן משחק הגמר של עונת 2011/2012 בליגת האלופות בין באיירן מינכן לצ'לסי. במשחק עצמו עלתה באיירן ליתרון בדקה ה-83 מנגיחה של תומאס מילר, אך כעבור חמש דקות איזנה צ'לסי את התוצאה מנגיחה של דידייה דרוגבה וכפתה הארכה שהסתיימה ללא שערים. במהלך ההארכה החטיא שחקנה של באיירן, אריאן רובן, בעיטת עונשין. בתום דו-קרב בעיטות עונשין, גברה צ'לסי על באיירן בתוצאה 3 - 4, וזכתה לראשונה בתולדותיה בתואר.

לגמר של עונת 2012/2013 העפילו בורוסיה דורטמונד ובאיירן מינכן לאחר שגברו בשלב חצי הגמר על ריאל מדריד וברצלונה בהתאמה. באיירן מינכן עלתה ראשונה ליתרון משערו של מריו מנדז'וקיץ', דורטמונד השוותה כעבור 8 דקות מבעיטת פנדל של אילקאי גונדוגאן שהספיק רק עד לדקה ה-89 בה אריאן רובן קשרה ההולנדי של באיירן מינכן כבש את שער הניצחון. באיירן השיגה ניצחון בתוצאה 2:1 והניפה את הגביע בוומבלי לראשונה מ-2001.

גמר ליגת האלופות ב-2014 נערך באצטדיון האור בליסבון בין ריאל מדריד לאתלטיקו מדריד, והיה זה הגמר הראשון בו נפגשו שתי קבוצות מאותה העיר. המשחק החל בשער של שחקן אתלטיקו, דייגו גודין, שהחזיק עד לדקה ה-93 במשחק בתוספת זמן, אז השווה סרחיו ראמוס את התוצאה ל-1:1 והמשחק המשיך להארכה. בהארכה הבקיעה ריאל מדריד שלושה שערים ב-10 דקות האחרונות של המשחק, והמשחק הסתיים בניצחונה של ריאל 4:1 על אתלטיקו, שהניפה את גביע ליגת האלופות בפעם העשירית בהיסטוריה שלה.

גמר ליגת האלופות 2015 נערך בהאצטדיון האולימפי של ברלין בין ברצלונה ליובנטוס. המשחק החל בשער מהיר של איוואן רקיטיץ' מברצלונה בדקה ה-4, יתרון שהחזיק עד הדקה ה-55 אז הצליח אלברו מוראטה מיובנטוס להשוות את התוצאה. בדקה ה-68 קבע לואיס סוארס מברצלונה יתרון לקבוצה, ובדקה האחרונה של תוספת הזמן קבע ניימאר את תוצאת המשחק, 3:1, וניצחון לברצלונה שהניפה את גביע ליגת האלופות בפעם החמישית מצידה.

הגמר ב-2016 נערך באצטדיון סן סירו במילאנו והפגיש פעם נוספת את ריאל מדריד ואתלטיקו מדריד, שנפגשו שנתיים מוקדם לכן. המשחק החל בשער בדקה ה-15 של סרחיו ראמוס מריאל, שהחזיק עד לדקה ה-79, אז השווה שחקן אתלטיקו יאניק קרסקו את התוצאה ל-1:1. המשחק המשיך להארכה בה אף אחת מן הקבוצות לא הצליחה לכבוש, והגיע לדו-קרב בעיטות עונשין מהנקודה הלבנה. בתום 3 בעיטות התוצאה הייתה 3:3 בין הקבוצות, ובבעיטה הרביעית החטיא שחקן אתלטיקו, חואנפראן את הבעיטה שלו. לאחר מכן הבקיע כריסטיאנו רונאלדו את הבעיטה שלו והמשחק נגמר בתוצאה 5:3 לאחר בעיטות הכרעה. ריאל הניפה את הגביע ה-11 שלה בהיסטוריה.

הגמר ב-2017 נערך באצטדיון המילניום בקארדיף, והפגיש את ריאל מדריד עם יובנטוס. המשחק החל עם שער יתרון של ריאל מדריד מרגלי כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה-20. יתרון זה החזיק 7 דקות עד לשוויון שקבע מריו מנדז'וקיץ' מיובנטוס. בדקה ה-61 קבע שחקן ריאל קאסמירו יתרון לריאל, ו-3 דקות לאחר מכן הרשית רונאלדו פעם נוספת. בדקה ה-90 קבע מרקו אסנסיו מריאל את תוצאת המשחק, 4:1 וניצחון של ריאל מדריד שהניפה את גביע האלופות האירופי בפעם ה-12.

הגמר ב-2018 נערך באצטדיון אולימפיסקי בקייב והפגיש את ריאל מדריד שהגיעה לגמר בפעם השלישית ברציפות, ובפעם ה-15 בהיסטוריה, עם ליברפול שהצליחה להעפיל לגמר לראשונה אחרי 11 שנים. הגמר החל במחצית מאופסת, שלאחריה קבע בדקה ה-51 כרים בנזמה מריאל יתרון לקבוצתו. 4 דקות בלבד לקחו לסאדיו מאנה מליברפול להשוות, ובתום הדקה ה-55 התוצאה הייתה 1:1. גארת' בייל מריאל מדריד הבקיע צמד בדקות ה-64 ו-83 וקבע את תוצאת המשחק הסופית 3:1, ששלח את ריאל להניף את גביע האלופות בפעם ה-13 בהיסטוריה שלה.

הגמר ב2019 שנערך באצטדיון ונדה מטרופוליטנו במדריד, הפגיש בין שתי קבוצות אנגליות: ליברפול שהגיעה לגמר בפעם השנייה ברציפות, וטוטנהאם שזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שלה בגמר ליגת האלופות. המשחק נפתח בסערה, כאשר מוחמד סלאח מליברפול קבע יתרון 1:0 לקבוצתו משער בפנדל לאחר נגיעת יד ברחבה של קשר טוטנהאם מוסא סיסוקו. התוצאה נשמרה לאורך כל המשחק ועד לדקה ה-87, אז הבקיע דיבוק אוריגי מליברפול וקבע את תוצאת המשחק, 2:0 לליברפול, שהניפה את גביע האלופות בפעם השישית בהיסטוריה שלה.

הגמר ב-2020 היה אמור להיערך ב-30 במאי באצטדיון אטאטורק באיסטנבול אך בגלל מגפת הקורונה המשחק נדחה ושוחק ב-23 באוגוסט באצטדיון האור בליסבון ביחד עם כל משחקי הנוקאאוט החל מרבע הגמר שנערכו בליסבון.

הגמר הפגיש בין באיירן מינכן אלופת גרמניה, לפריז סן-ז'רמן אלופת צרפת. שתי הקבוצות יכלו להשלים טרבל לאחר שזכו באליפות ובגביע במדינתם. המשחק נגמר בתוצאה 1-0 לבאיירן מינכן משער של קינגסלי קומאן בנגיחה בדקה ה-59. באיירן זכתה בגביע.

לגמר של 2021 העפילו צ'לסי ומנצ'סטר סיטי לדרבי אנגלי שני תוך שלוש שנים, קאי האברץ כבש את שער הניצחון בדקה ה-42 והעניק לצ'לסי גביע שני בתולדותיה באצטדיון הדרגאו שבפורטו.

בגמר של 2022 נרשמה היסטוריה כשבפעם הראשונה נפגשו שתי קבוצות בגמר בפעם השלישית כשריאל מדריד וליברפול העפילו לגמר בפריז. ב-1981 ליברפול ניצחה בפריז 0-1 וב-2018 ריאל מדריד ניצחה בקייב 1-3. במשחק עצמו נכבש שער אחד שכבש ויניסיוס ג'וניור בדקה ה-59 והעניק לריאל מדריד את התואר בפעם ה-14. כתוצאה מכך קבע המאמן האיטלקי קרלו אנצ'לוטי שיא זכיות למאמן במפעל, עם זכייה רביעית בקריירה (2003 ו-2007 עם מילאן, 2014 ו-2022 עם ריאל מדריד).

בגמר של 2023 נרשמה היסטוריה כשבפעם הראשונה זכתה מנצ'סטר סיטי בגביע האלופות. במשחק עצמו נכבש שער אחד שכבש רודרי בדקה ה-68.

לגמר של 2024 בוומבלי העפילה בורוסיה דורטמונד שזה עבורה היה גמר שני באצטדיון הזה אחרי ההפסד לבאיירן מינכן ב-2013 ,הפעם היריבה שלה בגמר הייתה ריאל מדריד שחיפשה תואר שני בשלוש שנים ו-15 בתולדותיה.ריאל מדריד ניצחה 0-2 משערים של דני קרבחאל וויניסיוס ז'וניור וזכתה בגביע.

רשימת הגמרים וסטטיסטיקות

רשימת משחקי גמר גביע אירופה וליגת האלופות

מקרא

המשחק הוכרע בהארכה

המשחק הוכרע בדו-קרב פנדלים

המשחק הוכרע במשחק חוזר

עונה	זוכה	תוצאה	סגנית	מגרש	צופים
1955/1956	ריאל מדריד	4–3	סטאד ריימס	פארק דה פראנס, פריז, צרפת	38,239
1956/1957	ריאל מדריד	2–0	פיורנטינה	סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד	124,000
1957/1958	ריאל מדריד	3–2 (ה)	מילאן	אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה	67,000
1958/1959	ריאל מדריד	2–0	סטאד ריימס	נקרשטדיון, שטוטגרט, גרמניה המערבית	72,000
1959/1960	ריאל מדריד	7–3	איינטרכט פרנקפורט	האמפדן פארק, גלאזגו, סקוטלנד	127,621
1960/1961	בנפיקה ליסבון	3–2	ברצלונה	אצטדיון ונקדורף, ברן, שווייץ	26,732
1961/1962	בנפיקה ליסבון	5–3	ריאל מדריד	האצטדיון האולימפי, אמסטרדם, הולנד	61,257
1962/1963	מילאן	2–1	בנפיקה ליסבון	אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה	45,715
1963/1964	אינטר מילאנו	3–1	ריאל מדריד	אצטדיון פראטר, וינה, אוסטריה	71,333
1964/1965	אינטר מילאנו	1–0	בנפיקה ליסבון	סן סירו, מילאנו, איטליה	89,000
1965/1966	ריאל מדריד	2–1	פרטיזן בלגרד	אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה	46,745
1966/1967	סלטיק	2–1	אינטר מילאנו	אסטאדיו נסיונאל, ליסבון, פורטוגל	45,000
1967/1968	מנצ'סטר יונייטד	4–1 (ה)	בנפיקה ליסבון	אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה	92,225
1968/1969	מילאן	4–1	אייאקס	סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד	31,782
1969/1970	פיינורד	2–1 (ה)	סלטיק	סן סירו, מילאנו, איטליה	53,187
1970/1971	אייאקס	2–0	פנאתינאיקוס	אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה	83,179
1971/1972	אייאקס	2–0	אינטר מילאנו	אצטדיון פיינורד, רוטרדם, הולנד	61,354
1972/1973	אייאקס	1–0	יובנטוס	אצטדיון הכוכב האדום, בלגרד, יוגוסלביה	89,484
1973/1974	באיירן מינכן	1–1 (ה)	אתלטיקו מדריד	אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה	48,722
		4–0			23,325
1974/1975	באיירן מינכן	2–0	לידס יונייטד	פארק דה פראנס, פריז, צרפת	48,374
1975/1976	באיירן מינכן	1–0	סנט אטיין	האמפדן פארק, גלאזגו, סקוטלנד	54,864
1976/1977	ליברפול	3–1	בורוסיה מנשנגלדבך	סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה	57,000
1977/1978	ליברפול	1–0	קלאב ברוז'	אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה	92,500
1978/1979	נוטינגהאם פורסט	1–0	מאלמה	האצטדיון האולימפי, מינכן, גרמניה המערבית	57,500
1979/1980	נוטינגהאם פורסט	1–0	המבורג	סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד	51,000
1980/1981	ליברפול	1–0	ריאל מדריד	פארק דה פראנס‎, פריז, צרפת	48,360
1981/1982	אסטון וילה	1–0	באיירן מינכן	אצטדיון פיינורד, רוטרדם, הולנד	46,000
1982/1983	המבורג	1–0	יובנטוס	האצטדיון האולימפי, אתונה, יוון	73,500
1983/1984	ליברפול	1–1 (4–2 פ)	רומא	סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה	69,693
1984/1985	יובנטוס	1–0	ליברפול	אצטדיון הייזל, בריסל, בלגיה	58,000
1985/1986	סטיאווה בוקרשט	0–0 (2–0 פ)	ברצלונה	רמון סאנצ'ס פיחואן, סביליה, ספרד	70,000
1986/1987	פורטו	2–1	באיירן מינכן	אצטדיון פראטר, וינה, אוסטריה	57,500
1987/1988	פ.ס.וו. איינדהובן	0–0 (6–5 פ)	בנפיקה ליסבון	נקרשטדיון, שטוטגרט, גרמניה המערבית	68,000
1988/1989	מילאן	4–0	סטיאווה בוקרשט	קאמפ נואו, ברצלונה, ספרד	97,000
1989/1990	מילאן	1–0	בנפיקה ליסבון	אצטדיון פראטר, וינה, אוסטריה	57,558
1990/1991	הכוכב האדום בלגרד	0–0 (5–3 פ)	אולימפיק מרסיי	אצטדיון סאן ניקולה, בארי, איטליה	56,000
1991/1992	ברצלונה	1–0 (ה)	סמפדוריה	אצטדיון ומבלי, לונדון, אנגליה	70,827
1992/1993	אולימפיק מרסיי	1–0	מילאן	האצטדיון האולימפי, מינכן, גרמניה	64,400
1993/1994	מילאן	4–0	ברצלונה	האצטדיון האולימפי, אתונה, יוון	70,000
1994/1995	אייאקס	1–0	מילאן	אצטדיון ארנסט האפל, וינה, אוסטריה	49,730
1995/1996	יובנטוס	1–1 (4–2 פ)	אייאקס	סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה	70,000
1996/1997	בורוסיה דורטמונד	3–1	יובנטוס	האצטדיון האולימפי, מינכן, גרמניה	59,000
1997/1998	ריאל מדריד	1–0	יובנטוס	אמסטרדם ארנה, אמסטרדם, הולנד	48,500
1998/1999	מנצ'סטר יונייטד	2–1	באיירן מינכן	קאמפ נואו, ברצלונה, ספרד	90,245
1999/2000	ריאל מדריד	3–0	ולנסיה	סטאד דה פראנס, סן-דני, צרפת	80,000
2000/2001	באיירן מינכן	1–1 (5–4 פ)	ולנסיה	סן סירו, מילאנו, איטליה	71,500
2001/2002	ריאל מדריד	2–1	באייר לברקוזן	האמפדן פארק, גלאזגו, סקוטלנד	50,499
2002/2003	מילאן	0–0 (3–2 פ)	יובנטוס	אולד טראפורד, מנצ'סטר, אנגליה	62,315
2003/2004	פורטו	3–0	מונקו	פלטינס ארנה, גלזנקירכן, גרמניה	53,053
2004/2005	ליברפול	3–3 (3–2 פ)	מילאן	אצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה	69,000
2005/2006	ברצלונה	2–1	ארסנל	סטאד דה פראנס, סן-דני, צרפת	79,610
2006/2007	מילאן	2–1	ליברפול	האצטדיון האולימפי, אתונה, יוון	63,000
2007/2008	מנצ'סטר יונייטד	1–1 (6–5 פ)	צ'לסי	אצטדיון לוז'ניקי, מוסקבה, רוסיה	67,310
2008/2009	ברצלונה	2–0	מנצ'סטר יונייטד	סטאדיו אולימפיקו, רומא, איטליה	62,467
2009/2010	אינטר מילאנו	2–0	באיירן מינכן	סנטיאגו ברנבאו, מדריד, ספרד	73,490
2010/2011	ברצלונה	3–1	מנצ'סטר יונייטד	אצטדיון ומבלי‎, לונדון, אנגליה	87,695
2011/2012	צ'לסי	1–1 (4–3 פ)	באיירן מינכן	אליאנץ ארנה, מינכן, גרמניה	62,500
2012/2013	באיירן מינכן	2–1	בורוסיה דורטמונד	אצטדיון ומבלי‎, לונדון, אנגליה	86,298
2013/2014	ריאל מדריד	4–1 (ה)	אתלטיקו מדריד	אצטדיון האור, ליסבון, פורטוגל	60,976
2014/2015	ברצלונה	3–1	יובנטוס	האצטדיון האולימפי, ברלין, גרמניה	70,442
2015/2016	ריאל מדריד	1–1 (5–3 פ)	אתלטיקו מדריד	סן סירו, מילאנו, איטליה	71,942
2016/2017	ריאל מדריד	4–1	יובנטוס	אצטדיון המילניום, קארדיף, ויילס	65,842
2017/2018	ריאל מדריד	3–1	ליברפול	מרכז הספורט הלאומי אולימפיסקי, קייב, אוקראינה	61,561
2018/2019	ליברפול	2–0	טוטנהאם הוטספר	אצטדיון ונדה מטרופוליטנו, מדריד, ספרד	63,272
2019/2020	באיירן מינכן	1–0	פריס סן-ז'רמן	אצטדיון האור, ליסבון, פורטוגל	0
2020/2021	צ'לסי	1–0	מנצ'סטר סיטי	אצטדיון הדרגאו, פורטו, פורטוגל	14,110
2021/2022	ריאל מדריד	1–0	ליברפול	סטאד דה פראנס, סן-דני, צרפת	75,000
2022/2023	מנצ'סטר סיטי	1–0	אינטר מילאנו	אצטדיון אטאטורק, איסטנבול, טורקיה	71,412
2023/2024	ריאל מדריד	2–0	בורוסיה דורטמונד	אצטדיון וומבלי, לונדון, אנגליה	86,212
גמרים עתידיים
עונה	קבוצה א'	משחק	קבוצה ב'	מגרש
2024/2025		–		אליאנץ ארנה, מינכן, גרמניה

זכיות לפי קבוצה

מועדון	זכיות	סגנות	עונות זכייה	עונות סגנות
ריאל מדריד	15	3	1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1966, 1998, 2000, 2002, 2014, 2016, 2017, 2018, 2022, 2024	1962, 1964, 1981
מילאן	7	4	1963, 1969, 1989, 1990, 1994, 2003, 2007	1958, 1993, 1995, 2005
באיירן מינכן	6	5	1974, 1975, 1976, 2001, 2013, 2020	1982, 1987, 1999, 2010, 2012
ליברפול	6	4	1977, 1978, 1981, 1984, 2005, 2019	1985, 2007, 2018, 2022
ברצלונה	5	3	1992, 2006, 2009, 2011, 2015	1961, 1986, 1994
אייאקס	4	2	1971, 1972, 1973, 1995	1969, 1996
אינטר מילאנו	3	3	1964, 1965, 2010	1967, 1972, 2023
מנצ'סטר יונייטד	3	2	1968, 1999, 2008	2009, 2011
יובנטוס	2	7	1985, 1996	1973, 1983, 1997, 1998, 2003, 2015, 2017
בנפיקה ליסבון	2	5	1961, 1962	1963, 1965, 1968, 1988, 1990
צ'לסי	2	1	2012, 2021	2008
נוטינגהאם פורסט	2	0	1979, 1980	–
פורטו	2	0	1987, 2004	–
בורוסיה דורטמונד	1	2	1997	2013, 2024
סלטיק	1	1	1967	1970
המבורג	1	1	1983	1980
סטיאווה בוקרשט	1	1	1986	1989
אולימפיק מרסיי	1	1	1993	1991
מנצ'סטר סיטי	1	1	2023	2021
פיינורד	1	0	1970	–
אסטון וילה	1	0	1982	–
פ.ס.וו. איינדהובן	1	0	1988	–
הכוכב האדום בלגרד	1	0	1991	–
אתלטיקו מדריד	0	3	–	1974, 2014, 2016
סטאד ריימס	0	2	–	1956, 1959
ולנסיה	0	2	–	2000, 2001
פיורנטינה	0	1	–	1957
איינטרכט פרנקפורט	0	1	–	1960
פרטיזן בלגרד	0	1	–	1966
פנאתינאיקוס	0	1	–	1971
לידס יונייטד	0	1	–	1975
סנט אטיין	0	1	–	1976
בורוסיה מנשנגלדבך	0	1	–	1977
קלאב ברוז'	0	1	–	1978
מאלמה	0	1	–	1979
רומא	0	1	–	1984
סמפדוריה	0	1	–	1992
באייר לברקוזן	0	1	–	2002
מונקו	0	1	–	2004
ארסנל	0	1	–	2006
טוטנהאם הוטספר	0	1	–	2019
פריס סן-ז'רמן	0	1	–	2020

הופעות בגמר לפי מדינה

מדינה	מספר זכיות	מספר סגניות	המועדונים הזוכים
	20	11	ריאל מדריד (15), ברצלונה (5)
	15	11	ליברפול (6), מנצ'סטר יונייטד (3), נוטינגהאם פורסט (2), צ'לסי (2), אסטון וילה (1), מנצ'סטר סיטי (1)
	12	17	מילאן (7), אינטר (3), יובנטוס (2)
	8	11	באיירן מינכן (6), בורוסיה דורטמונד (1), המבורג (1)
	6	2	אייאקס (4), פיינורד (1), פ.ס.וו. איינדהובן (1)
	4	5	בנפיקה ליסבון (2), פורטו (2)
	1	6	אולימפיק מרסיי (1)
	1	1	סטיאווה בוקרשט (1)
	1	1	סלטיק (1)
	1	1	הכוכב האדום בלגרד (1)
	0	1	-
	0	1	-
	0	1	-

קישורים חיצוניים

• 50 שנים של גביע אירופה, אופ"א, אוקטובר 2004