אורי חנוך
אורי חנוך (1928, קובנה, ליטא - 1 בספטמבר 2015, כפר שמריהו) היה חבר מועצת המנהלים של ועידת התביעות, אחד מנציגיהם בפועל של הניצולים יהודי ליטא במשא ומתן מול ממשלת ליטא, יו"ר האגודה של ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל, חבר הנהלה של קרן הזיכרון של בווריה, המופקדת על שימור מחנות דכאו ופלוסנבירג, חבר הנהלה של ארגון ההשבה העולמי היהודי איל"ר - WJRO ומדליק משואה "יד ושם" לשנת 2006.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אורי חנוך נולד למשפחה ציונית ולמד בבית ספר עברי בקובנה. כנער היה חניך בתנועת בית"ר. ב-1941, בגיל 13, הוכנס עם משפחתו לגטו קובנה ועבד במשרד גרמני. הצטרף למחתרת בגטו וסיכן את חייו כשגנב אישורי עבודה, בעזרתם איפשר ליהודים לברוח מהגטו. בעת אקציה שנערכה בגטו, החביא חנוך את אחיו בן התשע ובכך הציל את חייו. הוא לא גילה היכן מסתתר האח גם כשהוכה על ידי הגרמנים עד עילפון[1]. הוריו, סביו ואחותו נספו במחנות.
חנוך גורש לדכאו בטרנספורט באפריל 1945. כשהרכבת הופצצה נמלט ליערות, שם נמצא לאחר מספר ימים על ידי כוחות בעלות הברית. שלושה חודשים לאחר המלחמה מצא את אחיו. האח דניאל חנוך תועד לפני מספר שנים בסרט "פיצה באושוויץ".
בעדותו ב"יד ושם" אמר חנוך על הגרמנים "על שגזלתם מאתנו את היכולת להרגיש, לאהוב, לבכות, לצחוק - על כך לא אסלח לכם".
לאחר המלחמה עבד חנוך כמחנך בגרמניה ובאיטליה, עד שעלה לארץ ישראל בשנת 1946 באוניית המעפילים "וג'ווד" והצטרף כחבר לקיבוץ אלונים.
ב-1948 הצטרף לפלמ"ח לגדוד הרביעי והשתתף בשחרור ירושלים מהמצור. הוא המשיך לשרת כקצין בצה"ל עד 1951.
במשך עשור עבד בחברות תעשייה שונות. ב-1961 הפך ליזם והקים את מפעל הפלסטיק "פולייר".
פעילותו לשימור זיכרון השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד עיסוקיו כאיש עסקים, הקדיש חנוך את חייו לשיפור חייהם של ניצולי השואה ולשימור זיכרון השואה בישראל ובגרמניה. על פעילות זו הוענק לו אות הצטיינות מנשיא גרמניה. חנוך היה חבר מועצת המנהלים של ועידת התביעות, ופעל מטעמה במשא ומתן מול ממשלת ליטא. הוא כיהן כיו"ר האגודה של ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל וחבר הנהלה של קרן הזיכרון של בוואריה, המופקדת על שימור מחנות דכאו ופלוסנבירג. בשנים האחרונות לפני פטירתו, פעל להשבת רכושם של יהודי ליטא במסגרת ארגון ההשבה העולמי היהודי איל"ר – WJRO. נבחר להשיא משואה ברחבת מוזיאון יד ושם בערב יום הזיכרון לשואה בשנת 2006.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אורי חנוך, יהודית חנוך, סיפור שלא סיפרתי - מקובנה ודכאו לחיים חדשים (אוטוביוגרפיה), הוצאת יד ושם, 2018
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עדות אורי חנוך, באתר יד ושם
- עדות מצולמת אורי חנוך, מדליקי משואות תשס"ו, באתר יד ושם
- חברי האספה הכללית(הקישור אינו פעיל), באתר איל"ר
- עדותו של האח דני חנוך, באתר בית לוחמי הגטאות
עופר אדרת, "אני לא זוכר אם התחבקנו. אני חושב שלא", באתר הארץ, 18 בספטמבר 2015 
- יעקב בר-און, ממחנות הריכוז לקרב על ירושלים: השורד שלא נכנע לעולם, באתר מעריב אונליין, 2 במאי 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מתוך עדותו של אורי חנוך ב'יד ושם'
- ^ אפרים לפיד, האיש שהפך לוחם עבור המדינה וניצולי השואה, Israel Defense, 27.11.2019
