ארמון בלנהיים
 | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מידע כללי | |||
| סוג |
בית מגורים שהוסב למוזיאון, בית אחוזה אנגלי, גן  | ||
| כתובת |
Blenheim Palace, Woodstock, Oxfordshire, OX20 1UL | ||
| מיקום |
בלנהיים | ||
| מדינה |
הממלכה המאוחדת | ||
| בעלים |
דוכס מרלבורו | ||
| הקמה ובנייה | |||
| תקופת הבנייה | ?–1705 | ||
| תאריך פתיחה רשמי |
1705 | ||
| סגנון אדריכלי |
בארוק אנגלי | ||
| מידות | |||
| גובה מעל פני הים |
95 מ' | ||
| קואורדינטות | 51°50′29″N 1°21′39″W / 51.841362665639°N 1.3609483075589°W | ||
|
www | |||
 | |||
  | |||
ארמון בלנהיים (באנגלית: Blenheim Palace, IPA: /ˈblɛnəm/ - בְּלֶנֶם) הוא בית מידות מונומנטלי בעיירה וודסטוק באוקספורדשייר שבאנגליה. הארמון משמש מאז הקמתו כמשכנה של שושלת דוכסי מרלבורו, שחבריה כיהנו בתפקידים בכירים בממלכה המאוחדת, ובהם חברי בית הנבחרים הבריטי, בית הלורדים והמועצה המלכותית. ב-1987 הוכרז הארמון על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית[1].
הבניין נבנה בין השנים 1705 ל-1722, בתקופת הבארוק האנגלי, על ידי האדריכל סר ג'ון ואנברו עבור ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו, כהוקרה על חלקו בניצחון הצבא הבריטי על צרפת ועל בוואריה בקרב בלנהיים. בניית הארמון גררה בסופו של דבר שורת מחלוקות פוליטיות פנימיות, שבשיאן הוגלה מרלבורו מארצו.
מראה הארמון מתאים למוסכמות הבנייה של אנגליה בתחילת המאה ה-18, וייחודיותו בהשוואה לבתי מגורים אחרים היא בכך שהוא כולל גם מאוזוליאום, ונחשב למונומנט לאומי. רבים מבני משפחת ספנסר-צ'רצ'יל[2] ביצעו שינויים מבניים בפנים הבית, בפארק ובגנים. בשלהי המאה ה-19 ניצלו הארמון והמשפחה מקריסה כלכלית בזכות נישואיו של הדוכס התשיעי ממרלבורו ליורשת האמריקנית העשירה קונסואלו ואנדרבילט.
מעל השער המזרחי תלוי לוח ובו תיאור תמציתי של תהליך הקמת הארמון. בלוח כתוב:
הארמון ידוע גם כמקום הולדתו של סר וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה.
האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנחלה שהוענקה למשפחת צ'רצ'יל עבור הארמון החדש שימשה בעבר את אחוזת וודסטוק, שכונתה גם ארמון וודסטוק. אחוזה זאת הייתה נחלה מלכותית ששימשה בעיקר כאתר ציד. לא ברור מתי בקירוב הוקמה האחוזה, אך ידוע כי המלך הנרי הראשון הורה לגדר את השטח שלה כדי לכלוא בתוכו איילים. הנרי השני שיכן באחוזה את אשתו רוזמונד קליפורד, וקיימת סברה לפיה מעיין קליפורד הזורם בשטח האחוזה קרוי על שמה[4].
בין תקופת הנרי השני לתקופת אליזבת הראשונה לא התרחשו אירועים בולטים באחוזה, למעט כליאתה של אליזבת באחוזה בין 1554 ל-1555 על ידי אחותה מרי באשמת מרד. האחוזה נותרה שוממת לאחר שחרור אליזבת, צ'ארלס הראשון שהה לזמן קצר בבית האחוזה במהלך מלחמת האזרחים האנגלית ובה גם שכן חיל מצב של תומכיו, עד שנכנע לאחר מצור קצר לכוחות הפרלמנט באפריל 1646. בנייני האחוזה החיצוניים הוחרבו במהלך מלחמת האזרחים ובית האחוזה עצמו נמכר לגורמים פרטיים ופורק בהדרגה עבור חומרי בניין במקומות אחרים עד 1654. שרה צ'רצ'יל, אשתו של הדוכס, רצתה לסלק מהמקום את השרידים ההיסטוריים לאחר שהיא ובעלה ג'ון קיבלו לחזקתם את קרקעות הפארק. לעומת זאת, האדריכל ואנברו השמרן רצה לשחזר את הריסות האחוזה, ולהופכן למאפיין בולט במתאר הארמון ואדמותיו. הדוכסית, שהייתה אשה בעלת אופי עיקש ולא נטתה לוויתורים, ניצחה בוויכוח ולפיכך פונו שרידי האחוזה מהאזור[4][5][6].
הקמת הארמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע - משפחת צ'רצ'יל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו, נולד למשפחה בעלת ייחוס אריסטוקרטי, שבפועל נחשבה לחברה זוטרה במעמד הגבוה של החברה האנגלית במאה ה-17. כשהתגייס לצבא הבריטי ב-1667 הוא הוצב בתחילה בטנג'יר, ולאחר מכן נשלח לסייע ללואי ה-14 במלחמת הולנד–אנגליה השלישית, בה קודם לדרגת קולונל[7].
ב-1678 נישא ג'ון צ'רצ'יל לשרה ג'נינגס, ושבע שנים לאחר מכן קיבל מהמלך ג'יימס השני את התואר "ברון". צ'רצ'יל הוביל את הדיכוי של מרד מונמות', ולאחר עלייתו לשלטון של ויליאם מאוראנז' קיבל את התואר "רוזן מרלבורו". בשנות ה-50 של חייו פיקד על הכוחות הבריטיים במהלך מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), בה הוביל את צבאות הממלכה לשורה של ניצחונות בשדה הקרב שהבטיחו את שלמותה של אנגליה מפני כוחותיו של לואי ה-14. בעקבות ניצחונות אלו הוא הפך לגיבור לאומי וכובד בתארים שונים, שהחשוב בהם היה דוכס מרלבורו. ניצחונות אלו (נוסף על כך שרעייתו, הדוכסית שרה, הייתה ידידתה הקרובה של המלכה אן עוד לפני שזו הוכתרה למלכה, והייתה בעלת השפעה רבה על אן הן במישור האישי ובמישור הפוליטי, בהיותה בת-לווייתה של המלכה והגבירה אשר על הגלימות) הניעו את המלכה להעניק לו ארמון במתנה. צ'רצ'יל קיבל את האחוזה המלכותית לשעבר בהנסינגטון (הנמצאת ליד וודסטוק) על מנת להקים שם את האחוזה, והפרלמנט הבריטי החליט בחוק אישי להקציב לו סכום כסף נוסף למטרה זו[8][9][10].
ב-1711 עלתה מערכת היחסים בין המלכה אן לאשתו של צ'רצ'יל על שרטון בעקבות מריבה ביניהן. בשל כך הופסק מימון בניית הארמון, והזוג מרלבורו גלה לאירופה, וחזר לאנגליה רק לאחר מות אן ב-1 באוגוסט 1714[11][12].
האדריכל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחירת האדריכל של הבניין הייתה כרוכה במספר מחלוקות. שרה צ'רצ'יל רצתה להטיל את המשימה על כריסטופר רן, אך בעלה הדוכס פגש במקרה את ג'ון ואנברו במגרש ספורט ורצה להטיל עליו את המשימה. ואנברו היה אמן מתחיל ששיתף פעולה עם ניקולס הוקסמור, וזמן קצר לפני שפגש את הדוכס סיים עם הוקסמור את בניית טירת הווארד הבארוקית. ככל הנראה צ'רצ'יל התרשם מעבודתו של ואנברו, ורצה לחקות בוודסטוק במידת מה את מאפייני הטירה[13][10].
הארמון לא סיפק לוואנברו את ההזדמנות שרצה. המאבק על המימון גרר האשמות של פזרנות יתר ועיצוב לא יעיל, שהועלו בעיקר על ידי חברי המפלגה הוויגית שהיו בעמדת כוח, וואנברו לא זכה לתמיכתו של צ'רצ'יל במאבקים. הדוכסית, ששאפה להעסיק את רן[14], התווכחה עם ואנברו בנושאים רבים, בין אם היה מדובר בעיצוב ובין אם היה מדובר בטעם האישי. חלק ניכר מהבעיות נבעו מדרישות העבודה שהופנו לוואנברו. המימון הממלכתי לארמון הוענק כדי ליצור אנדרטה מרשימה, אך הדוכסית רצתה שהמקום יהיה גם בית מגורים נוח, ושתי המטרות הללו לא התאימו לאדריכלות האנגלית של המאה ה-18. בתחילת הבנייה היה הדוכס עסוק במערכות צבאיות באירופה, והדוכסית היא זו שניהלה את המשא ומתן עם ואנברו. היא הייתה מודעת יותר מבעלה לאפשרות הפסקת המימון הממלכתי, וניסתה לרסן את שאיפותיו של ואנברו לבנות ארמון מפואר[13].
לאחר מספר מריבות ביניהם אסרה הדוכסית על ואנברו להיכנס לאתר הבנייה. בניית הארמון הסתיימה ב-1722 בפיקוחו של ניקולס הוקסמור, ידידו ועמיתו של ואנברו[3]. סגנון הבנייה הבארוקי של בלנהיים לא זכה לפרסום רב, ועד מהרה האפילה עליו בנייה פלדיאנית. המוניטין של ואנברו נפגע בעקבות המריבות עם הדוכסית. בפרויקט הגדול האחרון שלו, אחוזת סיטון דלאוואל, השתמש ואנברו בגרסה מעודכנת של עיצוב הבארוק שהנהיג בארמון בלנהיים. ואנברו מת זמן קצר לפני השלמת הבנייה של האחוזה.
מימון הבנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גודל וסוג הבית שעבורם ניתן המימון הממלכתי לא היו ברורים. בצו מ-1705, שניתן על ידי שר האוצר סידני גודולפין, מונה ואנברו לאדריכל וניתנו קווים כלליים לתהליך הבנייה, אך לא הייתה התייחסות לאחריות המלכה או המדינה. היעדר סעיף אחריות כזה היה העילה שבגינה החליטה המדינה להפסיק את המימון לאור האמרת עלויות הבנייה והמחלוקות הפוליטיות שנבעו מכך[15]. הרעיון של הענקת הארמון כמתנה הועלה זמן קצר לאחר קרב בלנהיים, טרם ניצחונותיו הגדולים הבאים של הדוכס בשדה המערכה.
הדוכס הקצה 60,000 לירות שטרלינג מהונו האישי עבור תחילת העבודות ב-1705, וביחד עם המימון שהקצה הפרלמנט הבריטי היה אמור להספיק לבניית כל הארמון. בהצבעת הפרלמנט על אישור המענק לא הוזכר מה גודלו או מה יקרה אם מסגרת התקציב תיפרץ. המימון הממלכתי לא היה סדיר מעולם. אן שילמה חלק מהסכום, אך בעקבות עימותיה ההולכים וגוברים עם הדוכסים עשתה זאת במרווחי זמן לא קבועים. המימון הממלכתי הופסק בעקבות המריבה האחרונה ביניהן, ועד לאירוע זה הוצאו 220,000 לירות שטרלינג ונוצר חוב של 45,000 לירות שטרלינג לבעלי המלאכה[16][17].
מרלבורו ואשתו זכו לכבוד רב בחצר המלוכה לאחר חזרתם לאנגליה. הדוכס, שהיה כבר בן 64, החליט להשלים את הפרויקט על חשבונו האישי. העבודה התחדשה ב-1716, והייתה מבוססת על תקציבו המוגבל. קצב הבנייה הטוב לא נמשך זמן רב, כיוון שב-1717 סבל הדוכס משבץ מוחי ואשתו נטלה על עצמה את ניהול הפרויקט. היא החליטה כי האחריות להאמרת ההוצאות והבזבזנות נופלת על ואנברו, שאת תוכניותיו מעולם לא חיבבה. בעלי המלאכה הראשיים שהועסקו על ידי ואנברו סירבו לעבוד תמורת המשכורת שהציעה להם הדוכסית. בעלי המלאכה מטעמה שיתפו פעולה עם ניקולס הוקסמור בהשלמת השלב הראשון של הבנייה[15].
הדוכס ממרלבורו מת ב-27 ביוני 1722, ובעקבות כך הפכה השלמת הבנייה של הארמון והפארק למשימה העיקרית בחיי הדוכסית. הוקסמור הוחזר לתפקיד האדריכל, וכעבור שנה תכנן את "קשת הניצחון" הנמצאת בכניסה לפארק מכיוון וודסטוק ומבוססת על שער טיטוס שברומא[18]. הוקסמור השלים גם את העיצוב הפנימי של הספרייה, את תקרת החדרים הראשיים, וגימורים אחרונים בחדרים המשניים ובצד החיצוני של המבנה הראשי. הדוכסית הצליחה להשלים את בניית הבית באמצעות קיצוץ במשכורות הפועלים ושימוש בחומרים זולים במקומות הפחות חשובים[15]. התאריך המדויק של סיום הבנייה לא ידוע, כיוון שב-1735 התמקחה הדוכסית עם הפסל רייסבראק בנושא מחיר הצבת הפסל של המלכה אן בספרייה.
היסטוריה מאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת השפל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מות הדוכס הראשון ב-1722, וכיוון ששני בניו מתו לפניו, ירשה אותו בתו הנרייטה. ירושה זו הייתה חריגה ודרשה העברת חוק מיוחד בפרלמנט, כיוון שבאותה תקופה רק בנים יכלו לרשת תואר דוכס. לאחר מותה של הנרייטה עבר התואר לצ'ארלס ספנסר, בנה של אן צ'רצ'יל, בתו השנייה של הדוכס הראשון[19].
הדוכס הראשון, שהיה חייל, לא היה עשיר, ואת רוב הכסף שכן היה לו השקיע בהשלמת הארמון. המשפחה חייתה ברווחה יחסית עד תקופת הדוכס החמישי (1766 – 1840), שביזבז את אוצרות המשפחה כמעט לחלוטין. בסופו של דבר הוא מכר אחוזות אחרות של המשפחה, למעט ארמון בלנהיים שניתן לו בירושה. דבר זה לא מנע ממנו למכור יצירה של ג'ובאני בוקאצ'ו שהייתה ברשות המשפחה תמורת 875 לירות שטרלינג בלבד, ואת הספרייה האישית שלו בלמעלה מ-4,000 לירות שטרלינג. לאחר מותו ב-1840 נותרו האחוזה והמשפחה בחובות רבים[20].
בעיותיה הכלכליות של המשפחה נמשכו גם בשנות ה-70 של המאה ה-19, וב-1875 מכר הדוכס השביעי ממרלבורו במכירה פומבית את הציור "נישואי קופידון ופסיכה" ואת אוסף אבני החן המשפחתי תמורת 10,000 לירות שטרלינג. צעד זה לא הספיק כדי לשקם את מצבה הכלכלי של המשפחה, וב-1880 פנה הדוכס השביעי לפרלמנט וביקש לבטל את ההגנה החוקתית שמנעה את מכירת הארמון ותכולתו. הפרלמנט אישר את הבקשה באמצעות "חוק נכסי המתיישבים בבלנהיים - 1880". ב-1882 נמכרה ספריית סנדרלנד, כולל ספר שירים של הורטיוס שהודפס בצרפת ב-1480 ועותק מעבודותיו של יוסף בן מתתיהו שהודפס בוורונה ב-1648. מכירתם של 18,000 הספרים הניבה רווח של כ-60,000 לירות שטרלינג. במכירות הבאות נמכרו אוצרות נוספים ששכנו בארמון על ידי הדוכס השמיני: "המדונה של אנסידיי" מאת רפאל נמכרה תמורת 70,000 לירות שטרלינג, וציור של צ'ארלס הראשון נמכר תמורת 17,500 לירות שטרלינג. הציור "רובנס, אשתו הלנה פורמן, ובנם פטר פאול" של רובנס, שהוענק לדוכס הראשון ב-1704 על ידי ראש עיריית בריסל, נמכר גם כן, ומוצג בימינו במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק[21].
סכומי הכסף הללו, שנחשבו לגבוהים מאוד בקנה המידה של סוף המאה ה-19, לא הספיקו כדי לכסות את חובות המשפחה. לדוכסים השונים לא היו די משאבים כדי לתחזק את הארמון, אף שהוצאות התחזוקה לא היו גבוהות ביחס למעמדם החברתי ולגודל הארמון. השפל החקלאי בבריטניה, שהחל בשנות ה-70 של המאה ה-19, העצים את בעיות המשפחה, וכאשר ירש הדוכס התשיעי את הארמון, הייתה המשפחה על סף פשיטת רגל.
מהדוכס התשיעי עד שנות ה-2000
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדוכס התשיעי ממרלבורו (1871 – 1934) נחשב כמי שהציל את הארמון והמשפחה מקריסה כלכלית. לאחר שירש ב-1892 את הדוכסות, שהייתה על סף פשיטת רגל, הוא בחר בנישואים מטעמי נוחות, כיוון שלפי האטיקט האנגלי של שלהי המאה ה-19 היה מנוע מתעסוקה לשם רווח. בנובמבר 1896 נישא הדוכס ליורשת האמריקנית העשירה קונסואלו ואנדרבילט, לאחר משא ומתן ארוך עם הוריה. אלווה סמית', אם הכלה, רצתה לראות את בתה נישאת לדוכס, וויליאם ואנדרבילט, אבי הכלה, היה מוכן לשלם עבור זכות זו נדוניה בסך 2,500,000 דולרים באמצעות 50,000 מניות מהחזקותיו בחברת מסילת הרכבת של ביץ' קריק. לזוג ניתנה הכנסה כספית שנתית נוספת בסך 100,000 דולרים לשארית חייהם[22][23].
האכלוס מחדש של הארמון החל עוד בירח הדבש עצמו, כאשר הוחלפו אבני החן של המשפחה. שטיחי קיר, ציורים ורהיטים נקנו באירופה על מנת למלא את הארמון המרוקן. עם חזרתם מירח הדבש החל הדוכס בתהליך שיקום וקישוט נרחב של הארמון. חדרי האירוח בצד המערבי של הסלון קושטו מחדש בפנלים בסגנון ורסאי. העוינות הסמויה של ואנברו כלפי לואי ה-14 הועלמה כמעט לחלוטין, כיוון שפנים הארמון הפך למעין פסטיש של צדו החיצוני. בעיה נוספת שנגרמה בתהליך הקישוט מחדש הייתה שחדרי האירוח והעבודה הועברו לקומה גבוהה יותר, ובכך ביטלו את ייחודיותם של חדרי המגורים. האדריכל הצרפתי אשיל דושן נשכר לצורך בניית גן מים על הטרסה המערבית[15]. על הטרסה השנייה שמתחתיה הוקמו שתי מזרקות גדולות בסגנון ברניני, שהיו העתק של המזרקות בפיאצה נאבונה שהוצגו בפני הדוכס הראשון[3][24].
צוות העובדים שהועסק בתוך הבית הוגדל ל-40 איש, וניתנו להם מדים יותר מפוארים. הצוות שטיפל באדמות הארמון מנה כ-50 איש, מתוכם 12 שומרי קרקעות ואנשי מקצוע נוספים. קונסואלו לא הייתה מרוצה אף על פי שהארמון זכה ליוקרה מחודשת, ובביוגרפיה שלה תיארה את בעיותיה. ב-1906 עזבה את בעלה, וכעבור 15 שנים התגרשה ממנו. היא זכתה לראות את בנה ג'ון אלברט ויליאם הופך לדוכס העשירי ממרלבורו, ואף שלא אהבה את הארמון, חזרה לבקר בו פעמים רבות. לאחר גירושיו מקונסואלו נישא הדוכס התשיעי לחברתה האמריקנית גלדיס דיקון. דיקון הייתה בעלת מזג אמנותי, ועל תקרת האכסדרה הצפונית עדיין קיים ציור של אחת מעיניה. על טרסה נמוכה הוצבו פסלי ספינקס לפי מודל שיצרה ב-1930[25][26]. הנישואים הללו לא היה מאושרים, ולאחר שהדוכס התשיעי מאס בהתנהגותה ורצה להמאיס עליה את החיים בארמון, הוא סגר אותו באופן זמני ושיתק את כל השירותים השונים שהיו בו. בעקבות כך עזבה דיקון את הארמון, אך לא התגרשה מהדוכס[27].
הדייר הנוכחי של הארמון הוא צ'ארלס ג'יימס ספנסר-צ'רצ'יל, הדוכס השנים-עשר ממרלבורו, שירש את תואר הדוכסות לאחר מות אביו, ג'ון ספנסר-צ'רצ'יל, ב-16 באוקטובר 2014[28]. בדומה לדוכסים שלפניו הוא שוהה בארמון רק בחלק מימות השנה, ובזמן שהותו בארמון מאכלסת משפחתו את אותם חדרים ששימשו את ג'ון ושרה צ'רצ'יל.
הארמון והגנים שמסביבו פתוחים לציבור למשך עשרה חודשים בכל שנה, והפארק פתוח בכל ימות השנה. בארמון מתקיימים סיורים מודרכים המבוססים גם על אמצעים טכנולוגיים מודרניים. גני המטבח הישנים משמשים בימינו כמבוך וכחצר משחקים ובית לגידול פרפרים המקושר לארמון באמצעות רכבת זעירה[29]. בחודשי הקיץ ישנה אפשרות לסייר בחדריו האישיים של הדוכס אם הוא מאשר זאת. באזורים המקיפים את הארמון נערכים אירועים שונים כגון תחרויות ספורט וחגיגות לכבוד חג המולד, חג הפסחא וליל כל הקדושים[30]. בנוסף, במקום מיוצרים בקבוקים של "המים המינרליים הטבעיים של בלנהיים", שבתהליך ייצורם נעשה שימוש במים המזינים את באר רוזמונד[31].
הדיירים הרבים בארמון בלנהיים הותירו בו את חותמם. הארמון, המשמש כאתר צילום לסרטי קולנוע[32] במקביל להיותו בית מגורים משפחתי, נותר כאנדרטת הנצחה לדוכס הראשון, כפי שחזו ורצו אשתו והאדריכל ואנברו.
אדריכלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכנון הארמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואנברו תכנן את הארמון כך שהוא נצפה במיטבו ממרחק, תוך ניצול הפרספקטיבה המתאפשרת בזכות שטחו הנרחב של האתר - 28 דונם (7 אקרים). חזיתות הבית עשויות להיראות מרתיעות ולוקות בגודש יתר במבט מקרוב.
מתאר הארמון הוא גוש בניינים גדול ומלבני (ראו באיור), כשמאחורי החזית הדרומית נמצאים חדרי השרד העיקריים. בצד המזרחי של הארמון נמצאות מערכות החדרים המהוות את יחידות המגורים של הדוכס והדוכסית, ולאורך כל הצד המערבי יש גלריה שבעבר הכילה אוסף תמונות גדול. החלק המרכזי של הארמון מאוגף על ידי שני אגפי שירות, הנמצאים מסביב לחצרות מרובעות שאינן נראות באיור. בחצר המזרחית נמצאים המטבח, חדר כביסה, וחדרי שירותים נוספים. החצר המערבית נמצאת ליד הקפלה, האורוות ושטח אימונים לרכיבה על סוסים. שלושת החלקים של הארמון מקיפים את "החצר הגדולה", שתפקידה ליצור רושם רב על המבקר במקום. עמודים רבים מקשטים את חזיתות הארמון, ומגגותיו השונים בולטים פסלים גדולים שעוצבו בסגנון בזיליקת פטרוס הקדוש שבקריית הוותיקן. הגגות הנמוכים מקושטים גם בפסלים של פרסי ניצחונות בקרב המפוזרים באקראי, ובאריה האנגלי הטורף את התרנגול הצרפתי[15].
שיקולי נוחות היו משניים לגודל ולרושם בבתים האנגליים הגדולים של המאה ה-18. להשגת אפקט מונומנטלי בחר ואנברו בעיצוב בארוק נוקשה, ועשה שימוש מסיבי באבני בניין גדולות כדי לשוות למבנה עוצמה ולקבל אפקטים של אור וצל כאלמנט קישוטי. הפורטיקו המוצק והגדול שבחזית הצפונית דומה יותר לפנתיאון מאשר לכניסה לבית משפחתי. ואנברו שאף ליישם גישה שכינה "אווירת טירה", באמצעות בניית מגדל נמוך בכל אחד מפינות החלק המרכזי של הארמון, ובראשן הוא בנה מרפסות צפייה קטנות שחלקן העליון בנוי בצורת ארובה[3].
שתי דרכי גישה מוליכות אל הכניסה הראשית לארמון: הראשונה היא דרך גישה ארוכה המתחילה בשערי ברזל מחושל המסמנים את תחילת החצר הגדולה, ואילו הדרך השנייה משקפת את חזונו של ואנברו ליצור לארמון דימוי של מבצר חזק ומונומנט מרשים לדוכס הראשון. בקיר המקיף את החצר המזרחית נמצא השער המזרחי שצורתו שער ניצחון בסגנון מצרי ולא רומי, ובאמצעות בניית קירותיו בצורה מחודדת נוצרה אשליה אופטית שהוא גבוה יותר מכפי שהוא באמת. על מנת להתמודד עם האשמות הבזבזנות שהוטחו בוואנברו הוחלט להפוך את השער הזה למגדל המים של הארמון[33]. דרך הקשת של השער ניתן להשקיף דרך החצר על שער נוסף בעל ממדים דומים, הנמצא מתחת למגדל השעון ודרכו ניתן להשקיף על החצר הגדולה. באופן זה הפך ואנברו את אזורי הארמון שאוכלסו על ידי הדוכס לרבי רושם. הצגת הדוכס כאדם רב עוצמה משתקפת גם בעיצוב הפנימי של הארמון, שחלקו נמצא על ציר אחד עם הפארק. התכנון היה שכאשר הדוכס יסעד בסלון הגדול, הוא יהיה השיא של רצף המבנים והאלמנטים האדריכליים שנועדו לפאר אותו.
רצף מבני הניצחון והכבוד שהוקמו לזכר הדוכס מתחילים בעמוד הניצחון, המוקף בפסל של הדוכס ומתאר את ניצחונותיו השונים, ולאחר מכן הגשר הרומי הבנוי בין עצים המסודרים כמו חיילים. קו זה ממשיך דרך הפורטיקו הגדול לתוך אולם הכניסה, שתקרתו נצבעה על ידי ג'יימס ת'ורנהיל כך שתשקף את גדולת הדוכס. רצף המבנים נמשך באמצעות קשת ניצחון גדולה, דרך דלתות גדולות עם ידיות שיש שמעליהן תבליט של הדוכס, ומשם לסלון הצבוע, שהוא החדר המקושט ביותר בארמון. הדוכס נהג לשבת בסלון כשגבו מופנה לפסל שיש במשקל 30 טון של יריבו לואי ה-14, שהוצב מעל הפורטיקו הדרומי. "המלך המובס" היה אמור להשקיף על הפאר הרב שבו חי מי שהביס אותו, אך הדוכס מת לפני שהספיקו לסיים את בניית החדר[18].
חשיבותה של קפלת הארמון גברה לאחר מות הדוכס. העיצוב הפנימי שונה על ידי סידני גודולפין, ידיד הדוכס ואשתו, שמיקם את המזבח הגבוה ליד הקיר המערבי בניגוד למוסכמות הדתיות של אותה תקופה, ובאופן זה גרם לכך שהאלמנטים הדומיננטיים בקפלה יהיו המצבה הגדולה והסרקופג של הדוכס. המצבה והסרקופג הוזמנו על ידי הדוכסית מויליאם קנט ב-1730, והדוכסית הורתה כי נפילתו של מרשל טאלאר תתואר בהם. בצוואתה הורתה הדוכסית להחזיר את ארונו של בעלה ממקום קבורתו במנזר וסטמינסטר. קבר הדוכס הוא גם הנקודה שבה מסתיים רצף המבנים שנועדו לשבחו. הדוכסים הבאים ונשותיהם, למעט הדוכסית השנייה, נקברו מתחת לקמרון שבקפלה[34].
פנים הארמון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסידור הפנימי של החדרים נקבע לפי האטיקט שאפיין את תקופת הבנייה של הארמון. דירות השרד לאירוח אישים רמי מעלה תוכננו כציר של חדרים בסדר יורד של חשיבות ושימוש ציבורי, ממרכז המבנה לעבר שני קצותיו, כשבמרכז החדר הראשי - הטרקלין. בדומה לבתי מידות אחרים מאותה תקופה, שתי דירות השרד תוכננו סימטרית כתמונת מראה זו של זו, משני עברי הטרקלין המרכזי (B באיור). טרקלין זה היה החדר הגדול והמפואר ביותר, והוא שימש כחדר אוכל רשמי משותף לשתי דירות השרד. משני צידי הטרקלין נפרשו מערכות החדרים של דירות השרד: החדר הראשון (C) היה חדר קבלת קהל לאורחים חשובים, החדר הבא (L) היה חדר מנוחה פרטי, והחדר הבא (M) היה הפרטי ביותר באופיו ושימש חדר שינה לדייר שהתאכסן בדירת השרד. אחד מהחדרים הקטנים שבין חדר השינה והחצר הפנימית שימש כחדר הלבשה. סידור זה, כאמור, משתקף כתמונת מראה גם בעברו השני של הטרקלין המרכזי (חדרים E, D ו-F בהתאמה). דירות השרד יועדו לשימוש רק עבור האורחים החשובים ביותר, כגון הריבון הבריטי. בצד השמאלי (מזרחי) של התוכנית ניתן לראות קבוצת חדרים דומה אך קטנה יותר משני צידיו של החדר הקשתי (O), ששימשו את הדוכס והדוכסית. באופן זה דומה החדר הקשתי לטרקלין מבחינת חשיבותו ביחס למערכות החדרים של הדוכס והדוכסית[3].
ארמון בלנהיים הוא מקום הולדתו של המפורסם מבין צאצאיו של הדוכס הראשון, סר וינסטון צ'רצ'יל, שחייו ופועלו מונצחים בתערוכת קבע המוצגת בסוויטת החדרים שבה נולד (K במפה). הארמון תוכנן כך שכל חדריו העיקריים והמשניים נמצאים בפיאנו נובילה, כך שאין גרם מדרגות גדול וכל מי שזכאי לשהות בחדרים לא יצטרך לעזוב את הפיאנו נובילה. כיוון שבבלנהיים אין גרם מדרגות גדול, הוחלט לבנות גרם מדרגות קטן שיחבר את החצר הגדולה והפורטיקו הצפוני. בחלק המרכזי של הארמון יש גרמי מדרגות בעלי גודל שונה, אך כולם תוכננו בקנה מידה קטן ומפואר פחות בהשוואה לארמון כולו. ב-1716 צייר ג'יימס ת'ורנהיל את תקרת האולם הגדול, הנמצאת בגובה 20 מטרים, ותיאר בה את הדוכס הראשון כורע ברך למרגלות בריטניה ומגיש לה את המפה של קרב בלנהיים[15][35].
ת'ורנהיל היה אמור לצייר גם את קירות הטרקלין, אך מהדוכסית סרבה למחיר שנקב והטילה את המשימה על לואי לגר. חדר זה הוא דוגמה לציור תלת-ממדי בשיטת הטעיית העין (Trompe-l'œil), שהייתה נפוצה באותה תקופה. הצדדים השונים למלחמת הירושה הספרדית היו על סף חתימה על שלום אוטרכט, ולפיכך כל האלמנטים של הציור ייצגו את השלום המתקרב. התקרה הכיפתית צוירה כייצוג אלגורי של השלום: ג'ון צ'רצ'יל יושב במרכבה, אוחז בידו את הברק המשונן המייצג את המלחמה, ואישה המחזיקה בידו מייצגת את השלום. קירות החדר מתארים את אומות העולם שחתמו על ההסכם. לגר צייר גם דיוקן עצמי ליד הכומר ג'ונס, קצין הדת של הדוכס הראשון[15]. בצד ימין של דלת הכניסה לדירת השרד הראשונה צייר לגר מרגלים צרפתים. בחדר יש ארבע מסגרות דלתות המתארות שעליהן מצוירת הציצה של הדוכס כנסיך האימפריה הרומית הקדושה, אך רק אחת מתוכן נוצרה על ידי האמן גרינלינג גיבונס והשאר הועתקו במדויק על ידי עובדי הדוכסית, בעלות נמוכה משמעותית.
החדר השלישי הבולט בקומה זו הוא הספרייה (H) שתוכננה על ידי כריסטופר רן, המשתרעת על פני 55 מטרים והייתה אמורה להיות גלריית תמונות. התקרה מורכבת בחלקה מתחתיות כיפות שת'ורנהיל היה אמור לצייר עליהן אלמלא הסתכסך עם הדוכסית. הארמון, וחדר זה במיוחד, רוהט בחפצי אמנות יקרי ערך שהדוכס קיבל במתנה או החרים בזמן מלחמותיו. הדוכסית הורתה להציב בספרייה פסל של המלכה אן בגודל על-אנושי, ובכן שעליו הוא ניצב לתאר את הידידות ביניהן.
בקצה הצפוני של הספרייה, בו נמצא העוגב[36], יש גישה אל קולונדה מוגבהת המובילה אל הקפלה של הארמון (H2). בצד המזרחי של הקפלה יש איזון מבני בדמות מטבח עם תקרת קמרון. המרחק של המטבח מחדר האוכל הפרטי (O) לא היה גורם בעל חשיבות בתכנון הארמון, כיוון שחום האוכל המבושל היה בעל חשיבות פחותה בהשוואה לשהייה בקרבת ריחות המטבח והמשרתים.
הפארק והגנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארמון שוכן במרכז פארק גדול. כשוואנברו הגיע למקום בפעם הראשונה, ב-1704, הוא הגה תוכנית בנייה גדולה שעיקרה בניית גשר גדול מעל נהר גליים החוצה את אדמות הארמון. הוא התעלם מחוות דעתו של סר כריסטופר רן, וחילק את הביצה שנוצרה לשלושה יובלים דמויי תעלה שמעליהם התנשא גשר גדול ממדים. אף על פי שהגשר היה בעל מידות גדולות הוא נראה לא מתאים ביחס לסביבתו[3], ועל כך אמר אלכסנדר פופ: ”המינואים[37], כשעוברים תחת הקשת הרחבה, מלחששים, כמה אנו דומים ללווייתנים, הודות להוד מעלתו”[38].
ואנברו תכנן גם את הגן הצרפתי הגדול, שאורכו כחצי מיל ורוחבו שווה לרוחב החזית הדרומית. בפארק נמצא עמוד הניצחון שהושלם לאחר מות הדוכס הראשון. גובה העמוד הוא 41 מטרים, והוא נקודת ההתחלה של שדרת בוקיצות גדולה המגיעה עד הארמון ומסודרת כמו חייליו של מרלבורו בקרב בלנהיים[3]. ואנברו רצה לסמן באובליסק את מיקום האחוזה המלכותית שנהרסה ומקום המפגש של הנרי השני, אך לאור התנגדות הדוכסית לא ביצע את תוכניתו.
הדוכסית הקדישה את רוב זמנה להשלמת הארמון עצמו לאחר מות בעלה, ובפארק לא בוצעו עבודות כלשהן עד תחילת העסקתו של אדריכל הנוף לנסלוט בראון. הדוכס הרביעי ממרלבורו העסיק את בראון על מנת להפוך את נוף הפארק ליותר טבעי ומרשים. בראון הורה גם להקים סכר בנהר, ובכך יצר את האגם הגדול של הארמון[3][39].
קטע הנהר גליים שבתוך אדמות האחוזה קושט באמצעות סדרת אשדות. רוחב האגם צומצם ליד הגשר הגדול של ואנברו, אך שלושת היובלים דמויי התעלה התמזגו לקטע דמוי נהר. הישגו של בראון בנקודה זו היה הצפת והשקעת החלקים התחתונים של הגשר, ובכך להפחית את גובהו החריג. בראון הורה גם לכסות בדשא את הגן הצרפתי והחצר הגדולה, שרוצפה על ידי אשיל דושן בתחילת המאה ה-20. הדוכס החמישי ממרלבורו הורה לבנות מספר מבני שטות נוספים בגן[3].
סר ויליאם צ'יימברס הוא שבנה ליד האגם את בית הקיץ הקטן הידוע בכינוי "המקדש של דיאנה". ב-1908 נערכה במקום פגישה בין וינסטון צ'רצ'יל לחברתו קלמנטיין הוזייר, ואז הציע לה להינשא לו[40]. השניים נישאו ב-12 בספטמבר באותה שנה. הגנים המקושטים הנמצאים בימינו בקרבת הארמון, ביחד עם הגן האיטלקי וגן המים, הם פרי תכנונם של דושן והדוכס התשיעי ממרלבורו[3][25][41].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Alan John Bayard Wace, The Marlborough tapestries at Blenheim Palace: and their relation to other military tapestries of the War of the Spanish Succession, University of Michigan: Phaidon, 1968.
- Green, David, Blenheim Palace, Oxford: Alden Press, 1982.
- John Boardman, Diana Scarisbrick, Claudia Wagner, Erika Zwierlein-Diehl, The Marlborough Gems: Formerly at Blenheim Palace, Oxfordshire, Oxford University Press, 2009. ISBN 9780199237517
- Pevsner, Nikolaus; Sherwood, Jennifer, The Buildings of England: Oxfordshire, Harmondsworth: Penguin Books, 1974, pp. 459–475. ISBN 0140710450
- Lovell, Mary S. The Churchills: A Family at the Heart of History - from the Duke of Marlborough to Winston Churchill. Hachette UK, 2011. ISBN 0748117113
- Lovell, Mary S. The Churchills: In Love and War. W. W. Norton & Company, 2012. ISBN 0393342255
- Szpila, Kathleen. Sarah Churchill and the Invention of the Blenheim Memorials. Women and Art in Early Modern Europe: Patrons, Collectors, and Connoisseurs. Penn State Press, 1999. ISBN 0271042354
- William Eccles, A New Guide to Blenheim Palace, the Seat of the Duke of Marlborough, W. Eccles, 1855. Getty Research Institute
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ארמון בלנהיים (באנגלית, בצרפתית, בספרדית, בגרמנית, בהולנדית ובמנדרינית תקנית)- אתר האינטרנט הרשמי של ארמון בלנהיים (באנגלית)
ארמון בלנהיים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- הארמון, באתר הקוטסוולדס
צ'רצ'יל מבקר בארמון בלנהיים, 7 באוגוסט 1947, ארכיון AP- ארמון בלנהיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Samuel J. Rogal, John Vanbrugh and the Blenheim Palace Controversy, Journal of the Society of Architectural Historians, Vol. 33, No. 4 (Dec., 1974), pp. 293-303
- FRANCES HARRIS, Parliament and Blenheim Palace: The House of Lords Appeal of 1721, Parliamentary History, Volume 8 Issue 1, Pages 43 - 62, 17 Mar 2008
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ארמון בלנהיים, באתר אונסק"ו
- ^ שם משפחה זה נקבע על ידי ג'ורג' ספנסר-צ'רצ'יל, הדוכס החמישי ממרלבורו, כיוון שאת הדוכס הראשון ירשה בתו הנרייטה גודולפין, ואותה ירש אחיינה צ'ארלס ספנסר
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Jones, Nigel R. Architecture of England, Scotland, and Wales. Greenwood Publishing Group, 2005. ISBN 0313318506. עמודים 24-32
- ^ 1 2 A P Baggs, W J Blair, Eleanor Chance, Christina Colvin, Janet Cooper, C J Day, Nesta Selwyn and S C Townley. Blenheim: The King's houses. British History Online
- ^ Woodward, Christopher. In Ruins: A Journey Through History, Art, and Literature. Knopf Doubleday Publishing Group, 2010. 0307531988
- ^ Montgomery-Massingberd, Hugh. Sykes, Christopher Simon. Great Houses of England & Wales. Laurence King Publishing, 1994. ISBN 1856690539. עמודים 313-314
- ^ Konstam, Angus. Marlborough. Bloomsbury Publishing, 2011. ISBN 1849083622. עמודים 5-8
- ^ Angus, עמודים 7-10
- ^ Gregg, Edward. Queen Anne. Yale University Press, 2014. ISBN 030021295X. עמודים 182-195
- ^ 1 2 Lovell, 2011. עמוד 6
- ^ Sullivan, Paul. The Little Book of Oxfordshire. The History Press, 2012. ISBN 0752482432
- ^ Lovell, 2011. עמודים 6-7
- ^ 1 2 Montgomery-Massingberd, עמודים 311-315
- ^ כאשר החלה הדוכסית ב-1706 לבנות את בית מרלבורו, מקום מגוריה בלונדון, היא העסיקה את סר כריסטופר רן. מאוחר יותר היא פיטרה גם אותו, כיוון שחשה כי הקבלנים שלו מנצלים אותו. היא פיקחה באופן אישי על השלמת הבית. ראו: Marlborough House, באתר Georgian Index
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 A P Baggs, W J Blair, Eleanor Chance, Christina Colvin, Janet Cooper, C J Day, Nesta Selwyn and S C Townley. "Blenheim: Blenheim Palace". British History Online
- ^ Murray, John. A Handbook for Travellers in Berks, Bucks, and Oxfordshire. J. Murray, 1860. עמוד 205
- ^ "Blenheim's Story". Camelot International
- ^ 1 2 Szpila, עמודים 202-206
- ^ Lovell, 2011. עמוד 8
- ^ Lovell, 2011. עמוד 11
- ^ Lovell, 2011. עמודים 11, 47, 51
- ^ Lovell, 2012. עמודים 119–120, 128
- ^ Tintner, Adeline R. Edith Wharton in Context: Essays on Intertextuality. University of Alabama Press, 2015. ISBN 0817358404. עמודים 143-144
- ^ Green, David Brontë. The Churchills of Blenheim. Constable, 1984. עמוד 151
- ^ 1 2 Lovell, 2012. עמודים 346-347
- ^ Fielding, Daphne Vivian. 'The Face on the Sphinx: A Portrait of Gladys Deacon, Duchess of Marlborough. H. Hamilton, 1978. ISBN 0241893143. עמוד 60
- ^
Hugo Vickers, Gladys, Duchess of Marlborough: the aristocrat with attitude, The Telegraph, 7 February 2011
- ^ "The Duke of Marlborough obituary". The Guardian. 16 October 2014
- ^ "Pleasure Gardens". Blenheim Palace
- ^ "Events". Blenheim Palace
- ^ "Blenheim Palace Mineral Water". Blenheim Palace
- ^ "Media and Filming". Blenheim Palace
- ^ Mavor, William Fordyce. A New Description of Blenheim, the Seat of His Grace the Duke of Marlborough. Slatter, 1820. עמוד 17
- ^ Szpila, עמודים 195-201
- ^ Szpila, עמודים 202-204
- ^ Long Library, Blenheim Palace, באתר The National Pipe Organ Register
- ^ דגים המשמשים כפתיון ולרוב משתייכים למחלקת מקריני הסנפיר
- ^ ג'ון וולש, The wonder of Woodstock, באתר האינדפנדנט, 3 באוקטובר 2008
- ^ Lovell, 2011. עמודים 10-11
- ^ "The History of Blenheim Palace". Blenheim Palace
- ^ "Formal Gardens". Blenheim Palace
.svg)
.svg){kind=small}