אילת זהר

אילת זהר
	אין תמונה חופשית
לידה	9 באפריל 1958 (בת 66); תל אביב-יפו, ישראל
מקום לימודים	המדרשה לאמנות; בית הספר סלייד לאמנות יפה; אוניברסיטת סטנפורד; אוניברסיטת תל אביב; האוניברסיטה העברית בירושלים; Central Academy of Fine Arts; סמית'סוניאן ;

אילת זהר (נולדה ב-9 באפריל 1958) היא אמנית חזותית רב-תחומית ישראלית המשלבת ציור, מיצג, וידאו ארט והדפס. נוסף על כך, היא אוצרת עצמאית, וחוקרת אקדמית המתמחה במחקר של צילום ואמנות מזרח אסיה. זהר היא מרצה בכירה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה

אילת זהר נולדה בתל אביב. למדה בתיכון עירוני ד'. עשתה שנת שירות בגרעין "עודד" באופקים, ושירתה בבית ספר שדה "ימית" ובחיל השריון. עם תום שירותה הצבאי, נסעה למזרח-אסיה וביקרה בתאילנד, בורמה, הודו, נפאל, ויפן. בשנים 1982–1986 למדה לתואר ראשון במדרשה לאמנות. בשנת 1991 סיימה תואר ראשון בהצטיינות במסלול ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1993–1996 למדה לתואר MFA במחלקה לציור דיו באקדמיה המרכזית לאמנות, בייג'ינג. בשנים 1996- 2000 למדה לתואר שני בחוג לתורת ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב, שם כתבה את עבודת התיזה לתואר מוסמך על עבודות הצילום של מורימורה יאסומאסה, בהנחייתו של פרופסור חנן חבר. ב-2002 זהר המשיכה ללימודי דוקטורט באמנות וביצירה בבית הספר לאמנות "סלייד" בקולג' האוניברסיטאי של לונדון תחת הנחייתו של פרופ' נורמן ברייסון. בשנים 2007-2009 עשתה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, וב-2011 סיימה פוסט דוקטורט נוסף במכון סמיתסוניאן.^[1]

עבודתה כאמנית

אילת זהר היא אמנית טרנסדצסיפלינארית. היא עובדת במדיומים שונים, כולל: ציור, ציור דיו, צילום, חיתוך עץ ודפוס רשת הם האמצעיים העיקריים שבהם היא יוצרת, לצד מיצבים ועבודות ווידאו ארט. עבודותיה עוסקות בביקורת פוליטית וחברתית, ושואבות השראה מאמנות מזרח-אסיה, מאמנות ישראלית, ובינלאומית. זהר הציגה בתערוכות רבות בישראל, סין, יפן, בריטניה וארצות הברית.

בעבודותיה, זהר עוסקת רבות בשאלות של הסוואה והסתרה, ומאידך, ברגע הגילוי - הרגע בו נוצר הקונטקסט הביקורתי של היצירה. המוטיבים החוזרים ונשנים ביצירתה הם דימויים של מיסוך, ואלו באים לידי ביטוי באמצעות מסכים, גדרות, וילונות, פרגודים, כילות, רשתות, ומסכי הסוואה המופיעים כמשטחים של קווים דקיקים בעבודותיה - לעיתים כחיתוך עץ על דיקט, או כפסים דקים המצוירים בדיו על נייר. מסכים אלה עומדים לעיתים בפני עצמם כדימוי מופשט, ולעיתים כדימוי פיגורטיבי של מסכים / וילונות / פרגודים המסתירים סצנות הלקוחות מתולדות האמנות, ממסרת ציור הנוף בדיו, או מן הנוף הישראלי וייצוגיו באמנות המקומית.

תערוכות יחיד

בתערוכה "שקוף למשתמש" (אוצרת: אפרת לבני), גלריה מינוס אחת, בתל אביב, 2016 הוצגו ביחד לראשונה יצירות מתוך 31 שנות יצירה. בין העבודות שהוצגו היו סדרות של ציורי שמן, ציורי דיו, חיתוכי עץ, קולאז'ים, עבודות וידאו, וכן שתי עבודות קיר תלויות-מקום, שנעשו במיוחד לחלל הגלריה. שמה של התערוכה, לקוח מעולם המחשבים ומתאר מצב שבו כל ביצוע פקודה כרוך בשרשרת ארוכה של פעולות הנסתרות למעשה מעיני המשתמש. המצב שבו הדברים מתרחשים ומאידך הם חסרי נראות ושקופים תקף גם לגבי העיסוק בזהויות מרובות ומפוצלות ובפרקטיקות של הסוואה, חיקוי והתחזות. בכך, זהר מבקשת לשלוח את חצי הביקורת שהיא מפנה אל עבר מחיקתם של סובייקטים מו המרחב, כלפי התנהלות צבאית ושלטונית אלימה ונצלנית, המסווה את עצמה כהתנהלות נתונה והכרחית.^[2]

עבודת המיצב שהוצגה בתערוכה נקראה "צלפים וציפורים", עשויה טפט ביתי בסגנון רטרו, רדי מייד בעל עיטורי פרחים עדינים, ובו לצד ציפורי שיר המקוננות בין הענפים, תיאורי פירות, פרפרים, ענפים ועלים ירקרקים, מבט קרוב מגלה דמויות של צלפים מוסווים, העומדים בכלי נשק מכוונים אל הצופה. העבודה נעשתה בטכניקה של דפוס רשת בעזרתה שתלה זהר את הצלפים אל תוך המרקם הפסטוראלי של הטפט. הצופה בעבודותיה נדרך, הוא מבין שהנושאים שבהם עוסקת האמנית בתערוכה קשורים באשליה, שקר, הסוואה וחוסר שקיפות גם בעבודות נוספות בתערוכה. קיר מתוך עבודה זו מוצב כיום בתוך מערכת עיתון "הארץ".

בעבודה "כל שנותר" זהר יצרה קיר המכוסה בגרפיטי וכתמי צבע, הטבעות כפות ידיים, רגליים, וחתימות שפתיים. בין הדימויים ניתן להבחין כתובים בעיפרון שמות כל הכפרים הפלסטיניים בארץ ישראל שנהרסו בשנת 1948, שמות כפרים שהמדינה שינתה את שמותיהם לשמות עבריים, דאגה לייער את האזור, או ולהעלים את קיומם. ובכך הפכה זהר את הכפרים ל"שקופים" לנוכח הקיום הישראלי שסביבם.^[2] בעבודותיה, כותב איתן בוגנים: " ניתן לראות נוף הרים כבציורי דיו סיניים מתגלה כרכס הרי הלבנון; כלי חרסינה סיניים מעוטרים בכחול לבן ומנופצים לשברים לצד אריחי חרסינה של חדר אמבטיה ומגבת או דגל בכחול ־ לבן; מניפה פרושה שהיא מגב של מכונית; חשבוניית חרוזים וערימת תפוזים; גדרות גבול נמתחות על פני מגילות נייר; חיתוכי עץ של ציטוטים משירה יפנית יחד עם כותרות בעברית ובאנגלית בכתב מראה; דפי קליגרפיה סינית שכוסו בדגמי הסוואה של מדים צבאיים ועוד".^[3]

לדברי אוצרת התערוכה, אפרת לבני: "זהר משלבת ביצירתה שתי תפישות אמנותיות שונות: המערבית, שהציבה במרכז כאמת אובייקטיבית, ויזואלית או קונספטואלית, תוך התמודדות עם שאלת הייצוג; והמסורת במזרח־אסיה הממוקדת בציור עצמו כמבטא את הפעולה, החומריות ובניית הדימוי". ״מעשה ההכלאה הזה, העומד בלב היצירה של זהר, הוביל להתפתחותה של שפה ייחודית המתרכזת בטיפול בפני השטח באמצעות חריטה, חדירה או פציעה של המצע, הטבעה והחתמה שלו, הנחה והדבקה של אובייקטים על פניו, וכן ביצירת דימויים שהם 'אנטי דימוי' - מוסתרים, מחוקים או מכוסים".^[2]

סגנון יצירותיה לעיתים פיגורטיבי ולפעמים מופשט לגמרי, כאשר יצירותיה מתחברות בעקביות למסורת הציור היפנית, אך שומרות על מאפיינים של יצירה ישראלית. למעשה ההסוואה וחוסר השקיפות הם מושגים המיטיבים לתאר את ההוויה הישראלית מבחינתה של זוהר.^[2]

תערוכות קבוצתיות

ב-2015 הציגה זהר בתערוכה הקבוצתית "תערוכה חקלאית", אוצרת: טלי תמיר, במוזיאון פתח תקווה. בעבודת וידאו ארט באורך של 14:14 דקות בשם: "הליכה כביש רמלה-לוד 2000", עוקבת זהר בקצב הליכה אחרי הצמחייה המוזנחת בשולי כביש רמלה-לוד (כביש 40). צמחייה דהויה שאיש לא נותן עליה את הדעת כאלו שהייתה שם תמיד ותמיד תהיה. הצמחייה מסמלת את הנוכחות העיקשת של שיח הצבר, המסמן את הגבול של פרדסי האזור. לצד משמעותו כמסמן גבול, או כסמל לישראלי החדש, מזכירה לנו היוצרת שהסברס, מסמל גם מחיקה וכיבוש. סרטה של זהר, שנע בין מזבלות, שבילים ובניינים נטושים, מחבר מִקטעים לקו מונוטוני, עיקש וחסר שיאים. בטכניקה שמדגישה את הקיטוע, הטשטוש וחוסר הרצף הופך הסרט לסרט על גדרות סברס מפורקות ומפוררות, כמו הנוף המשמים שהוא מייצג.

אוצרות

ב-2005 זהר אצרה תערוכה בשם "מופע המינים: מגדר, מיניות ופרפורמטיביות בצלום ווידאו ארט מיפן" (Post Gender) במוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית בחיפה. בתערוכה הציגה אילת זהר דימויים העוסקים בזיהוי המורכבות המינית והמגדרית ואופני ייצוג שונים בתרבות יפן. בתערוכה הוצג מגוון רחב של עבודות צילום, וידאו ארט, מיצב, ומיצג של בכירי האמנים העכשוויים ביפן (ומחוצה לה), ביניהם מורימורה יאסומאסה, יוקו אונו, סאוואדה טומוקו, אוקאדה הירוקו. התערוכה הציגה את פניה האחרים של יפן, והוציאה לאור את הלילות הארוכים והפחות זוהרים ברובעי השעשועים של יפן. במהלך התערוכה נערך כנס בינלאומי בנושאים של ייצוגי מגדר ומיניות ביפן, ובעקבותיו יצא לאור הספר PostGender: Gender Sexuality in Japanese Culture and ב-2009 בהוצאת קיימברידג'.^[4]

ב-2015 זהר אצרה בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב תערוכה בשם "מעבר להירושימה: חזרתו של המודחק--זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד באמנות יפנית עכשווית".^[5] התערוכה עסקה באופן שבו האמנים בני הדור השני והשלישי מתום מלחמת אסיה והאוקיינוס השקט, מטפלים בזיכרון ובטראומות של המלחמה, וכיצד אילו משפיעים על החברה היפנית העכשווית. באמצעות צילום דוקומנטרי וצילום מבוים, ווידאו ארט, עבודות במדיה דיגיטלית וצילומים דוקומנטריים התערוכה דנה בשאלה: מהי חשיבות זיכרון המלחמה, ביחס לתוקפנות היפנית באסיה ובמרחב האוקיינוס השקט לחברה היפנית העכשווית? כיצד לצד ההדחקה וההימנעות מדיבור על הטראומה, מנכיחים בני הדור השלישי את הזיכרון? המושג דור שלישי עומד במרכז התערוכה ומתקשר גם ישירות לדיון בבני הדור השלישי של ניצולי השואה.^[5]

מחקר

מחקרה האקדמי עוסק בהיסטוריה ותאוריה של צילום, ובאמנות עכשווית ביפן. נושאי מחקרה עוסקים בצילום ביפן המאה ה-19; צילום יפני עכשווי; צילום במזרח-אסיה; אמנות יפנית מודרנית (תקופת מייג'י); ואמנות יפנית עכשווית. זהר גם כתבה ועסקה בהרחבה בנושאים של הסוואה, סכיזואנליזה, מיניות ומגדר באמנות יפן, כמו גם ייצוגי זיכרון מלחמת אסיה והאוקיינוס השקט באמנות עכשווית ביפן. לצד המחקר על מזרח-אסיה משלבת גם מחקר נושאים הקשורים באמנות פלסטינית.

תערוכות יחיד נבחרות

1986 - ציורים 7–1986, גלריה בוגרשוב, תל אביב. אוצר: יאיר גרבוז
1990 - "כתם מונגולי", גלריה שלוש, תל אביב
1993 - "מכתב לחבר יפני", גלריה שלוש, תל אביב
1993 - "שולחנות פינג-פונג וציורי מזוודה", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. אוצרת: מרים טוביה-בונה
1997 - "היבריד", מיצב וידאו עם וואנג בושנג, גלריית בית הספר קמרה אובסקורה, תל אביב. אוצרת: ורד מימון
2000 - "קארנטינה", מיצב וידאו וצמחים, קרן היינריך בל, תל אביב. אוצרת: טל בן-צבי
2001 - "אפפלסין", מיצב וידאו ותפוזים, הגלריה של המדרשה בתל אביב. אוצר: גיא בן-נר
2013 - "ארץ", בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב.
2014 - "מולטיפוקל", עבודת מיצב ווידאו, גלריה בארי, קיבוץ בארי. אוצרת: זיוה ילין
2016 - "שקוף למשתמש", מתוך אוסף "הארץ", גלריה מינוס אחת, תל אביב. אוצרת: אפרת לבני
2021 - "על הגעגוע: נארטיבים של המיניאטורי, הענקי, המזכרת והאוסף", הלובי: מקום לאמנות, תל אביב. אוצרת: אורית שרשבסקי-מור.

תערוכות קבוצתיות נבחרות

1991 - "עלים", בית האמנים, ירושלים.
1998-1999 - "טובל במים, טובל באור: מאה שנות צבעי-מים בישראל", מוזיאון ישראל, ירושלים.
2010 - פרויקט 72 שעות, הביאנלה בבת ים. אוצר: כרם הלברכט
2015 - "התערוכה החקלאית: חקלאות מקומית באמנות עכשווית". אוצרת: טלי תמיר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות
2016 - "פוסטקולוניאליזם", תערוכה שעסק בהיבטים של היברידיות וקשרים בין תרבותיים בהשתתפות אמנים מישראל, הודו, טאיוון, ארצות הברית, קנדה, דר' אפריקה, ארגנטינה/הולנד, הודו/ארצות הברית. אוצרות: וונדי ג'רס, שלומית באומן
2017 - "שקט טעון", הבטים של צבאיות באמנות עכשווית. מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות אסיה, קיבוץ הזורע. אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אילת זהר בוויקישיתוף

אילת זהר, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
אילת זהר, באתר Academia.edu
הליכה כביש רמלה-לוד 2000, עבודת ווידאו ארט, 14:14 דקות, (אורכב 21.06.2016 בארכיון Wayback Machine) תערוכה חקלאית, (אורכב 21.06.2016 בארכיון Wayback Machine) אוצרת: טלי תמיר, מוזיאון פתח- תקווה, 2015
מעבר להירושימה: "חזרתו של המודחק זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד, אוצרת: אילת זהר, מתוך קטלוג התערוכה, הגלריה של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2015
סביליה-שדה, נאוה. "וילון מוסט: מחשבות על הסוואה ושקיפות." ערב רב, 27 בינואר 2017. דמוי: צלפים מוסווים בגן העדן, הדפס משי על טפט, 4000X52 ס"מ 2016,
פלג-רותם, חגית. איילת זהר מישירה מבט בעיניים מלוכסנות, פרוטפוליו, מגזין אמנות אינטרנטי, 3 בנובמבר 2016
פינקוס, אסף. "על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב ייחודי-למקום." ערב רב: 26 בינואר 2021

הערות שוליים

^ מתוך דף פרופיל, הפק' לאמנויות אוניברסיטת ת"א
^ ¹ ² ³ ⁴ נאוה סביליה שדה, וילון מוסט: מחשבות על הסוואה ושקיפות, באתר ערב רב, ‏27 לינואר 2017
^ איתן בוגנים, תערוכה חדשה של אילת זהר ממזגת דימויים מקומיים עם תרבות יפן וסין, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2016
^ Ayelet Zohar, Post Gender: Gender, Sexuality and Performative in Japanese Culture, Cambridge Scholars Publishing, 2009
^ ¹ ² אילת זהר, מעבר להירושימה: חזרתו של המודחק זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד, אוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 4

[הערה_מספר_20180721221809:3-1] מתוך דף פרופיל, הפק' לאמנויות אוניברסיטת ת"א

[הערה_מספר_20180721221809:1-2] ¹ ² ³ ⁴ נאוה סביליה שדה, וילון מוסט: מחשבות על הסוואה ושקיפות, באתר ערב רב, ‏27 לינואר 2017

[הערה_מספר_20180721221809:0-3] איתן בוגנים, תערוכה חדשה של אילת זהר ממזגת דימויים מקומיים עם תרבות יפן וסין, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2016

[4] Ayelet Zohar, Post Gender: Gender, Sexuality and Performative in Japanese Culture, Cambridge Scholars Publishing, 2009

[הערה_מספר_20180721221809:2-5] ¹ ² אילת זהר, מעבר להירושימה: חזרתו של המודחק זיכרון המלחמה, פרפורמטיביות ותיעוד, אוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 4

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]