אויאנטאיטמבו

אויאנטאיטמבו
**Ollantaytambo**
	אויאנטאיטמבו, 2017
מדינה	פרו
מחוז	קוסקו
גובה	2,792 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	3,050
קואורדינטות	13°15′29″S 72°15′48″W / 13.258055555556°S 72.263333333333°W
אזור זמן	Time in Peru
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פרו רגילה) לימה איקיטוס ארקיפה קוסקו צ'יקלאיו טרוחיו מאצ'ו פיצ'ו טאקנה אקוודור קולומביה ברזיל בוליביה צ'ילה האוקיינוס השקט אויאנטאיטמבו

אויאנטאיטמבו (בספרדית: Ollantaytambo, בקצ'ואה: Ullantaytampu) היא עיירה ואתר ארכאולוגי של האינקה בדרום פרו, כ-72 קילומטרים בכביש צפונית-מערבית לעיר קוסקו. היא שוכנת בגובה של 2,792 מטרים מעל גובה פני הים בנפת אויאנטאיטמבו (אנ') שבפרובינציית אורובמבה (אנ'), מחוז קוסקו. בתקופת אימפריית האינקה הייתה אויאנטאיטמבו אחוזתו המלכותית של הקיסר פאצ'אקוטי, שכבש את האזור, ובנה את העיירה ומרכז טקסי. בזמן הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה היא שימשה כמעוז למאנקו אינקה יופאנקי, מנהיג ההתנגדות של האינקה נגד הספרדים. היא שוכנת במה שמכונה העמק הקדוש של האינקה, ובימינו היא אטרקציה תיירותית חשובה בשל חורבות האינקה שבה ומיקומה בדרך לאחת מנקודות המוצא הנפוצות ביותר לטרק הידוע בשם שביל האינקה למאצ'ו פיצ'ו.

היסטוריה

בסביבות אמצע המאה ה-15 כבש קיסר האינקה פאצ'אקוטי את אויאנטאיטמבו והרס אותה כליל. העיירה והאזור הסמוך שולבו באחוזתו האישית. הקיסר בנה מחדש את העיירה בבנייה מפוארת,^[1] וביצע עבודות נרחבות של בניית טרסות ותעלות השקיה בעמק אורובמבה. בעיירה היו מקומות לינה לאצולת האינקה, בעוד שהטרסות טופלו על ידי יאנאקונה (אנ'), משרתי הקיסר. לאחר מותו של פאצ'קוטי, האחוזה עברה לניהולו של הפנקה (אנ') שלו, הקלאן של משפחתו.

במהלך הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה שימשה אויאנטאיטמבו כבירה זמנית של מאנקו אינקה יופאנקי, מנהיג התנגדות הילידים נגד הקונקיסטאדורים. הוא ביצר את העיירה ודרכי הגישה אליה לכיוון בירת האינקה לשעבר קוסקו, שנפלה לידי הספרדים. בשנת 1537 הביס מאנקו אינקה חיל משלוח ספרדי במישור מסקבמבה (Mascabamba), ליד אויאנטאיטמבו, חסם את התקדמותם ממערך של טרסות גבוהות והציף את המישור. למרות ניצחונו, הבין מאנקו אינקה שלא ניתן להגן על אויאנטאיטמבו לאורך זמן, ולכן שנה שלאחר מכן, הוא נסוג לאתר המיוער בצפיפות של וילקבמבה, שם הקים את מדינת נאו-אינקה.

בשנת 1540 הוקצתה האוכלוסייה המקומית של אויאנטאיטמבו לאנקומיינדה של ארננדו פיסארו (אנ').

חורבות האינקה באויאנטאיטמבו משכו את תשומת לבם של מספר חוקרים זרים במאה ה-19, בהם קלמנטס מרקהם, אפריים ג'ורג' סקוואייר (אנ'), שארל וינר (אנ') וארנסט מידנדורף (Ernst Middendorf), שפרסמו דיווחים על ממצאיהם.

היירם בינגהאם השלישי עצר כאן בשנת 1911 במסעו במעלה הנהר אורובמבה בחיפוש אחר מאצ'ו פיצ'ו.^[2]

תיאור

העיירה אויאנטאיטמבו שוכנת לאורך הנהר פטקאנצ'ה (Patakancha), קרוב לנקודה בה הוא נשפך לנהר וילקאנוטה. היישוב הראשי ממוקם על הגדה השמאלית של הפטקאנצ'ה עם מתחם קטן יותר בשם 'אראקהמה (Araqhama') בגדה הימנית. המרכז הטקסי הראשי של האינקה ממוקם מעבר ל'אראקהמה על גבעה בשם סרו בנדוליסטה (Cerro Bandolista). כמה מבני אינקה נמצאים באזורים שמסביב, ולהלן תיאור קצר של האתרים העיקריים.

העיירה

ליישוב הראשי באויאנטאיטמבו יש תוכנית אורתוגונלית עם ארבעה רחובות אורכיים שחוצים שבעה רחובות רוחביים מקבילים. במרכז הרשת הזו בנו האינקה רחבה גדולה שאולי הייתה בגודל של עד ארבעה גושי בניינים. היא הייתה פתוחה ממזרח ומוקפת בהיכלות וגושי מבנים עירוניים אחרים בשלושת צדדיה האחרים. כל גושי הבניינים בחצי הדרומי של העיירה נבנו באותו עיצוב; כל אחד מהם כלל שני מתחמים מוקפים בחומה עם ארבעה בניינים בני חדר אחד סביב חצר מרכזית. המבנים בחצי הצפוני מגוונים יותר בעיצובם; עם זאת, רובם במצב כל כך גרוע שקשה לקבוע מה הייתה התוכנית המקורית שלהם.

אויאנטאיטמבו מתוארכת לסוף המאה ה-15 ויש בה כמה ממבני המגורים העתיקים ביותר באמריקה הדרומית. הפריסה והמבנים שלה שונו בדרגות שונות על ידי בנייה מאוחרת יותר; למשל, בקצה הדרומי של העיירה, טיילת אינקה עם הכניסה המקורית לעיירה נבנתה מחדש כפלאסה דה ארמאס (אנ') מוקפת בבניינים קולוניאליים ורפובליקניים. הרחבה שבמרכז העיירה נעלמה אף היא, שכן בתקופה הקולוניאלית נבנו מעליה כמה מבנים.

'אראקהמה היא הרחבה מערבית של היישוב הראשי, מעבר לנהר פטקאנצ'ה; היא כוללת רחבה גדולה, הנקראת מניארקי (Manyaraki), מוקפת במבנים העשויים לבני בוץ ואבנים מסותתות למחצה. שטחם של בניינים אלו גדול בהרבה מאשר מקביליהם ביישוב הראשי; יש להם גם קירות גבוהים מאוד ודלתות גדולות יתר על המידה. מדרום מבנים נוספים, אך קטנים יותר ובנויים מאבני גוויל. 'ארקהמה מיושבת ברציפות מאז ימי האינקה, כפי שמעידה הכנסייה הקתולית בצד המזרחי של הכיכר. מצפון למניארקי יש כמה מקומות קדושים עם אבנים מסותתות, פני סלע מפוסלים ומפעלי מים משוכללים; הם כוללים את טמפלו דה אגווה (Templo de Agua, "מקדש המים"), ואת באניו דה לה ניוסטה (Baño de la Ñusta, שילוב של ספרדית וקצ'ואה: "מרחץ הנסיכה").

גבעת המקדש

'אראקהמה גובלת במערב בסרו בנדוליסטה (Cerro Bandolista), גבעה תלולה שעליה בנו בני האינקה מרכז טקסי. כל החלק של הגבעה הפונה לעיירה תפוס על ידי הטרסות של פומטייס (Pumatallis), ממוסגרות משני אגפיהן על ידי מחשופי סלע. בשל האופי המרשים של טרסות אלו, גבעת המקדש ידועה כ"המבצר", אך זהו כינוי שגוי, שכן תפקידיו העיקריים של אתר זה היו דתיים. הגישה העיקרית למרכז הטקסים היא סדרה של מדרגות המטפסות לראש מתחם הטרסות. בשלב זה, האתר מחולק לשלושה אזורים עיקריים: המגזר התיכון, ישירות מול הטרסות; מגזר המקדש, מדרום; ומגזר הקברים, מצפון.

מגזר המקדש בנוי מאבנים מסותתות בניגוד לשני המגזרים האחרים של גבעת המקדש, העשויים מאבני גוויל. הוא נגיש באמצעות גרם מדרגות שמסתיים בטרסה עם שער גמור למחצה וב"מתחם עשר הגומחות" (Recinto de las 10 Hornacinas), בניין בן חדר אחד. מאחוריו חלל פתוח ובו "פלטפורמת המושב המגולף" (Plataforma del Asiento Tallado) ושני קירות מונומנטליים לא גמורים. המבנה העיקרי של המגזר כולו הוא מקדש השמש, בניין שלא הושלם הכולל את "חומת ששת המונוליתים" (Muro de los Seis Monolitos). במגזר האמצעי ובמגזר הקבורה יש כמה מבנים מלבניים, חלקם בני שתי קומות; כמו כן, מספר מזרקות נמצאות במגזר התיכון.

המבנים הבלתי גמורים בגבעת המקדש וגושי האבן הרבים המפוזרים באתר מעידים על כך שהוא עדיין היה בבנייה בזמן נטישתו. חלק מגושי האבן מראים עדות לכך שהם הוסרו מקירות גמורים, מה שמספק עדות לכך שגם מאמץ שיפוץ גדול היה בעיצומו. איזה אירוע עצר את הבנייה בגבעת המקדש לא ידוע; מועמדים סבירים כוללים את מלחמת הירושה בין ואסקאר לאטוואלפה, הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה, והנסיגה של מאנקו אינקה מאויאנטאיטמבו לווילקבמבה. עם זאת, יש גם תאוריה שהם פרי יצירתה של תרבות טיוונאקו המוקדמת יותר.

טרסות

העמקים של נהרות אורובמבה ופטקאנצ'ה לאורך אויאנטאיטמבו מכוסים על ידי מערך נרחב של טרסות חקלאיות, או ליתר דיוק אנדנים (אנ'), (andén ב[ספרדית]: רציף של תחנת רכבת וכדומה), המתחילים בתחתית העמקים ומטפסים במעלה הגבעות שמסביב. האנדנים אפשרו ליישם חקלאות בשטח שלא אפשר זאת במצב הטבעי. הם גם אפשרו לאינקה לנצל את האזורים האקולוגיים השונים שנוצרו על ידי שינויים בגובה. טרסות באויאנטאיטמבו נבנו בסטנדרט גבוה יותר מאשר טרסות חקלאיות נפוצות באינקה; למשל, יש להם קירות גבוהים יותר מאבנים מסותתות במקום אבני גוויל גסות. סוג זה של טרסות יוקרתיות נמצא גם באחוזות מלכותיות אחרות של האינקה כמו צ'ינצ'רו (Chinchero), פיסק (אנ') ויוקאי (Yucay).

קבוצה של טרסות שקועות מתחילות מדרום לפלאסה דה ארמאס של אויאנטאיטמבו, המשתרעת כל הדרך עד לנהר אורובמבה. אורכן כ-700 מטרים, רוחבן 60 מטרים ועד 15 מטרים מתחת למפלס הטרסות שמסביב; בשל צורתן, הם נקראים קאייחון (Callejón), המילה הספרדית לסמטה. אדמה בתוך קאייחון מוגנת מהרוח על ידי קירות רוחביים שגם סופגים קרינת שמש במהלך היום ומשחררים אותה במהלך הלילה; זה יוצר אזור מיקרו אקלים חם ב-2 עד 3 מעלות צלזיוס מהאדמה שמעליו. תנאים אלו אפשרו לאינקה לגדל מינים של צמחים שגדלים בגבהים נמוכים יותר שאחרת לא היו יכולים להתפתח באתר זה.

בקצה הדרומי של קאייחון, המשקיף על הנהר אורובמבה, נמצא אתר אינקה בשם קאייו ראקי (Q'ellu Raqay). הבניינים והכיכרות המחוברים זה לזה יוצרים עיצוב יוצא דופן לגמרי בשונה מהמבנים של חדרים בודדים הנפוצים באדריכלות האינקה. מכיוון שהאתר מבודד משאר אויאנטאיטמבו ומוקף בטרסות משוכללות, משערים כי הוא ארמון שנבנה עבור הקיסר פאצ'אקוטי.

מחסנים

בני האינקה בנו כמה מחסנים (קולקה בקצ'ואה) מאבני גוויל על הגבעות המקיפות את אויאנטאיטמבו. מיקומם בגבהים גבוהים, שבהם יש רוחות עזות וטמפרטורות נמוכות יותר, הגן על תכולתם מפני ריקבון. כדי לשפר את אפקט זה, כוללים מבני הקולקה של אויאנטאיטמבו מערכות אוורור. משערים שהם שימשו לאחסון הייצור של הטרסות החקלאיות שנבנו סביב האתר. כדי לצבור תבואה היו שופכים את הדגנים דרך החלונות בצד של מעלה הגבעה של כל בניין, ומרוקנים אותם דרך החלון בצד של מורד הגבעה.

מחצבות

המחצבות העיקריות של אויאנטאיטמבו היו ממוקמות בקאצ'יקאטה (Kachiqhata), בנקיק מעבר לנהר אורובמבה כ-5 קילומטרים מהעיירה. האתר כולל שלושה אזורי חציבה עיקריים: מויופורקו (Mullup'urku), קנטיראיוק (Kantirayoq) וסירקוסירקויוק (Sirkusirkuyoq); כולם סיפקו בלוקים של ריוליט ורוד למבנים המפוארים של גבעת המקדש. רשת משוכללת של דרכים, רמפות ומגלשות חיברה אותם עם אזורי הבניין הראשיים. במחצבות מספר צ'ויפות (אנ'), מגדלי אבן קטנים ששימשו כאתרי קבורה בתקופה הקדם-היספנית.

הגנות

מכיוון שאויאנטאיטמבו מוקפת הרים, ודרכי הגישה העיקריות עוברים לאורך עמק אורובמבה; סללו בני האינקה דרכים שחיברו את האתר עם מאצ'ו פיצ'ו ממערב ופיסק (אנ') ממזרח. במהלך הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה ביצר הקיסר מאנקו אינקה יופאנקי את הגישות המזרחיות כדי להדוף התקפות ספרדיות מקוסקו במהלך קרב אויאנטאיטמבו. קו ההגנה הראשון היה גדה תלולה של טרסות בפאצ'אר (Pachar), ליד מפגש הנהרות אנטה ואורובמבה. מאחוריו תעלו בני האינקה את האורובמבה כדי לגרום לו לחצות את העמק מימין לשמאל ובחזרה, וכך נוצרו שני קווים נוספים, שגובו על ידי הביצורים של צ'וקאנה (Choqana) בגדה השמאלית ו'אינקאפינטאי (Inkapintay') בגדה הימנית. לפניהם, במישור מסקבמבה (Mascabamba), חסמו 11 טרסות גבוהות את העמק בין ההרים לקניון עמוק שנוצר על ידי האורובמבה. הדרך היחידה להמשיך הייתה דרך השער של ט'יופונקו (T'iyupunku), חומת הגנה עבה עם שני פתחים צרים. ממערב לאויאנטאיטמבו, המבצר הקטן של צ'וקאקייקה (Choquequillca) הגן על הדרך למאצ'ו פיצ'ו. במקרה של כיבוש ביצורים אלה, היוותה גבעת המקדש עצמה עם הטרסות הגבוהות שעליה קו הגנה אחרון מפני פולשים.