לדלג לתוכן

אלזה לסקר-שילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלזה לסקר-שילר
Else Lasker-Schüler
לסקר-שילר בסביבות 1894, לאחר נישואיה לברטולד לסקר
לסקר-שילר בסביבות 1894, לאחר נישואיה לברטולד לסקר
לידה 11 בפברואר 1869
אלברפלד, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בינואר 1945 (בגיל 75)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Elisabeth Schüler עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, חסר אזרחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
אירועים משמעותיים Emigration from Nazi Germany 1933-1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג ברטולד לסקר
גאורג לוין
גוטפריד בן
פרסים והוקרה פרס קלייסט (1932) עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אלזה במלאת לה חמישים (1919)
הזמנה לדר קראל בכתב ידה של אלזה לסקר-שילר

אֶלְזֵה לַסְקֶר-שִׁילֶר (בגרמנית: Else Lasker-Schüler; ‏11 בפברואר 1869, אלברפלד (וופרטל) – 22 בינואר 1945, ירושלים) הייתה משוררת, סופרת וציירת יהודייה-גרמנייה. לסקר-שילר גדלה בבית מהמעמד הבינוני וניהלה סגנון חיים בוהמייני בברלין. הייתה אחת מהנשים הבודדות השייכות לזרם השירה האקספרסיוניסטי. הגאונות הפואטית שלה אפשרה לה ליצור שירים שבהם צליל, דימוי ומשמעות מאירים זה את זה ביכולת בלתי מוגבלת ליצור שילובי מילים חדשים[1]. לאחר שברחה מהמשטר הנאצי, בילתה את שנותיה האחרונות בעוני ובבדידות בירושלים.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלזה שילר נולדה כבת הזקונים במשפחה בת שישה ילדים לז'נט לבית קיסינג ולאהרון שילר, בנקאי פרטי יהודי, באלברפלד (Elberfeld; כיום חלק מהעיר וופרטל). לאימה היה בהמשך תפקיד חשוב בשירתה של שילר, בעוד אביה שימש השראה לדמות הראשית במחזה שכתבה "Die Wupper".

בשנת 1894 נישאה שילר לרופא ברטולד לסקר (אחיו הגדול של אלוף העולם בשחמט עמנואל לסקר), ועברה לגור בברלין. שם פיתחה את כישורי הציור שלה. לאחר כשנה נטשה את בעלה ועברה לסגנון חיים בוהמייני. מאהבה הידוע היה יוהנס הולצמן, ממנו נולד בנה פאול[2] ב-24 באוגוסט 1899. בשנה זו החלו להופיע שיריה הראשונים. ספר שיריה המלא הראשון הופיע שלוש שנים אחר כך, בשנת 1902, בשם "סטיקס" (Styx).

ב-11 באפריל 1903 התגרשו בני הזוג לסקר-שילר באופן רשמי, וב-30 בנובמבר באותה שנה נישאה לסקר-שילר לגאורג לוין, בעל גלריה ומייסד כתב העת "דר שטורם" ('הסער'), לו העניקה לסקר את השם האנגרמי הרווארט ולדן. תחת שם זה התפרסם ולדן כאחת הדמויות הבולטות באקספרסיוניזם הגרמני.

בשנת 1906 הופיע ספר הפרוזה הראשון שלה, "ספר פטר הילֵה", הקרוי על שם אחד מחבריה הקרובים ביותר, שנפטר. בשנת 1907 הופיע אוסף הפרוזה "לילותיו של טינו מבגדד". בשנת 1909 פרסמה את המחזה "Die Wupper" (שם הנהר העובר בעיר הולדתה) שלא זכה להצגה על במה בשלב ראשון. עם פרסום אוסף שיריה "הפלאים שלי" בשנת 1911, הייתה לסקר-שילר לנציגה בולטת של האקספרסיוניזם הגרמני.

בני הזוג ולדן ולסקר-שילר נפרדו בשנת 1910, והתגרשו רשמית בשנת 1912. ללא פרנסה משלה, נתמכה לסקר-שילר בידי חברים, במיוחד בידי העיתונאי והפובליציסט היהודי-אוסטרי קרל קראוס. עוד בשנת 1912 פגשה לסקר-שילר את המשורר והמסאי גוטפריד בן. נקשרה ביניהם חברות אמיצה והם הפכו לנאהבים[2]. את הרגשתה בנוגע ליחסים אלה ביטאה לסקר-שילר במספר רב של שירי אהבה שהקדישה לו, ונענתה בשירי תגובה מצד בן[2]. מותו של בנה בשנת 1927 הביא אותה למשבר עמוק.

בשנת 1932 הוענק לה פרס קלייסט היוקרתי וזכתה לפופולריות רבה. עם עליית הנאצים לשלטון, פרסומה והיותה יהודייה הביאו להתקפות ואיומים על חיה ולכן נאלצה להגר ב-19 באפריל 1933 לציריך. מציריך נסעה פעמיים, ב-1934[א] וב-1937[3], לארץ ישראל. בשנת 1938 נשללה אזרחותה הגרמנית, ובשנה שלאחר מכן נסעה בפעם השלישית לארץ ישראל, והתגוררה בירושלים. פריצת מלחמת העולם השנייה מנעה ממנה לשוב לשווייץ.

ימיה בירושלים היו קשים ומלווי סבל ושברון לב[4], אם כי מעיין יצירתה לא פסק. בשנות הארבעים בירושלים חיתה כקבצנית. הייתה מגיעה כל יום לבית הקפה זיכל שהיה ברחוב המלך ג'ורג' שם הייתה יושבת בפינתה שותה קפה ומאפה ומבקשת מאחד הלקוחות של בית הקפה שישלם עבורה.

לאחר התקף לב נפטרה, וללוויתה הגיעו כמאה איש, ביניהם ש"י עגנון, אולם לא נכחו נציגים מטעם הממסד הציוני ואגודת הסופרים. לסקר־שילר נקברה בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים[5]. בתקופת ירושלים המחולקת נהרסה מצבתה. לאחר איחוד ירושלים נאספו עצמותיה לקבר אחים, ועל מקום קברה הונחה מצבה חדשה.

לאחר מותה התפרסמה מאד בעיקר בגרמניה, חוקרי הספרות הגרמנית הכתירו אותה בתארים כמו "המשוררת הלאומית" "המשוררת הגאונית".

ארכיונה מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים[6]

הקבר של אלזה לסקר-שילר, על הר הזיתים בירושלים, 2009
הקבר של אלזה לסקר-שילר, על הר הזיתים בירושלים, אבן הקבר המקורית עם כתובת עברית, 2009
הקבר של אלזה לסקר-שילר, על הר הזיתים בירושלים, 2009

יצירתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסקר-שילר הותירה אחריה יצירה לירית ענפה, שלושה מחזות, פרוזה בדמות של סקיצות וסיפורים קצרים וכן ציורים, מכתבים ומסמכים רבים.

במהלך חייה הופיעו שיריה בכתבי עת שונים, ביניהם כתב העת "Der Sturm" של בעלה השני וכתב העת "Die Fackel", שהוציא לאור קרל קראוס, כמו גם בשורה של ספרי שיריה שערכה ואף איירה בעצמה, בהם:

  • סטיקס (ספר השירים הראשון שפרסמה, 1902)
  • היום השביעי (1905)
  • הפלאים שלי (1911)
  • אסופת שיריה (1917)
  • פסנתרי הכחול (1943)

המחזה הראשון והחשוב ביותר שלה, "Die Wupper", העטור בסממני מחאה חברתית עזה, נכתב בשנת 1908, פורסם בשנת 1909 אך הוצג לראשונה בתיאטרון הגרמני בברלין ב-27 באפריל 1919. עם זאת, בראש ובראשונה הייתה לסקר-שילר משוררת, שנהוג לשייכה לזרם האקספרסיוניסטי של השירה הגרמנית. שירתה שיקפה הן את אופייה יוצא הדופן והן את גורלה הטראגי. על כך כתבה גיטה אבינור:

שירתה של אלזה לסקר-שילר משקפת את המשוררת: התפרצות בלתי מרוסנת ועדינות רבה, אנושיות ואמונה. הרס חייה הפרטיים והרס העולם לתוכו נולדה מעטים יגון ההולך וכבד על שירתה.

— גיטה אבינור, "הפורטת על הפסנתר הכחול", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 84–86, בעמ' 85

בירושלים כתבה לסקר-שילר את קובץ שיריה האחרון, "פסנתרי הכחול", שרבים סבורים כי הוא הבשל והטוב מבין קובצי השירים שלה. כמו כן כתבה את יצירתה האחרונה, המחזה הסנסציוני "אניואני" המגיב לאימי השואה תוך שילוב דמויות תנ"כיות כמו: המלך דוד והמלך שלמה, עם דמויות מיתולוגיות, כמו: פאוסט ומפיסטו, חברים יהודים כמו: מקס ריינהרץ וגרשון סוויט, והמנהיגים הנאצים, כמו: היטלר, גרינג, גבלס, הימלר, ועוד[7].

לשירת האהבה תפקיד חשוב בשירתה, אבל בין שיריה יש גם שירים דתיים מאוד, מעין תפילות. עבודתה המאוחרת עשירה במוטיבים תנ"כיים ומזרחיים. לסקר-שילר הייתה ליברלית מאוד ביחסה לצורה הפואטית, וכן לא נרתעה מחידושים והמצאות לשוניות. תאוריה המילוליים נחשבים כבעלי כוח חזותי רב וכתיבתה מלווה פעמים רבות בעיטורים וציורים. קריאת שיריה על ידה לוותה תמיד באביזרי רקע, תלבושות ותכשיטים וכן תנועה וצליל.

דר קראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דר קראל

לסקר-שילר יזמה וניהלה במשך כמה שנים - ראשית שנת 1942 ועד סוף 1944 - סלון ספרותי בירושלים שנקרא "דר קראל". בסלון התקיימו קריאות בספרות והרצאות בנושאי פילוסופיה ודת על ידה ועל ידי אנשי רוח ירושלמים ממוצא גרמני[4].

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסל שהוצב לזכרה, "מלאך לירושלים", 2007

בבית ברחוב מוֹץ (Motzstrasse) ברובע שנברג בברלין, שבו התגוררה בשנים 1924–1933, ניצב לוח לזכרה. מאוחר יותר, שונה שמו של חלק קטן מן הרחוב לרחוב אלזה לסקר-שילר. בעיר הולדתה וופרטל קרוי על שמה בית ספר תיכון מקיף. ברחוב קטרין 4 בברלין, בבית דירות שבו גרה עם ולדן בין 1910 ל-1912, נקבע לזוג שלט הנצחה, אך בהמשך נהרס הבית. גם במינכן רחוב על שמה.

ביער ירושלים ליד "יד קנדי", על שפת המדרון הפונה לפרוזדור ירושלים, ניצב במשך עשר שנים הפסל "מלאך לירושלים" לזכרה של לסקר-שילר, צופה לנוף שער פרוזדור ירושלים. את הפסל יצר הפסל הגרמני הורסט מייסטר, בהשראת השורה "בכל המחוזות חיפשתי כרך שבשער לו עומד מלאך..." הלקוחה משיר שחיברה. את הפסל פיסל מארד, חלקו בטכניקה של יציקה וחלקו בהדבקה. הפסל הוצב ביער ירושלים על ידי קרן קיימת לישראל בשנת 1997, בעזרת תרומתו של אלמוט גריצמן מייסטר מגרמניה. הוא נגנב בחודש יוני 2007, כנראה על ידי גנבי מתכות, ולא שוחזר.

בירושלים נקרא על שמה רחוב "אלזה" בשכונת ניות.

ההרכב הקאמרי "אנסמבל אלזה", בו מנגנים מוזיקאים ישראלים וגרמנים, קרוי על שמה.

ביום 7 בפברואר 2020, כובד זכרהּ בשרבוט גוגל[8].

אזכורים בתרבות הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריה בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שירים (הרישומים מעשי ידי המשוררת; עברית: יהודה עמיחי), תל אביב: עקד, 1969
  • עליך אחלום חרישית (תרגם: נתן זך), רעננה: אבן חושן, 1996
  • ועיני טיפות כבדות ואפלות (תרגם מגרמנית: יהודה עמיחי), תל אביב: קשב לשירה, 2008
  • הדמדומים קרבים (תרגמה מגרמנית: יהודית שרגל), רעננה: אבן חושן, 2009
  • פסנתרי הכחול אוסף תרגומי שירים ומכתבים ושירים עליה - של נתן זך, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
  • אני ואני: רישומים מאת אלזה לסקר-שילר, שלמון, עירית (אוצרת), ירושלים: מוזיאון ישראל, 1997
  • לילות טינו מבגדד | הנסיך מתבאי - סיפורים (תרגמה: ליאורה בינג היידקר), הוצאת כרמל, 2018
  • עיר של חלום - מחזות (עורך: מוטי סנדק), אורים הוצאה לאור

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Feldman, Dina. Shlesinger, Miriam. Shedletzky, Itta. (2010). Five Hebrew Translations of Else Lasker-Schüler's Poem "An mein Kind". Nashim. Number 19: 176-198.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אלזה לסקר-שילר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלזה לסקר-שילר
דיוקן אלזה לסקר-שילר על עמוד זיכרון בעיר הולדתה וופרטל שבגרמניה

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בביקור זה, קיימה ערב משיריה, ואף הזמינה אליו את הרב הראשי, אברהם יצחק הכהן קוק. כך עולה ממכתב ההזמנה שהעלה מכון גנזים לבלוג שלו. לעיון במכתב בכתב ידה בגרמנית, והתרגום לעברית, ראו כאן.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Else Lasker-Schüler 1869–1945 / The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women
  2. ^ 1 2 3 סוף העולם, אשר רייך, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2013, עמ' 224
  3. ^ ריאיון קצר לעיתון הארץ:
    שיחה עם אלזה לסקר שילר, הארץ, 15 במאי 1934
  4. ^ 1 2 גרשון סוואט, אלזה לאסקר-שילר ז"ל, הארץ, 23 בינואר 1945
  5. ^ בירושלים: דרכה האחרונה של אלזה לסקר שילר ז"ל, הארץ, 24 בינואר 1945
  6. ^ ארכיון אלזה לסקר-שילר, בספרייה הלאומית
  7. ^ זהבה מנדלסון, היטלר בגיא בן הינום, מעריב, 16 בנובמבר 1979
  8. ^ שרבוט גוגל לזכרה של אלזה לסקר-שילר
  9. ^ יעל פז-מלמד, אלזה לסקר-שילר ומניה שוחט נפגשות בסרטו של הבימאי עמוס גיתאי, מעריב, 7 בדצמבר 1990
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלזה_לסקר-שילר&oldid=39753991"