אלברט ג'ון לוטולי
 | |
| לידה |
1898 בולאוואיו, רודזיה תחת שלטון חברת דרום אפריקה הבריטית  |
|---|---|
| פטירה |
21 ביולי 1967 (בגיל 69 בערך) קוואדוקוזה, נטאל, דרום אפריקה |
| שם לידה |
Albert John Mvumbi Luthuli |
| מדינה |
דרום אפריקה |
| השכלה |
|
| מפלגה |
הקונגרס הלאומי האפריקני |
| פרסים והוקרה | |
| |
  | |
אלברט ג'ון לוטולי (באנגלית: Albert John Lutuli, 1898 – 21 ביולי 1967), שכונה גם "מבומבי" (Mvumbi), כינוי מסורתי כפי שנהוג בשבט ה"זולו" אליו השתייך) היה מורה, אקטיביסט, פוליטיקאי, יושב ראש הקונגרס הלאומי האפריקני בשנות המאבק נגד האפרטהייד, זכה בפרס נובל לשלום על מאבקו הבלתי-אלים כנגד האפרטהייד, והיה לאפריקאי הראשון וכן, לאדם הראשון מחוץ לאירופה וארצות הברית שזכה בפרס זה.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלברט ג'ון לוטולי נולד בשנת 1898 ליד בולאיאו ברודזיה הדרומית (כיום, זימבבואה), בנם השלישי של ג'ון בוניאן לוטולי ומתוניה גומדה. אביו שימש כמתורגמן תחת שליחות המיסיון הנוצרי של הכנסייה האדוונטיסטית. אמו של אלברט, מתוניה גומדה, עבדה בצעירותה במשק הבית של המלך קטשאויו קמפנדה, אך גדלה בעיקר בגרוטוויל, עיירה במחוז קוואזולו-נטאל.[1] כאשר לוטולי היה בן 6, אביו נפטר, ואמו חזרה עימו ועם כל אחיו לגרוטוויל.[1]
בגיל 10, נשלח על ידי אימו לבית ספר מיסיונרי קהילתי מקומי, ליד תחנת הרכבת של גרטוויל. ברוב תקופת התבגרותו הוא התגורר אצל דודו מרטין לוטולי, שהיה המנהיג הנבחר של שבט הזולו הנוצרי, שבט הממוקם בשמורת הטבע של אומבוטי סביב גרוטוויל.[2]
הוראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר המיסיונרי בנטאל, לוטולי למד שני סמסטרים בפנימיית "מכון אולנגה" ולאחריהם הועבר למוסד מתודיסטי באדנדייל, שם סיים בהצלחה קורס הוראה בשנת 1917 והוסמך לשמש כמורה.[1] בתקופה זו גברה התעניינותו בפעילתם של "האגודה הצעירה לגברים צעירים" ו"האגודה הנוצרית" בהמשך הצטרף לכנסייה הנוצרית בשנת 1918 בתור מורה צעיר. בשנתיים הבאות עבד כמנהל בית ספר יסודי קטן בנטאל.[3]
בשנת 1921 קיבל לוטולי מלגת לימודים מטעם המחלקה לחינוך. מלגה זו אפשרה לו להירשם למסלול להוראה גבוהה במכללת אדמס. בהמשך גם קיבל מלגת לימודים באוניברסיטת פורט הייר, אך נאלץ לוותר על מלגה זו כדי להישאר לצד אמו המזדקנת ולתמוך בה מבחינה כלכלית.[4] לבסוף, הצטרף לצוות ההוראה של מוסד amanzimtoti במכללת אדמס ועבד כמרצה ומחנך מקצועי עד שנת 1935.[3]
בשנת 1928 הפך למזכיר אגודת המורים האפריקאים של נטאל, ובשנת 1933 התמנה לנשיא האגודה. במהלך חברותו באגודה, הוביל לוטולי מאבק לשיפור תנאי העבודה של המורים והשגת שכר עבודה הוגן יותר.
תפיסת עולמו החינוכית דגלה בכך שחינוך צריך להיות זמין לכל אדם באשר הוא ועל כן, זכותו של כל אדם באפריקה לזכות בחינוך. כמו כן, הוא האמין כי חינוך צריך להיות ליברלי וערכי ולא רק מקצועי למען השגת מקצוע. יתר על כך, הוא האמין כי איכותו ורמתו של החינוך אותו מקבלים אזרחים אפריקאים צריך להיות זהה לחינוך אותו רוכשים ילדים לבני עור.
חייו בהיבט הדתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוטולי היה נוצרי אדוק אשר הושפע באופן עמוק משפתו ומניסוחו של התנ"ך וכן, מערכיו, בנוסף, העקרונות הנוצריים הם שעיצבו את אורח חייו וכן את התנהלותו הפוליטית.[5] הוא היה פעיל מאוד בכנסייה הנוצרית, שימש כיועץ וכמטיף באישור הכנסייה המתודיסטית, היה חבר במועצה הנוצרית של דרום אפריקה, ובהמשך אף התמנה לתפקיד יושב ראש של מועצת דרום אפריקה של הכנסייה הקונגרציונליסטית של אמריקה. בשלב מאוחר יותר, כיהן לוטולי כנשיא ועידת המיסיונרים של נטאל. בשנת 1939 הוא ייצג את דרום אפריקה בכנס המיסיונרים הבינלאומי במדרס, ובשנת 1948 הקדיש תקופת זמן של תשעה חודשים למען העברת הרצאות ברחבי ארצות הברית, בחסות שני ארגונים מיסיונריים.[1]
חיים פוליטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים שבהן לוטולי עבד ולמד במכללת אדמס התודעה הפוליטית שלו התעצבה והנוכחות במכללה השפיעה עליו מאוד. המכללה משכה מבקרים רבים מכלל חלקי הארץ וכן מרחבי העולם. מבקרים אלו הביעו את דעותיהם והשקפת עולמם בכותלי המכללה ולוטולי נחשף לכל אלו. כמו כן, הוא עבד יחד עם אנשים בעלי מעמד פוליטי ויכולת השפעה רבה על דרום אפריקה, ביניהם נחשף לוטולי לפרופסור ז. מתיוס, מנהל בית הספר במכללת אדמס, והוא היה אינטלקטואל אפריקני ומנהיג בעל מעמד גבוה, וכן לד"ר אדגר ברוקס, שאמור היה לייצג את העם האפריקאי בפרלמנט הדרום אפריקאי המחולק, וכן היה חוקר ליברלי מוביל במכללה.[4]
חייו כראש שבט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתביו, מספר לוטולי כי את "תפקיד הצ'יף בשמורת אומבוטי מקבלים מבחירה, ולא מירושה".[3] בשנת 1933 ביקשו זקני השבט בגרווטוויל מלוטולי לשמש ראש השבט. במשך כשנתיים לוטולי היסס והתלבט בנוגע לבקשה זו, שכן הוא לא רצה לוותר על מקצועו כמורה ועל הביטחון הכספי שמקצוע זה העניק לו. בשנת 1935, לאחר שנכנע ללחצים של זקני שבטו, החליף לוטולי את חייו האקדמיים בחיים שבטיים והתמנה לתפקיד הצ'יף של אנשי הזולו Abase-Makolweni Zulus. במשך שבע עשרה השנים הבאות, הקדיש לוטולי את חיים לשבטו שמנה 5,000 אנשים. במסגרת תפקידו, עסק לוטולי בעיקר בבעיות המקומיות שנגעו לבני שבטו. הוא מילא תפקיד שיפוטי כשופט שלום, תיווך בין העם לבין השלטון המרכזי, ולמעשה מילא את הפונקציה המרכזית של מנהיג המבקש חיים טובים יותר לעמו.[1] דוגמה לכך ניתן לראות בשאיפתו של לוטולי לאגד את מגדלי הקנים האפריקנים תחת ארגון פורמלי משלהם, וכך בסיוע של כמה צעירים וזקני שבטו הקים את "איגוד בעלי המטעים" של גראטוויל שכלל בתוכו 200 חברים.[3]
הקונגרס הלאומי אפריקאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעמדתו בגרווטוויל, נחשף לוטולי בהדרגה למראות העוני והדיכוי וכן לתחושות הסבל והמחסור שנגרמו על ידי הממשלה. באמצע שנות הארבעים לחייו הבין לוטולי כי דרום אפריקה זקוקה לשינוי ולכן בשנת 1945, הצטרף לקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שמטרתו הייתה להבטיח את קיומן של הזכויות האוניברסליות ושמירה על זכויות אדם.
לוטולי החל לחוש כי הקונגרס הלאומי האפריקאי של מחוז נטאל נמצא בדעיכה כיוון שנוצר וואקום שלטוני כתוצאה ממחלתו של ג'ון ל. דובה בשנת 1946, ולכן נהיה מעורב יותר כאשר החל לפעול באופן אקטיבי על מנת לחזק את הארגון. לוטולי ניצח את סלבי מסימאנג בבחירות לתפקיד יורשו של דובה במועצת הילידים וכאן בעצם החל את תחילת דרכו בפוליטיקה הלאומית.
בשנת 1951 ניצח לוטולי את א.וו.ג' והפך לנשיא של סניף הקונגרס הלאומי האפריקאי בפרובינציה של נטאל. באותה שנה ייצג את המחוז בכנס הארצי של ה-ANC, שם הוא קרא לאחדות בין האפריקאים והציג את האתגרים החדשים שהעם האפריקאי עומד בפניהם בעקבות חקיקת האפרטהייד של ממשלת מלאן.[6]
בשנת 1952, בכנס השנתי של הקונגרס, נבחר לוטולי לנשיאות הכללית של הקונגרס הלאומי אפריקאי. בתקופה זו הוא נאם מספר נאומים מפורסמים לקהל מעורב של אפריקאים שחורי עור ולבני עור. נאומיו היו מלוטשים מאוד והוא זכה בשבחים רבים מאוכלוסייה לבנת עור על עיסוקו ותבונתו בנוגע ליחסי הגזע הקיימים בדרום אפריקה, אך למרות הצלחתו זו, לא כל התגובות לנאומיו היו אוהדות והוא אף הותקף על ידי קבוצת אפריקאים צעירים שלא הסכימו עמו.[7]
תחת הנהגתו של לוטולי הצטרף הקונגרס הלאומי אפריקאי לקבוצות וארגונים רבים נוספים אשר פעלו כנגד שלטון האפרטהייד תחת ברית הקונגרס (Congress Alliance) והיא ארגנה כנס לאומי שעסק ודן בעתידה של דרום אפריקה.
אקטיביזם וגישה בלתי-אלימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוטולי נחשב לנושא הדגל של ההתנגדות בלתי אלימה כנגד שלטון האפרטהייד המתיישבת עם גישתו של מהטמה גנדי. הוא האמין באופן עמוק ובצורה בלתי מתפשרת בכך שכל התנגדות באשר היא, צריכה להיות לא אלימה. מבחינתו, אלימות במהותה היא לא רק הרסנית אלא גם לא אנושית, פרימיטיבית ובלתי מתורבתת.
כאשר ההגבלות שהוטלו על ידי ממשלת דרום אפריקה ושלטון האפרטהייד על האזרחים "הלא-לבנים" גדלו, כך גברה גם דאגתו של לוטולי לבני שבטו ורווחתם וכן לכל השחורים בדרום אפריקה.[7] לוטולי כמנהיג עמו המדוכא, ניצב בפני השאלה האם לבחור בין מהפכה אלימה ולבין מהפכה שקטה ופייסנית. העובדה כי הוא היה נוצרי אדוק תרמה לגיבוש הצהרת העקרונות המפורסמת שלו במסגרתה הוא טען כי "הדרך לחופש היא דרך הצלב". במונחי תורת הנצרות, השלמה עם הזולת יכולה להתרחש רק אם האדם השלים עם אלוהים, רק כך האדם מקדיש את כל מאמציו כלפי חוץ. הצלב בנצרות מסמל את גבורתו של ישו על ידי סבלו והשפלתו על הצלב ועל כן ניצחון מוגדר על פי היכולת לדבוק בעקרונות של התנגדות בלתי אלימה במקביל לסבל אותו האדם חווה.[1]
לוטולי האמין כי האפרטהייד פילג את דרום אפריקה ופגע בכולם, לא רק באוכלוסייה השחורה. אך במקביל הוא הביע אופטימיות תמידית שכן הוא האמין כי במוקדם או במאוחר, שלטון האפרטהייד ישנה את טבעו ומנהיגיו יבינו, כמו שאר האוכלוסייה הלבנה, שעליהם להשתנות ולקבל את החיים בחברה מעורבת ומשותפת.
תפיסת ההתנגדות הבלתי האלימה, הושאלה ברובה ממהטמה גנדי והיא ייצגה מדיניות חיובית של פיוס, סובלנות ואהבה וכן היא דגלה בכך שמטרות מוסריות צריכות להיות מושגות באמצעות מאבק מוסרי. כמו כן, על פני גישות מאבק שונות, אומצה תפיסה זו במטרה למנוע את המשך השנאה והמרירות בקרב המדוכאים כלפי המדכאים כיוון שאת הגישה הלא אלימה הוא תפס לא רק כמוסרית אלא גם כיעילה לטווח הארוך. ההתנגדות הבלתי אלימה שימשה את לוטולי גם בהמשך דרכו למען השגת מטרותיו הפוליטיות והחברתיות.
באחד מנאומיו הכריז:
"אימצתי את טכניקת ההתנגדות הפסיבית הלא-אלימה במאבק לחופש, משום שאני משוכנע שהיא הדרך הלא-מהפכנית, הלגיטימית והאנושית היחידה שיכולה לשמש אנשים שנוצלו וקופחו, כמונו, ואלו האמצעים החוקתיים והיעילים לקידום שאיפותינו ".[8]
את ניהול מאבקם של המדוכאים ראה לוטולי כחובתו המוסרית ולכן בו הוא השקיע את עיקר מרצו ופועלו. המאבק החל בקמפיין "ההתרסה" בשנת 1952 כנגד חוקי האפרטהייד שהפלו לרעה את האפריקאים השחורים שלוטולי היה אחד ממוביליו.
בשנת 1955 ניסח לוטולי את אמנת החירות במסגרת תפקידו כיו"ר הקמפיין הלאומי של ה-ANC.
בכל הנוגע לסוגיות השוויון מגדרי, הצעדים של לוטולי במאבקו ובפעילות הקונגרס העלו מודעות להשתתפותן של נשים במאבק והוא פעל לקידום להשתתפות שווה בין גברים ונשים. כאשר החל למלא את תפקידו כצ'יף, התייחס לראשונה ובאופן עקיף לשאלת השוויון המגדרי בעצם התעקשותו על השתתפותן של נשים בדיונים הקהילתיים, וכך למעשה נשים אופשרו להיכנס ולהגיע למקומות שלא היו בהם נוכחות נשים בעבר. גורם נוסף משפיע בנושא זה הוא יחסיו עם אשתו אשר שכנעה אותו כי לנשים יש תפקיד מרכזי בתנועה נגד האפרטהייד. כמו כן היא זו שהייתה נוהגת לערוך בדיקה מדוקדקת בנאומיו של לוטולי כדי לוודא שלא תהיה בהם ולו רמיזה קלה לאמירה שעלולה לפגוע בנשים.[8]
חרם ומעצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמיכתו הציבורית בקמפיין "ההתרסה" בשנת 1952 הובילה אותו לעימות ישיר עם ממשלת דרום אפריקה. בשל ניגוד אינטרסים, הממשלה דרשה ממנו לבטל את חברותו בקונגרס הלאומי אפריקאי או להתפטר מתפקידו כצ'יף אך הוא סירב ונשאר פעיל בשניהם. על אף שתפקיד הצ'יף נבחר על ידי זקני השבט, נדרשת גם הסכמת הממשלה כך שלבסוף היא פיטרה אותו מתפקיד הצ'יף בנובמבר 1952.[9] במטרה להגבילו ולהפחית את יכולת ההשפעה הציבורית שצבר, ממשלת דרום אפריקה פתחה בשורה של איסורים והחרמות, ומאז החרם הראשון בשנת 1953 הוא למעשה הוגבל עד סוף ימיו.
החרמות הראשונים שהופעלו נגדו מנעו ממנו לתת הנחיות בפעילות היומיומית של הקונגרס. הוא הורחק מפגישות ציבוריות וממרכזים גדולים בדרום אפריקה למשך שנתיים. בתום האיסור הראשון הוגש איסור נוסף שריתק אותו לרדיוס של עשרים ק"מ מביתו לעוד שנתיים נוספות. בדצמבר של שנת 1956 הוא נעצר באשמת בגידה ביחד עם עוד 156 אנשים נוספים, אך שוחרר לאחר זמן קצר בגלל חוסר ראיות. הוא נהנה מחופש יחסי בין שחרורו בסוף 1957 למאי 1958 כאשר בשנת 1958 נוסף איסור בן 5 שנים, המונע ממנו לפרסם ושוב הגביל אותו בתנועתו ל-15 ק"מ מביתו.[2]
על אף החרמות והאיסורים, דמותו של לוטולי לא נעלמה מתודעתו של הציבור. הוא נבחר מחדש לתפקיד נשיא הקונגרס הלאומי אפריקאי בשתי קדנציות בשנים 1955 ו-1958 והיה לסמל רב עוצמה עבור הארגון אשר נאבק לגייס תמיכה המונית, כתב הצהרות ונאומים אותם נאם בכנסים של הארגון.[1]
בשנת 1960, בעקבות הטבח בשארפוויל, הוביל לוטולי קריאת מחאה שבעקבותיה זומן לשימוע ממשלתי ביוהנסבורג. הוא הזדעזע עמוקות כאשר הפגנת תמיכה הידרדרה לאלימות קשה שבמהלכה נורו 72 אפריקאים שחורים ועוד 200 נפצעו, וכאות מחאה הוא שרף את פנקס המעבר שלו, שהיה הכרחי בממשלת אפרטהייד. זמן קצר לאחר מכן, בתאריך 30 במרץ לוטולי נעצר תחת הכרזת "מצב חירום" של ממשלת דרום אפריקה, בעקבותיה הגיעה סדרת פשיטות של המשטרה ומעצר של 18,000 אנשים. ארגון ה-ANC הוצא מחוץ לחוק ומנהיגיו נעצרו, לוטולי נמצא אשם, נקנס וקיבל עונש מעצר, אך בשל מצבו הבריאותי המתדרדר, הוא שוחרר ורותק לביתו בסטאנגר, נטאל.[2]
האיסורים הוסרו בדצמבר 1961, על מנת לאפשר ללוטולי ואשתו להשתתף בטקס פרס נובל לשלום באוסלו, נורווגיה. במאי 1964, יום לפני שנגמר האיסור השלישי, קיבל את האיסור הרביעי שהגביל אותו בתנועתו וריתק אותו לביתו שוב. יתר על כן, אנשים רבים הגיעו לביתו כדי לקבל את עצתו וחוכמתו, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה של ארצות הברית, רוברט קנדי, שהגיע לביקור לא רשמי ב-1966.[6]
פרס נובל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוטולי זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1960 וזאת על חלקו במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה ועל מאמציו לחופש פוליטי, הפרס הוענק לו בטקס הרשמי שנערך באוסלו כשנה לאחר מכן, בשנת 1961.
למרות האיסורים שחלו עליו ולנוכח הלחץ הגובר ברמה הארצית והבינלאומית, ממשלת דרום אפריקה התירה ללוטולי ואשתו לנסוע למשך עשרה ימים כדי להשתתף בטקס הנובל בנורווגיה.[5]
לוטולי תיעב גזענות, אפרטהייד ועליונות לבנה, שהיו חלק מהאמונה הפוליטית והפילוסופיה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. באמצעות הנהגתו והיותו מודל לדוגמה, נלחם לוטולי כדי ליצור חברה צודקת, לא גזעית בדרום אפריקה, שבה יחברו יחד העם האפריקני וקבוצות גזעיות אחרות ביצירת דמוקרטיה, שבה צבע עורו של אדם אינו משפיע על מקומו בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה.
תפיסות אלו הופיעו לאורך נאום קבלת הפרס בתאריך 10 בדצמבר 1961 באוסלו:
ישנה סגידה לכת עליונות הגזע ולעליונותו של הגזע הלבן באופן שסוגדים לאל. רק מעט מהאנשים הלבנים הצליחו להימנע מלהחזיק בתפיסות האלו. רבים מילדיהם לומדים להאמין כי האדם הלבן הוא ללא ספק עליון, יעיל, חכם וחרוץ; האדם השחור, באותה מידה, הוא ללא ספק נחות, עצלן, מטומטם, רע ומגושם. אין כל חדש בתפיסות הללו. כל חלק מאפריקה שהיה כפוף לכיבושו של האדם הלבן, בזמן זה או אחר, ובמסווה זה או אחר, סבל מתפיסה גזענית זו, עד לכדי התגשמותה בצורתה האכזרית של העבדות...
לוטולי ראה את הגזענות האלימה ואת האפליה הגזעית שעומדת בפני אנשים אפריקאים בדרום אפריקה, לא רק בלעדית ליבשת זו, אלא כתופעה כלל-עולמית המהווה חלק מהבעיות המאתגרות אשר עומדות בפני אפריקאים ביבשת.[10] בבחירתו של לוטולי לדון בסוגיה באופן זה הוא מדגיש שוועדת הנובל העלתה את סוגיית זכויות האדם על סדר היום, ולמעשה הצטרפה לתנועה הבינלאומית נגד האפרטהייד.[4]
בנאומו הוא מתייחס לכך:
עדיין ישנם אנשים בעולם כיום, הרואים בבעיית הגזע של דרום אפריקה כהתנגשות פשוטה בין שחור ללבן. ממשלתנו הציגה בקפידה את הדימוי הזה של הבעיה בפני העולם, יש לכך שתי השפעות. זה מבלבל בין הנושאים האמיתיים המונחים על כף המאזניים במשבר הגזע, זה העניק סוג מסוים של כוח לטענות הממשלה, כי בעיית הגזע היא עניין מקומי לדרום-אפריקה. זה למעשה, נוטה לצמצם את השטח שעליו יכול המקרה שלנו להיות מובן טוב יותר בעולם... מזווית אחרת, הפרס הזה לא יכול להיות רק עבורי לבד, לא רק לדרום אפריקה, אלא לאפריקה כולה! אפריקה כיום קרועה בצורה עמוקה בין סכסוכים ומוכה עוד יותר עם סכסוכים גזעיים. כמה מוזר הדבר שאדם מאפריקה צריך להיות כאן כדי לקבל פרס שניתן בעבור העשייה למען השלום והאחווה בין בני אדם.
לכן, לוטולי היה נחוש בדעתו שפרס נובל לשלום לא היה רק עבורו, אלא גם היה שייך לפעילים הדמוקרטים אזרחי אפריקה, שהובילו את החיפוש אחר רוח אנושית שעומדים מאחוריה עקרונות החופש, שוויון, שלום, ודמוקרטיה. זה כולל את הנכונות של אותם פעילים להבין את האנושות ואת המצב האנושי, וגם את המוכנות שלהם להשקיע את עצמם במאבק למען זכויות האדם והחברה באפריקה, למשך כל זמן שיידרש.[11]
שנה לאחר הטקס הרשמי באוסלו, לוטולי לא הורשה לנסוע לממלכה המאוחדת, כאשר הוא קיבל את מינויו כדוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת גלאזגו בסקוטלנד בשנת 1962, באותה שנה בה האוטוביוגרפיה הרשמית שלו ראתה אור.
ההכרה במעמדו של הצ'יף לוטולי כאייקון בינלאומי בנושא כבוד האדם גררה מבקרים רבים לביתו, ביניהם הגיע גם הסנטור האמריקני רוברט קנדי, במסגרת ביקור בלתי רשמי בשנת 1966.[4]
הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך חייו ולאחר מותו, לוטולי זכה למגוון הוקרות והוענקו לו מעמדי כבוד בדרום אפריקה ומחוצה לה. האיחוד הלאומי של הסטודנטים בדרום אפריקה מינה אותו לנשיא של כבוד ותלמידי אוניברסיטת גלאזגו בחרו בו לרקטור שלהם. בנוסף, המועצה הפרוטסטנטית בניו יורק העניקה לו פרס כבוד.
בדרום אפריקה הוכרז פרס על שמו, שנחשב להוקרה הגבוהה ביותר שניתן לקבל על תרומה לנושאים של דמוקרטיה, זכויות אדם, צדק ושלום.[10]
על אף איסור הפרסום והניסיונות למנוע את הפצתה, האוטוביוגרפיה של לוטולי הופצה מחוץ לדרום אפריקה.[5]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, בעודו מרצה במכללת אדמס פגש לוטולי את אשתו לעתיד, Nokukhanya Bhengu (משמעות שמה הוא "הבהירה" בשפת שבט ה"זולו"). כאשר היא הייתה סטודנטית להוראה. השניים נישאו בשנת 1927.[1] לוטולי ואשתו ביססו את ביתם בגרוטוויל, ונולדו להם שבעה ילדים – שלושה בנים וארבע בנות. הנישואים המאושרים עודדו את חיבתו לשירה, חוש הומור והיכולת להרגיע אנשים. אשתו היוותה גורם תומך גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מנטלית בשלבי ההנהגה החברתית שלו וכן במהלך הקריירה הפוליטית המאתגרת שחווה ושכנעה אותו כי לנשים יש תפקיד מרכזי במאבק כנגד האפרטהייד.[4]
יתר על כן, גם המבנה המשפחתי של משפחת לוטולי לא היה מבנה פטריארכלי קונבנציונלי כפי ששרר במשפחות רבות. בנו התייחס לכך: "אבא מעולם הטיל עלינו את מעמדו כראש המשפחה. לכל אחד הייתה הזדמנות שווה לדבר, וניתן כבוד לכולם כך שאף אחד לא נחשב צעיר מידי בשביל להציג את דעתו".
וזאת אף על פי שהיחסים בינו לבין אשתו היו מורכבים. אשתו הייתה המפרנסת העיקרית והיא הייתה הולכת לישון מוקדם מידי ערב בעוד לוטולי היה מקדיש זמן לטיפול ודאגה לילדיו וכן לדיון על בעיותיהם בחיי היומיום בעת שסיימו להגיד תפילות ולשיר מזמורים.[12]
פטירתו ומורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוטולי נהרג בתאריך 21 ביולי 1967, בגיל 69, כתוצאה מפגיעת רכבת משא בעת שהלך על פסי הרכבת מעל נהר האומוטי ליד ביתו. ב-15 השנים שקדמו למותו, הוא סבל מיתר לחץ דם ועבר שבץ מוחי שהוגדר קל. במשך שמונה השנים האחרונות לחייו, הוגבל בתנועתו על ידי ממשלת דרום אפריקה ולכן לא התרחק מביתו.[9] כאיש מבוגר, נפגמה שמיעתו וראייתו ויש הטוענים שגם זה הוביל למותו שכן הוא לא שמע את הרכבת מתקרבת. חייו, עבודתו ותפיסותיו נשארו כמורשת בדרום אפריקה וביבשת אפריקה בכלל.[13]
ביתו של לוטולי בסטאנגר, נטאל אשר היה מקום מפגשם של האנשים שלחמו במאבק החופש של דרום אפריקה, הוכרז באוגוסט 2004 כמוזיאון. פתיחת המוזיאון הייתה חלק מהשלמת פרויקט מורשתו של אלברט לוטולי, שכללה השקת הרצאה שנתית, חשיפת פסל הברונזה של לוטולי בקוואדוקוזה וכן, הצבת האנדרטה בכנסיית גרואטוויל.[10]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברט ג'ון לוטולי, ברשת החברתית Goodreads- אלברט ג'ון לוטולי, באתר פרס נובל (באנגלית)
- אלברט ג'ון לוטולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Frederick W. Haberman, Albert Lutuli Biographical, The Nobel Prize, 1972
- ^ 1 2 3 Chief Albert John "Mvumbi" Luthuli, South African History online, 2011
- ^ 1 2 3 4 Albert Luthuli, The Lutuli story" An Autobiographical article", ANC, 1961
- ^ 1 2 3 4 5 Sifiso Mxolisi Ndlovu, On Nkosi Albert Luthuli Nobel Peace Prize Speech, Présence Africaine 185, 2012, עמ' 121–129
- ^ 1 2 3 The legacy of Albert Luthuli, Brand South Africa, 2017
- ^ 1 2 Alistair Boddy-Evans, Chief Albert Luthuli, .ThoughtCo, 2018
- ^ 1 2 Chief Albert John Mvumbi Luthuli timeline 1800 – 1967, South African History Online, 2017
- ^ 1 2 Mabogo P. More, Albert Luthuli, Steve Biko, and Nelson Mandela: The philosophical basis of their thought and practice, A companion to African philosophy, עמ' 207–215
- ^ 1 2 Raymond Suttner, The Road to Freedom is via the Cross’ ‘Just Means’ in Chief Albert Luthuli's Life, South African Historical Journal, 4 62, 2010, עמ' 693–715
- ^ 1 2 3 BIOGRAPHY, Luthuli Museum, 2018
- ^ Albert Lutuli Facts, The Nobel Prize, 2018
- ^ Frank N. Magill, The 20th Century Go-N: Dictionary of World Biography, New York: Routledge, 2014
- ^ [https://www.haaretz.co.il/0000017f-e528-df5f-a17f-fffe162b0000
- אין כותרת ***], באתר הארץ, 23 ביולי 2003