ג'ון ויין

ג'ון ויין
John Wayne
	ג'ון ויין, 1965
	ג'ון ויין, 1965
לידה	26 במאי 1907; וינטרסט, ארצות הברית
פטירה	11 ביוני 1979 (בגיל 72); ווסטווד, ארצות הברית
מקום קבורה	Pacific View Memorial Park
שם במה	John Wayne
שם לידה	מאריון מיטשל מוריסון
סוגה מועדפת	מערבון, סרט פעולה, סרט אפי, סרט דרמה, סרט הרפתקאות, סרט מלחמה, סרט אילם, סרט מתח
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1926–1976 (כ־50 שנה)
מקום לימודים	אוניברסיטת דרום קליפורניה; תיכון גלנדייל ;
בן או בת זוג	Esperanza Baur (17 בינואר 1946–1 בנובמבר 1954); ; Pilar Pallete (1 בנובמבר 1954–1979); Josephine Wayne (24 ביוני 1933–25 בדצמבר 1945) ; מרלן דיטריך ;
צאצאים	פטריק וין, Ethan Wayne, מייקל וין, Marisa Wayne
פרסים והוקרה	פרס אוסקר (1969); פרס צלחת הזהב (1970); פרס גלובוס הזהב (1953); פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה (1969); היכל התהילה של קליפורניה (2007); פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר (1969); פרס אוון ויסטר (1970); גלובוס הזהב על שם ססיל ב. דה-מיל (1966); כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; מדליית הזהב של הקונגרס; מדליית החירות הנשיאותית ;
	http://www.johnwayne.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ערך זה עוסק בשחקן קולנוע. אם התכוונתם לרוקח, חתן פרס נובל, ראו ג'ון ר. ויין.

מאריון מיטשל מוריסון (באנגלית: Marion Mitchell Morrison;‏ 26 במאי 1907 – 11 ביוני 1979) ידוע יותר בשם הבמה שלו ג'ון ויין (באנגלית: John Wayne) היה שחקן קולנוע אמריקאי, שזכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בסרט דרמטי ובפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. במהלך הקריירה שלו שיחק ויין ב-174 סרטים, בעיקר מערבונים, סרטי מלחמה, הרפתקאות, מלודרמות ומספר קומדיות רומנטיות. הוא נחשב לכוכב קולנוע בקנה מידה עולמי משנות ה-40 ועד שנות ה-70. ויין התחיל את הקריירה הקולנועית עם דמויות שטחיות יחסית שהלכו והפכו למורכבות יותר עם הזמן. ויין היה בין השחקנים המכניסים ביותר בקולנוע האמריקני במשך שלושה עשורים והפך עוד בחייו לאייקון אמריקני אשר בדמותו סימל את דמות החייל האמריקני המושלם.

שנותיו הראשונות

ויין נולד כמאריון רוברט מוריסון באיווה, ארצות הברית. שמו האמצעי שונה במהרה למיטשל מפני שהוריו החליטו לקרא לאחיו הקטן של ויין רוברט. אביו של ויין, קלייד לאונרד מוריסון (באנגלית: Clyde Leonard Morrison), היה בנו של מאריון מיטשל מוריסון, חייל, מוותיקי מלחמת האזרחים האמריקנית. אימו של ויין, מרי "מולי" אלברטה בראון, הגיעה מנברסקה. ויין חונך כפרסביטריאני.

משפחתו של ויין עברה לפלמדייל, קליפורניה וב-1911 עברה לגלנדייל, קליפורניה. שם אביו של ויין עבד כרוקח. אחד הכבאים שבעיירה כינה את ויין ליטל דיוק (Little Duke), כי לכל מקום שאליו היה הולך, התלווה אליו כלב האיירדייל טרייר הגדול שלו.

כנער, ויין עבד בחנות גלידה בשביל אדם אשר השכיר סוסים לאולפנים בהוליווד. הוא גם היה פעיל כחבר במסדר דה-מוליי, ארגון נוער אשר היה קשור לבונים החופשיים. הוא למד בבית הספר המקומי ושיחק בנבחרת הפוטבול של בית הספר.

ויין נדחה מהאקדמיה הימית של חיל הים האמריקני ולבסוף התקבל לאוניברסיטת דרום קליפורניה, על מלגת ספורט, שם למד משפטים. הוא היה חבר באחוות האבירים הטרויאנים ובסיגמא כי. ויין שיחק בנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. בעקבות פציעה שנפצע בגלישת גלים לא היה יכול להמשיך לשחק בנבחרת והמלגה שלו הופסקה והוא נאלץ לעזוב את האוניברסיטה.

לאחר שעזב את האוניברסיטה ויין התחיל לעבוד באולפן סרטים כעוזר במחלקת אביזרים, במהרה ויין קיבל תפקידים קטנים כניצב בסרטים שונים שהאולפן הפיק. ויין נהיה חבר טוב של ג'ון פורד, הבמאי של רוב הסרטים שבהם הופיע כניצב.

קריירת משחק

ראשית הקריירה

בזמן עבודתו בשביל חברת הסרטים פוקס שמו הופיע רק פעם אחת כדיוק מוריסון, בכתוביות הסיום של הסרט "מילים ומוזיקה" (1929). הבמאי ראול וולש ליהק את ויין לסרטו "נתיב ענקים" (1930) בתפקיד ראשי לאחר שראה אותו מעביר רהיטים כעובד במה. וולש נתן לוויין את שם הבמה אנתוני ויין על שמו גנרל "אנתוני המשוגע" ויין, גיבור מלחמת העצמאות האמריקנית. וינפילד שאיין, אחד מראשי פוקס, חשב שהשם "איטלקי מדי" ולכן הציע וולש לשנותו לג'ון ויין, ווינפילד הסכים לשם החדש. ויין עצמו לא נשאל לדעתו או להסכמתו בקשר לשם הבמה שנבחר עבורו. על אף ביקורות טובות היה הסרט "נתיב ענקים" לכישלון מסחרי, אשר הוביל את ויין להשתתפות בסרטים קטנים בלבד, שלא זכו להצלחה גדולה ובהם "הבלש" (1931), שלושת המוסקטרים (1933) ומספר רב של סרטי מערבונים. להערכתו של ויין הוא שיחק בקרוב לשמונים מערבונים זולים בין השנים 1930 ל-1939. בסרט "פרשי הגורל" (1933) הוא היה בין השחקנים הראשונים ששחקו בוקרים מזמרים על ידי דיבוב.

הפריצה הגדולה של ויין הגיעה כאשר שיחק בסרטו של ג'ון פורד, "מרכבת הדואר". משום שוויין שיחק רק בסרטים נמוכי תקציב, התקשה פורד למצוא ממנים לסרט, אך לבסוף הצליח לשכנע את וולטר וונגר, מפיק עצמאי, להפיק את סרטו בכיכובו של ויין. מרכבת הדואר זכה להצלחה עצומה בקופות וויין הפך לשחקן מבוקש.

עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה שוחרר ויין משרות צבאי, עקב גילו (34) ומצבו המשפחתי, והוא סווג בלשכת הגיוס כ-A-3 (נדחה עקב מצב משפחתי). למרות זאת ניסה ויין להתגייס לצבא לכל תפקיד אפשרי, אבל אולפני רפובליקה לא היו מוכנים לאבד את ויין שהפך לאחד השחקנים הריווחים שלהם. הרברט ג. ייטס, נשיא אולפני רפובליקה, איים לתבוע את ויין אם יפר את החוזה שלו בשביל להתגייס לצבא. הצבא שלח לבסוף את ויין להופיע בפני חיילים בחזית האוקיינוס השקט ובבתי חולים בשביל לעלות את מורל החיילים. דחייתו משרות צבאי הייתה החוויה הקשה ביותר שעבר ויין בחייו, והיא המשיכה לרדוף אותו עד מותו. אלמנתו של ויין סיפרה שהפיכתו של ויין לפטריוט קנאי נבעה מניסיונו לכפר על כך שהוא "נשאר בבית" בזמן מלחמת עולם שנייה.

הצלחה מסחרית

הסרט הצבעוני הראשון שוויין הופיע בו היה "הרועה בגבעות" (1941). בהמשך אותה שנה הוא כיכב בסרט "לחתוך את הרוח הפראית" (1942) של ססיל ב. דה-מיל. זאת הייתה הפעם היחידה בה ויין גילם דמות בעלת ערכים שנויים במחלוקת.

במשך עשרים השנים הבאות הוא הופיע ביותר מעשרים סרטים של ג'ון פורד, המפורסמים שבהם כוללים את "מבצר האפאצ'ים" (1948) "היא ענדה סרט צהוב" (1949), "ריו גראנדה" (1950), "האדם השקט" (1952), "הונדו" (1953), "הגבוהים והאדירים" (1954), "המחפשים" (1956), "על כנפי נשרים" (1957), "הקומנצ'רוס" (1961), "כיצד נכבש המערב", "האיש שירה בליברטי ואלנס" (1962), "מקלינטוק!" (1963), והסרט "הטל צל ענק", שרובו צולם בישראל (1966).

ב-1949 הציע הבמאי רוברט רוסן לוויין את התפקיד הראשי ב"כל אנשי המלך", אבל ויין סירב משום שחשב שהתסריט לא אמריקני.

קריירה מאוחרת

ויין זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט "אומץ אמיתי" (1969). ויין גם היה מועמד לאוסקר כמפיק הסרט הטוב ביותר, "האלמו" (1960), אחד משני סרטים שהוא ביים. השני היה "הכומתות הירוקות" (1968). סרט זה היה הסרט הגדול היחיד שנעשה בזמן מלחמת וייטנאם ותמך בה. בזמן צילומי הסרט קיבל ויין צמיד פליז כהוקרה מאנשי הדגר, התושבים של מרכז וייטנאם אשר עמדו בראש ההתנגדות לקומוניזם. ויין לבש צמיד זה בכל סרט בו הופיע מאז "הכומתות הירוקות" והלאה.

הסרט האחרון שוויין הופיע בו היה "היורה" (1976). בסרט הוא גילם בוקר זקן אשר גסס מסרטן, מחלה שוויין סבל ממנה במהלך צילומי הסרט וממנה נפטר כשלוש שנים לאחר מכן. לפי IMDb, הופיע ויין בתפקיד הראשי ב-142 סרטים.

חיים אישיים

ויין היה נשוי שלוש פעמים והתגרש פעמיים. נשותיו היו ג'וזפין אליסיה סנז, אספרנסה באור, ופילאר פלט. היו לו ארבעה ילדים מג'וזפין, ועוד שלושה ילדים מפילאר.

גירושיו הסוערים ביותר היו מאספרנסה באור, השחקנית המקסיקנית לשעבר. היא שכנעה את עצמה שלוויין וגייל ראסל היה רומן. ב-1947 שב וויין מאוחר מצילומים לסרט "מלאך ואיש רע". אספרנסה אשר הייתה שיכורה זעמה במיוחד על ויין והיא ניסתה לירות בו כשחצה את דלת הכניסה.

לוויין היו מספר רומנים מחוץ לנישואים, הידוע ביותר הוא הרומן שלו עם מרלן דיטריך, אשר נמשך שלוש שנים. בשנים לפני מותו ניהל ויין קשר רומנטי עם מזכירתו לשעבר פט סטייסי (1941–1995).

ויין החל להתקרח בשנת 1940 ועקב כך עבר לחבוש פאה עד סוף אותו עשור. הוא נראה מדי פעם בלי פאה (על פי מגזין לייף, גם בהלוויה של גרי קופר) בפומבי. במהלך ביקור באוניברסיטת הרווארד, ויין נשאל על ידי תלמיד, "מאיפה השגת את השיער המזויף?" וויין ענה: "זה לא מזויף. זה שיער אמיתי. כמובן, זה לא שלי, אבל זה אמיתי".

ויין היה מעשן כבד מצעירותו, אחת הריאות שלו נכרתה בניתוח והוא אף סבל בסוף ימיו מסרטן ריאות עקב העישון הכבד שלו. התדמית הציבורית שבנה לו מנעה ממנו לחשוף בפומבי את המחלה שלו. בנוסף לעישון הכבד סבל גם מבעיות שתייה. הוא היה בונה חופשי בדרגה של רב בונה, בלשכת מוריסון מקדניאל 56# באריזונה. הוא גם הגיע לדרגה השלושים ושתיים בנוסח הסקוטי.

פוליטיקה

במשך רוב חייו, היה ויין רפובליקני שמרן. אבל בצעירותו הוא תיאר את עצמו כסוציאליסטי בשנותיו בקולג', הוא הצביע בעד הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות 1936 לנשיאות והביע הערצה אל יורשו של רוזוולט, הנשיא טרומן. הוא לקח חלק בהקמת ברית קולנוע לשימור אידיאלים אמריקאים בפברואר 1944 ונבחר לנשיא הארגון בשנת 1947. ויין היה אנטי קומוניסט נלהב ואף תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי ובועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. ב-1952 הוא עשה את הסרט גים מקלין הגדול אשר בו הוא הביע תמיכה ואימון בוועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. ממסמכים סובייטיים שהותרו לפרסום עולה כי למרות היותו אוהד גדול של סרטי ויין, הורה יוסיף סטלין על חיסולו של ויין כתוצאה מפעילותיו כנגד המפלגה והתנועה הקומוניסטית בארצות הברית.

ויין תמך בסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון בבחירות לנשיאות של 1960, אך לאחר שקנדי זכה בבחירות הוא הביע תמיכה בו ואמר בראיון: "לא הצבעתי עבורו אבל הוא הנשיא שלי, ואני מקווה שהוא עושה עבודה טובה". ויין השתמש בפרסומו הגדול בשביל לתמוך במטרות שמרניות, כולל תמיכה במלחמת וייטנאם על ידי הפקה, בימוי, ומשחק של סרט "הכומתות הירוקות" בשנת 1968.

למרות היותו שמרן ותומך ברעיון השוק החופשי בראיון שנתן לפלייבוי ב-1971 הוא הביע תמיכה בביטוח לאומי והענקת קצבאות לשכבות החלשות.

עקב היותו הרפובליקאי המפורסם ביותר בהוליווד, המפלגה הרפובליקנית הציעה לו להתמודד על תפקיד רשמי. ויין סירב להצעה ואף אמר שהעם האמריקני לא ישקול ברצינות לבחור שחקן קולנוע לבית הלבן. ויין בחר במקום להתמודד בעצמו על תפקיד לתמוך בחברו רונלד רייגן לתפקיד מושל קליפורניה ב-1966 וב-1970. ויין השתתף בקמפיין הבחירות של ניקסון בבחירות לנשיאות של 1968.

למרות היותו רפובליקן הוא חלק על דעת המפלגה ביחס לתעלת פנמה. ויין תמך, בשונה מדעת מפלגתו, בהעברת התעלה לידי פנמה והפסקת השליטה האמריקנית בה. תמיכה זאת בפנמה נבעה בעיקר בזכות אשתו השנייה של ויין אשר הייתה פנמית במוצאה.

מותו

ויין מת מסרטן הקיבה ב -11 ביוני 1979, במרכז הרפואי UCLA Center. הוא נטמן בבית הקברות בקורונה דל מרס. לדברי בנו פטריק ונכדו מת'יו, כומר ממחוז אורנג' בקליפורניה, וויין המיר את דתו לקתוליות זמן קצר לפני מותו. ויין ביקש שעל מצבתו תיחרט הכתובת "Feo, Fuerte y Formal" מספרדית: "מכוער, חזק ומכובד." אבל בקשתו לא נתקיימה והמצבה נשארה ריקה במשך עשרים שנה. על המצבה חרוט ציטוט מן הריאיון שנתן לפלייבוי ב-1971: "מחר הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. הוא נכנס אלינו בחצות נקי מאוד. הוא מושלם כשהוא מגיע, הוא מכניס את עצמו לידינו. הוא מקווה שלמדנו משהו מאתמול".

מורשת

פרסים, חגיגות וציוני דרך

ממשלת ארצות הברית עוד בחייו של ויין הכירה בו ובתרומתו. הקונגרס האמריקני העניק לו ב-26 במאי 1979, את מדליית הזהב של הקונגרס. דמויות הוליווד ומנהיגים אמריקנים מכל רחבי הקשת הפוליטית, כולל מורין או'הרה, אליזבת טיילור, פרנק סינטרה, קתרין הפבורן, הגנרל עומר ברדלי, גרגורי פק, רוברט סטאק, קירק דאגלס ועוד העידו בקונגרס לטובת הענקת המדליה לוויין.

ב-9 ביוני 1980, לאחר מותו, הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית של הנשיא ג'ימי קרטר, ובשנת 1998 זכה זכה בפרס מורשת חיל הים על ידי הצי האמריקני, כתודה על תמיכתו בצי האמריקני במהלך הקריירה הקולנועית שלו.

מספר רב של מקומות ציבוריים שונים נקראים על שמו של ויין, כולל נמל התעופה ג'ון ויין במחוז אורנג', קליפורניה, שם ניצב פסל ברונזה שלו בגובה תשעה מטרים בכניסה. כמו כן נקראו מספר פארקים, בתי ספר ורחובות על שמו של ויין וכן נצבים בארצות הברית מספר פסלים שלו.

בשנת 1986 הוא נכנס להיכל התהילה של מסדר דה-מוליי, של הבונים החופשיים.^[1]

בשנת 2006 חנך חברו של ויין ושותפו לשעבר לעסקים, לואיס ג'ונסון, את "לואי ודיוק קלאסיקות" שורה של אירועים לטובת קרן ג'ון ויין לסרטן ואת האגודה האמריקאית למלחמה בסרטן. האירועים מתרחשים בסופי שבוע באריזונה והם כוללים טורניר גולף, מכירה פומבית של מזכרות ג'ון ויין ושלל תחרויות שונות.

ב-26 במאי 2007, לרגל יום הולדת של ויין, שמו התווסף ל"היכל התהילה של קליפורניה", הממוקם במוזיאון קליפורניה.

סמל אמריקאי

ויין עלה וצמח לשחקן המפורסם ביותר בזמנו והפך לסמל אשר סימל ערכים אמריקאים. תוך כדי התפתחות הקריירה שלו הוא זוהה יותר עם טיפוס הדמויות שגילם, גברים קשוחים ומחוספסים, בדרך כלל בוקרים או אנשי צבא, אשר נחנו ביושר וצדק אישי גבוה והיו תמיד מצילים את הזקוקים לעזרה. עד הסרט האחרון שוויין שיחק בו הוא לא הסכים שהדמות שהוא משחק תירה למישהו בגב.

בעקבות מלחמת העולם השנייה הוא התחיל להופיע גם בסרטי מלחמה לצד סרטי מערבונים. סרטי מלחמה כמו "חולות איוו ג'ימה" וביקוריו הרבים בחזית הפכו אותו לסמל החייל האמריקני המושלם.

ויין הפך לדמות גיבור כל כך גדולה עד שבאנגלית השתרש הביטוי "Where is John Wayne when you need him" (איפה ג'ון ויין כשצריך אותו) ביטוי אשר מתאר כמיהה גדולה לגיבור שיציל את המצב.

פרסים מועמדויות

ויין היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, פעמים לשחקן הטוב ביותר ופעם אחת למפיק הטוב ביותר. הוא זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר רק על תפקידו בסרט "אומץ אמיתי" ב-1969.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של ג'ון ויין (באנגלית)

ג'ון ויין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'ון ויין, ברשת החברתית אינסטגרם
ג'ון ויין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ון ויין, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ג'ון ויין, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'ון ויין, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
ג'ון ויין, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
ג'ון ויין, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'ון ויין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ון ויין, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ון ויין, באתר Songkick (באנגלית)
כל העולם במה - ג'ון ויין הבלתי מנוצח, מעריב, 24 באפריל 1969
מורן שריר, האם ג'ון וויין יפסיק להיות הגיבור של אמריקה?, באתר הארץ, 18 במאי 2016
ג'ון ויין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'ון ויין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ג'ון ויין בהיכל התהילה של מסדר דה-מוליי

[1] ג'ון ויין בהיכל התהילה של מסדר דה-מוליי

[1]

פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר
1928‏-1940	אמיל יאנינגס (1928) • ורנר בקסטר (1929) • ג'ורג' ארליס (1930) • ליונל ברימור (1931) • פרדריק מארץ'/ואלאס בירי (1932) • צ'ארלס לוטון (1933) • קלארק גייבל (1934) • ויקטור מקלגלן (1935) • פול מוני (1936) • ספנסר טרייסי (1937) • ספנסר טרייסי (1938) • רוברט דונאט (1939) • ג'יימס סטיוארט (1940)
1941‏-1960	גרי קופר (1941) • ג'יימס קאגני (1942) • פול לוקאס (1943) • בינג קרוסבי (1944) • ריי מילאנד (1945) • פרדריק מארץ' (1946) • רונלד קולמן (1947) • לורנס אוליבייה (1948) • ברודריק קרופורד (1949) • חוזה פרר (1950) • המפרי בוגרט (1951) • גרי קופר (1952) • ויליאם הולדן (1953) • מרלון ברנדו (1954) • ארנסט בורגניין (1955) • יול ברינר (1956) • אלק גינס (1957) • דייוויד ניבן (1958) • צ'רלטון הסטון (1959) • ברט לנקסטר (1960)
1961‏-1980	מקסימיליאן של (1961) • גרגורי פק (1962) • סידני פואטייה (1963) • רקס הריסון (1964) • לי מרווין (1965) • פול סקופילד (1966) • רוד סטייגר (1967) • קליף רוברטסון (1968) • ג'ון ויין (1969) • ג'ורג' סי. סקוט (1970) • ג'ין הקמן (1971) • מרלון ברנדו (1972) • ג'ק למון (1973) • ארט קרני (1974) • ג'ק ניקולסון (1975) • פיטר פינץ' (1976) • ריצ'רד דרייפוס (1977) • ג'ון ווייט (1978) • דסטין הופמן (1979) • רוברט דה נירו (1980)
1981‏-2000	הנרי פונדה (1981) • בן קינגסלי (1982) • רוברט דובאל (1983) • פ. מארי אברהם (1984) • ויליאם הרט (1985) • פול ניומן (1986) • מייקל דאגלס (1987) • דסטין הופמן (1988) • דניאל דיי-לואיס (1989) • ג'רמי איירונס (1990) • אנתוני הופקינס (1991) • אל פצ'ינו (1992) • טום הנקס (1993) • טום הנקס (1994) • ניקולס קייג' (1995) • ג'פרי ראש (1996) • ג'ק ניקולסון (1997) • רוברטו בניני (1998) • קווין ספייסי (1999) • ראסל קרואו (2000)
2001‏-2020	דנזל וושינגטון (2001) • אדריאן ברודי (2002) • שון פן (2003) • ג'יימי פוקס (2004) • פיליפ סימור הופמן (2005) • פורסט ויטאקר (2006) • דניאל דיי-לואיס (2007) • שון פן (2008) • ג'ף ברידג'ס (2009) • קולין פירת' (2010) • ז'אן דוז'רדן (2011) • דניאל דיי-לואיס (2012) • מתיו מקונוהיי (2013) • אדי רדמיין (2014) • לאונרדו דיקפריו (2015) • קייסי אפלק (2016) • גארי אולדמן (2017) • ראמי מאלק (2018) • חואקין פיניקס (2019) • אנתוני הופקינס (2020)
2021-היום	ויל סמית' (2021) • ברנדן פרייזר (2022) • קיליאן מרפי (2023)

פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה
1943‏-1960	פול לוקאס (1943) • אלכסנדר נוקס (1944) • ריי מילאנד (1945) • גרגורי פק (1946) • רונלד קולמן (1947) • לורנס אוליבייה (1948) • ברודריק קרופורד (1949) • חוזה פרר (1950) • פרדריק מארץ' (1951) • גרי קופר (1952) • ספנסר טרייסי (1953) • מרלון ברנדו (1954) • ארנסט בורגניין (1955) • קירק דאגלס (1956) • אלק גינס (1957) • דייוויד ניבן (1958) • אנתוני פרנציוזה (1959) • ברט לנקסטר (1960)
1961‏-1980	מקסימיליאן של (1961) • גרגורי פק (1962) • סידני פואטייה (1963) • פיטר או'טול (1964) • עומר שריף (1965) • פול סקופילד (1966) • רוד סטייגר (1967) • פיטר או'טול (1968) • ג'ון ויין (1969) • ג'ורג' סי. סקוט (1970) • ג'ין הקמן (1971) • מרלון ברנדו (1972) • אל פצ'ינו (1973) • ג'ק ניקולסון (1974) • ג'ק ניקולסון (1975) • פיטר פינץ' (1976) • ריצ'רד ברטון (1977) • ג'ון ווייט (1978) • דסטין הופמן (1979) • רוברט דה נירו (1980)
1981‏-2000	הנרי פונדה (1981) • בן קינגסלי (1982) • רוברט דובאל (1983) • פ. מארי אברהם (1984) • ג'ון ווייט (1985) • בוב הוסקינס (1986) • מייקל דאגלס (1987) • דסטין הופמן (1988) • טום קרוז (1989) • ג'רמי איירונס (1990) • ניק נולטי (1991) • אל פצ'ינו (1992) • טום הנקס (1993) • טום הנקס (1994) • ניקולס קייג' (1995) • ג'פרי ראש (1996) • פיטר פונדה (1997) • ג'ים קארי (1998) • דנזל וושינגטון (1999) • טום הנקס (2000)
2001-היום	ראסל קרואו (2001) • ג'ק ניקולסון (2002) • שון פן (2003) • לאונרדו דיקפריו (2004) • פיליפ סימור הופמן (2005) פורסט ויטאקר (2006) • דניאל דיי-לואיס (2007) • מיקי רורק (2008) • ג'ף ברידג'ס (2009) • קולין פירת' (2010) • ג'ורג' קלוני (2011) • דניאל דיי-לואיס (2012) • מתיו מקונוהיי (2013) • אדי רדמיין (2014) • לאונרדו דיקפריו (2015) • קייסי אפלק (2016) • גארי אולדמן (2017) • ראמי מאלק (2018) • חואקין פיניקס (2019) • צ'דוויק בוזמן (2020) • ויל סמית' (2021) • אוסטין באטלר (2022) • קיליאן מרפי (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ון ויין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ון ויין