לדלג לתוכן

ג'ון אנדרסון (פוליטיקאי אמריקאי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון באיירד אנדרסון
John Bayard Anderson.
אנדרסון, 1980
אנדרסון, 1980
לידה 15 בפברואר 1922
רוקפורד שבאילינוי
פטירה 3 בדצמבר 2017 (בגיל 95)
וושינגטון די. סי.
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
בת זוג קיקי מצ'קוס
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מהמחוז השישה עשר של אילינוי
3 בינואר 1961 – 3 בינואר 1981
(20 שנה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון באיירד אנדרסון (באנגלית: John Bayard Anderson;‏ 15 בפברואר 1922 - 3 בדצמבר 2017) היה פוליטיקאי אמריקני, חבר קונגרס ומועמד נשיאותי מאילינוי. כחבר במפלגה הרפובליקנית, ייצג את המחוז השישה עשר של אילינוי בין 1961 ל-1981. במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980, רץ כמועמד עצמאי לנשיאות, והשיג 6.6% מהקולות.

הוא נולד ברוקפורד, ועסק בעריכת דין לאחר ששירת בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר תקופה בשירות החוץ של ארצות הברית, נבחר לתפקיד התובע המחוזי במחוזו. לאחר מכן נבחר ב-1960 לבית הנבחרים, מטעם מחוז רפובליקני. בתחילה נחשב לחבר קונגרס שמרן, אך התמתן במהלך שנות השישים, בעיקר בנושאים חברתיים. הוא ניהל את וועדת חברי בית הנבחרים הרפובליקנים ב-1969, וכיהן בתפקיד עד 1979. הוא ביקר את מלחמת וייטנאם ואת מעשיו של הנשיא ריצ'רד ניקסון במהלך פרשת ווטרגייט.

אנדרסון ניסה להתמודד בבחירות המקדימות במפלגתו ב-1980, כשהוא דורש להעלות את מסי הדלק ולהוריד את דמי הביטוח הלאומי בארצות הברית. לבסוף החליט לפרוש מהמירוץ ולהתמודד כמועמד עצמאי. בבחירות הגיע למקום השלישי מאחורי המועמד הרפובליקני רונלד רייגן והנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר. הוא זכה לתמיכה בקרב הרפובליקנים המתונים, העצמאים, האינטלקטואלים הליברלים ותלמידי המכללות.

לאחר מערכת הבחירות, חזר לקריירה כעורך דין והקים ארגון בשם "FairVote", שמטרתו לבצע רפורמות במערכות בחירות, כולל הנהגת בחירות בהן הבוחרים יכולים לדרג את המועמדים לפי העדפותיהם. בנוסף הצליח לתבוע את מדינת אוהיו ולהאריך את תאריך היעד עבור מועמדים עצמאיים להגשת מועמדותם. אנדרסון היה פרופסור עמית בכמה אוניברסיטאות וכיהן במועצות של כמה ארגונים. הוא תמך בראלף ניידר בשנת אלפיים והקים את "מפלגת הצדק", ב-2012.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרסון נולד ברוקפורד, אילינוי, שם גדל, בנם של מייבל עדנה (לבית רינג) ואלבין אנדרסון. אביו היה מהגר שוודי, כמו סבו וסבתו.[1][2][3][4] בנעוריו, עבד בחנות המכולת המשפחתית.[5] הוא היה המצטיין בכיתתו בתיכון המרכזי של רוקפורד.[6] את אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין סיים ב-1939, ואז החל ללמוד משפטים, אולם לימודיו נקטעו עקב מלחמת העולם השנייה.[1] הוא התגייס אל צבא ארצות הברית ב-1943, וכיהן כסמל בצרפת ובגרמניה עד לסופה של המלחמה, כשהוא זוכה לארבעה כוכבי שירות.[5] לאחר המלחמה, חזר ללמוד עריכת דין, והשיג את התואר ממחלקת המשפטים של האוניברסיטה ב-1946.[7]

ראשית הקריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרסון הוסמך לעריכת דין באילינוי באותה השנה והחל בעריכת דין ברוקפורד.[6] מעט לאחר מכן החל ללמוד בבית הספר למשפטים בהרווארד, וסיים את לימודיו שם ב-1949.[6] במהלך לימודיו בהרווארד, לימד בבוסטון.[8] לאחר שחזר שוב אל רוקפורד, עבד כעורך דין בחברה פרטית.[8] לאחר מכן הצטרף אל שירות החוץ של ארצות הברית.[1] בין 1952 ל-1955, כיהן כקצין הדיווח הכלכלי בברלין.[8] לבסוף עזב את שירות החוץ וחזר לעריכת דין ברוקפורד.[9]

קריירה פוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרסון ב-1965

מעט לאחר חזרתו, החליט אנדרסון לרוץ לתפקיד ציבורי. ב-1956, נבחר לכהן כתובע המחוזי במחוזו באילינוי, כשהוא זוכה בבחירות המקדימות במפלגתו ולאחר מכן בבחירות הכלליות. לאחר כהונה אחת, התכונן לעזוב את תפקידו כשחבר הקונגרס ליאו אלן, שכיהן כבר עשרים ושמונה שנה כנציג המחוז בבית הנבחרים, הכריז על פרישתו. אנדרסון התמודד בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית - התחרות האמיתית, כיוון שרוב בוחרי המחוז היו רפובליקנים - מול ארבעה מועמדים אחרים. הוא ניצח בבחירות המקדימות באפריל ובנובמבר נבחר בבחירות הכלליות.[10] הוא כיהן עשר כהונות בבית הנבחרים של ארצות הברית, בין 1961 ל-1981.

אנדרסון היה מחבר הקונגרס השמרנים ביותר במפלגתו. שלוש פעמים (ב-1961, 1963 ו-1965) הוא ניסה להגיש תיקון חוקתי ש"יכיר בחוקיו וסמכותו של ישו" על ארצות הברית.[11] החוקים לא משכו תשומת לב רבה, אולם רדפו את אנדרסון במהלך ניסיונו להיבחר לנשיאות.[12]

לאחר שהמשיך בכהונתו, האווירה בשנות השישים השפיעה על אנדרסון והוא החל לחשוב על השקפת עולמו.[8] בסוף שנות השישים, עמדתו בנושאים חברתיים נטתה שמאלה, אולם מדיניותו הפיסקלית נותרה שמרנית.[1] באותה התקופה, חברי בית הנבחרים ראו בו אדם מכובד.[8] ב-1964, מונה לוועדת החוקים של בית הנבחרים.[6] ב-1969, הפך ליושב ראש ועדת חברי בית הנבחרים הרפובליקנים, התפקיד החשוב השלישי בגודלו (לאחר מנהיג המפלגה והמצליף) במפלגה הרפובליקנית, שהייתה מפלגת מיעוט בבית הנבחרים למשך כל כהונתו של אנדרסון.[13]

אנדרסון גילה שהוא אינו מסכים עם השמרנים במחוזו ובבית הנבחרים.[8] לא תמיד תמך במצע הרפובליקני, למרות מעמדו הרם במפלגה.[8] הוא ביקר את מלחמת וייטנאם, וביקר את ריצ'רד ניקסון במהלך פרשת ווטרגייט.[8] ב-1974, על אף שביקר את ניקסון, הוא כמעט הפסיד בבחירות בשנה בה רוב הרפובליקנים איבדו את תפקידיהם. הוא נבחר מחדש עם 55% בלבד מהקולות, המירוץ הקשה ביותר בכל הקריירה שלו.[6] שלוש פעמים לאחר היבחרו ניסו להדיחו מתפקיד יושב ראש ועדת חברי בית הנבחרים הרפובליקנים,[6] ולאחר שג'רלד פורד הובס בבחירות של 1976, איבד אנדרסון בעל ברית חשוב בוושינגטון.[14]

ב-1970 וב-1972, ניסה ג'ון דווין, פרופסור דמוקרטי מרוקפורד, להתמודד מול אנדרסון על תפקידו בבית הנבחרים. בשני המקרים ניצח אותו אנדרסון.[15] בסוף 1977, הכריז הכומר דון ליון שיתמודד מול אנדרסון בבחירות המקדימות.[16] ליון, המנוסה מול המצלמה, היה יריב עוצמתי.[17] ליון גם הצליח לגייס תרומות רבות וזכה לתמיכת השמרנים.[17] למרות היותו של אנדרסון דמות לאומית, הוא הצליח לנצח את ליון בבחירות המקדימות בהפרש של 16% בלבד.[1] אנדרסון זכה לתמיכת העיתונות והדמוקרטים.[18]

התמודדותו לנשיאות ב-1980

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978, הקים אנדרסון ועדה לבחינת התמודדותו לנשיאות,[19] שלא זכתה להתעניינות רבה. בסוף אפריל 1979, החליט להיכנס לבחירות המקדימות, בהן התמודדו גם רונלד רייגן, בוב דול, ג'ון קונלי, הווארד בייקר וג'ורג' הרברט ווקר בוש, נוסף להרולד סטאסן, מועמד קבוע.[20] בסוף שנת 1979, הציג אנדרסון את דרישתו להעלאת מס הדלק לצד הקטנה של 50% בדמי הביטוח הלאומי.[21]

אנדרסון ניהל מסע בחירות בארבעה מקומות חשובים- ניו המפשייר, מסצ'וסטס, אילינוי וויסקונסין.[8] הוא זכה לתמיכה מסוימת בקרב הרפובליקנים ומעמדו התחזק.[22] הוא זכה לתמיכה בקרב האליטה התקשורתית, שהעריכה את רהיטותו, יושרו, עמדותיו המתונות והעובדה שבניגוד לשאר המועמדים, לא נחשב לשמרן.[23]

עלייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
March 13, 1980 in Chicago Howard K. Smith (center) moderates a League of Women Voters-sponsored presidential forum featuring Anderson (far right) and fellow Republican candidates Phil Crane (far left), George H. W. Bush (second from left), and Ronald Reagan (second from right).
ב-13 במרץ 1980, הווארד סמית' (במרכז) מנהל עימות בין אנדרסון (מימין) ושאר המועמדים, ביניהם ג'ורג' הרברט ווקר בוש (שני משמאל) ורונלד רייגן שני מימין.

ב-5 בינואר 1980, במהלך העימות בין המועמדים הרפובליקנים באיווה, טען אנדרסון שבניגוד למועמדים האחרים, הוא סבור שהורדת מיסים, העלאת תקציב הביטחון ואיזון תקציבי הם שילוב שאינו אפשרי.[22] בסיכום דבריו,[24] טען אנדרסון שעל הציבור להקריב קורבנות היום לצורך עתיד טוב יותר מחר.[22] הופעתו הטובה בעימות הובילה לפרסומו בקרב התקשורת הלאומית.[24]

אנדרסון השקיע פחות מאלפיים דולרים באיווה, אולם השיג 4.3% מהקולות.[8] רשתות הטלוויזיה הציגו את אנדרסון כאדם ערכי.[25] בבחירות בניו המפשייר, שוב השיג מעל המצופה, והגיע למקום הרביעי עם מעט פחות מעשרה אחוזים מהקולות.[25]

במרץ 1980 הוכרז שאנדרסון ניצח במסצ'וסטס ובוורמונט,[26] אולם למחרת התברר שהפסיד בהפרש קטן.[22] במסצ'וסטס הפסיד לבוש בהפרש של 0.3% מהקולות ובוורמונט הפסיד לרייגן בהפרש של 690 קולות.[22]

אנדרסון הגיע לאילינוי לאחר הבחירות בניו אינגלנד ונחשב למועמד המוביל,[6][27] אולם למרות התמיכה התקשורתית התקשה במסע הבחירות.[8] רייגן ניצח אותו עם 48% מהקולות לעומת 37%. אנדרסון הצליח בשיקגו וברוקפורד, הערים הגדולות, אולם הפסיד בדרום השמרני.[8]

כעבור שבוע, בבחירות בקונטיקט, החליט לא לנהל מסע בחירות פעיל.[6] הוא הגיע למקום השלישי עם 22% מהקולות.[22] בוויסקונסין, נראה היה שיוכל לנצח סופסוף, אולם הוא הגיע למקום השלישי עם 27% מהקולות.[28]

ריצה כעצמאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפתור ממסע הבחירות של אנדרסון

המצע הרפובליקני לא תמך בתיקון לשוויון זכויות או בהארכת הזמן עד לאשרורו.[29] אנדרסון תמך בתיקון.[30] סקרים חשפו שאנדרסון היה אהוד יותר בקרב הבוחרים מאשר התמיכה שזכה לה בבחירות הרפובליקניות.[31] ללא כל מסע בחירות, הודיעו 22% מהבוחרים שיתמכו בו.[31] יועציו שכנעו אותו להישאר במפלגה.[32]

אנדרסון נאלץ להתמודד עם מספר קשיים כמועמד ממפלגה לא מרכזית: הוא היה צריך לזכות לתמיכה מספקת כדי להתמודד ב-50 המדינות ובמחוז קולומביה (בניגוד למועמדים המרכזיים), היה צריך לגייס כסף (המפלגות הגדולות זכו לכמעט שלושים מיליון דולרים מהממשלה), השגת תשומת לב תקשורתית, בניית מסע בחירות, וקושי במציאת סגן.[31] הוא הקים צוות בחירות חדש, הצליח להתמודד בכל המדינות, גייס כסף רב והצליח להגיע ל-26% תמיכה בסקרים.[33]

בקיץ 1980, נסע אנדרסון אל מעבר לים כדי להראות את יכולתו במדיניות החוץ, דבר שזכה לביקורת בתקשורת. המפלגות המרכזיות ערכו את ועדות הבחירות שלהם, ואנדרסון לא זכה לכיסוי.[31] אנדרסון גם הופיע יחד עם טד קנדי והייתה זאת שגיאה גדולה.[22] לקראת סוף אוגוסט הוא השיג בין 13 ל-15 אחוזים מהקולות.[34]

בנוסף לכך, הייתה הבעיה של הופעה בעימותי הבחירות. הוא הוזמן להופיע למרות השגת 12% מהקולות בלבד בסקרים.[35] בסוף אוגוסט, בחר בפטריק לוסי, מושל דמוקרטי לשעבר בוויסקונסין והשגריר במקסיקו, כסגנו.[31] בסוף אוגוסט הגיש מצע בן 317 עמודים, מטעם מפלגת האחדות הלאומית,[36] שהתקבל טוב. בתחילת ספטמבר התקבלה עתירתו והוא זכה להחזר הוצאות הבחירות.[37] הוא הצליח להתמודד בכל 51 מחוזות הבחירה,[37] ובנוסף הצליח להשיג מספיק אחוזי תמיכה כדי להגיע לעימותים הנשיאותיים.[38]

נפילתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרטר הודיע שלא ישתתף בעימותים עם אנדרסון, מה שפגע בנשיא בעיני הבוחרים.[37] רייגן ואנדרסון ערכו עימות בבולטימור ב-21 בספטמבר 1980.[31] אנדרסון הצליח, והסקרים הראו שהצליח לנצח במקצת את רייגן, אולם רייגן, שהוצג במהלך מסע הבחירות כרודף מלחמות, הוכיח שהוא מועמד ממלכתי ומכובד ונראה טוב.[37] העימות היה ההזדמנות של אנדרסון להוכיח את עצמו, אולם הוא לא הצליח לנצל את ההזדמנות.[31] בשבועות לאחר מכן, החל אנדרסון לאבד תמיכה, כשהוא יורד מ-16% תמיכה, ל-10-12% בתחילת אוקטובר.[1] בסוף החודש, התעמת רייגן מול קרטר לבד והתמיכה של אנדרסון המשיכה להיעלם.[1] על אף הניצחון המשמעותי של רייגן, חשפו הסקרים ששני המועמדים המרכזיים היו בשוויון אחד עם השני (47-44-8[39]) והיה ברור שתומכים פוטנציאליים של אנדרסון עברו לתמוך במועמדים המרכזיים.[22] בסופו של דבר, השיג אנדרסון מעט פחות מ-7% מהקולות.[40]

רוב תמיכתו של אנדרסון באה מרפובליקנים מתונים, שהיו יותר ליברלים מרייגן.[37] אינטלקטואלים רבים תמכו באנדרסון.[37][41] היו כאלו שטענו שג'קלין קנדי-אונאסיס תמכה גם היא באנדרסון.[6] על אף שקרטר חשש שאנדרסון יגנוב ממנו מצביעים ויגרום להפסדו, אנדרסון היה רק עוד אפשרות הצבעה למאוכזבי קרטר, שממילא לא תמכו בו. הסקרים חשפו שרוב תומכי אנדרסון העדיפו את רייגן על קרטר.[42]

אנדרסון לא הצליח לנצח באף מחוז.[43] הוא עדיין היה המועמד השלישי המוצלח ביותר מאז ג'ורג' וולאס ב-1968, שזכה ל-14%. הוא גם המועמד השלישי שהגיע למקום השביעי מבחינת תמיכה במועמדים שלישיים, אחרי 8.5% של ג'יימס ווייבר הפופוליסט ב-1892, 27% של תאודור רוזוולט ב-1912, 17% של רוברט לה פולט ב-1924, וולאס, ורוס פרו, שהשיג 19% ו-8% ב-1992 וב-1996 בהתאמה.[44][6]

לאחר מכן תבע את מדינת אוהיו והצליח לנצח אותה בפסק דין שהאריך את תאריך היעד להגשת עצומות תמיכה במועמדים שלישיים.[6] חוסר יכולתו לנצח את המערכת הדו-מפלגתית אילצה אותו להקים את FairVote ב-1992, ולתמוך ברפורמה שכללה פתקי בחירות בהם האזרח יכול היה לדרג את העדפותיו.[37]

סוף הקריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרסון נואם ב-1999

בסוף מסע הבחירות, זכה אנדרסון בעיקר לתמיכת תלמידי מכללות.[6] הוא ניצל זאת והפך לפרופסור עמית במספר אוניברסיטאות: אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת דרום קליפורניה, אוניברסיטת דיוק, ואוניברסיטת ברנדייס. ב-1988, הרצה בנושא יחסים בינלאומיים.[45][6]

אהוא כיהן כיושב ראש ארגון "FairVote" (קול הוגן) מ-1996 עד 2008, ארגון שסייע לייסודו ב-1992, והמשיך להיות חבר במועצת המנהלים שלו עד ל-2014. בנוסף עסק בעריכת דין בוושינגטון.[46] ב-1989 ניהל מועצה לצורך קידום האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון.[47][48]

בשנת אלפיים, נחשב למועמד פוטנציאלי עבור המפלגה הרפורמיסטית האמריקאית, אבל הוא תמך בראלף ניידר.[49] בינואר 2008, הודיע על תמיכתו במועמדותו של ברק אובמה, גם הוא מאילינוי.[50]

ב-2012, הקים את "מפלגת הצדק" האמריקנית, מפלגה פרוגרסיבית וסוציאל-דמוקרטית שתמכה ברוקי אנדרסון בבחירות של 2012.[51][52]

ב-6 באוגוסט 2014, הודיע על תמיכתו בהקמת אספה פרלמנטרית של האו"ם, והוא אחד משישה חברי קונגרס לשעבר שהודיעו על תמיכתם בנושא.[53]

אנדרסון מת מוות טבעי ב-3 בדצמבר 2017, בוושינגטון, בגיל 95.[6]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון אנדרסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Weaver Jr, Warren (26 באוגוסט 1980). "Anderson Chooses Lucey for his Ticket; Praises Ex-Wisconsin Governor as Qualified for the White House Seeking Broader Support Anderson Picks Lucey, Ex-Governor of Wisconsin, as Running Mate Matter of Prominence Sees Effect on Congressmen Gives Carter 'No Chance'". The New York Times. נבדק ב-6 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Axelrod, David (6 במרץ 1980). "Wife a prime mover in the primary campaign". Chicago Tribune. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Lawrence Kestenbaum. "Index to Politicians: Anderson, J". The Political Graveyard. נבדק ב-28 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Mason, Jim (2011). No Holding Back: The 1980 John B. Anderson Presidential Campaign. Lanham, Md.: University Press of America. p. 8.
  5. ^ 1 2 "The Living Room Candidate - Commercials - 1980 - John Anderson". www.livingroomcandidate.org.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Clymer, Adam (4 בדצמבר 2017). "John Anderson, Who Ran Against Reagan and Carter in 1980, Is Dead at 95". הניו יורק טיימס. נבדק ב-4 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "ANDERSON, John Bayard". נבדק ב-18 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 "Illinois Republican John B. Anderson, third-party candidate for President in 1980, Dies at 95". Chicago Tribune. 4 בדצמבר 2017. נבדק ב-4 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Mason (2011), 9–10.
  10. ^ Mason (2011), 10–14.
  11. ^ "Debate Transcript". Commission on Presidential Debates. נבדק ב-17 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Mason (2011), 14–15, 234–35.
  13. ^ Mason (2011), 16-21.
  14. ^ Mason (2011), 24–27.
  15. ^ Kestenbaum, Lawrence. "The Political Graveyard: Index to Politicians: Devine". politicalgraveyard.com.
  16. ^ Mason 30-35
  17. ^ 1 2 Ira Teinowitz, “Anderson–Lyon Race is Top Attraction”, Rockford Morning Star, February 26, 1978.
  18. ^ Mason (2011), 28–36.
  19. ^ campaign Jon Moore, ed., The Campaign for President: 1980 in Retrospect (Cambridge, MA: Ballinger, 1981)5
  20. ^ "From back in the pack John Anderson begins to move (July 29, 1979)". נבדק ב-18 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ CBS Evening News, December 10, 1979; NBC Nightly News, December 13, 1979.
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "John B. Anderson, fiery third-party candidate in 1980 presidential race, dies at 95". The Washington Post. 4 בדצמבר 2017. נבדק ב-4 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Mason (2011), 53–119.
  24. ^ 1 2 Mason (2011), 120–27.
  25. ^ 1 2 Mason (2011), 133–56.
  26. ^ CBS Evening News, western edition, March 4, 1980; MacPherson, “Wow! Said John Anderson,” March 6, 1980; and Bisnow, Diary of a Dark Horse, 146.
  27. ^ רזי גוטרמן, רוזלין ומונדייל התרכזו בכושים ואיטלקים, מעריב, 17 במרץ 1980
  28. ^ Mason (2011), 238.
  29. ^ Republican Party Platform of 1980, July 15, 1980. http://www.presidency.ucsb.edu
  30. ^ John Anderson for President 1980 Campaign Brochure, www.4president.org
  31. ^ 1 2 3 4 5 6 7 "John Anderson, former congressman and 1980 presidential candidate, dies at 95". CBS News. 4 בדצמבר 2017. נבדק ב-4 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Mason (2011), 264.
  33. ^ Mason (2011), 264–308.
  34. ^ "With Kennedy Aid, Carter Cuts Reagan Lead in Poll". הניו יורק טיימס. 19 באוגוסט 1980. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ "Open Up the Debates: Green Party's Jill Stein Accuses Democrats & GOP of Rigging Debate Rules". Democracy Now!. 18 באוגוסט 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Mason (2011), 352.
  37. ^ 1 2 3 4 5 6 7 "John Anderson, Independent Who Ran for President, Dies at 95". Bloomberg. 4 בדצמבר 2017. נבדק ב-4 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Mason (2011), 332-369.
  39. ^ "Election Polls - Accuracy Record in Presidential Elections". Gallup. אורכב מ-המקור ב-2015-02-16. נבדק ב-2018-01-13.
  40. ^ Mason (2011), 366-408.
  41. ^ "Doonesbury's Timeline: 1980s". נבדק ב-16 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Kornacki, Steve (4 באפריל 2011). "The myths that just won't die". Salon. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ Mason (2011), 409, 529.
  44. ^ Tarr, Dave and Benenson, Bob; Elections A to Z, p. 632 ISBN 1506331505
  45. ^ "Waldo Family Lecture Series Digital Collection". Old Dominion University. נבדק ב-17 ביולי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ "Washington DC Lawyer – Washington Attorney – Patent Lawyer". Aplegal.com. נבדק ב-28 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ Wa Aza, Ayoon (14 בנובמבר 2010). "How Pro-Israeli Lobbies Destroy U.S. Interests". HighBeam.com (Dar Al Hayat, International ed.). אורכב מ-המקור ב-2013-05-18. נבדק ב-2018-01-13. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ Hanely, Delinda C. (1 בינואר 2010). "CNI Cruises into a New Decade". Washington Report on Middle East Affairs. HighBeam Research. אורכב מ-המקור ב-2013-05-18. נבדק ב-2018-01-13. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ "Presidency 2000: Ralph Nader of Connecticut, Green Party Presidential Nominee". Politics1. אורכב מ-המקור ב-17 במרץ 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ "Campaign digest". The Seattle Times. 7 בינואר 2008. p. A5. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Robert, Gehrke (29 בנובמבר 2011). "Rocky Anderson returns – this time shooting for nation's top office". Salt Lake Tribune. Salt Lake City: Kearns-Tribune LLC. נבדק ב-29 בנובמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ Romboy, Dennis (30 בנובמבר 2011). "Rocky Anderson forms Justice Party, plans to run for president". Deseret News. נבדק ב-2 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "Overview » Campaign for a UN Parliamentary Assembly". UNPA. נבדק ב-21 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ון_אנדרסון_(פוליטיקאי_אמריקאי)&oldid=38976476"