אמנות לחימה

אמנות לחימה היא מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים נוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה.

מקורן של מרבית האומנויות במזרח הרחוק. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות.

אמנויות לחימה רבות התפתחו לענפי ספורט לחימה, ולעיתים מושגים אלו משמשים באותה המשמעות.

אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק

סין

ערך מורחב – וו-שו

סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות רוחניות מפותחות (בודהיזם, דאואיזם וקונפוציאניזם) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה. היסוד לרובן החל להתפתח עם ביסוסן של ממלכות ראשוניות בסין בתקופת הקיסר הצהוב, לפני כ-4,600 שנה. יסוד זה כלל לחימה בסיסית כגון היאבקות, איגרוף, סייף חרבות ולחימה בכלי נשק נוספים. עד למאה ה-18, הדגש באמנויות הלחימה הסיניות היה לרוב על לחימה באמצעות כלי נשק, כאשר אמנויות שונות התפתחו בשני סוגים של הקשרים היסטוריים - במסגרות צבאיות לצורך לחימה צבאית (דוגמת לחימה עם חניתות ארוכות, שלימים היוותה בסיס ליצירת שינג אי צ'ואן), וביישובים מקומיים (כפרים, ערים ומנזרים) לצורכי הגנה עצמית.

אמנויות לחימה שמקורן בסין נקראות במערב לרוב "קונג פו", אך זהו שיבוש של המושג המנדריני גונג-פו (סינית:功夫, פין-יין: gōngfu) שמשמעו היא מומחיות במלאכה או אמנות, למשל טקס התה הסיני מכונה גונג-פו צ'ה (מילולית: מומחיות התה). המושג המועדף בסינית לאמנויות לחימה שמקורן בסין הוא "וו-שו" (סינית: 武术, פין-יין: wǔshù) אך אין זאת בכדי לומר שיש קשר היסטורי או תאורטי בין הסגנונות השונים של וו-שו, חלקם התפתחו באופן עצמאי ואינם קשורים אחד לשני.

הסגנון העתיק ביותר המתועד היסטורית בסין הוא שוואי ג'יאו (סגנון היאבקות והטלות), אשר התפתח עוד לפני המצאת הכתב, לפני יותר מ-4,000 שנה. עם זאת, בעת המודרנית, אמנויות הלחימה הסיניות בכללותן עברו התפתחות אינטנסיבית, ואינן דומות במראן החיצוני למצב שהתקיים בסין באלפי השנים האחרונות. החל מן המאה ה-18, כאשר החל מעבר הדרגתי בדגש שהושם במרבית אמנויות הלחימה הסיניות מעבודה באמצעות כלי נשק לעבודה ביד ריקה, השתנה גם אופיין ומראן החיצוני של אלה. מרבית אמנויות הלחימה הסיניות המוכרות כיום, אם כך, מקורן בשלוש מאות השנים האחרונות.

במהלך התפתחותן הושפעו אמנויות הלחימה הסיניות גם מאמנויות לחימה שמקורן בהודו. האגדה מספרת שהנזיר הבודהיסטי המפורסם בודהידהרמה, המכונה דא-מו בסינית, הגיע מהודו למנזר שאולין בסין. בתהליך כלשהו אשר טיבו משתנה מאגדה אחת לשנייה, לימד דא-מו את הנזירים בשאולין אמנויות לחימה, או לכל הפחות תרגולים בריאותיים, ששימשו אותם ברבות הימים כבסיס לפיתוח אמנויות לחימה לצורכי הגנה עצמית. אמנויות לחימה רבות התפתחו בנפרד במסגרת צבאות שונים בסין וביישובים שונים, ושאולין לא היה המנזר היחיד ששימר ופיתח אמנויות לחימה. רוב אמנויות הלחימה הנלמדות בשאולין כיום הן וריאציות מודרניות של וו-שו שיצר המשטר הקומוניסטי. ^{[דרוש מקור]}

האדם המוכר והמפורסם ביותר במערב בהקשר של אמנויות לחימה סיניות הוא השחקן ברוס לי, אשר ידוע בשל סרטי אמנויות הלחימה בהם כיכב, אמנות הלחימה בה החל את דרכו בהונג-קונג היא "ווינג צ'ון קונג פו", ומאוחר יותר בחייו פיתח את אמנות הלחימה "ג'יט קון דו" (בקנטונזית: דרך האגרוף המיירט). שני שחקנים ואמני לחימה סיניים נוספים המפורסמים במערב הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי קולנוע - ג'קי צ'אן, ו-ג'ט לי, ספורטאי מקצועי של וו-שו מודרני תחרותי שהיה אלוף סין משך מספר שנים בתחרויות שונות של וו-שו מודרני.

נהוג לקטלג את אמנויות הלחימה הסיניות לסגנונות "חיצוניים" (מסינית:外家 פין-יין: Wài jiā), סגנונות "פנימיים" (מסינית: 内家, פין-יין: Nèi jiā), וסגנונות מעורבים. אמנויות לחימה חיצוניות הן אמנויות לחימה המתמקדות בכוח פיזי ובאימוני לחימה חיים, בעוד אמנויות הלחימה הפנימיות עוסקות במושגים פילוסופיים, רוחניים או מיסטים כמו צ'י, וו-ווי ועוד.

רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:

• שיטות "חיצוניות": הונג צ'ואן, פי גואה ג'אנג, צ'ואו ג'יאו (הרגל המנקבת), טאן טוי (הרגל הקפיצית), צ'אנג צ'ואן (אגרוף ארוך), נאן צ'ואן (אגרוף דרומי), דזה ראן מן (אגרוף טבעי), ווינג צ'ון, פאן דזה צ'ואן, צ'וי לי פוט, מיזונג צ'ואן, סאן דה, טונג ביי צ'ואן, ג'ין גאנג בה שי.
• שיטות המשלבות אלמנטים "פנימיים" ו-"חיצוניים": בה ג'י צ'ואן, טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה), פוג'יאן באי חה צ'ואן (עגור לבן ממחוז פוג'יאן), וו-זו צ'ואן (אגרוף חמשת האבות הקדמונים), פאק מיי (גבה לבנה), הונג גאר.
• שיטות "פנימיות": טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג (וכן יין-יאנג בה פאן ג'אנג), שינג אי צ'ואן, אי צ'ואן, ליו חה שין אי צ'ואן, ליו חה בה פה, אי ליק צ'ואן, ותת-שושלות ווריאציות של אמנויות אלה.

כיום קיים בסין גם ספורט הלחימה הלאומי סאנדה המבוסס על אמנויות הלחימה העתיקות ולכן נכלל גם הוא תחת המטריה וו-שו.

יפן

ערכים מורחבים – אמנויות לחימה יפניות

ביפן קיים עושר רב של שיטות לחימה. עושר זה נובע מהחשיבות הרבה שהייתה למעמד הלוחמים ומהעובדה שהחברה היפנית הייתה נגועה באלימות קשה ובסכסוכים פנימיים עד לתקופת מייג'י (המאה ה-19). חלק גדול של שיטות הלחימה היפניות עסק בשימוש בכלי נשק. זרמים מחשבתיים ותאורטיים רוכזו תחת הכותר ריו (Ryu) (למשל קשימה שין-ריו). היו מאות זרמי ריו שהקיום והגנאלוגיה של רובם מתועדים עד היום. אמנויות לחימה אלו, שמקורן לפני תקופת מייג'י, נקראות היום ביפנית קוריו, או "השיטות העתיקות", בהם נמנים הג'ו ג'יטסו, הנין ג'וטסו ועוד.

בעקבות רסטורציית מייג'י ירד קרנם של אמנויות הלחימה, ואלו נזנחו או שנאלצו לעבור התאמה לעידן המודרני. חלק מאמני הלחימה בחרו להדגיש את הצד הספורטיבי של אמנותם כדי להתאים לעידן המודרני, ומספר ענפי ספורט לחימה צמחו מגישה זו (למשל ג'ודו, קנדו והאסכולות הספורטיביות של קראטה), בעוד בשיטות אחרות הוחלט להדגיש את הצדדים הפילוסופיים והפציפיסטיים של האמנות (למשל באייקידו). כל השיטות האלו נקראות בשם המטריה גנדאי בודו.

הקאטות (רצף תרגילים) בשיטות הלחימה העתיקות מכילות תמיד תפקידים לשני יריבים או יותר. חלק מהקאטות המודרניות, או לחלופין אלו שמוצאן מסין, מכילות רק תפקיד אחד כשהישום מול יריב אמיתי נלמד בשלבים מתקדמים יותר. בג'ודו השתמרו מספר קאטות משיטות ג'ו ג'יטסו עתיקות אשר למד מייסד הג'ודו. בנין ג'וטסו, כפי שהוא נלמד בשיטות שייצאו מטקמטסו, מתרגלים קאטות ממספר זרמי לחימה (ריו) באופן העתיק. קרב-אימון חופשי רנדורי, כלומר קרב שבו כל צד יכול להשתמש בכל אחת מהטכניקות שלמד, מהווה חלק אינטגרלי של האימונים.

קאטות השליפה של הקנדו נערכו באמצע המאה ה-20 כדי ליצור סינתזה בין ידע עתיק וצרכים מודרניים של המתרגלים. ^{[דרושה הבהרה]}

שלבי התקדמות התלמיד בלימוד תורת הלחימה מוגדרים על ידי מושג שו הא רי.

פיליפינים

אמנויות הלחימה הפיליפיניות ידועות בשמותיהן: ארניס, קאלי או אסקרימה - שמות אשר בעצם כוונתם היא אמנות לחימה פיליפינית.

אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן בעיקרן אמנויות של נשק והן מורכבות מטכניקות לחימה הכוללות שימוש בכלי נשק רבים כגון: חרבות, סכינים, מקלות ואף יד ריקה.

אמנויות הלחימה הפיליפיניות התפתחו בעבר כאשר הפיליפינים הקדומים נאבקו בכוחות הטבע, חיות פראיות ואויבים משבטים שונים. הארכיפלג הפיליפיני מורכב מ-7107 איים, במיקום אסטרטגי ועשיר במשאבים בדרום מזרח אסיה - בשל כך, רבים חשקו באדמה זו. לכן, ובשל המגע עם תרבויות שונות (מטעמי מלחמה או מסחר) אמנויות הלחימה הפיליפיניות הן עשירות ומגוונות.

כדי להתגונן משבטים עוינים, פולשים וכובשים, התושבים המקומיים פיתחו שיטות לחימה על פי צורכיהם. שיטות אלו הן המקור להרבה סגנונות באמנויות הלחימה הפיליפיניות, המיוחדות לכל אזור. כיום ישנן מאות שיטות וסגנונות לחימה פיליפיניות שונות.

הודו

ערך מורחב – אמנויות לחימה הודיות

אמנויות לחימה הודיות הן רבות ומגוונות וחלו בהן שינויים בעיקר לפי האזור והזמן שבו אמנות הלחימה צצה. אפשר לחלק את הסגנונות לסגנונות דרומיים וסגנונות צפוניים. כמה מאמנויות הלחימה העתיקות באו מצפון הודו למשל: קבדי, טאנג-טה וגאטקה. מדרום הודו באות אמנויות לחימה כמו, קוטו ואריסאי ווארמה קאלאי שפותחו במדינת טאמיל וגם קאלאריפאיאטו ואדיטהאדה שפותחו במדינת קארלה. קיימת גם היאבקות הודית שנקראת מאלאיודהה בצפון הודו ומאליותהאם בדרום הודו. חלק מהשיטות העתיקות יותר היו בשימוש במערכת הקאסטות של ההינדואיזם בקאסטה של הקשאטריה (המעמד הלוחם). שיטות אלו מכילות קרב בידיים ריקות כמו גם קרב חמוש. בנוסף שיטות אלו מכילות אלמנטים פסבדו מדעיים רוחניים כמו מדיטציות והכשרה מנטלית.

ברזיל

אמנות הלחימה העיקרית בברזיל היא קפוארה שנוצרה במאה ה-16 על ידי עבדים אפריקאים בברזיל. יש הרואים בקפוארה ריקוד או משחק, ואחרים רואים אותה כאמנות לחימה. אמנות לחימה נוספת אשר מקורה מברזיל היא ג'ו ג'יטסו ברזילאי, גרסה מודרנית של הג'ו ג'וטסו היפני.

תאילנד

ערך מורחב – איגרוף תאילנדי

אמנות הלחימה התאילנדית היא איגרוף תאילנדי הנקרא מוּאי תאי בשפת המקור, אך בעבר נקראה מוּאי סיאם -"מואי" זה אגרוף וסיאם על שם ממלכת סיאם לפני ששינו את שמה לתאילנד.

לא ידוע בוודאות מתי האיגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך סבורים על פי רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 בסיאם. איגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 מלך תאילנד, נוראי, שאהב מאוד את הספורט הפך אותו לפופולרי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד.

האמנות זכתה לפרסומה בתאילנד כאשר בשנת 1767 המלך התאי הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו. המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום ומהווה גורם משיכה ללימודה. האמנות אף מתפשטת בדרום מזרח תאילנד לבורמה, סורינאם ולאוס.

בעשורים הנוכחים האיגרוף התאילנדי זוכה לפופולריות רבה במערב בעקבות יעילותו בטורנירי קיקבוקסינג ואמנויות לחימה משולבות.

	ספר: אמנויות לחימה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

אמנות הלחימה בדתות

ביהדות

במהלך ההיסטוריה מופיעות עדויות בפסוקים בתנ"ך, בחז"ל, ראשונים ואחרונים המתפרשים אצל חלק מהמפרשים בתור לוחמה עוד מתקופת אברהם אבינו והאבות.

על פי ההלכה, אין באמנות לחימה בעיה הלכתית כלל, אך אין להשתמש במנטרות וקידות. ישנם בקרב הציבור הדתי והחרדי אשר בכל זאת חוששים משורשי העבודה זרה שבאמנויות המזרחיות, אך בו-בעת ישנם אחרים מקרב ציבורים אלה אשר מתרגלים אמנויות לחימה מסגנונות שונים ומגוונים שמקורם במזרח הרחוק. מורים אלו מלמדים אמנויות לחימה מזרחיות ואינם רואים בתרגול עצמו עבודה זרה. ישנם רבנים שנתנו הסבר מדוע אין לחשוש מאמנויות המזרחיות על סמך שזו היא חכמה ויש לקחת ממנה את הדברים המועילים.

אבי"ר

אבי"ר הוא שמה של אמנות לחימה עברית-תימנית המבוססת על אותיות האלפבית העברי, תורת הקבלה,^{[דרוש מקור]} ריקודים, סיפורים וכלי נשק ייחודיים. יהושע סופר טוען שהשיטה עברה במשפחתו מדור לדור מימי 12 השבטים.

השם "אבי"ר" מיוסד על ראשי תיבות: אדוננו, בוראנו, יוצרנו, רופאנו - ייצוג למידות הבורא וגם אמונה, ביטחון, יראה ורחמנות - ייצוג למידות הלוחם.

קישורים חיצוניים

• אתר התאחדות הקראטה בישראל
• מדריך: איזו אומנות לחימה הכי מתאימה לילד?, באתר ynet, 29 באוגוסט 2011
• אמנות לחימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אמניות לחימה, דף שער בספרייה הלאומית