לדלג לתוכן

האיחוד האירופי

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בהתאגדות מדינות באירופה. אם התכוונתם למחתרת גרמנית אנטי-נאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה, ראו האיחוד האירופי (תנועת התנגדות).
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "גוש האירו".
המונח "הקהילה האירופית" מפנה לכאן. לערך העוסק בארגון האזורי שנוסד ב-1957 ונקרא "הקהילה האירופית" בשנים 1993–2009, ראו הקהילה הכלכלית האירופית.
האיחוד האירופי
Europäische Union, Европейски съюз, Evropská unie, Den Europæiske Union, Euroopa Liit, Euroopan unioni, Union européenne, Europska unija, European Union, An tAontas Eorpach, Unión Europea, Europeiska unionen, Unione Europea, Eiropas Savienība, Europos Sąjunga, Európai Unió, Unjoni Ewropea, Europese Unie, Unia Europejska, União Europeia, Uniunea Europeană, Európska únia, Evropska unija, Ευρωπαϊκή Ένωση
דגל
מוטו לאומי "In varietate concordia" (מלטינית: "מאוחדים בגיוון")
המנון לאומי האודה לשמחה
המנון
ממשל
משטר משולב: פדרציה, קונפדרציה וארגון בינלאומי בהתאם לתחום
ראש הרשות המבצעת נשיא הנציבות האירופית
נשיא הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין
שפה רשמית 24 שפות לאומיות רשמיות
עיר בירה בריסל, בלגיה (דה פקטו)[1]
רשות מחוקקת הפרלמנט האירופי, מועצת האיחוד האירופי עריכת הנתון בוויקינתונים
רשות שופטת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אירופה
(טריטוריות באפריקה, אמריקה הדרומית, אוקיאניה ואנטארקטיקה)
העיר הגדולה ביותר ברלין, גרמניה
שטח יבשתי 4,324,782 קמ"ר
אחוז שטח המים 3.08%
אזור זמן UTC עד UTC+4[2]
היסטוריה
הקמה אמנת מאסטריכט
- הצהרה
- הכרה		 7 בפברואר 1992
1 בנובמבר 1993
ישות קודמת האיחוד המערב-אירופי, הקהילה הכלכלית האירופית, קהילת הפחם והפלדה האירופית עריכת הנתון בוויקינתונים
דמוגרפיה
אוכלוסייה
(הערכה ליולי 2015)		 513,949,445 נפש
צפיפות 116.16 נפש לקמ"ר
אוכלוסייה לפי גילאים[3]
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0–14 15.05%
גילאי 15–24 10.39%
גילאי 25–54 40.54%
גילאי 55–64 13.52%
גילאי 65 ומעלה 20.50%
כלכלה
תמ"ג(הערכה לשנת 2014) 17.61 טריליון $
מדד ג'יני 0.304 (נכון ל־2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע אירו‏ (€ - בחלק מהמדינות)
שונות
חגים לאומיים יום אירופה עריכת הנתון בוויקינתונים
סיומת אינטרנט eu
קידומת בין־לאומית לכל מדינה קידומת משלה (בדרך כלל עם תחילית 3 או 4)
european-union.europa.eu
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
עמוד ראשי
 ראו גם – אמנת שנגן
איגוד הסחר החופשי האירופיאזור שנגןהאזור הכלכלי האירופימועצת אירופההאיחוד האירופיגוש האירושווייץאיסלנדליכטנשטייןנורווגיהאלבניהבוסניה והרצגובינהמקדוניה הצפוניתמונטנגרוסרביהמולדובהאוקראינהאזרבייג'ןגאורגיהקזחסטןבלארוסרוסיהארמניהקריית הוותיקןסן מרינומונקואנדורהטורקיהקרואטיהבולגריההממלכה המאוחדתרומניהצ'כיהדנמרקהונגריהליטאפוליןשוודיהקפריסיןאירלנדאוסטריהבלגיהאסטוניהפינלנדצרפתגרמניהיווןאיטליהלוקסמבורגלטביהמלטההולנדפורטוגלסלובקיהסלובניהספרד
דיאגרמת ון אינטראקטיבית המציגה את הקשרים בין ארגונים והסכמים אירופיים שונים
  גוש האירו (20)
  מדינות האיחוד האירופי, המחויבות להצטרף לגוש האירו בעתיד (6)
  מדינות חברות באיחוד האירופי, בעלות פטור מהצטרפות לגוש האירו (1)
  מדינות שאינן-חברות באיחוד האירופי, המשתמשות באירו בהתאם להסכם (4)
  מדינות שאינן-חברות באיחוד האירופי, המשתמשות באירו ללא-הסכם (2)

האיחוד האירופי הוא איחוד פוליטי וכלכלי על-לאומי של 27 מדינות באירופה.[5][6] שטחו הכולל של האיחוד הוא 4,233,255 קמ"ר, עם אוכלוסייה מוערכת של למעלה מחצי מיליארד תושבים. האיחוד האירופי מתואר לעיתים קרובות כישות פוליטית חסרת תקדים, המשלבת את המאפיינים של פדרציה וקונפדרציה כאחד.

בשנת 2020, תושבי המדינות החברות באיחוד האירופי היוו 5.8% מאוכלוסיית העולם וייצרו תמ"ג (תוצר מקומי גולמי נומינלי) של כ-16.6 טריליון דולר,[7] כשישית מהתמ"ג העולמי. בנוסף, לכל מדינות האיחוד האירופי מלבד בולגריה יש מדד פיתוח אנושי גבוה מאוד לפי תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP). אבן היסוד של האיחוד, איגוד המכס של האיחוד האירופי, סלל את הדרך להקמת השוק האירופאי האחיד המבוסס על מסגרת חוקית וחקיקה בסיסית החלה בכל המדינות החברות בעניינים, ורק בעניינים, בהם הסכימו המדינות לפעול כאחד. מדיניות האיחוד האירופי שואפת להבטיח חופש תנועה של אנשים, סחורות, שירותים והון בתוך השוק האירופי האחיד,[8] לחוקק חקיקה בענייני המשפט והפנים, ולקיים מדיניות משותפת בנושאי סחר,[9] חקלאות, דיג[10] ופיתוח אזורי.[11] ביקורת הדרכונים בוטלה עבור נסיעות בתוך אזור שנגן.[12] גוש האירו הוא קבוצה המורכבת מ-20 מדינות החברות באיחוד האירופי שמיישמות את האיחוד הכלכלי במלואו ומשתמשות במטבע האירו כמטבע אחיד. באמצעות מדיניות החוץ והביטחון המשותפת, האיחוד פיתח תפקיד משמעותי ביחסי חוץ וביטחון. האיחוד מקיים משלחות דיפלומטיות קבועות ברחבי העולם ומייצג עצמו באו"ם, בארגון הסחר העולמי, ב-G7 וב-G20. בשל השפעתו הגלובלית, האיחוד האירופי תואר על ידי כמה חוקרים כמעצמת על בהתהוות.

האיחוד האירופי הוקם, יחד עם היכולת לקבל אזרחות באיחוד, כאשר אמנת מאסטריכט נכנסה לתוקף ב-1993, והתאגדה כיישות משפטית אחידה עם כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון ב-2009. את תחילתו של האיחוד ניתן לייחס לשש המדינות "הפנימיות" (בלגיה, צרפת, איטליה, לוקסמבורג, הולנד ומערב גרמניה), שבתחילת האינטגרציה האירופית המודרנית ב-1948 סייעו להקים את האיחוד המערבי, קהילת הפחם והפלדה האירופית, הקהילה הכלכלית האירופית והסוכנות האטומית האירופית. גופים אלה הלכו והתאחדו, ובאופן משפטי האיחוד האירופי ירש אותם. בין השנים 1973 עד 2013 האיחוד גדל משמעותית והצטרפו אליו 22 מדינות נוספות.

בשנת 2012 הוענק לאיחוד האירופי פרס נובל לשלום.[13] ב-2020, הפכה בריטניה למדינה החברה היחידה שעזבה את האיחוד האירופי.[14] כיום, עשר מדינות שואפות או מנהלות משא ומתן להצטרף אליו.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שתי מלחמות עולם הרסניות, החלו רבים באירופה להעדיף אחדות בינלאומית שתהא ערובה לשמירת השלום ביבשת בצורה. בתמונה: המבורג ב-1943
ערך מורחב – היסטוריה של האיחוד האירופי

רקע: מלחמות העולם ואחריתן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינטרנציונליזם וחזונות של אחדות אירופית היו קיימים הרבה לפני המאה ה-19, אך קודמו במיוחד כתגובה למלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. לאור המלחמה, בוצעו התקדמויות ראשוניות לרעיון האינטגרציה האירופית. בשנת 1920, ג'ון מיינרד קיינס הציע ליצור איחוד מכס אירופי לכלכלות האירופיות שנאבקו לאחר המלחמה,[15] ובשנת 1923 נוסד הארגון הוותיק ביותר לאינטגרציה אירופית, האיחוד הפאן-אירופי, בראשותו של ריכרד ניקולאוס פון קודנהובה-קלרגי, שלימים ייסד ביוני 1947 את האיחוד הפרלמנטרי האירופי (EPU*, כראש ממשלת צרפת ומחסידי האיחוד הפאן-אירופי, נשא אריסטיד בריאן (חתן פרס נובל לשלום על הסכמי לוקרנו) נאום בחבר הלאומים בז'נבה ב-5 בספטמבר 1929 למען אירופה הפרדלית ועל מנת ליישב את האיבה הפרנקו-גרמנית ההיסטורית.[16][17]

עם מלחמה נוספת בקנה מידה גדול שהתנהלה באירופה בשנות ה-30 של המאה ה-20 והפכה למלחמת העולם השנייה, היה צורך להסכים על השאלה מול מה להילחם ולמה. הסכם ראשון היה הצהרת ארמון סנט ג'יימס משנת 1941, כאשר המדינות המתנגדות למדינות הציר התכנסו בלונדון. הדבר הורחב על ידי האמנה האטלנטית משנת 1941, ביסוס בעלות הברית ומטרותיהן המשותפות. ההסכמים הנ"ל הובילו גל חדש של מוסדות בינלאומיים וגלובליים כמו האומות המאוחדות (1945) או הסכם ברטון-וודס (1944).[18]

במהלך ועידת מוסקבה וועידת טהרן ב-1943, התוכנית להקים מוסדות משותפים לעולם שלאחר המלחמה החלו לעלות יותר ויותר לסדר היום. הדבר הוביל להחלטה בועידת יאלטה ב-1944 להקים ועדה מייעצת אירופית, שהוחלפה מאוחר יותר, לאחר הכניעה הגרמנית והסכם פוסטדאם ב-1945, על ידי מועצת שרי החוץ.

עד סוף המלחמה האינטגרציה האירופית נתפסה כתרופת נגד ללאומיות הקיצונית שגרמה למלחמה.[19] ב-19 בספטמבר 1946 בנאום מוכר מאוד, וינסטון צ'רצ'יל חזר על קריאותיו מאז 1930 ל"איחוד אירופי" ו"מועצת אירופה". חודש לאחר מכן הוכרז על הקמת האיחוד הצרפתי על ידי הרפובליקה הצרפתית הרביעית, כדי לכוון את הדה-קולוניזציה של המושבות שלה כך שיהפכו לחלקים מקהילה אירופאית.[20]

בשנת 1947 התגלה קרע הולך וגובר בין בנות הברית המערביות לבין ברית המועצות כתוצאה מהבחירות המזויפות לרשות המחוקקת הפולנית ב-1947, שהיוו הפרה גלויה של הסכם יאלטה. לאחר מכן, ב-12 במרץ 1947 הוכרזה דוקטרינת טרומן וב-4 במרץ 1947, על אמנת דנקרק בין צרפת לבריטניה לסיוע הדדי במקרה של תוקפנות צבאית עתידית נגד מי מהשתיים. הרציונל להסכם היה האיום של מתקפה צבאית עתידית, במיוחד כזו סובייטית, אם כי פורסמה על פי ההצהרות הרשמיות כהגנה מגרמניה.

מיד לאחר ההפיכה בפברואר 1948 של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, נערכה ועידת ששת המעצמות בלונדון, שהביאה לחרם הסובייטי על מועצת השליטה של בעלות הברית, אירוע המציין את תחילת המלחמה הקרה. שארית שנת 1948 סימנה את תחילתה של האינטגרציה האירופית הממוסדת.

השנים הראשונות ואמנת פריז

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנת פריז, 1951

שנת 1948 סימנה את תחילתה של האינטגרציה האירופית המודרנית הממוסדת. במרץ 1948, נחתם הסכם בריסל, שהקים את האיחוד המערבי (WU). בנוסף, הוקם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי (OEEC), קודמו של ה-OECD, בשנת 1948 כדי לנהל את תוכנית מרשל, שהופעלה כתגובת נגד לקומקון - המועצה הכלכלית הסובייטית. קונגרס האג שהתקיים במאי 1948 היה רגע מרכזי באינטגרציה האירופית, שכן הוא הוביל להקמת קולג' אירופה,[21] ובנוסף לייסודה של מועצת אירופה ב-5 במאי 1948 (כיום התאריך הנ"ל הוא יום אירופה). מועצת אירופה הייתה אחד המוסדות הראשונים שהפגישו את האומות הריבוניות של (אז מערביות בלבד) אירופה, ועוררו תקוות גדולות ודיונים קדחתניים בשנתיים הבאות להמשך אינטגרציה אירופית.

מאז, מועצת אירופה הפכה לפורום רחב להמשך שיתוף פעולה ונושאים משותפים, והביא למשל לחתימה על האמנה האירופית לזכויות אדם בשנת 1950. הצהרת שומאן שנחתמה ב-9 במאי 1950 (למחרת יום הניצחון החמישי באירופה) והחלטת שש מדינות (צרפת, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, מערב גרמניה ואיטליה) ללכת בעקבות שומאן ולנסח את אמנת פריז היו חיוניות להולדתם של מוסדות האיחוד האירופי. אמנה זו יצרה בשנת 1952 את קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC), שהחליפה את הרשות לניהול אזור הרוהר, שהוקמה על ידי בעלות הברית המערביות בשנת 1949 כדי להסדיר את תעשיות הפחם והפלדה של אזור הרוהר במערב גרמניה.[22] מגובה על ידי תוכנית מרשל עם כספים גדולים שהגיעו מארצות הברית מאז 1948, ה-ECSC הפך לארגון משמעותי, המאפשר פיתוח ואינטגרציה כלכלית אירופית והיה המקור של המוסדות העיקריים של האיחוד האירופי כמו הנציבות האירופית והפרלמנט.[23] האבות המייסדים של האיחוד האירופי הבינו שפחם ופלדה הם שתי התעשיות החיוניות למלחמה, והאמינו שעל ידי קשירת התעשיות הלאומיות שלהם יחד, מלחמה עתידית בין מדינותיהם הפכה הרבה פחות סבירה.[24] במקביל לשומאן, תוכנית פלבן משנת 1951 ניסתה אך לא הצליחה לקשור את מוסדות הקהילה האירופית המתפתחת תחת הקהילה הפוליטית האירופית, שאמורה לכלול גם את קהילת ביטחונית אירופית, חלופה להצטרפות גרמניה המערבית לנאט"ו שהוקמה ב-1949. בשנת 1954 הפכה האמנה המתוקנת של בריסל את האיחוד המערבי (WU) לאיחוד המערב אירופי (WEU). גרמניה המערבית הצטרפה בסופו של דבר הן ל-WEU והן לנאט"ו ב-1955, מה שגרם לברית המועצות ליצור את ברית ורשה ב-1955 כמסגרת לשליטה הצבאית שלה במדינות מרכז ומזרח אירופה.

אמנת רומא (1958-1972)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טקס החתימה על אמנת רומא, 1957

בשנת 1957, בלגיה, צרפת, איטליה, לוקסמבורג, הולנד ומערב גרמניה חתמו על אמנת רומא, שיצר את הקהילה הכלכלית האירופית (EEC) והקים איחוד המכס האירופי. בנוסף, נחתם הסכם נוסף שיצר את סוכנות האטום האירופית (Euratom) לשיתוף פעולה בפיתוח כוח גרעיני. שתי האמנות נכנסו לתוקף בשנת 1958. למרות שהקהילה הכלכלית האירופית וסוכנות האטום האירופית נוצרו בנפרד מקהילת הפחם והפלדה (ה-ECSC), הם חלקו את אותם בתי המשפט ואספה משותפת. בראש ה-EEC עמד וולטר האלשטיין (נציבות האלשטיין) ובראשו של Euratom עמדו לואי ארמנד (נציבות ארמנד) ולאחר מכן אטיין הירש (נציבות הירש).[25][26] ה-OEEC עבר בתורו רפורמה כאשר בשנת 1961 הפך לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, הוא ה-OECD, והחברות בו הורחבה למדינות מחוץ לאירופה, דוגמת ארצות הברית וקנדה. במהלך שנות ה-60 החלו להופיע מתחים, כאשר צרפת ביקשה להגביל את הכוח העל-לאומי המתהווה. אף על פי כן, בשנת 1965 הושג הסכם, וב-1 ביולי 1967 יצרה אמנת המיזוג מערכת יחידה של מוסדות לשלוש הקהילות, שכונו ביחד הקהילות האירופיות.[27][27] ז'אן ריי עמד בראש הנציבות הממוזגת הראשונה (נציבות ריי).[28]

הרחבה ראשונה ושיתוף פעולה אירופי (1973-1993)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'רלד פורד והמשלחת האמריקאית ל-CSCE בשנת 1975

בשנת 1973 הורחבו הקהילות כך שיכללו את דנמרק (כולל גרינלנד), אירלנד ובריטניה.[29] נורווגיה ניהלה משא ומתן להצטרפות באותו זמן, אך הבוחרים הנורווגים דחו את החברות במשאל עם. האוסטפוליטיק והדטאנט שלאחר מכן הובילו להקמת גוף כלל אירופי מלא ראשון, הוועידה לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (CSCE), קודמתה של הארגון המודרני לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE). ב-1979 נערכו הבחירות הישירות הראשונות לפרלמנט האירופי.[30] יוון הצטרפה בשנת 1981, בעוד בשנת 1985 עזבה גרילנד את הקהילות בעקבות מחלוקת על זכויות הדיג. במהלך אותה שנה, אמנת שנגן סללה את הדרך ליצירת גבולות פתוחים ללא ביקורת דרכונים בין רוב המדינות החברות וחלק מהמדינות שאינן חברות.[31] בשנת 1986 נחתם החוק האירופי האחיד. פורטוגל וספרד הצטרפו ב-1986.[32] ב-1990, לאחר נפילתו של הגוש המזרחי, הפכה מזרח גרמניה לשעבר לחלק מהקהילות כחלק מגרמניה המאוחדת.[33]

אמנות מאסטריכט, אמסטרדם וניס (1993-2004)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנת מאסטריכט (1992), הקמת האיחוד האירופי

האיחוד האירופי הוקם באופן רשמי כאשר אמנת מאסטריכט - שאדריכליה העיקריים היו הורסט קלר,[34] הלמוט קוהל ופרנסואה מיטראן - נכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר 1993.[35] עם הרחבה נוספת שתוכננה לכלול את המדינות הקומוניסטיות לשעבר של מרכז ומזרח אירופה, כמו גם קפריסין ומלטה, סוכמו ביוני 1993 קריטריוני קופנהגן, שהם הקריטריונים בהם צריכה לעמוד מדינה מועמדת כדי להצטרף לאיחוד. הרחבת האיחוד האירופי הציגה רמה חדשה של מורכבות ומחלוקת. ב-1995, אוסטריה, פינלנד ושוודיה הצטרפו לאיחוד האירופי.

ב-2002, שטרות ומטבעות אירו החליפו את המטבעות הלאומיים ב-12 מהמדינות החברות. מאז, גוש האירו גדל ומכיל כ-20 מדינות. מטבע האירו הפך למטבע הרזרבה השני בגודלו בעולם. בשנת 2004, האיחוד האירופי חווה את ההרחבה הגדולה ביותר שלו עד כה כאשר קפריסין, צ'כיה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, פולין, סלובקיה וסלובניה הצטרפו לאיחוד.[36]

אמנת ליסבון והברקזיט (2004 - הווה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2007 הפכו בולגריה ורומניה לחברות באיחוד האירופי. מאוחר יותר באותה שנה אימצה סלובניה את האירו[36] ואחריה קפריסין ומלטה ב-2008, סלובקיה ב-2009, אסטוניה ב-2011, לטביה ב-2014 וליטא ב-2015.

ב-1 בדצמבר 2009, אמנת ליסבון נכנסה לתוקף ושיפרה היבטים רבים של האיחוד האירופי. במיוחד, היא שינתה את המבנה המשפטי של האיחוד האירופי וכללה את מיזוג שלושת עמודי התווך של האיחוד האירופי (הקהילות האירופיות הכלכליות לסוגן, מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי, ומדיניות החופש, החירות והצדק של האיחוד האירופי) לישות משפטית אחת בעלת אישיות משפטית. בנוסף יצרה האמנה נשיא קבוע למועצה האירופית, הראשון שבהם היה הרמן ואן רומפויי, וחיזקה את עמדת הנציב העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון.[37][38]

בשנת 2012, האיחוד האירופי קיבל את פרס נובל לשלום על כך ש"תרם לקידום השלום והפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה".[39][40] בשנת 2013 הפכה קרואטיה לחברה ה-28 באיחוד האירופי.[41]

מתחילת שנות ה-2010, לכידות האיחוד האירופי נבחנה בכמה נושאים, כולל משבר חובות בחלק ממדינות גוש האירו, עלייה דרמטית בכמות המהגרים לאירופה מאפריקה ואסיה ופרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי.[42] משאל העם בבריטניה על חברותה באיחוד האירופי נערך בשנת 2016, כאשר 51.9 אחוז מהמשתתפים הצביעו בעד עזיבה.[43] בריטניה הודיעה רשמית למועצה האירופית על החלטתה לעזוב ב-29 במרץ 2017, ויזמה את הליך הנסיגה הרשמי ליציאה מהאיחוד האירופי. בעקבות התהליך, בריטניה עזבה את האיחוד האירופי ב-31 בינואר 2020, אם כי רוב תחומי החוק של האיחוד האירופי המשיכו לחול על בריטניה לתקופת מעבר שנמשכה עד 31 בדצמבר 2020.[44]

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 קרואטיה אימצה את מטבע היורו.

לאחר המשבר הכלכלי שנגרם על ידי מגפת הקורונה, מנהיגי האיחוד האירופי הסכימו לראשונה ליצור חוב משותף למימון תוכנית ההתאוששות האירופית הנקראת "הדור הבא של האיחוד האירופי" (NGEU).[45]

ב-24 בפברואר 2022, לאחר אימונים מקיפים בגבולות אוקראינה, הצבא הרוסי פלש לאוקראינה והחל מלחמה בקנה מידה מלא.[46][47] האיחוד האירופי הטיל סנקציות כבדות על רוסיה והסכים על חבילת סיוע צבאית מאוחדת לאוקראינה עבור נשק קטלני הממומן באמצעות מכשיר השלום האירופי מחוץ לתקציב.[48]

הכנת האיחוד להרחבה גדולה חדשה היא בראש סדר העדיפויות הפוליטי של האיחוד, במטרה להגיע למעל 35 מדינות חברות עד שנת 2030. נדונות רפורמות מוסדיות ותקציביות על מנת שהאיחוד יהיה מוכן לחברות החדשות.[49][50][51]

פוליטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד האירופי פועל באמצעות מערכת היברידית של קבלת החלטות על לאומית ובין-ממשלית, ועל פי עקרון ההקצאה (האומר שעל האיחוד לפעול רק בגבולות הסמכויות שמוקנות לו על פי אמנות האיחוד), ועל פי עקרון הסובסידריות (האומר שעל האיחוד לפעול רק כאשר מטרה לא יכולה להיות מושגת כראוי על ידי מדינה הפועלת לבדה). חוקים המועברים על ידי מוסדות האיחוד האירופי נכנסים לתוקף במספר דרכים. באופן כללי, ניתן לסווג את החוקים לשתי קבוצות: חוקים הנכנסים לתוקף ללא צורך באישור נוסף בתוך המדינות (תקנות), וחוקים הדורשים באופן ספציפי התאמות וחקיקה בתוך כל מדינה (הנחיות).

מדיניות האיחוד האירופי מתפרסמת באופן כללי על ידי הנחיות האיחוד האירופי, אשר מיושמות לאחר מכן בחקיקה הפנימית של המדינות החברות בו, ותקנות האיחוד האירופי, אשר ניתנות לאכיפה מיידית בכל המדינות החברות.

תקציב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיחוד האירופי היה תקציב מוסכם של כ-170.6 מיליארד אירו בשנת 2022, ובנוסף היה לאיחוד תקציב ארוך טווח של 1,082.5 מיליארד אירו לתקופה 2014–2020, המהווה 1.02% מהכנסות המדינות החברות באיחוד. בשנת 1960, תקציב הקהילה האירופית היה 0.03 אחוז מהתמ"ג.

מתוכם, מדיניות החקלאות של האיחוד מסובסדת ב-54 מיליארד יורו, מדיניות התחבורה, הבנייה ואיכות הסביבה ב-42 מיליארד יורו, חינוך ומחקר סובסדו ב-16 מיליארד יורו, 13 מיליארד יורו הוצאו על רווחה, 20 מיליארד יורו על מדיניות חוץ וביטחון, 2 מיליארד יורו במוסדות פיננסיים שונים, 2 מיליארד יורו הוצאו על מדיניות האנרגיה,1.5 מיליארד יורו בתשתיות וחברות תקשורת, ו-13 מיליארד יורו בניהול האיחוד.

כמו כן הוקמו גופים הנלחמים בהונאה, כולל המשרד האירופי למניעת הונאה ומשרד התובע הציבורי האירופי. האחרון הוא גוף עצמאי של האיחוד האירופי, שהוקם במסגרת אמנת ליסבון בין 22 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי. משרד התובע הציבורי האירופי חוקר ומעמיד לדין הונאה נגד תקציב האיחוד האירופי ופשעים אחרים נגד האינטרסים הפיננסיים של האיחוד האירופי, לרבות הונאה הנוגעת לכספי האיחוד האירופי של למעלה מ-10,000 אירו ומקרי הונאת מע"מ חוצי גבולות הכוללים נזקים של מעל 10 מיליון אירו.

ממשל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות החברות שומרות עקרונית על כל הסמכויות שלהן, למעט אלו שהן הסכימו באופן קולקטיבי להאציל לאיחוד בכללותו, אם כי הסמכויות המדויקות הופכות לפעמים לנושא מעורר מחלוקות משפטיות.

בתחומים מסוימים, המדינות העניקו כשירות בלעדית ומנדט בלעדי לאיחוד. אלו תחומים שבהם המדינות החברות ויתרו לחלוטין על יכולתן לחוקק חקיקה. בתחומים אחרים, האיחוד האירופי והמדינות החברות בו חולקות את הסמכות לחוקק. בעוד ששתיהן יכולות לחוקק, המדינות החברות יכולות לחוקק רק במידה שבה האיחוד האירופי לא העביר חקיקה בנושא. בתחומי מדיניות אחרים, האיחוד האירופי יכול רק לתאם, לתמוך ולהשלים פעולה של מדינות החברות, אך אינו יכול לחוקק חקיקה במטרה לאחד את החוקים הלאומיים. העובדה שתחום מדיניות מסוים נכנס לקטגוריה מסוימת של סמכות אינו מעיד בהכרח על איזה הליך חקיקה משמש לחקיקת חקיקה בתוך אותו תחום מדיניות. הליכי חקיקה שונים משמשים באותה קטגוריה של סמכות, ואפילו עם אותו תחום מדיניות. חלוקת הסמכויות בתחומי מדיניות שונים בין המדינות החברות והאיחוד מחולקת לשלוש הקטגוריות הבאות:

יכולת בלעדית יכולת משותפת יכולת תומכת
לאיחוד יש יכולת בלעדית להוציא הנחיות ולהעביר

חקיקה והסכמים, כאשר הנושא הופקע לגמרי מסמכות המדינות החברות

ישנה סמכות משותפת לאיחוד ולמדינות החברות בו.

ישנם נושאים בהם המדינות החברות לא יכולות לפעול אם האיחוד החליט על חקיקה מסוימת, וישנם נושאים שכן.

האיחוד יכול לבצע פעולות כדי לתמוך

או להשלים את פעולות המדינות החברות

  • איחוד המכס
  • קביעת כללי התחרות הדרושים לתפקוד השוק הפנימי
  • מדיניות מוניטרית למדינות החברות שהמטבע שלהן הוא האירו
  • שימור משאבים ביולוגיים ימיים במסגרת מדיניות הדיג המשותפת
  • מדיניות מסחרית משותפת
  • כריתת הסכמים בינלאומיים מסוימים
  • תיאום מדיניות כלכלית, תעסוקתית וחברתית
  • מדיניות חוץ, ביטחון והגנה משותפת
  • שיתוף פעולה לפיתוח כלכלי, סיוע הומניטרי
  • חקלאות ודיג, למעט שימור משאבים ביולוגיים ימיים
  • איכות סביבה
  • הגנת הצרכן
  • תחבורה
  • תעשייה
  • תרבות
  • תיירות
  • חינוך, נוער, ספורט והכשרה מקצועית
  • הגנה אזרחית (מניעת אסונות)
  • שיתוף פעולה מינהלי

לאיחוד האירופי שבעה גופי קבלת החלטות עיקריים, שהם מוסדותיו: הפרלמנט האירופי, המועצה האירופית, מועצת האיחוד האירופי, הנציבות האירופית, בית הדין לצדק של האיחוד האירופי, הבנק המרכזי האירופי ובית המשפט האירופי לביקורת. הסמכות לתיקון חקיקה (הרשות המחוקקת) משותפת בין מועצת האיחוד האירופי והפרלמנט האירופי, בעוד שמשימות הרשות המבצעת מבוצעות על ידי הנציבות האירופית. המדיניות המוניטרית של גוש האירו נקבעת על ידי הבנק המרכזי האירופי. הפרשנות והיישום של חוקי האיחוד האירופי והאמנות מובטחות על ידי בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי. תקציב האיחוד האירופי נבדק על ידי בית המשפט האירופי לביקורת. ישנם גם מספר גופים נלווים המייעצים לאיחוד האירופי או פועלים בתחום ספציפי.

הרשויות האירופיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות המבצעת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שארל מישל, נשיא המועצה האירופית הנוכחי

הרשות המבצעת של האיחוד מאורגנת כמערכת ניהולית, כאשר הסמכות המבצעת נחלקת במשותף על ידי מספר אנשים. הרשות המבצעת מורכבת מהמועצה האירופית ומהנציבות האירופית.

אורסולה פון דר ליין, נשיאת הנציבות האירופית מאז 2019

המועצה האירופית קובעת את הכיוון הפוליטי הרחב של האיחוד. היא מתכנסת לפחות ארבע פעמים בשנה וכוללת את נשיא המועצה האירופית (כיום שארל מישל), נשיא הנציבות האירופית (כיום הנשיאה אורסולה פון דר ליין) ונציג אחד לכל מדינה חברה (ראש המדינה או ראש הממשלה של אותה מדינה). גם הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון (כיום ג'וזפ בורל) לוקח חלק בפגישותיו. המועצה מתוארת כ"המנהיגות הפוליטית העליונה" של האיחוד, ומעורבת באופן פעיל במשא ומתן על שינויי אמנה ומגדירה את סדר היום והאסטרטגיות המדיניות של האיחוד האירופי. תפקיד המנהיגות שלה כרוך בפתרון מחלוקות בין המדינות החברות והמוסדות, ופתרון כל משבר פוליטי או אי הסכמה על נושאים ומדיניות שנויים במחלוקת. המועצה פועלת כ"ראש מדינה קולקטיבי" ומאשרת מסמכים חשובים (לדוגמה, הסכמים ואמנות בינלאומיות). משימותיו של נשיא המועצה האירופית הן הבטחת הייצוג החיצוני של האיחוד האירופי, יצירת קונצנזוס ופתרון חילוקי דעות בין המדינות החברות, הן במהלך פגישות המועצה האירופית והן לאורך התקופות ביניהן. אין לבלבל בין המועצה האירופית למועצת אירופה, ארגון בינלאומי בלתי תלוי באיחוד האירופי שבסיסו בשטרסבורג.

הנציבות האירופית פועלת הן כרשות המבצעת של האיחוד האירופי, האחראית על התנהלותו השוטפת של האיחוד האירופי, והן כיוזמת החקיקה, בעלת הסמכות הבלעדית להציע חוקים לדיון. הנציבות היא 'שומרת האמנות' ואחראית לתפעולן ולאכיפתן.[52][53] יש לה 27 נציבים אירופיים לתחומי מדיניות שונים, אחד מכל מדינה חברה, אם כי נציבים מחויבים לייצג את האינטרסים של האיחוד האירופי בכללותו ולא את האינטרסים של מדינת הבית שלהם. מנהיג ה-27 הוא נשיא הנציבות האירופית (כיום אורסולה פון דר ליין, שמכהנת בתפקיד מאז 2019), שהוצעה על ידי המועצה האירופית, בעקבות ובהתחשב בתוצאות הבחירות באיחוד האירופי, ולאחר מכן נבחרה על ידי הפרלמנט האירופי. נשיא הנציבות שומר, כמנהיג האחראי על הקבינט כולו, את המילה האחרונה בקבלת או בדחיית מועמד שהוגש לתיק נתון על ידי מדינה חברה. אחרי הנשיא, הנציב הבולט ביותר הוא הנציג הגבוה של האיגוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון, שהוא בעצמו סגן נשיא הנציבות האירופית ונבחר גם על ידי המועצה האירופית.[54] 25 הנציבים האחרים ממונים לאחר מכן על ידי מועצת האיחוד האירופי בהסכמה עם הנשיא המיועד. 27 הנציבים כגוף אחד כפופים לאישור (או אחרת) בהצבעה של הפרלמנט האירופי. כל הנציבים מועמדים תחילה על ידי ממשלת המדינה החברות בהתאמה.[55]

הרשות המחוקקת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת האיחוד האירופי (לא המועצה האירופית), הנקראת גם "מועצת השרים", היא הבית העליון של בית המחוקקים של האיחוד האירופי. הוא מורכב מהנציבים השונים כפי שפורטו למעלה, ונפגש בהרכבים שונים בהתאם לתחום המדיניות הנידון. אף על פי שלמועצה פנים רבות, היא נחשבת לגוף אחד. בנוסף לתפקידי החקיקה, לחברי המועצה יש גם אחריות ביצועית, כגון פיתוח מדיניות חוץ וביטחון משותפת ותיאום מדיניות כלכלית רחבה בתוך האיחוד-. נשיאות המועצה מתחלפת בין המדינות החברות, כאשר כל אחת מחזיקה בה במשך שישה חודשים. החל מ-1 בינואר 2024, התפקיד מנוהל על ידי בלגיה, כאשר תחליף אותה לאחר מכן הונגריה.

רוברטה מצולה, נשיאת הפרלמנט האירופי מאז 2022

הפרלמנט האירופי הוא אחד משלושה מוסדות חקיקה של האיחוד האירופי, אשר יחד עם מועצת האיחוד האירופי מוטלת עליו המשימה לתקן ולאשר את הצעות הנציבות האירופית. 705 חברי הפרלמנט האירופי נבחרים ישירות על ידי אזרחי האיחוד האירופי כל חמש שנים על בסיס ייצוג יחסי. חברי הפרלמנט נבחרים על בסיס לאומי והם יושבים לפי קבוצות פוליטיות ולא לפי הלאום שלהם. לכל מדינה יש מספר מוגדר של מושבים והיא מחולקת לאזורי בחירה תת-לאומיים כאשר הדבר אינו משפיע על האופי היחסי של שיטת ההצבעה. בהליך החקיקה הרגיל, הנציבות האירופית מציעה חקיקה, הדורשת אישור משותף של הפרלמנט האירופי ומועצת האיחוד האירופי כדי לעבור. תהליך זה חל כמעט על כל התחומים, כולל תקציב האיחוד האירופי. נשיא הפרלמנט האירופי ממלא את תפקיד הדובר בפרלמנט ומייצג אותו כלפי חוץ. הנשיא וסגני הנשיא נבחרים על ידי חברי הפרלמנט בכל שנתיים וחצי.

הרשות השופטת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קון לנרטס, נשיא בית המשפט האירופי לצדק

הרשות השופטת של האיחוד האירופי נקראת באופן רשמי בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (CJEU) והוא מורכב משתי ערכאות: בית הדין האירופי לצדק ובית המשפט לנושאים כלליים. בית המשפט לצדק הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי בנושאי דיני האיחוד האירופי. כחלק מה-CJEU, מוטלת עליו המשימה לפרש את חוקי האיחוד האירופי ולהבטיח את יישומו האחיד בכל המדינות החברות באיחוד האירופי על פי סעיף 263 של אמנת התפקוד של האיחוד האירופי. בית המשפט הוקם בשנת 1952, והוא ממוקם בלוקסמבורג. הוא מורכב משופט אחד לכל מדינה חברה- כיום 27- למרות שבדרך כלל היא בית המשפט שומע תיקים בהרכבים של שלושה, חמישה או חמישה עשר שופטים. בית המשפט מנוהל על ידי הנשיא קון לנרטס מאז 2015. בית הדין של האיחוד האירופי הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי בנושאי דיני האיחוד. הפסיקה שלו קובעת שלחוק האיחוד האירופי יש עליונות על כל חוק לאומי שאינו עולה בקנה אחד עם דיני האיחוד האירופי. לא ניתן לערער על החלטות בתי המשפט הלאומיים ב-CJEU, אלא בתי המשפט הלאומיים מפנים שאלות על דיני האיחוד האירופי ל-CJEU. האמנות מעניקות ל-CJEU את הכוח ליישום עקבי של חוקי האיחוד האירופי בכל האיחוד האירופי. בית המשפט פועל גם כבית משפט מינהלי וחוקה בין שאר מוסדות האיחוד האירופי לבין המדינות החברות ויכול לבטל או לפסול מעשים בלתי חוקיים של מוסדות, גופים, משרדים וסוכנויות של האיחוד האירופי.

בית המשפט לנושאים כלליים הוא בית משפט מכונן של האיחוד האירופי. הוא עוסק בפעולות שננקטו נגד מוסדות האיחוד האירופי על ידי יחידים ומדינות חברות, אם כי עניינים מסוימים שמורים לבית המשפט לצדק. על החלטות בית המשפט הכללי ניתן לערער לבית המשפט לצדק, אך רק בשאלה משפטית.

ענפי שלטון נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כריסטין לגארד, נשיאת הבנק המרכזי האירופי

הבנק המרכזי האירופי (ECB) הוא המוסד המוניטארי המרכזי של האיחוד האירופי, המרכיב העיקרי של מערכת האירו ומערכת הבנקים המרכזיים האירופית. זהו אחד הבנקים המרכזיים החשובים בעולם. דירקטוריון ה-ECB קובעת מדיניות מוניטרית עבור גוש האירו והאיחוד האירופי, מנהלת את יתרות המט"ח של מדינות החברות באיחוד האירופי, עוסקת בפעולות מטבע חוץ ומגדירה את שיעור הריבית העיקרי של האיחוד האירופי. מועצת המנהלים של ה-ECB אוכפת את המדיניות וההחלטות של מועצת המנהלים, ורשאית להנחות את הבנקים המרכזיים הלאומיים במידת הצורך. ל-ECB יש את הזכות הבלעדית לאשר הנפקת שטרות אירו. מדינות חברות יכולות להנפיק מטבעות אירו, אך מספר השטרות חייב להיות מאושר על ידי ה-ECB מראש. הבנק מפעיל גם את מערכת התשלומים TARGET2. המערכת האירופית של הבנקים המרכזיים (ESCB) מורכבת מה-ECB והבנקים המרכזיים הלאומיים (NCBs) של כל 27 המדינות החברות באיחוד האירופי. ה-ESCB אינו הרשות המוניטרית של גוש האירו, מכיוון שלא כל המדינות החברות באיחוד האירופי הצטרפו ליורו. מטרת ה-ESCB היא יציבות מחירים בכל האיחוד האירופי. בנוסף, מטרת ה-ESCB היא לשפר את שיתוף הפעולה המוניטרי והפיננסי בין מערכת האירו ומדינות החברות מחוץ לגוש האירו.

בית המשפט האירופי לביקורת (ECA) הוא ענף הביקורת של האיחוד האירופי. הוא הוקם בשנת 1975 בלוקסמבורג במטרה לשפר את הניהול הפיננסי של האיחוד האירופי. יש לו 27 חברים (אחד מכל מדינה חברה באיחוד האירופי) הנתמכים על ידי כ-800 עובדי איחוד. המשרד האירופי לבחירת כוח אדם (EPSO) הוא גוף הגיוס של שירות המדינה של האיחוד האירופי. נציב קבילות הציבור האירופי הוא ענף קבילות הציבור של האיחוד האירופי המקיים דין וחשבון על המוסדות, הגופים והסוכנויות של האיחוד האירופי, ומקדם מנהל תקין. נציב תלונות הציבור מסייע לאנשים, עסקים וארגונים המתמודדים עם בעיות עם הממשל של האיחוד האירופי על ידי חקירת תלונות, כמו גם על ידי בדיקה יזומה של סוגיות מערכתיות רחבות יותר. נציב תלונות הציבור הנוכחי הוא אמילי אוריילי.

חוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמר מרכזי: משפט האיחוד האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה חוקתית, האיחוד האירופי מזכיר שילוב של קונפדרציה ופדרציה, אך לא הגדיר את עצמו רשמית כאחד מהם (אין לאיחוד חוקה רשמית: מעמדו מוגדר על ידי אמנת האיחוד האירופי והאמנה על תפקודו של האיחוד האירופי). היא מאוחדת יותר מקונפדרציה של מדינות לפי ההגדרה המסורתית. היא פחות אחידה ממדינה פדרלית כי היא אינה מדינה בפני עצמה: הריבונות ממשיכה לזרום 'מלמטה למעלה', משמע מהמדינות הנפרדות, ולא משלם יחיד בלתי מובחן. זה בא לידי ביטוי בעובדה שהמדינות החברות שומרות על השליטה בשימוש בכוח צבאי; הן שומרות על השליטה במיסוי; ועל זכות הפרישה מהאיחוד באופן חד צדדי לפי סעיף 50 של אמנת האיחוד.[56]

יחסי חוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'וזפ בורל, הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון

שיתוף הפעולה במדיניות החוץ בין המדינות החברות החל מהקמת הקהילה ב-1957, כאשר מדינות החברות ניהלו כגוש משא ומתן על סחר בינלאומי במסגרת המדיניות המסחרית המשותפת של האיחוד האירופי. צעדים לתיאום רחב יותר ביחסי חוץ החלו ב-1970 עם ייסוד הגוף לשיתוף הפעולה הפוליטי האירופי (EPC) שיצר תהליך התייעצות לא פורמלי בין המדינות החברות במטרה ליצור מדיניות חוץ משותפת. בשנת 1987 הפך שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי לרשמי על ידי החוק האירופי. ה-EPC מכונה כיום מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי (CFSP) כחלק מאמנת מאסטריכט.

המטרות המוצהרות של ה-CFSP הן לקדם הן את האינטרסים של האיחוד האירופי עצמו והן את אלה של הקהילה הבינלאומית כולה, לרבות קידום שיתוף פעולה בינלאומי, כיבוד זכויות אדם, דמוקרטיה ושלטון החוק. ה-CFSP דורשת תמימות דעים בין המדינות החברות לגבי המדיניות המתאימה שיש לנקוט בכל נושא מסוים. האחדות שנדרשת והסוגיות המורכבות שטופלו במסגרת ה-CFSP מובילים לעיתים לחילוקי דעות, כמו אלה שהתרחשו במהלך המלחמה בעיראק.[57] יחד עם זאת, בשנת 2023 סייע האיחוד לשלטון החמאס הפלסטיני בעזה לפתח יכולות לתקיפת ישראל מהאוויר.[58]

הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון הוא המדבר בשם האיחוד האירופי בענייני מדיניות חוץ וביטחון, ותפקידו לבטא את העמדות של המדינות החברות על תחומי חוץ וביטחון. הנציג הגבוה עומד בראש שירות החוץ האירופי (EEAS),[59] מחלקה ייחודית של האיחוד האירופי שפועלת באופן רשמי מאז 1 בדצמבר 2010 לרגל יום השנה הראשון לכניסתו לתוקף של אמנת ליסבון.

מלבד המדיניות הבינלאומית המתגבשת של האיחוד האירופי, ההשפעה הבינלאומית של האיחוד האירופי מורגשת גם באמצעות הרחבת האיחוד. היתרונות הנתפסים בהצטרפות לאיחוד האירופי משמשים כתמריץ לרפורמה פוליטית וכלכלית במדינות המעוניינות לעמוד בקריטריוני ההצטרפות לאיחוד האירופי, ונחשבים לגורם חשוב התורם לרפורמה של מדינות אירופה הקומוניסטיות לשעבר. השפעה זו על ענייני הפנים של מדינות אחרות מכונה בדרך כלל "עוצמה רכה".[60]

סיוע הומניטרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקת הסיוע ההומניטרי וההגנה האזרחית של הנציבות האירופית, או ECHO, מספקת סיוע הומניטרי מהאיחוד האירופי למדינות מתפתחות. בשנת 2012, תקציב המחלקה הסתכם ב-874 מיליון אירו, כאשר 51 אחוז מהתקציב הלך לאפריקה ו-20 אחוז לאסיה, אמריקה הלטינית, הקאריביים ואוקיאניה, ו-20 אחוז למזרח התיכון ואזור הים התיכון.

הסיוע ההומניטרי ממומן ישירות מהתקציב (70 אחוז) כחלק מהשקעת כספים ביחסי חוץ וגם על ידי קרן הפיתוח האירופית (30 אחוז). בשנת 2016, הממוצע בקרב מדינות האיחוד האירופי היה 0.4 אחוזים וחמש עמדו ביעד של 0.7 אחוזים או עברו אותו: דנמרק, גרמניה, לוקסמבורג, שוודיה ובריטניה.

שיתופי פעולה בינלאומיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד האירופי משתמש בסוגי מדיניות שונים ביחסי החוץ שלו. לדוגמה, מדיניות השכנות האירופית המבקשת לקשור את מדינות שאינן צפויות להצטרף לאיחוד בקרוב אך נמצאות באזורים הסמוכים לו, בעיקר ממזרח ומדרום לאיחוד, להשתלב ולהתקרב לאיחוד האירופי ומוסדותיו. מדינות אלה, שהן בעיקר מדינות מתפתחות, כוללות כמה שמבקשות להפוך יום אחד למדינה חברה באיחוד. האיחוד האירופי מציע סיוע כספי למדינות בשכונה האירופית, כל עוד הן עומדות בתנאים הנוקשים של רפורמה ממשלתית, רפורמה כלכלית ונושאים אחרים הקשורים לשינוי חיובי. תהליך זה מושתת בדרך כלל על ידי תוכנית פעולה מוסכמת.

המדינות החברות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות האיחוד האירופי לאורך השנים
המדינות החברות ותאריך הצטרפותן
שנת הצטרפות מדינות חברות
1957 המדינות המייסדות: איטליהאיטליה איטליה; בלגיהבלגיה בלגיה; גרמניה המערביתגרמניה המערבית גרמניה המערבית; הולנדהולנד הולנד; לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג; צרפתצרפת צרפת
1973 אירלנדאירלנד אירלנד; דנמרקדנמרק דנמרק; הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת (פרשה מהאיחוד ב-2020)
1981 יווןיוון יוון
1986 ספרדספרד ספרד; פורטוגלפורטוגל פורטוגל
1990 גרמניהגרמניה גרמניה המאוחדת
1995 אוסטריהאוסטריה אוסטריה; שוודיהשוודיה שוודיה; פינלנדפינלנד פינלנד
1 במאי 2004 אסטוניהאסטוניה אסטוניה; הונגריההונגריה הונגריה; לטביהלטביה לטביה; ליטאליטא ליטא; מלטהמלטה מלטה; סלובניהסלובניה סלובניה; סלובקיהסלובקיה סלובקיה; פוליןפולין פולין; צ'כיהצ'כיה צ'כיה; קפריסיןקפריסין קפריסין
1 בינואר 2007 בולגריהבולגריה בולגריה; רומניהרומניה רומניה
1 ביולי 2013 קרואטיהקרואטיה קרואטיה

חברות עתידיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצטרפות לאיחוד האירופי מותנית בעמידה בקריטריוני קופנהגן, אשר מגדירים את התנאים לקבלת מדינה חדשה כחברה באיחוד.

מדינות מועמדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע מדינות אירופאיות אושרו כמועמדות להצטרפות לאיחוד:

מדינות שהסירו את מועמדותן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות שקיבלו מעמד של מדינה מועמדת להצטרפות לאיחוד אך החליטו לבסוף לבטלו על דעת עצמן:

  • איסלנדאיסלנד איסלנד הגישה בקשת הצטרפות לאיחוד ביולי 2009,[68] וביוני 2010 היא קיבלה מעמד של מדינה מועמדת. המשא ומתן לצירוף איסלנד לאיחוד החל אחרי כחודש, אך הושהה לאחר מכן. ב-2015 הסירה איסלנד את מועמדותה.[69]

מדינות שהגישו בקשה להצטרפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה אחת הגישה מועמדות להצטרפות לאיחוד, אך מועמדותה טרם אושרה.

מדינות שהליך הצטרפותן הוקפא

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • נורווגיהנורווגיה נורווגיה הגישה ב-1994 בקשה להצטרף לאיחוד אולם הליך ההצטרפות של נורווגיה הוקפא ויכול להמשיך מהמקום בו הפסיק, אם נורווגיה תבקש זאת. משאל עם בשנת 1994 פסל את ההצטרפות ברוב קטן. סקרים שנערכים מאז מראים עלייה בהתנגדות אזרחי נורווגיה, השיא הגיע כאשר פורסם כי 70% מתנגדים.[71]
  • טורקיהטורקיה טורקיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד כבר ב-14 באפריל 1987, הדיונים עברו תהפוכות רבות, ב-1999 קיבלה טורקיה מעמד של מדינה מועמדת, ובאוקטובר 2005 החלה בניהול משא ומתן להצטרפות לאיחוד. באוקטובר 2012 איים ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כי אם מדינתו לא תתקבל לאיחוד עד 2023 היא תסיר את מועמדותה.[72] ב-2019 החליט הפרלמנט האירופי על השעיית השיחות עם טורקיה עד להודעה חדשה.
  המדינות החברות באיחוד האירופי
  מדינות מועמדות להצטרפות לאיחוד האירופי

מבנה האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי הפעולה והגדרת האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי הפעולה של האיחוד האירופי כיום כוללים את כל תחומי העשייה הציבורית, מבריאות, תרבות ומדע, המשך בתחומי החקיקה והכלכלה ועד למדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפת, אולם עוצמתו של האיחוד שונה באופן מובהק בין תחומי פעילותו השונים, כאשר בתחום המדיניות המוניטרית, החקלאות והסחר אופיו דומה מאוד למדינה אחת משותפת, בעוד בתחום מדיניות החינוך, ובתחום המדיני והצבאי, רבה יותר ריבונותן של המדינות החברות.

עקב כך, שונה אופיו של האיחוד בהתאם לתחומי פעולתו השונים, ודומה ל:

  • פדרציה - בתחומי המדיניות המוניטרית, חקלאות, סחר ומדיניות סביבה.
  • קונפדרציה - בתחומי המדיניות הסוציאלית, המדיניות הכלכלית, מדיניות הגירה והגנת הצרכן.
  • ארגון בינלאומי - בתחומי מדיניות חוץ והגנה.

פעילות מרכזית של האיחוד היא השוק המשותף המתבטא במטבע אחיד (בחלק ממדינות השוק), באיחוד מכס, בגבולות פתוחים, ובמדיניות חקלאית משותפת.

מבנה פוליטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – פוליטיקה של האיחוד האירופי, מוסדות האיחוד האירופי

ארבעה מוסדות מרכזיים לאיחוד האירופי.

שני מוסדות, תפקידם לבטא את האינטרסים של המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי:

בנוסף לשני אלו, עומדים כאמור שני מוסדות נוספים, אשר תפקידם לבטא את האינטרסים המשותפים של האיחוד האירופי:

  • הפרלמנט האירופי: הפרלמנט של האיחוד ומהווה בו את הבית התחתון, כלומר הוא חלק מן הרשות המחוקקת (המורכבת גם ממועצת האיחוד האירופי, שהיא הבית העליון, ומהנציבות האירופית). הפרלמנט הוא הגוף היחיד באיחוד האירופי שנבחר ישירות על ידי תושביהן של מדינות האיחוד. הבחירות לפרלמנט נערכות מדי חמש שנים, מאז שנת 1979. בפרלמנט יש כרגע 766 חברים, ולכל מדינה מוקצים מספר מושבים בפרלמנט בהתאם לגודלה. עובדות אלה הופכות את הפרלמנט האירופי לפרלמנט הדמוקרטי הרב-לאומי הגדול ביותר בעולם, ולשני מבחינת גודל האוכלוסייה שהוא מייצג (אחרי הודו).[75][76]
  • הנציבות האירופית: הרשות המבצעת של האיחוד האירופי והיוזמת של מרבית חוקיו (מה שהופך אותה גם לחלק מן הרשות המחוקקת של האיחוד). כמו כן אחראית הנציבות על קיום אמנות האיחוד וניהולו השוטף. הנציבות מתפקדת כממשלה ביצועית, כלומר אינה עוסקת בקביעת מדיניות-העל של האיחוד האירופי אלא בעיקר מיישמת את ההחלטות שמתווה המועצה האירופית (המורכבת ממנהיגי מדינות האיחוד). עם זאת, לחבריה יש סמכויות ביצועיות נרחבות.

מלבד ארבעת המוסדות מרכזיים אלו, פועלים גם תחת האיחוד האירופי מספר ארגונים, גופים ומוסדות נוספים; פיננסיים, משפטיים ואחרים, אשר תפקידם לסייע לאיחוד לכוון את מדיניותו, כגון: הבנק המרכזי האירופי, בנק ההשקעות האירופי, בית הדין האירופי לצדק ובית המשפט האירופי לביקורת.

דמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לאיחוד האירופי אין קשר רשמי לדת כלשהי. סעיף 17 של האמנה בדבר תפקודו של האיחוד האירופי מכיר ב"מעמד לפי החוק הלאומי של כנסיות ואגודות דתיות" וכן במעמד של "ארגונים פילוסופיים ולא קונספציוניים".

ההקדמה לאמנה על האיחוד האירופי מזכירה את "הירושה התרבותית, הדתית וההומניסטית של אירופה". הדיון על טיוטת הטקסטים של החוקה האירופית ומאוחר יותר חוזה ליסבון כלל הצעות להזכיר את הנצרות או אל, או שניהם, בהקדמה של הטקסט, אך הרעיון נתקל בהתנגדות וירד.

הנוצרים באיחוד האירופי מחולקים בין חברי הקתוליות (הן הפולחן הרומי והן המזרחי), זרמים פרוטסטנטיים רבים (אנגליקנים, לותרנים ורפורמים המהווים את עיקר הקטגוריה הזו), והכנסייה האורתודוקסית המזרחית. בשנת 2009, באיחוד האירופי היו אוכלוסייה מוסלמית מוערכת של 13 מיליון, ואוכלוסייה יהודית מוערכת של למעלה ממיליון. שאר הדתות העולמיות של בודהיזם, הינדואיזם וסיקיזם מיוצגות גם הן באוכלוסיית האיחוד האירופי.

על פי סקרים חדשים על דתיות באיחוד האירופי בשנת 2015 על ידי Eurobarometer, הנצרות היא הדת הגדולה ביותר באיחוד האירופי, ומהווה 71.6 אחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי. הקתולים הם הקבוצה הנוצרית הגדולה ביותר, המהווים 45.3 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי, בעוד שהפרוטסטנטים מהווים 11.1 אחוזים, המזרח-אורתודוקסים מהווים 9.6 אחוזים, ונוצרים אחרים מהווים 5.6 אחוזים.

סקרי דעת הקהל של Eurostat הראו ב-2005 ש-52% מאזרחי האיחוד האירופי האמינו באל, 27% ב"איזושהי רוח או כוח חיים", ול-18% אין צורה של אמונה. מדינות רבות חוו ירידה בכמות הנוכחות והחברות בכנסייה בשנים האחרונות. המדינות שבהן הכי מעט אנשים דיווחו על אמונה דתית היו אסטוניה (16 אחוז) וצ'כיה (19 אחוז). המדינות הדתיות ביותר היו מלטה (95 אחוז, בעיקר קתוליות) וכן קפריסין ורומניה (שתיהן אורתודוקסיות ברובן) כל אחת עם כ-90 אחוז מהאזרחים שהצהירו על אמונה באל בהתאמה. ברחבי האיחוד האירופי, האמונה הייתה גבוהה יותר בקרב נשים, אנשים מבוגרים, בעלי חינוך דתי, אלו שעזבו את בית הספר בגיל 15 או 16, ואלו "הממקמים את עצמם בצד ימין של הסקאלה הפוליטית".

מפת הדתות המרכזיות באיחוד האירופי
  נצרות קתולית
  נצרות פרוטסטנטית
  נצרות אורתודוקסית

שפות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת הלשונות המדוברות באיחוד האירופי

לאיחוד האירופי 24 שפות רשמיות: בולגרית, קרואטית, צ'כית, דנית, הולנדית, אנגלית, אסטונית, פינית, צרפתית, גרמנית, יוונית, הונגרית, איטלקית, אירית, לטבית, ליטאית, מלטזית, פולנית, פורטוגזית, רומנית, סלובקית, סלובנית, ספרדית ושוודית. מסמכים חשובים, כגון חקיקה, מתורגמים לכל שפה רשמית והפרלמנט האירופי מספק תרגום למסמכים ולישיבות מליאה.

בשל ריבוי השפות הרשמיות, רוב המוסדות משתמשים רק בקומץ של שפות עבודה. הנציבות האירופית מנהלת את עסקיה הפנימיים בשלוש שפות פרוצדורליות: אנגלית, צרפתית וגרמנית. בדומה לכך, בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי משתמש בצרפתית כשפת העבודה, בעוד שהבנק המרכזי האירופי מנהל את עסקיו בעיקר באנגלית.

למרות שמדיניות השפה היא באחריותן של המדינות החברות, מוסדות האיחוד האירופי מקדמים רב לשוניות בקרב אזרחיו. בשנת 2012, אנגלית הייתה השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, כשהיא מובנת על ידי 51 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד האירופי, כאשר סופרים דוברי שפת אם ושאינם שפת אם. עם זאת, בעקבות יציאתה של בריטניה מהחסימה בתחילת 2020, אחוז אוכלוסיית האיחוד האירופי שדיברה אנגלית כשפת האם שלהם ירד מ-13 אחוז ל-1 אחוז. גרמנית היא שפת האם המדוברת ביותר (18% מאוכלוסיית האיחוד האירופי), והשפה הזרה השנייה הכי מובנת, ואחריה צרפתית (13% מאוכלוסיית האיחוד האירופי). בנוסף, שתיהן שפות רשמיות של מספר מדינות חברות באיחוד האירופי. יותר ממחצית (56 אחוז) מאזרחי האיחוד האירופי מסוגלים לנהל שיחה בשפה שאינה שפת אמם.

בסך הכל עשרים שפות רשמיות של האיחוד האירופי שייכות למשפחת השפות ההודו-אירופיות, המיוצגות על ידי הבלטו-סלאביות, האיטלקיות, הגרמניות, ההלניות, והקלטיות סניפים. רק ארבע שפות, כלומר הונגרית, פינית, אסטונית (שלושתן אורלית) ומלטזית (שמית), אינן שפות הודו-אירופיות. שלושת האלפביתים הרשמיים של האיחוד האירופי (קירילי, לטינית ויוונית מודרנית) נובעים כולם מהכתבים היווניים הארכאיים.

לוקסמבורגית (בלוקסמבורג) וטורקית (בקפריסין) הן שתי השפות הלאומיות היחידות שאינן שפות רשמיות של האיחוד האירופי. ב-26 בפברואר 2016, פורסם כי קפריסין ביקשה להפוך את הטורקית לשפה רשמית של האיחוד האירופי, ב"מחווה" שיכולה לסייע בפתרון חלוקת המדינה. כבר ב-2004 תוכנן שטורקית תהפוך לשפה רשמית כשקפריסין תתאחד.

מלבד 24 השפות הרשמיות, יש כ-150 שפות אזוריות ומיעוטים, המדוברות על ידי עד 50 מיליון איש. קטלאנית, גליצית ובסקית אינן שפות רשמיות מוכרות של האיחוד האירופי אך בעלות מעמד רשמי במדינה חברה אחת (ספרד): לפיכך, מתורגמים להן תרגומים רשמיים של האמנות ולאזרחים יש את הזכות להתכתב עם המוסדות בשפות אלו. האמנה האירופית לשפות אזוריות או מיעוטים שאושררו על ידי רוב מדינות האיחוד האירופי מספקת הנחיות כלליות שמדינות יכולות לפעול לפיהן כדי להגן על המורשת הלשונית שלהן. יום השפות האירופי מתקיים מדי שנה ב-26 בספטמבר ומטרתו לעודד למידת שפות ברחבי אירופה.

האמונות הדתיות הרווחות ביותר באיחוד האירופי
דת אחוז מאמינים
1 נצרות קתולית 48%
2 נצרות פרוטסטנטית 12%
3 נצרות אורתודוקסית 8%
4 זרמים נוצריים אחרים 4%
5 אסלאם 2%
6 אתאיזם / אגנוסטיציזם 23%
7 אחר / לא ידוע 3%
השפות המדוברות ביותר באיחוד האירופי
שפה דוברים כשפת אם דוברים סה"כ
1 גרמנית 18% 32%
2 צרפתית 13% 26%
3 איטלקית 12% 16%
4 ספרדית 8% 15%
5 פולנית 8% 9%
6 רומנית 5% 5%
7 הולנדית 4% 5%
8 יוונית 3% 4%
9 הונגרית 3% 3%
10 פורטוגזית 2% 3%
המטרופולינים הגדולים ביותר באיחוד האירופי
עיר אוכלוסייה
1 צרפתצרפת פריז 12,183,893
2 ספרדספרד מדריד 6,549,520
3 ספרדספרד ברצלונה 5,514,881
4 גרמניהגרמניה ברלין 5,259,363
5 גרמניהגרמניה חבל הרוהר 5,113,487
6 איטליהאיטליה רומא 4,355,725
7 איטליהאיטליה מילאנו 4,336,121
8 יווןיוון אתונה 3,576,590
9 גרמניהגרמניה המבורג 3,309,215
10 הולנדהולנד אמסטרדם 3,242,852
עשר המדינות המאוכלסות ביותר באיחוד האירופי
מדינה אוכלוסייה
1 גרמניהגרמניה גרמניה 83,019,214
2 צרפתצרפת צרפת 67,028,048
3 איטליהאיטליה איטליה 60,359,546
4 ספרדספרד ספרד 46,934,632
5 פוליןפולין פולין 37,972,812
6 רומניהרומניה רומניה 19,401,658
7 הולנדהולנד הולנד 17,282,163
8 בלגיהבלגיה בלגיה 11,467,923
9 יווןיוון יוון 10,722,287
10 צ'כיהצ'כיה צ'כיה 10,649,800

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כלכלת האיחוד האירופי

בצירוף כלל המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי, כלכלת האיחוד היא למעשה הכלכלה הגדולה בעולם (תמ"ג כולל של 17.2 טריליון דולר בשנת 2012).[77] בין מדינות האיחוד מתקיים שיתוף פעולה הדוק, הכולל תנועה חופשית של הון, סחורות ואנשים; נורמות וסטנדרטים אחידים; מימון פרויקטים משותפים; ובמרבית מדינות האיחוד גם איחוד מוניטרי הכולל מטבע משותף – האירו.

עם זאת, ישנם הבדלים משמעותיים בין המדינות המרכיבות את האיחוד. מרבית המדינות החדשות שהצטרפו לאיחוד בשנות ה-2000, בדגש על מדינות מזרח היבשת, סובלות מסטנדרטים כלכליים ירודים משמעותית מאלו שבחמש עשרה מדינות האיחוד האירופי הוותיקות. עם זאת, עם ראשית המאה העשרים ואחת נרשמה צמיחה גבוהה יותר דווקא במדינות מזרח אירופה.

יחסי חוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי החוץ של האיחוד האירופי

אף על פי שלמדינות החברות באיחוד האירופי יש מידה רבה של אוטונומיה בקביעת מדיניות החוץ, המדינות לרוב חוברות זו לזו על מנת להחיל עמדה מדינית מגובשת וחזקה יותר. בשנים האחרונות מתקיימים מהלכים לגיבוש והחלת מדיניות חוץ כוללת ומגובשת לכלל המדינות החברות באיחוד האירופי, בעיקר בתחום הביטחון וזאת על מנת להגדיל את תפקיד האיחוד האירופי ביתר התחומים, וזאת מלבד הכלכלי. דוגמה למהלכים אלו היא הקמתו של שירות החוץ האירופי, שדרוג נציגויות האיחוד האירופי ברחבי העולם לדרגת שגרירויות והגברת התיאום בפיתוח יכולות צבאיות.

האיחוד האירופי בחיי היום־יום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור האזרח הפשוט החברות באיחוד האירופי מורגשת בחיי היום־יום. בניגוד לארצות הברית, שם ניתן חופש חוקתי רב למדינות המרכיבות את האיחוד לגבי חיי היום־יום, כפי שנהוג במשפט המקובל, באיחוד האירופי יש נטייה הפוכה לתקנן כמה שיותר תקנים משותפים, לפי גישת המשפט הקונטיננטלי. דוגמה קיצונית לכך היא כי ברגע שהצטרפה צ'כיה לאיחוד, נאסר על חנויות המזון בה לאפשר לקונים לבחור את הסופגניות המקומיות על ידי מישוש בידיים, מנהג שהיה נהוג במקום אבל נגד את תקנות התברואה של האיחוד.

אמנת שנגן
רומניהבולגריהקפריסין

  מדינות אירופה המיישמות את הסכם שנגן
  מדינות שחתמו על ההסכם, אך טרם יישמו אותו
  הממלכה המאוחדת ואירלנד המיישמות את ההסכם באופן חלקי

מעבר לנושאים החוקיים ולמטבע המשותף, אחד מהשינויים העיקריים שהנהיג האיחוד הם בפתיחת הגבולות בין רוב חברות האיחוד (ראו: אמנת שנגן), ביניהן ניתן לנוע בחופשיות מלאה וללא ביקורת גבולות. לחופש התנועה יש גם משמעויות בתחום התעסוקה. רוב המדינות באיחוד מאפשרות לתושבי מדינות אחרות באיחוד לעבוד ולחיות ללא הגבלות למעט החובה להיות מסוגל להתפרנס ולא לעשות שימוש במערכת הרווחה ובכספי מענקי רווחה. חלק מן החברות הוותיקות באיחוד הטילו מגבלות זמניות (עד 2010) על הגירת עובדים מעשר החברות החדשות. למרות חששם של כמה גופים פוליטיים מפני גל הגירה גדול של מבקשי עבודה ממזרח למערב, גל כזה לא התרחש. הפחד מגל הגירה יותר גדול, שיגביר את האבטלה הוא אחד הגורמים לעיכוב בכניסתה של טורקיה לאיחוד. גבולות האיחוד נשמרים על ידי סוכנות Frontex, האחראית לאבטחת גבולות המדינות החברות באיחוד, בשיתוף פעולה עם משמרות הגבול של מדינות האיחוד.

במרץ 2019 הודיע האיחוד האירופי כי החל מראשית שנת 2021, אזרחיהן של יותר מ-60 מדינות, ובהן ישראל וארצות הברית שרוצים לבקר באירופה, צריכים להנפיק מראש אישור מקוון לצורך זה. מסמך זה יתקבל באמצעות בקשה למערכת מידע והרשאות נסיעה לאירופה, ETIAS.[78] מועד הטמעת המערכת נדחה מספר פעמים, כאשר התאריך המשוער האחרון הוא עד שנת 2025.

האיחוד האירופי וישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי האיחוד האירופי–ישראל

לאיחוד האירופי ולישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים מחד, ובקיטוב ואיומי חרם מאידך. לשיתוף הפעולה תורמים ערכי הדמוקרטיה המשותפים, הכבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלה חופשית, החל מקפיטליזם וכלה בסוציאל-דמוקרטיה בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו את היחסים הללו. מאידך קיימת ביקורת עזה באיחוד על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, ותרעומת בישראל על יחס מוטה ולא יחסי על ביקורת זו. קיטוב זה בא לידי ביטוי מעשי בהכרת פרלמנט האיחוד במדינה פלסטינית, וכן בהחלטה על סימון מוצרים מן ההתנחלויות.[דרוש מקור]

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף פעולה תרבותי בין מדינות חברות היה אינטרס של האיחוד האירופי מאז הכללתו כסמכות קהילתית באמנת מאסטריכט. הפעולות שבוצעו בתחום התרבותי על ידי האיחוד האירופי כוללות את תוכנית שבע השנים של Culture 200 אירוע חודש התרבות האירופי, ותזמורות כמו תזמורת הנוער של האיחוד האירופי. תוכנית בירת התרבות האירופית בוחרת ערים אחת או יותר בכל שנה כדי לסייע לפיתוח התרבותי של אותה עיר.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • עידית חנוכה, האיחוד האירופי: ניסוי בדמוקרטיה על-לאומית, תל אביב: רסלינג, 2014.
  • שרה קאהן־ניסר, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות ומדיניות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2016.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: האיחוד האירופי
ויקיחדשות דיווחים בוויקיחדשות: תגית:האיחוד האירופי
ויקימסע מדריך למטייל בוויקימסע: האיחוד האירופי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: האיחוד האירופי

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לאיחוד אין באופן רשמי עיר בירה, המושב הראשי של מרבית מוסדות השלטון המרכזיים נמצא בבריסל ועל כן לרוב מיחסים לה את מעמד הבירה, כמו כן קימים מוסדות שלטון מרכזיים גם בשטרסבורג ולוקסמבורג
  2. ^ במרבית מדינות אירופה מונהג ה-CET - הזמן האירופי המרכזי (UTC+1), לעיתים בסתירה לקווי האורך.
  3. ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ OECD Statistics, stats.oecd.org
  6. ^ Aims and values | European Union, european-union.europa.eu (באנגלית)
  7. ^ Report for Selected Countries and Subjects, IMF (באנגלית)
  8. ^ The EU Single Marker, web.archive.org
  9. ^ EUROPA - Glossary - Common commercial policy, web.archive.org, ‏2009-01-16
  10. ^ "Agriculture and Fisheries Council"
  11. ^ Inforegio - EU Regional and urban development, ec.europa.eu
  12. ^ Home Affairs - Policies - Borders & Visas - Schengen, web.archive.org, ‏2011-08-10
  13. ^ "EU collects Nobel Peace Prize in Oslo". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-12-10. נבדק ב-2024-04-07.
  14. ^ Rawlinson, Kevin; Topping, Alexandra; Murphy, Simon (2020-02-01). "Brexit day: end of an era as United Kingdom leaves EU – as it happened". the Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-04-07.
  15. ^ F. W. Taussig, Keynes, The Economic Consequences of the Peace, The Quarterly Journal of Economics 34, 1920, עמ' 381–387 doi: 10.2307/1882372
  16. ^ Der Briand-Plan und der Völkerbund als Verhandlungsarena für die europäische Einigung zwischen den Kriegen — EGO, EGO | Europäische Geschichte Online (בגרמנית)
  17. ^ Nelsson, Richard; Nelsson, compiled by Richard (2019-09-05). "Aristide Briand's plan for a United States of Europe - archive 1929". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-04-07.
  18. ^ "Milestones: 1937–1945"
  19. ^ Die politischen Folgen, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (בגרמנית)
  20. ^ Peo Hansen, Stefan Jonsson, Bringing Africa as a 'Dowry to Europe' : European Integration and the Eurafrican Project, 1920–1960, Interventions: International Journal of Postcolonial Studies 13, 2011, עמ' 443–463
  21. ^ 9789080498310 The College Of Europe = Le Collège D'Europe edited By Léonce Bekemans, Dieter Mahncke And Robert Picht : ISBNPlus - Free and Open Source ISBN Database, web.archive.org, ‏2017-01-13
  22. ^ Schuman declaration May 1950 | European Union, european-union.europa.eu (באנגלית)
  23. ^ Blocker, Joel (2008-04-09). "Europe: How The Marshall Plan Took Western Europe From Ruins To Union". Radio Free Europe/Radio Liberty (באנגלית). נבדק ב-2024-04-10.
  24. ^ History of the European Union – 1945-59 | European Union, european-union.europa.eu (באנגלית)
  25. ^ A European Atomic Energy Community, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  26. ^ A European Customs Union, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  27. ^ 1 2 Merging the executives, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  28. ^ The Commissioners - Profiles, Portfolios and Homepages, ec.europa.eu
  29. ^ The first enlargement, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  30. ^ The new European Parliament, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-08-07 (באנגלית)
  31. ^ "Schengen agreement" (באנגלית בריטית). 2001-04-30. נבדק ב-2024-04-11.
  32. ^ Negotiations for enlargement, CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-07-28 (באנגלית)
  33. ^ History of the European Union – 1980-89 | European Union, european-union.europa.eu (באנגלית)
  34. ^ ., This article was prepared by reporters Michael M. Phillips, Cecilie Rohwedder and Erik Portanger of The Wall Street Journal. "IMF Candidate Koehler Brings Solid Experience - WSJ". WSJ (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2024-04-12.{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: numeric names: authors list (link)
  35. ^ Treaty of Maastricht on European Union | EUR-Lex, eur-lex.europa.eu (באנגלית)
  36. ^ 1 2 EUROPA - The EU at a glance - The History of the European Union - 2000-today, web.archive.org, ‏2007-02-11
  37. ^ Arquivo.pt, arquivo.pt
  38. ^ Jean-Claude piris, The Lisbon Treaty: A Legal and Political Analysis., 2010
  39. ^ The Nobel Peace Prize 2012, NobelPrize.org (באנגלית אמריקאית)
  40. ^ "Nobel Committee Awards Peace Prize to E.U"
  41. ^ "Croatia: From isolation to EU membership". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-04-19. נבדק ב-2024-04-12.
  42. ^ EU Referendum Results - BBC News, www.bbc.com (באנגלית בריטית)
  43. ^ "Britain Votes to Leave E.U., Stunning the World"
  44. ^ At the Stroke of Brexit, Britain Steps, Guardedly, Into a New Dawn, The New York Times
  45. ^ Recovery plan for Europe - European Commission, commission.europa.eu (באנגלית)
  46. ^ Kurmelovs, Royce; Singh, Maanvi; Oladipo, Gloria; Rankin, Jennifer; Bryant, Miranda; Farrer, Martin; Singh, Royce Kurmelovs (now); Maanvi; Farrer (earlier), Martin (2022-03-09). "Foreigners travelling to Ukraine to fight invasion will be given citizenship – as it happened". the Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-04-12.
  47. ^ Photos: Russia invades Ukraine, CNN, ‏2022-02-15 (באנגלית)
  48. ^ "EU Approves 450 Million Euros of Arms Supplies for Ukraine". Bloomberg.com (באנגלית). 2022-02-27. נבדק ב-2024-04-12.
  49. ^ EWB, Informal meeting of European Council in Grenada to discuss EU enlargement, European Western Balkans, ‏2023-10-03 (באנגלית אמריקאית)
  50. ^ JAMnews, Charles Michel: EU and accession candidates must be ready for enlargement by 2030, English Jamnews, ‏2023-08-28 (באנגלית אמריקאית)
  51. ^ EU should be ready to accept 10 new countries: Official, Türkiye Newspaper, ‏2023-09-01 (באנגלית)
  52. ^ Legislative powers, Legislative powers (באנגלית)
  53. ^ Planning and proposing law - European Commission, commission.europa.eu (באנגלית)
  54. ^ Consolidated version of the Treaty on European Union/Title III: Provisions on the Institutions - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
  55. ^ Citizensinformation.ie, European Commission, www.citizensinformation.ie (באנגלית)
  56. ^ UK Home, Practical Law (באנגלית אמריקאית)
  57. ^ "Divided EU agrees Iraq statement" (באנגלית בריטית). 2003-01-27. נבדק ב-2024-07-30.
  58. ^ מערכת פורבס, צפו: כך לימד שליח האיחוד האירופי את העזתים לצנוח במצנחי רחיפה, באתר Israel Forbes, ‏12/10/2023
  59. ^ EU states near agreement on diplomatic service, EUobserver, ‏2009-10-23 (באנגלית)
  60. ^ Europe must keep its 'soft power', web.archive.org, ‏2007-06-09
  61. ^ מונטנגרו הגישה בקשה רשמית להצטרף לאיחוד האירופי, באתר ynet, 15 בדצמבר 2008
  62. ^ סרביה הגישה בקשה להצטרף לאיחוד האירופי, באתר ynet, 22 בדצמבר 2009
  63. ^ זלנסקי הגיש בקשה רשמית לצירוף אוקראינה לאיחוד האירופי, באתר ynet, 28 בפברואר 2022
  64. ^ הוכרז רשמית: אוקראינה מועמדת להצטרף לאיחוד האירופי, באתר ynet, 23 ביוני 2022
  65. ^ Alexander Tanas, With war on its doorstep, Moldova applies for EU membership, רויטרס, ‏3 במרץ 2022 (באנגלית)
  66. ^ אוריאל בארי, ‏מדינה נוספת מועמדת להצטרף לאיחוד האירופי, באתר "סרוגים", 13 בדצמבר 2022
  67. ^ Georgia’s PM Signs Application to Join the EU, באתר civil.ge, ‏3 במרץ 2022 (באנגלית)
  68. ^ איסלנד הגישה בקשה רשמית להצטרפות לאיחוד האירופי, באתר ynet, 23 ביולי 2009
  69. ^ הפנתה גב לאירופה: איסלנד ביטלה הצטרפותה לאיחוד, באתר וואלה, 14 במרץ 2015
  70. ^ רויטרס‏, קוסובו הגישה בקשה להצטרפות לאיחוד האירופי, באתר וואלה, 15 בדצמבר 2022
  71. ^ שירות גלובס, ‏גם נורבגיה רוצה להתרחק מהאיחוד האירופי, והיא לא חלק ממנו, באתר גלובס, 2 במרץ 2016
  72. ^ "קבלו את טורקיה לאיחוד עד 2023 או שתאבדו אותה", באתר ‏מאקו‏, 31 באוקטובר 2012
  73. ^ measures taken regarding the implementation of the Treaty of Lisbon
  74. ^ Treaty of Lisbon amending the Treaty on European Union and the Treaty establishing the European Community, Article 9 B
  75. ^ "Professor Farrell: "The EP is now one the of the most powerful legislatures in the world"". European Parliament. 18 June 2007. Retrieved 5 July 2007.
  76. ^ Brand, Constant and Wielaard, Robert (8 June 2009). "Conservatives Post Gains In European Elections". The Washington Post. Associated Press. Retrieved 17 August 2010.
  77. ^ Retrieved 26 April 20111="Eurostat – Tables, Graphs and Maps Interface (TGM) table". Epp.eurostat.ec.europa.eu. Retrieved 26 April 2011.
  78. ^ אתר למנויים בלבד החל מ-2021: אזרחי ארה"ב יצטרכו להוציא אישור כדי להיכנס לאיחוד האירופי, באתר TheMarker‏, 8 במרץ 2019


מדינות האיחוד האירופי
מדינות מייסדות איטליה • בלגיה • גרמניה[1] • הולנד • לוקסמבורג • צרפת דגל האיחוד האירופי
מדינות נוספות אוסטריה • אירלנד • אסטוניה • בולגריה • דנמרק • הונגריה • יוון • לטביה • ליטא • מלטה • סלובניה • סלובקיה • ספרד • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • קפריסין • קרואטיה • רומניה • שוודיה
פרשו מהאיחוד לאחר חברות בו הממלכה המאוחדת
מועמדות להצטרפות אלבניה • טורקיה • מונטנגרו • מקדוניה הצפונית • סרביה
[1] המדינה המייסדת הייתה גרמניה המערבית. גרמניה המזרחית צורפה בעקבות איחוד המדינות בשנת 1990.
זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925 דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950 בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975 ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000 ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האיחוד_האירופי&oldid=39873639"