אגריפינה הצעירה
 | |
| פרוטומה של אגריפינה הצעירה. מוצג בלנדסמוזאום בווירטמברג | |
| לידה |
6 בנובמבר 15 קלן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
17 במרץ 59 (בגיל 43) מיסנום, איטליה |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| בן או בת זוג |
קלאודיוס Gaius Sallustius Crispus Passienus גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס |
  | |
.jpg)
יוליה אוגוסטה אגריפינה (בלטינית: Julia Augusta Agrippina; 6 בנובמבר 15 – 19/23 במרץ 59), הידועה יותר בשם אגריפינה הצעירה (Agrippina Minor), הייתה אצילה רומאית מהשושלת היוליו-קלאודית. לאגריפינה נודעה השפעה רבה על הפוליטיקה הרומית במאה ה-1 לספירה. היא הייתה בתו של גרמניקוס, נכדתו המאומצת של טיבריוס, נינתו של אוגוסטוס, אחותו של קליגולה, אשתו של קלאודיוס ואימו של נירון.
אגריפינה נודעה כאישה יפה, עשירה ומשפיעה, אך גם כמושחתת, שתלטנית ואכזרית. נטען שרצחה שניים מבעליה, אולם הדבר אינו וודאי. היא עצמה נרצחה בסופו של דבר בהוראת בנה, נירון.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אגריפינה נולדה בשנת 15. היא הייתה בתם של המצביא גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר, שהיה נכון לאותה תקופה יורש העצר של הקיסר טיבריוס, ושל אגריפינה הזקנה. אביה היה בנם של נירון קלאודיוס דרוסוס ושל אנטוניה הצעירה, ונכדם של מרקוס אנטוניוס, אוקטביה וליוויה. אמה הייתה בתו של המצביא המהולל מרקוס ויפסניוס אגריפה ושל יוליה אוגוסטי פיליאה, ונכדתו של אוגוסטוס. מבין תשעת ילדיהם של גרמניקוס ואגריפינה הזקנה, רק שישה הגיעו לבגרות: שלושה בנים ושלוש בנות. אגריפינה הצעירה הייתה הבכורה מבין הבנות. שלושת אחיה הגדולים היו נירון יוליוס קיסר (אין לבלבל עם נירון קיסר), דרוסוס קיסר ומי שהיה לימים הקיסר קליגולה. שתי אחיותיה הקטנות היו דרוסילה ויוליה ליווילה.
אגריפינה גדלה במשפחה חמה ואוהבת. בשנת 19 התהפך המזל על משפחתה, כאשר אביה נפטר והועלו שמועות על פיהן נרצח. אמה האשימה את הקיסר טיבריוס שלא עשה די להעמדת הרוצחים למשפט, ובתגובה גירש אותה טיבריוס לאי נידח ושם מתה מרעב. שני אחיה הגדולים אומצו בידי טיבריוס (ומאוחר יותר הוצאו להורג במצוותו), ויחד עם שתי אחיותיה ואחיה קליגולה, נשלחה לגור עם סבתא רבתא שלהם, ליוויה, אימו של טיבריוס. בשנת 27 מתה ליוויה, והם עברו לביתה של סבתם אנטוניה הצעירה. הן ליוויה והן אנטוניה היו נשים חזקות בעלות מעמד ועמדה בחברה הרומית, ושתיהן לא יכלו להקדיש זמן רב לגידול נכדים אלו. כתוצאה מכך, גדלו הארבעה פרא ללא השגחה. בשנת 28 השיא אותה טיבריוס למדינאי גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס. טקיטוס כותב שטיבריוס בחר בו בעיקר בגלל ייחסו האצילי.[1] טיב יחסיהם אינו ידוע.
יחסיה עם קליגולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 31 מת סיאנוס, וטיבריוס מינה את קליגולה ליורשו. טיבריוס מת בשנת 37, וקליגולה ירש אותו כקיסר. באותה תקופה טרם התפרסם קליגולה כאכזרי ומטורף, והיה קיסר אהוב, אהוד וצודק. עוד באותה שנה ילדה אגריפינה בן בשם לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס, לימים נירון קיסר. מסופר כי דומיטיוס אהנובארבוס העיר כששמע שנולד לו בן, כי "ממנו ומאגריפינה לא יוכל להיוולד אלא תועבה ואסון לעולם",[2] דבר שהפך לנכון בהתחשב בשלטונו ההרסני של נירון. אגריפינה הציעה לאחיה קליגולה להעניק לילד שם. כבוד זה יכול היה לסמל כי הילד עתיד להיות יורש לדודו, אך קליגולה, בתור בדיחה, הציע לקרוא לילד "קלאודיוס", על שם דודו קלאודיוס, שנחשב לשוטה החצר. אגריפינה לא הסכימה לקרוא לילד בשם זה.
היחסים בין קליגולה ושלוש אחיותיו, היו כמעט תמיד טובים וחמים. באירועים רשמיים היה קליגולה מופיע עמן, והן גם הופיעו לצדו במטבעות. הוא היה מושיב לצדו כל פעם אחת מהן, במקום שבאופן מסורתי היה שמור לאשתו. הוא אף הורה ששבועת הנאמנות לקיסר תהיה בנוסח "ולא ייקר בעיני לא אני עצמי ולא בני מגאיוס [שמו הפרטי של קליגולה] ואחיותיו", וכן הורה שבכל פעם שאחד הקונסולים מתחיל דבריו במושב של הסנאט הרומי, עליו להתחיל בנוסח: "כל טוב ואושר על גאיוס קיסר ועל אחיותיו."[3] דרוסילה הייתה על פי המקורות האהובה עליו ביותר. הוא נהג בה כבאשתו החוקית, ומינה אותה ליורשת נכסיו.[4] סווטוניוס מאשים את קליגולה ש"עם כל אחיותיו חי חיי-זימה מתמידים".[4] אולם חלק מהחוקרים בני זמננו סוברים שסווטוניוס (ורבים אחרים) פירש בצורה חמורה מדי את קרבתו של קליגולה לאחיותיו. שמועות אלו ככל הנראה נבעו מן השקפת העולם שלעריצים אין שום התחשבות בטאבואים חברתיים ומן העובדה שמכיוון שקליגולה היה רווק רוב שנות שלטונו אחיותיו מילאו את התפקיד שבאופן מסורתי היה שמור לאשת הקיסר.[5] הסבר רחוק יותר שהוצע הוא שקליגולה ניסה לחדש את המנהג ההלניסטי על פיו המלכים נישאים לאחיותיהם, מה שמסביר את הזעם הרב שבו התקבלו יחסיו עם אחיותיו.
בשנת 38 מתה דרוסילה, ומותה היווה מכה קשה לקליגולה, וגרם לכך שחינם של אגריפינה וליוויליה סר בעיניו. בשנת 39 נחשף שבעלה של דרוסילה, מרקוס אימיליוס לפידוס, זמם קשר להדחתו של קליגולה (על הקשר עצמו ידוע מעט מאוד). לפידוס היה מאהבה של אגריפינה,[6] וקליגולה החליט לנצל את ההזדמנות כדי להיפטר משתי אחיותיו, ואילץ אותן לחתום על מסמך שבו הן מודות בשותפות בקשר.[4] הן גורשו לאי פונטינה, וקליגולה מכר את כל נכסיהן. בשנת 40 מת בעלה של אגריפינה, ונירון נאלץ לעבור לגור בדלות עם דודתו דומיטיה לפידה הצעירה. לימים כתבה אגריפינה ספר בו תיארה את שעבר עליה בתקופה זו.[7]
נישואים לקלאודיוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 41 ביצע המשמר הפרטוריאני הפיכה, רצח את קליגולה, והכתיר במקומו את דודו קלאודיוס. קלאודיוס נחשב עד אז לשוטה החצר בשל פגמים מלידה: הוא היה צולע ומגמגם. אחת מהחלטותיו הראשונות של הקיסר החדש, הייתה ההחלטה על השבת אחיותיו הגולות של קליגולה ממקום גלותן. מכיוון שהייתה כעת אלמנה, אגריפינה ניסתה לפתות את המדינאי (לימים קיסר) גלבה. אולם גלבה נותר נאמן לאשתו אמיליה לפידה, ואגריפינה הפסיקה את חיזוריה כאשר אמה של לפידה הוכיחה והכתה אותה בפומבי.[8] לבקשתו של קלאודיוס, נישאה אגריפינה למדינאי העשיר, השנון, והמשפיע גאיוס סלוסטיוס קריספוס פאסיניוס (בן אחיינו של ההיסטוריון סלוסטיוס), אשר התגרש לשם כך מגיסתה דומיטיה הזקנה. בשנת 47 מת פאסיניוס מוות פתאומי, ונטען שהורעל בידי אגריפינה. כך או כך, אגריפינה ירשה את הונו הרב של פאסיניוס, והפכה כעת לאישה עשירה וחזקה. היא ניהלה פרשת אהבים עם מרקוס אנטוניוס פאלאס,[6] והייתה מסוכסכת עם אשתו של קלאודיוס, מסלינה. בשנת 48 הוציא קלאודיוס להורג את מסלינה כיוון שיחד עם מאהבה גאיוס סיליוס היא זממה קשר כנגדו. משרת הקיסרית הייתה כעת פנויה, ומקורביו של קלאודיוס היו מעוניינים למצוא עבורו אישה חדשה במהירות. המועמדת הפוטנציאלית הייתה לוליה פאולינה, אשתו לשעבר של קליגולה.[9] אגריפינה הייתה מעוניינת מאוד להינשא לקלאודיוס, למרות שהוא היה דודה והיה כבר בן 57. בנימוק של קרבת משפחה, היא הצליחה להיכנס ולצאת בארמונו של הקיסר, ולפתות אותו בקסמיה הנשיים. המכשול היחיד שעמד בפניהם הייתה העובדה שהם היו דוד ואחיינית, אולם מכשול זה סולק בידי הקנסור לוקיוס ויטליוס הזקן,[10] שהצליח לגרום ללחץ ציבורי על קלאודיוס לשאת את אגריפינה.[11] קלאודיוס כביכול נכנע ללחץ, וחוקק חוק המתיר לדוד להינשא לאחייניתו.[12] הם נישאו בשנת 49.
למרות קסמיה הנשיים של אגריפינה, נראה כי האמת מאחורי הנישואין הייתה יותר פוליטית. ניסיון ההפיכה של סיליוס ומסלינה, הראה את חולשת השושלת היוליו-קלאודית, אשר הדלדלה משנים של רציחות בתוך המשפחה. קלאודיוס עצמו התייחס אל הקו הקלאודי בתוך המשפחה, אך לא אל השושלת היוליאנית. לחולשה זו התווספה העובדה כי לא היה לו יורש ראוי, בהיותו של בנו בריטניקוס אך ילד. אגריפינה הייתה אחת מן הצאצאים היחידים של אוגוסטוס שנותרו בחיים, ובנה, נירון, היה אחד מן הזכרים האחרונים שנותרו בשושלת. עוד לפני נישואיהם, סיכמה אגריפינה עם קלאודיוס שנירון ינשא לקלאודיה אוקטביה, בתו של קלאודיוס, שהייתה כבר מאורסת לפראיטור לוקיוס סילאנוס. אגריפינה הצליחה בעזרתו של ויטליוס להאשים את סילאנוס בפשעים שלא ביצע, וקלאודיוס ביטל את האירוסין והדיח את סילאנוס ממשרת הפראיטור (יום לפני שהייתה אמורה להסתיים בלאו הכי).[13] סילאנוס התאבד ביום החתונה של קלאודיוס ואגריפינה.[14]
לאחר שאירסה את נירון לאוקטביה, אגריפינה החזירה מגלותו את סנקה[15] והפקידה אותו על חינוכו של נירון.[16] בשנת 50 הוכר נירון כיורש יחד עם בריטניקוס, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים.[17] עוד באותה שנה הוענק לה התואר "אוגוסטה", והיא הייתה האישה הרומית השנייה שקיבלה את התואר עוד בחייה (הראשונה הייתה אנטוניה הצעירה). קלאודיוס קרא לקולוניה רומאית בגרמניה בשם "קולוניה אגריפיננסיס" (Colonia Agrippinensis), על שמה של אגריפינה.[18] כיום שם העיר קלן.[19] בשנת 54 יזמה אגריפינה את הוצאתה להורג של גיסתה דומיטיה לפידה הצעירה (אמה של מסלינה), בטענה שהפעילה כישופים נגדה, ובטענה שלא ריסנה כראוי את עבדיה ובכך הפרה את שלום איטליה.[20] הסיבה האמיתית לרצח הייתה שהיא חששה מפני השפעתה של לפידה על נירון. בהדרגה התחרט קלאודיוס על נישואיו לאגריפינה, והחל בתהליכים להפיכתו של בריטניקוס ליורש יחיד. אגריפינה שחששה מפני אפשרות כזו, הרעילה את קלאודיוס עוד באותה שנה.[21] נירון ירש אותו כקיסר.
יחסיה עם נירון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון שנירון היה בן יחיד, הוא ואגריפינה היו קשורים מאוד. טקיטוס אף מאשים אותם בגילוי עריות. הוא מביא גרסה אחת על פיה אגריפינה היא שהחלה את הרומן עם בנה במטרה לחזק את שלטונה בו, אך מביא גרסה אחרת על פיה נירון החל בכך מתוך תשוקה לאימו.[22] אולם לאחר שהוכתר כקיסר, החל נירון לגלות עצמאות, והיחסים בינו לבין אגריפינה הפכו למתוחים. נירון מצא לו בעלי ברית בדמותם של סנקה ושל סקסטוס אפרניוס בורוס, מפקד המשמר הפרטוריאני. הוא מאס באשתו אוקטביה, ועד מהרה החל מנהל רומן עם שפחה משוחררת בשם קלאודיה אקטה. אגריפינה תמכה באוקטביה, ונזפה בנירון קשות. נירון לא שעה לדבריה, ומאבק הכוחות בינו לבין אגריפינה החל.[23] נירון פיטר מתפקידו את מאהבה של אימו, פאלאס,[24] ועובדה זו גרמה לאגריפינה לחפש בני ברית בדמותו של בריטניקוס, שלאחר שיוכר כבגיר היה אמור להיות שווה סמכות עם נירון. בשנת 55 התנקש נירון בבריטניקוס ושם לאל את תקוותיה של אגריפינה להמשיך ולהחזיק בשלטון.[25] נירון מאס בהתערבותה של אימו בענייניו. הוא שלל ממנה את משמר הכבוד של החיילים הגרמנים שהיה לה עוד מימי נישואיה לקלאודיוס, והעביר אותה לגור בבית נפרד מביתו.[26] הוא אף שילם לאנשים בחשאי כדי שיטרידו אותה בתביעות משפטיות, ושכר אנשים אחרים שיצעקו עליה דברי גנאי כשהלכה לנוח בכפר.[27]
לאגריפינה היו אויבים נוספים. עוד באותה שנה (55), שניים מעבדיה המשוחררים של גיסתה דומיטיה הזקנה, שכנעו את נירון שאגריפינה מתכננת קשר לרוצחו.[28] נירון כמעט והוציא אותה להורג מיד, אולם בסופו של דבר היא הצליחה להוכיח את חפותה.[29] המאורע לא שיפר את יחסיהם של נירון ואגריפינה. בשנת 58 החל נירון מנהל רומן עם פופיאה סבינה. פופיאה מתוארת כאישה בעלת קסם רב וחוכמה רבה, ועד מהרה תפסה את המקום הראשי בחייו של נירון. כעת הייתה אגריפינה למכשול עיקרי הן לנירון, הן לפופיאה והן לסנקה ובורוס. פופיאה לעגה לנירון על שהוא אינו מעז לשאתה לאישה באופן חוקי מפחד אימו,[30] ובנירון גמלה ההחלטה להרוג את אגריפינה.
המוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על מותה ישנן מספר גרסאות. טקיטוס כותב שנירון לא רצה להרוג אותה באמצעות רעל, כיוון שהיא חששה מפני אפשרות שכזו והקפידה לקחת סמי נגד. העבד המשוחרר אניקטוס, שהיה מחנכו בילדותו ותיעב את אגריפינה, הציע לנירון לבנות ספינה בעלת מנגנון מיוחד שגורם לה להתפרק כאשר היא מגיעה ללב ים. הרעיון מצא חן בעיני נירון שמיהר לבנות את הספינה. הוא העמיד פנים שהשלים עם אגריפינה, וערך לה משתה מפואר במהלכו חיבק ונישק אותה. לאחר מכן פיתה אותה לעלות לספינה. עם זאת, ברגע האמת הספינה לא התפרקה לחלוטין ואגריפינה לא מתה. מלחי הספינה שהיו שותפים למזימה החליטו להרוג את אגריפינה בעצמם. אלא שחברתה של אגריפינה, אקרוניה, הבינה את שמתרחש וצעקה שהיא אגריפינה. בחושך לא יכלו המלחים להבחין מי הצועקת, והם סברו שזו אגריפינה ודקרו אותה למוות. אגריפינה עצמה נפצעה פצע קל בלבד, והגיעה לחוף בשחייה. אגריפינה הגיעה לביתה, והבינה שהאירועים לא היו מקריים. היא החליטה להתעלם. היא שלחה את עבדה אל נירון להודיע לו שבקושי ניצלה מתאונה, וביקשה ממנו לא לבוא לבקרה כיוון שהיא זקוקה למנוחה. היא חבשה את פצעה ואף החלה בחיפושים אחר צוואתה של אקרוניה בתקווה להניח יד על רכושה. לנירון המודאג נודע שאגריפינה ניצלה, והוא העיר משנתם את סנקה ובורוס וביקש מהם עצה. בורוס אמר שהצבא לא יסייע לרצח אגריפינה, בשל זכרו של אביה, והציע לשלוח את אניקטוס לבצע את הרצח ולהציג אותו כהתאבדות. נירון קיבל את פניו של שליח אימו, ותוך כדי כך הפיל חרב לרגליו. הוא טען שאגריפינה שלחה את השליח כדי להרוג אותו, ופרסם הודעה שהיא התאבדה מיד לאחר שהניסיון נכשל. בינתיים אניקטוס הגיע אל ביתה של אגריפינה עם מספר נאמנים, והקיף עמם את מטתה. אגריפינה הצביעה על רחמה וביקשה ממנו להכות שם (כרמז לכך שהיא מתחרטת שהולידה את נירון), "ובמכות רבות הומתה".[31]
סווטוניוס כותב שנירון ניסה להרעיל אותה שלוש פעמים, אולם בכל הפעמים היא ניצלה, ורק אז הבין נירון שהיא מחוסנת. לפיכך הוא הורה לחבל בגג ביתה, כך שהלבנים יפלו עליה בעת שתשכב לישון. אלא שהסוד דלף והוא נאלץ לבטל את תוכניתו. כאן חוזר סוטוניוס לגרסתו של טקיטוס בדבר הספינה המתפרקת, הוא כותב שנירון הזמין את אגריפינה למסיבת פיוסין על שפת הים, ודאג להרוס את הספינה שהגיעה בה בצורה שנראתה כמו תאונה מקרית. הוא הציע לה את הספינה שבנה תחת הספינה שנהרסה, אולם התוכנית השתבשה ואגריפינה ניצלה בשחייה. לפיכך הוא שלח מרצחים להרוג אותה, ודאג שהכל ייראה כהתאבדות.[27] גרסה דומה מוסר גם דיו קסיוס.[32]
סווטוניוס מצטט סופרים המספרים שנירון חש במהירות לזירת הרצח, ושיבח את יפי גופה של אימו.[27] מנגד, טקיטוס מצטט סופרים הדוחים זאת. טקיטוס מביא סיפור אחר, על פיו פעם שאלה אגריפינה את החוזים בכוכבים לגורלו של נירון. החוזים השיבו לה שהוא יהפוך לקיסר אולם יהרוג את אימו. אגריפינה השיבה: "ירצח, ובלבד שימשול".[33] סווטוניוס כותב שנירון התחרט לנצח על מעשהו. הוא טוען שנירון התוודה פעם שדמותה של אימו רודפת אותו ומטרידה את מנוחתו. נירון אף ניסה להשתמש בכהני דת כדי להעלות את רוחה המתה ולבקש סליחה, וחשש להשתתף בטקסי המסתורין באלווסיס, שלפניהם הכריז הכרוז שעל כל החוטאים לעזוב את המקום.[27] גופתה נקברה בטקס צנוע עוד באותו לילה שבו מתה, אולם כל חייו של נירון לא גדרו את האדמה סביב לקבר. לאחר מותו הקימו מצבה קטנה במקום.[33]
ייצוגיה בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1911 יצא לאקרנים בממלכת איטליה הסרט האילם "אגריפינה", העוסק בסיפור חייה. היא מופיעה ברומן משנת 1935 של רוברט גרייבס, "אני, קלאודיוס", ובסדרת הטלוויזיה על בסיס הספר ששודרה בשנת 1976, מגולמת אגריפינה בידי ברברה יונג (Barbara Young). בסרט "מסלינה, מסלינה" (Messalina, Messalina) משנת 1977, וכן בסרט "קליגולה" משנת 1979, אגריפינה מגולמת בידי לורי וגנר (Lori Wagner). בסדרת הטלוויזיה האיטלקית-בריטית משנת 1985, "A.D.", היא מגולמת בידי אווה גרדנר. בסרט "בוודאיקה" משנת 2003 היא גולמה בידי פרנסס בארבר. בסרט משנת 2005 "אימפריום: נירון" (Imperium: Nero) היא מגולמת בידי לאורה מוראנטה (Laura Morante). היא נזכרת בסדרה התיעודית משנת 2009 "Ancients Behaving Badly" בפרק העוסק בנירון.
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2002.
- צבי יעבץ, טיבריוס וקאליגולה, תל אביב: הוצאת דביר, 1995.
- צבי יעבץ, קלאודיוס ונירון: משיטתיות לחובבנות, תל אביב: הוצאת דביר, 1999.
- קורנליוס טאקיטוס, ספרי השנים, תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הקדים מבוא חיים וירשובסקי והוסיף הערות עקיבא גלבוע. ירושלים, מוסד ביאליק, 1962, הוצאת כרמל, 2010.
- סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, 1954.
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם מהמקור היווני אברהם שליט, ירושלים: מוסד ביאליק, 1944. מהדורה חדשה: מוסד ביאליק, 1985.
- Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914–1927. 9 vols. Digitized copy in: LacusCurtius.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אגריפינה הצעירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אגריפינה הצעירה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר רביעי, 71.
- ^ סווטוניוס, "נירון האלוהי", 6.
- ^ סווטוניוס, "קליגולה האלוהי", 15.
- ^ 1 2 3 סווטוניוס, "קליגולה האלוהי", 24.
- ^ Susan Wood, Diva Drusilla Panthea and the Sisters of Caligula, American Journal of Archaeology, Vol. 99, No. 3 (Jul., 1995), pp. 457–482
- ^ 1 2 טקיטוס, "ספרי השנים", ספר ארבעה עשר, 2.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר רביעי, 53.
- ^ סווטוניוס, "גלבה האלוהי", 5.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", שנים עשר, 1.
- ^ אביו של הקיסר ויטליוס
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 5–7.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 7.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 4.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 8.
- ^ הוא הוגלה בעוון ניאוף עם אחותה ליווליה
- ^ סווטוניוס, "נירון האלוהי", 7. טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 8.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 25.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 27.
- ^ שרה דבורצקי, קורנליוס טאקיטוס – ספרי השנים, מוסד ביאליק, 1962. עמ' 219 הערה 57.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 65.
- ^ סווטוניוס, "קלאודיוס האלוהי", 43–44. טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שנים עשר, 66–67.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר ארבעה עשר, 2.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שלושה עשר, 12–13.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שלושה עשר, 14.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שלושה עשר, 16.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שלושה עשר, 18.
- ^ 1 2 3 4 סווטוניוס, "נירון האלוהי", 34.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שלושה עשר, 20.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר שלושה עשר, 21.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר ארבעה עשר, 1.
- ^ טקיטוס, "ספרי השנים", ספר ארבעה עשר, 3–8.
- ^ דיו קסיוס, ספר שישים ושלושה, 11–14.
- ^ 1 2 טקיטוס, "ספרי השנים", ספר ארבעה עשר, 9.