לדלג לתוכן

מרטין ואן ביורן

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרטין ואן ביורן
Martin Van Buren
מרטין ואן ביורן, בין 1855 ל-1858
מרטין ואן ביורן, בין 1855 ל-1858
לידה 5 בדצמבר 1782
קינדרהוק (אנ'), ניו יורק, ארצות הברית
פטירה 24 ביולי 1862 (בגיל 79)
קינדרהוק (אנ'), ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה Maarten van Buren עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה קינדרהוק (אנ'), ניו יורק, ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת זוג חנה ואן ביורן (נפטרה ב-1818)
כלתו, אנג'ליקה ואן ביורן הייתה הגברת הראשונה
נשיא ארצות הברית ה־8
4 במרץ 1837 – 4 במרץ 1841
(4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ג'ונסון (1837–1841)
סגן נשיא ארצות הברית ה־8
4 במרץ 1833 – 4 במרץ 1837
(4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון
שגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת ה־13
8 באוגוסט 1831 – 4 באפריל 1832
(241 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון
ארון וייל
(שגריר בפועל) ←
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה־10
28 במרץ 1829 – 23 במאי 1831
(שנתיים)
תחת נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון
מושל ניו יורק ה־9
1 בינואר 1829 – 12 במרץ 1829
(71 ימים)
סנאטור מטעם מדינת ניו יורק
4 במרץ 1821 – 20 בדצמבר 1828
(7 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרטין ואן ביורן (באנגלית: Martin Van Buren;‏ 5 בדצמבר 1782 – 24 ביולי 1862) היה נשיא ארצות הברית השמיני, בין השנים 1837–1841.

קודם לכן היה סנאטור מטעם המועצה המחוקקת של מדינת ניו יורק, מושל ניו יורק, מזכיר המדינה של ארצות הברית, וסגן נשיא ארצות הברית תחת הנשיא אנדרו ג'קסון.

במהלך שמונה שנות הנשיאות של אנדרו ג'קסון, היה האחראי על התגבשות המבנה הארגוני של המפלגה הדמוקרטית, בעיקר באזור מדינת ניו יורק. בנייתה של המפלגה הדמוקרטית, ששלטה בפוליטיקה האמריקאית במשך שנים רבות נחשבת להישגו הגדול ביותר.

ביחסי חוץ, הנשיא ואן ביורן לא רצה לספח את טקסס, מחשש לפגוע באיזון בין מדינות חופשיות ומדינות עבדות, שנשמר מאז פשרת מיזורי. הוא גם ניסה למנוע מלחמה מול מקסיקו על טקסס, בכך שניסה לרכוש מהממשלה המקסיקנית את טריטוריית טקסס. כמו כן במהלך שנותיו כנשיא חלה התדרדרות ביחסים בין ארצות הברית לבריטניה והקולוניות שהיו באותו זמן בשליטתה בקנדה.

בכלכלה, הוא הואשם במשבר הכלכלי שכונה "בהלת 1837" וזכה לכינוי "מרטין ואן רוין" (Ruin-הורס). כישלון זה, יחד עם עליית המפלגה הוויגית הובילו לתבוסתו לוויליאם הנרי הריסון, בבחירות של 1840.

ארבע שנים אחר כך, בבחירות 1844 הוא היה המועמד המוביל להתמודדות מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך הפסיד לג'יימס פולק, אשר בהמשך ניצח גם בבחירות הכלליות וזכה בנשיאות. גם ניסיונו בבחירות שלאחר מכן, להיבחר כעצמאי, נכשל. לאחר תחילת מלחמת האזרחים האמריקאית העביר את תמיכתו למפלגה הרפובליקנית המתנגדת לעבדות ולמועמדה אברהם לינקולן.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואן ביורן נולד ב-5 בדצמבר 1782, ובכך היה לנשיא האמריקאי הראשון שנולד לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית. הוא נולד בעיירה קינדרהוק שבניו יורק, אשר שוכנת על נהר ההאדסון, כ-32 ק"מ דרומית לאולבני. בתקופה שקדמה לספינות הקיטור, העיירה קינדרהוק הייתה אזור מבודד יחסית. מרבית תושבי המקום, ביניהם ואן ביורן, היו ממוצא הולנדי ודיברו הולנדית כשפת אם. ואן ביורן היה הנשיא היחיד אשר דיבר אנגלית כשפה שנייה. אבותיו של ואן ביורן עברו מן העיירה ביורן שבהולנד לארצות הברית בשנת 1631 ומשם שם משפחתו ההולנדי.[1][2]

אביו, אברהם ואן ביורן (1737–1817), היה חקלאי, וכן היה בבעלותו פונדק בעיירה והוא החזיק שישה עבדים. אמו הייתה מריה הואס ואן הלן ואן ביורן (1747–1818). בתחילה נישאה אמו לג'ואנס ואן הלן, אשר נפטר והותירה עם שני בנים ובת. בשנת 1776 נישאה אימו לאביו, כאשר מהנישואים הללו היו לוואן ביורן ארבעה אחים,[3][4]

ואן ביורן קיבל חינוך בסיסי בבית ספר מקומי, בנוסף לכך הוא למד לטינית באקדמיה של קינדרהוק ובקלאברק קולג'.[5][6]הוא סיים את חינוכו הפורמלי בטרם הגיע לגיל 14, כאשר החל להתעניין ולקרוא בתחום החוק במשרדו של פיטר סילבסטר שהיה בין אחד מעורכי הדין הפדרליים הבולטים בעיירה.[7]

ואן ביורן עצמו היה בעל מבנה גוף קטן וזכה לכינוי "Little Van".[8] בתחילת דרכו בלימודי החוק נהג להופיע בביגוד מרושל ומוזנח.[9] סילבסטר הציע שוואן ביורן ישפר את תדמיתו על ידי כך שידאג לביגוד מתאים יותר ויעבוד על הופעותיו בפני קהל. ואן ביורן שעה להצעה, דבר שתרם רבות לו בהמשך דרכו. לאחר שש שנות עבודה תחת סילבסטר המשיך ואן ביורן לשנה אחת של התמחות במשרד עורכי דין בעיר ניו יורק, שם גם קיבל בשנת 1803 ההסמכה לעסוק בחוק.[10][11]

קריירה פוליטית מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואן ביורן החל את פעילותו הפוליטית בגיל 17 כאשר הוא השתתף בכינוס מפלגתי בעיר טרוי, ניו יורק. בכינוס הוא נחל הצלחה בכך שהצליח להבטיח את בחירתו של מועמד המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, פטר ואן נס בבחירות המיוחדות שנערכו לבית הנבחרים של ארצות הברית.[12] לאחר מכן נהפך שותף עסקי של אחיו למחצה, ג'יימס ואן הלן, מהלך שהוביל אותו לביטחון כלכלי ונתן לו את האפשרות להתמקד יותר בתחום הפוליטי.[13] הוא היה תומך של ארון בר ובן ברית של ג'ורג' קלינטון. בבחירות לתפקיד מושל ניו יורק שנערכו בשנת 1807 תמך ואן ביורן במועמד דניאל טומפקינס שניצח בהם והחליף בתפקיד את מורגן לואיס. לאחר הניצחון תומפקינס ובני בריתו נהפכו לרוב בבית המחוקקים של המדינה וכתוצאה מכך מונה ואן ביורן למחוקק מטעם מחוז קולומביה, ניו יורק כאשר הוא מחליף בתפקיד את ואן הלן אשר תמך בלואיס בבחירות. ואן ביורן מילא את התפקיד בין השנים 1808–1813 כאשר לאחר מכן הוחלף על ידי נציג מטעם המפלגה הפדרליסטית אשר זכו ברוב בבית המחוקקים.[14][15]

ואן ביורן היה חלק מן הסנאט של מדינת ניו יורק בין השנים 1812–1820 כאשר הוא הצטרף למפלגת ה"אופוזיציה" בשנת 1813. (מפלגת האופוזיציה הייתה חלק מהדמוקרטים-רפובליקנים אשר נאבקו בדוויט קלינטון על השליטה במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בניו יורק). ואן ביורן כיהן כיועץ המשפטי של מדינת ניו יורק בין השנים 1815 ל-1819. בשנת 1820 הוא החליף את ויליאם פלויד בהצבעת חבר האלקטורים, כאשר הצביע עבור ג'יימס מונרו ודניאל טומפקינס לתפקיד הנשיא וסגן הנשיא בהתאמה.[16]

על-אף שמעולם לא שירת בצבא, במהלך מלחמת 1812 ואן ביורן עבד בסנאט של ניו יורק בהעברת מהלכים צבאיים כגון העברת כספים על מנת להגדיל את המיליציה של ניו יורק (New York Militia) והעלאת שכר החיילים. בנוסף הוא שימש אחד התובעים בבית דין צבאי במשפט של כניעת דטרויט.[17][18]

בתחילה התנגד לתוכניותיו של דוויט קלינטון עבור תעלת אירי ונהפך לתומך ביוזמה כאשר ה"באקטיילס" (Bucktails - השם שניתן למתנגדיו של דוויט קלינטון במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במדינת ניו יורק) הפכו לרוב בוועדה של תעלת אירי ותמך בגיוס כספים לתעלה באמצעות מכירת אגרות-חוב של המדינה.[19]

בשנת 1817, היה ואן ביורן ממקימי התנועה הפוליטית ה"בוקטיילס".[20] הבוקטיילס נחלו הצלחה ותפסו את שליטה במספר מוקדי כוח במדינת ניו יורק. בשל יכולתו לגרום לשיתוף פעולה לאנשים בעלי רקע ודעה שונים זכה לכינוי ה-"Little Magician". ואן ביורן היה הדמות הבולטת ב-"Albany Regency", קבוצה שמנתה את מנהיגי הבוקטיילס וששלטה במשך יותר מדור בפוליטיקה של ניו יורק ובאמצעות כך הייתה לה השפעה גם בפוליטיקה הארצית. ה-"Regency" ביחד עם קבוצות פוליטיות אחרות מילאו תפקיד חשוב ב-"Spoils System" (מונח בפוליטיקה האמריקאית בו לאחר הבחירות המפלגה הנבחרת הייתה מעניקה תפקידים למקורבים, תומכים וכדומה.) והפכו אותו לתהליך מוכר ומקובל. הוא היה הארכיטקט הראשי ביצירת מפלגה בקנה מידה ארצי (המפלגה הדמוקרטית), מפלגה שהתפתחה מן המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית והסתמכה על נאמנויות ופטרונות על מנת להימנע ממשברים הנובעים מבעיות אזוריות (לדוגמה גביית מיסים או עבדות). אחת מאימרותיו בנושא הייתה: "ללא ארגון פוליטי ארצי חזק, לא יהיה שום דבר כדי למתן את הדעות הקדומות בין מדינות חופשיות ואחוזות עבדים". ואן ביורן נאבק במנהיגים במפלגה הדמוקרטית רפובליקנית, כדוגמת ג'יימס מדיסון שצידדו בזכויות המדינות בארצות הברית ובשלטון המקומי, בנסותו למצוא פתרון מוסדי לחוסר היכולת לכאורה של החוקה כדי למנוע ריכוז הכוח בשלטון המקומי.[21]

כבר מגיל צעיר היה בבעלותו של ואן ביורן עבד בעל השם בפרטי תום. תום ברח מוואן ביורן בשנת 1814 והשתכן בקנדה כאשר ואן ביורן עצמו לא עושה שום מאמץ על מנת לאתרו. תום נמצא בשנת 1824 בווסטר שבמסצ'וסטס. כיוון שמבחינה חוקית תום עדיין היה בבעלותו של ואן ביורן, הסכים ואן ביורן למכור את תום לבן-אדם שמצא אותו (תושב מדינת ניו יורק) תמורת 50 דולר, תוך הבטחה שהוא יוכל להיות בשבי ללא אלימות. המוצא לא יכול היה להבטיח דבר זה, בנוסף לכך הידיעה שתום יהיה משוחרר לאחר שלוש שנים בעקבות היותו משועבד גרם לכך שלבסוף תום לא נקנה ונותר חופשי, שככל הנראה זו הייתה כוונתו מלכתחילה של ואן ביורן.[22]

הסנאט ופוליטיקה ארצית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1821 נבחר מרטין ואן ביורן לסנאטור מטעם ניו יורק כאשר הוא מנצח את ניית'ן סנפורד שהתמודד מטעם דוויט קלינטון.[23] בתחילה קידם יוזמות פנימיות כגון שיפור תשתיות. בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 1824, תמך ואן ביורן בוויליאם ה. קרופורד לנשיאות וקיבל את האלקטורט מטעם מדינת ג'ורג'יה לתפקיד סגן הנשיא. מכיוון שאף אחד מהמועמדים לנשיאות (קרופורד, ג'ון קווינסי אדמס, אנדרו ג'קסון והנרי קליי) לא קיבל את הרוב הדרוש עברה ההכרעה לבית הנבחרים של ארצות הברית. ההכרעה עצמה נעשתה רק מבין שלושת המועמדים המובילים דבר שהביא לפסילתו של קליי. בתחילה קיווה ואן ביורן שיצליח לחסום את ג'ון קווינסי אדמס, שהאלקטורים במדינת ניו יורק נחצו בתמיכה בינו לבין קרופורד. אולם הסנאטור סטיבן ואן רנסלר העביר את תמיכת ניו יורק לאדאמס. לבסוף אדמס זכה בבחירות ומינה את קליי כמזכיר המדינה כאות תודה לתמיכתו בו בהבדל מקרופורד וג'קסון שהתנגדו לו. לאחר הבחירות הצליח ואן ביורן להימנע מהמחלוקות שפרצו בין המועמדים והתחיל להסתכל קדימה אל עבר הבחירות של 1828. הוא החליף את תמיכתו מן קרופורד לג'קסון (קרופורד לקה בשבץ דבר שגרם לירידה בתפקודו).

ואן ביורן ידע לשמור על כללי התנהגות גם מול יריביו ולא הראה שום מרירות ביחסו כלפי אדמס או קליי והצביע בעד קליי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית על אף שהיה חלק מן ה"עסקה המושחתת" של ג'קסון.[24][25] באותו זמן התנגד ואן ביורן לתוכניות של אדמס-קליי בענייני תשתיות פנים (כבישים, תעלות, גשרים וכדומה), כמו כן הוא סירב לתמוך בהשתתפות ארצות הברית בקונגרס של פנמה.[26] כיושב ראש הוועדה המשפטית הוא ניסה לקדם מספר חוקים ביניהם (לא עבר) חוק שמחייב שדרוש רוב גדול במיוחד בבית המשפט העליון של ארצות הברית על מנת להכריז על חוק שהוא בלתי חוקתי.[27] במאי 1826 חבר ואן ביורן לסנאטור תומאס הארט בנטון בדיווח על מנהל לא תקין ברשות המבצעת, בעשותו כך הלך ואן ביורן נגד השימוש שהוא עשה בעצמו בשיטת ה-"Spoils System" תוך ניסיון להעביר, ללא הצלחה, את האפשרות שנשיאים יוכלו למנות משרות כרצונם ושכל מינוי יידרש בדיווח של הנשיא לקונגרס.[28] בשנת 1828 עבר חוק שמטרתו להגן על התעשייה במדינות הצפוניות ("Tariff of Abominations"), החוק עצמו זוהה כעבודתו של ואן ביורן. פרשנים מאותה תקופה מזהים את החוק כחלק מן מערכת הבחירות של ג'קסון, ההנחה הייתה שמרבית האנשים במדינות הדרום על אף התנגדותם לחוק ימשיכו לתמוך בג'קסון ואילו במדינות הצפון בהן תמיכתו הייתה פחותה החוק יגרום לשיפור מצבו.[29][30][31]

ואן ביורן עצמו לא נחשב לנואם גדול, אבל חלק מנאומיו מראים הכנה דקדקנית ושהדעות שהושמעו בהן נבחרו בקפדנות. העובדה שהוא נמנע מהבעת דעתו בנושאים מהותיים לא עלתה לדיון בזמן כהונתו בסנאט. בשנת 1827 הוא נבחר מחדש לסנאט ברוב גדול, הוא תפקד כאחד ממנהלי קמפיין הבחירות של ג'קסון, ומסעו במדינות וירג'יניה, צפון ודרום קרוליינה, וג'ורג'יה באביב של אותה שנה הביא למעבר קולות מקרופורד לג'קסון.

הקבינט של ג'קסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במרץ 1829 מינה הנשיא אנדרו ג'קסון את ואן ביורן למזכיר המדינה, תפקיד שכנראה הובטח לו עוד לפני הבחירות של שנת 1828.[32] כמזכיר המדינה ואן ביורן דאג לשמור על יחסים תקינים עם "Kitchen Cabinet", קבוצה של פוליטיקאים שתפקדו על תקן יועציו של ג'קסון. במהלך כהונתו כמזכיר המדינה לא עלו שום בעיות דיפלומטיות חשובות, אולם הוא נחל הצלחה במספר מקרים, ביניהם יישוב תביעות ארוכות שנים נגד צרפת בהם הוא זכה בפיצויים על רכוש שנתפס במהלך המלחמות הנפוליאוניות. הוא הגיע להסכמה עם הבריטים על קיום מסחר פתוח עם איי הודו המערבית הבריטיים. ואן ביורן השיג גם אמנה עם האימפריה העות'מאנית שנתנה אישור כניסה לים השחור עבור סוחרים אמריקאים. נושאים בהם אינו נחל הצלחה היו יישוב הגבולות של מיין וניו-ברנזוויק, כריתת חוזים מסחרים עם רוסיה ושכנוע מקסיקו למכור את מדינת טקסס.[33][34]

ואן ביורן עצמו נהג לייעץ לג'קסון גם בנושאים של פוליטיקה מקומית. במחלוקת שנסבה סביב בנק ארצות הברית הוא תמך בהחלטת ג'קסון. בנוסף הוא צידד בג'קסון בהחלטתו לאפשר משא מתן עם האינדיאנים השוכנים בדרום ארצות הברית.[35] בשל עמידתו לצד ג'קסון באירועים שצוינו ובמספר אירועים נוספים, נהיה ואן ביורן לאחד האנשים החזקים בממשל ג'קסון, והיה וסומן כמועמד מוביל לתפקיד סגן הנשיא בבחירות של 1832 וליורשו של ג'קסון בבחירות של 1836.[36]

סגן נשיא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בדצמבר 1829, החליט ג'קסון על כך שהוא מעוניין למנות את ואן ביורן לתפקיד סגן הנשיא בבחירות של שנת 1832.[37] באפריל 1831 ואן ביורן הגיש את מכתב ההתפטרות מתפקידו כמזכיר המדינה, כפתרון למשבר שכונה פרשיית התחתונית, אולם נשאר בתפקיד עד יוני של אותה שנה. באוגוסט 1831 נתן ג'קסון לוואן ביורן מינוי פגרה כשגריר ארצות הברית בבריטניה. ואן ביורן עצמו הגיע ללונדון בספטמבר של אותה שנה על מנת להתחיל למלא את תפקידו.[38] על אף שקיבל על עצמו את המשימה מינויו נדחה על ידי הסנאט ב-25 בינואר 1832.[39] אי המינוי הוצג כפעולה שנבעה בשל ההוראות של ואן ביורן בנוגע לסחר עם איי הודו המערבית הבריטיים, דבר שהיווה סתירה לקודמיו בתפקיד של ג'קסון. בפועל הדחייה נבעה כתוצאה מעבודה מאחורי הקלעים של ג'ון קלהון, שהתנגד לוואן ביורן והאמין שוואן ביורן פעל למנוע ממנו את תפקיד סגן הנשיא.[40] כתוצאה מהדחייה קלהון היה משוכנע שהוא הצליח לסיים לוואן ביורן את הקריירה, במהלך שיחה עם תומאס הרט בנטון הוא אמר: "זה יהרוג אותו, אדוני, יהרוג אותו, הוא לעולם לא יבעט, אדוני, לעולם לא יבעט" ("It will kill him dead, sir, kill him dead. He will never kick, sir, never kick").[41] למעשה המהלך של קלהון בעצם תרם לוואן ביורן על ידי כך שהציג אותו כקורבן של פוליטיקה קטנונית ומינף את כוחו כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.[42]

לאחר סיור קצר באירופה חזר ואן ביורן לניו יורק ב-5 ביולי 1832. בכינוס המפלגה הדמוקרטית שנערך במאי של אותה שנה הוצג ואן ביורן כמועמד לסגן הנשיא מטעם ג'קסון.[43] מועמדות ואן ביורן לסגן נשיא לא זכתה לתמיכה רבה כפי שזכתה מועמדותו של ג'קסון לנשיאות, בעיקר בשל העובדה שחלק מנציגי מדינות הדרום ראו בו חלק מן החוק שמטרתו להגן על התעשייה במדינות הצפוניות ("Tariff of Abominations").[44]

הצמד ג'קסון - ואן ביורן זכו בבחירות של שנת 1832 וואן ביורן מונה לסגן הנשיא בחודש מרץ 1833.[45] במהלך כהונתו כסגן נשיא המשיך ואן ביורן להיות אחד מיועציו ואנשי אמונו של ג'קסון, וליווה אותו במסעו במדינות צפון-מזרח ארצות הברית בשנת 1833.[46] ואן ביורן תמך בג'קסון במהלך ה-"Nullification Crisis" והמחלוקת שנסבה סביב בנק ארצות הברית. ואן ביורן עצמו זכה לאיומים באלימות, כולל איומים שהגיעו מהסנאטור ג'ורג' פוינדקסאר ממיסיסיפי, דבר שאילץ את ואן ביורן לשאת אקדח לשם הגנה עצמית. ואן ביורן עצמו הפגין נכונות ויכולת לעבוד בשיתוף פעולה אף עם מתנגדיו, דבר שעזר להעביר את חוק המיסוי בשנת 1833 ועל ידי כך עזר לסיים את ה-"Nullification Crisis".[47]

במהלך הדיון המתמשך סביב נושא הבנק, הציג הסנאטור קליי בנאומו את הטענה שהמהלך של ג'קסון יגרום לנזק תוך כדי שהוא מכוון את הערותיו לכיוונו של ואן ביורן ולוחץ עליו שישנה את דעתו. לאחר הנאום של קליי כולם ציפו לראות מה תהיה תגובתו של ואן ביורן. תוך כדי ניסיון להימנע מתגובה ישירה ואן ביורן ירד מן הדוכן ושאל את קליי אם הוא יכול מן הטבק שלו, קליי נתפס לא מוכן וואן ביורן הספיק לקחת חלק מן הטבק של קליי, לאחר מכן הוא קד לעברו קידה ועזב את החדר תוך כדי שהוא מצליח לצמצם את השפעת האפקט של נאומו של קליי.[48]

הבחירות לנשיאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1836

לאחר הניצחון בבחירות בשנת 1832 ולאור הידיעה על כך שלא ירוץ פעם נוספת בבחירות של 1836, ג'קסון עשה מאמצים על מנת למנות את ואן ביורן ליורשו על מנת שימשיך במדיניות שהחלו.[49] ואן ביורן נבחר פה אחד כמועמד לנשיאות בכינוס המפלגה הדמוקרטית שנערך בשנת 1835 בבולטימור מרילנד. בנושא העבדות, על מנת לזכות בתמיכתן של מדינות הדרום, הודיע ואן ביורן כי הוא מתנגד לתנועה לביטול העבדות במדינות שבהן היא קיימת.[50] על מנת להדגים את תמיכתו בנושא העבדות, ואן ביורן עצמו היה קול מכריע בהצבעה הקשורה לחוקי העבדות שנערכה בסנאט.[51] מתחריו של מרטין ואן ביורן בבחירות היו מן המפלגה הוויגית, אשר הריצה כמה מועמדים אזוריים מתוך מטרה שכל אחד מהם לחוד יצליח יותר באזורו ושלאחר האיחוד ביניהם יהיה להם יותר קולות ומכאן יותר סיכוי לנצח.[52] ויליאם הנרי הריסון קיווה לזכות בתמיכת המדינות המערביות, דניאל ובסטר בתמיכת מדינות ניו-אינגלנד, יו לאוסון וויט ווילי פרסון מגנום קיוו לתמיכת מדינות הדרום. ואן ביורן עצמו זכה בבחירות בקלות תוך כדי שהוא מקבל 170 אלקטורים, לעומת 73 להריסון, 26 לוויט, 14 לובסטר ו-11 למגנום.[53]

הבלשן האמריקאי אלן ווקר-ריד פרסם מחקר בו הוא מצביע על השימוש הנרחב שנעשה במערכת הבחירות בביטוי או-קיי (O.K. okay -- Old Kinderhook) עבור מרטין ואן ביורן.[54]

כהונתו כנשיא

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של ואן ביורן מתקופת נשיאותו

מדיניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשבעתו לנשיאות הצהיר מרטין ואן ביורן על כוונותיו להמשיך ללכת בדרכו של קודמו, אנדרו ג'קסון, ופרט לשינוי אחד הקבינט נשאר זהה לקבינט שהיה בג'קסון. לוואן ביורן היו כמה כלים להתמודדות עם המשבר הכלכלי של 1837. המשבר הכלכלי גרר אחריו שפל כלכלי של חמש שנים. הבנקים כשלו והאבטלה הרקיעה שחקים.[55] מספר כלכלנים מודרניים טוענים שהסיבה למשבר הכלכלי נבעה ממדיניות הבנקים שהושפעה מממשל ג'קסון.[56] ואן ביורן דגל בסחר חופשי ובתעריפים נמוכים על מנת לתמוך בדרום מטעם המפלגה הדמוקרטית, כמו כן הוא הצליח בהקמת מערכת של איגרות חוב על מנת להקטין את החוב הלאומי. מפלגתו הייתה מפולגת כך שהצעת החוק שלו לאוצר הלאומי (Independent Treasury) שהוצעה בשנת 1837 לא עברה עד לשנת 1840.[57]

בצעד מפתיע ונועז, הלך ואן ביורן בניגוד למדיניות של קודמו וזאת במטרה להשיג שלום בבית ובחוץ. במקום ליישב סכסוך כספי בין אזרחי ארצות הברית לממשלה המקסיקנית באמצעות הפעלת כוח, ניסה ואן ביורן לחפש פתרון דיפלומטי. באוגוסט 1837 דחה ואן ביורן את בקשת טקסס להצטרף כמדינה בארצות הברית. מהלך זה זכה לכעס רב בעיקר מצדם של מנהיגים תומכי עבדות שראו בכך טענו שהמניע שעומד מאחורי המהלך הוא אי-רצון שילובה של טקסס בשל פשרת מיזורי.[58]

במקרה של הספינה לה אמיסטאד צידד ואן ביורן בממשלה הספרדית שרצתה לתבוע את העבדים בפעולת שוד ימי.[59] ואן ביורן פיקח על התנועה של שבטי האינדיאנים ביניהם שבט צ'רוקי מן המדינות ג'ורג'יה, טנסי, אלבמה וקרוליינה הדרומית אל טריטוריית אוקלוהמה ובעצם כך ביצוע ההוראות שעברו תחת שלטונו של ג'קסון.[60] כמו כן על מנת לאבטח את פלורידה, המשיך ואן ביורן במלחמת פלורידה, מלחמה אשר החלה בעת שלטונו של ג'קסון ולא הגיע לסיומה עד לשנת 1842 לאחר שוואן ביורן כבר סיים את כהונתו כנשיא.[61]

בשנת 1839 נפגש ג'וזף סמית' הבן, המייסד של תנועת הקדושים המאוחרים ("Letter Day Saint") עם ואן ביורן תוך כדי שהוא מבקש שארצות הברית תעזור לכ-20,000 מתיישבים מורמונים מאינדפנדנס, מיזורי שנאלצו לעזוב כתוצאה ממלחמת המורמונים בשנת 1838. מושל מדינת מיזורי, לילבורן בוגס, הוציא צו מינהלי הקורא לכוחות להשתמש בכוח נגד המורמונים וזאת במטרה להדבירם או לגרשם מן המדינה. בשנת 1839 לאחר המעבר לאילינוי, סמית' ומפלגתו פנו לקונגרס ולוואן ביורן עצמו שיתערבו ויעזרו למורמונים. על פי אחת הגרסאות תגובתו של ואן ביורן לסמית' הייתה "הסיבה לפנייתך מוצדקת, אבל איני יכול לעשות דבר מכיוון שאם אעמוד לצידך, אפסיד את הקול של מדינת מיזורי".[62]

  • דיוקן נשיאותי של מרטין ואן ביורן
    דיוקן נשיאותי של מרטין ואן ביורן
  • דולר נשיאותי של מרטין ואן ביורן
    דולר נשיאותי של מרטין ואן ביורן
  • בול הנושא את דיוקנו של הנשיא מרטין ואן ביורן
    בול הנושא את דיוקנו של הנשיא מרטין ואן ביורן

עבדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהצביע נגד ההודאה של מיזורי כמדינת עבדות, ועל אף שהיה המועמד לנשיאות מטעם מפלגת "Free Soil Party", אשר הייתה מפלגה המתנגדת לעבדות, בשנת 1848 לא הייתה עמימות לגבי דעתו בנושא ביטול העבדות בעת תקופת כהונתו.[63][64] ואן ביורן החשיב את העבדות כלא מוסרית אבל קבילה בשל אישורה על ידי החוקה.[65] כאשר נושא העבדות עלה כבעיה בוושינגטון די. סי. בפרט ובארצות הברית בכלל, הוא התנגד לביטולה, דבר שנאמר בעת נאום ההשבעה שלו בשנת 1837: "אני מאמין בחובה חגיגית מלאה לגלות מה רגשותיי בקשר לזה (עבדות), ועכשיו, כאשר כל מניע למצג שווא, הלך לעולמו אני מקווה שהם ישקלו בגילוי לב ויבינו". בוושינגטון די. סי. בוטלה העבדות לבסוף רק ב-18 באפריל 1862.[66]

ממשל וקבינט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבינט של ואן ביורן
שנים שם שם באנגלית תפקיד
1837 - 1841 מרטין ואן ביורן Martin Van Buren נשיא
1837 - 1841 ריצ'רד מנטור ג'ונסון Richard Mentor Johnson סגן נשיא
1837 - 1841 ג'ון פורסית' John Forsyth מזכיר המדינה
1837 - 1841 לוי וודברי Levi Woodbury מזכיר האוצר
1837 - 1841 ג'ואל פוינסט Joel Roberts Poinsett מזכיר המלחמה
1837 - 1838 בנג'מין באטלר Benjamin Butler התובע הכללי
1838 - 1840 פליקס גרונדי Felix Grundy
1840 - 1841 הנרי ד. גליפין Henry D. Gilpin
1837 - 1840 איימוס קנדל Amos Kendall המנהל הכללי של הדואר
1840 - 1841 ג'ון מילטון ניילס John M. Niles
1837 - 1838 מאלון דיקרסון Mahlon Dickerson מזכיר הצי
1838 - 1841 ג'יימס פאולדינג James K. Paulding
דיוקן של מרטין ואן ביורן

מינוי שופטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואן ביורן מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית.[67]

  • 1838 - ג'ון מקינלי
  • 1841 - פטר ויויאן דניאל.

בנוסף לכך מינה ואן ביורן שמונה שופטים פדרליים לבתי המשפט האזורים בארצות הברית (United states district courts).

ישנם מספר מקורות הטוענים שוואן ביורן הוא שמינה את השופט ג'ון קרטון לבית המשפט העליון. בפועל קרטון מונה על ידי ג'קסון ביומו האחרון בתפקיד, והתחיל לפעול רק לאחר כמה ימים שוואן ביורן כבר היה הנשיא.[68]

הבחירות לנשיאות 1840

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1840

ואן ביורן לקח על עצמו את האחריות למצב הקשה ששורר במדינה. ואן ביורן עצמו העדיף להישאר בתדמית אלגנטית דבר שהיווה מקור למתקפות עליו מידי המפלגה הוויגית. הבחירות האזוריות (State elections) בשנים 1837 ו-1838 היו הרסניות למפלגה הדמוקרטית וההתאוששות הכלכלית החלקית של שנת 1838 קוזז על ידי משבר כלכלי (מסחרי) משני שפרץ באותה שנה. על אף כך ואן ביורן שלט בחוזקה במפלגתו ונבחר פה אחד כמועמד הדמוקרטים בשנת 1840. המרד נגד השלטון הדמוקרטי הוביל לניצחונו של מועמד המפלגה הוויגית ויליאם הנרי הריסון. לאחר הבחירות ציין ואן ביורן את הקלתו בעזיבת המשרד: "כנשיא, שני הימים המאושרים בחיי היו יום כניסתי למשרד ויום יציאתי מהמשרד".("As to the presidency, the two happiest days of my life were those of my entrance upon the office and my surrender of it").[69]

לאחר הנשיאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום כהונתו, חזר ואן ביורן לאחוזתו בקינדרהוק, שם הוא תכנן את חזרתו לבית הלבן. הוא היה בין המועמדים המובילים לתפקיד מטעם המפלגה הדמוקרטית בשנת 1844, אולם מכתב ששלח באפריל של אותה שנה לוויליאם ה. האמט נהפך לפומבי וגרם לו נזק.[70] במכתב ואן ביורן התנגד לסיפוח המיידי של טקסס, אבל הסכים לסיפוח ברגע שהסכסוך בין מקסיקו לטקסס ייפתר. ההתנגדות לסיפוח מיידי גרם לוואן ביורן נזק בתמיכה של תומכי עבדות מנציגי הדמוקרטים. בוועידה הדמוקרטית היה לו רוב של הנציגים, אולם ללא נציגי מדינות הדרום הוא לא הצליח להגיע לתמיכה של שני שלישים מהנציגים, אחוז התמיכה הדרוש על מנת להיות מועמד המפלגה. בסוף הכינוס נבחר ג'יימס פולק כמועמד המפלגה בבחירות.[71]

בשנת 1848 ואן ביורן היה המועמד לנשיאות מטעם שתי מפלגות זוטרות, ה-"Barnburner" סיעה של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק ומפלגת "Free Soil Party". שתי המפלגות הללו התנגדו למועמד המפלגה הדמוקרטית לואיס קאס שנדמה היה שהוא ידידותי לעבדות.[72] בנוסף לכך אחת מן הסיבות לדחיית מועמדותו של ואן ביורן בשנת 1844 הייתה הבחישה מאחורי הקלעים של קאס ואנשים.[73] בשונה ממרבית נציגי הדמוקרטים שהתנגדו לעבדות בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19 שיותר מאוחר הצטרפו למפלגה הרפובליקנית, ואן ביורן ומרבית תומכיו נשארו במפלגה הדמוקרטית.[74] ואן ביורן תמך בפרנקלין פירס בבחירות לנשיאות ב-1852 ובג'יימס ביוקנן בבחירות ב-1856, על אף שמאוחר יותר הוא התנגד למאמציו של ממשל ביוקנן להכיל את מדינות הדרום כאשר הם איימן בפרישה.[75]

בבחירות לנשיאות ב-1860 ואן ביורן תמך בסטיבן דאגלס מועמד הדמוקרטים ועזר במאמץ ליצירת תמיכה בו בקרב האלקטורים הדמוקרטים של מדינת ניו יורק, אולם לבסוף זכה אברהם לינקולן בנשיאות. לאחר שפרצה מלחמת האזרחים הביע ואן ביורן באופן פומבי את תמיכתו באיחוד ותמך במאמציו של לינקולן למנוע את פרישתן של מדינות הדרום.[76] באפריל 1861, שלח הנשיא הקודם פירס מכתב לכל הנשיאים הקודמים שעודם בחיים, כאשר המכתב מבקש מהם לשקול קיום פגישה תוך מטרה להשתמש במעמדם והשפעתם לסיים את המלחמה. פירס ביקש מוואן ביורן שיהיה אחראי על הפגישה, ואן ביורן סירב והציע שביוקנן יהיה האחראי מכיוון שהוא היה האחרון שכיהן בתפקיד, לבסוף לא התקיימה פגישה והרעיון של פירס ירד לטמיון.[77]

בריאותו של ואן ביורן החלה להידרדר בסוף שנת 1861 והוא היה מרותק למיטתו עם שפעת ריאות בסתיו ובחורף של 1861–1862. ואן ביורן לא הצליח להחלים מן המחלה ונפטר כתוצאה מאסתמה ואי-ספיקת לב. ואן ביורן נפטר בשעה שתיים לפנות בוקר ב-24 ביולי 1862 בגיל 79. הוא נקבר בבית הקברות בקינדרהוק, שבו נקברו אשתו, הוריו ובנו.[78]

אחוזתו של מרטין ואן ביורן

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בפברואר 1807 נישא ואן ביורן לחנה הואס, אשר הייתה גם כן ממוצא הולנדי. לזוג נולדו חמישה בנים ובת אחת. אברהם (1807 - 1873) בוגר ווסט פוינט ובעל קריירה צבאית, ג'ון (1810–1866) בוגר ייל ועורך-דין בניו יורק, מרטין ג'וניור (1812–1855) שימש כמזכיר לאביו וכעורך כתביו עד מותו בטרם עת ממחלת השחפת, ווינפילד סקוט (נולד ונפטר בשנת 1814) וסמית תומפסון (1817–1876) עורך ועוזר מיוחד לאביו בעת כהונתו כנשיא.[79] בתם היחידה נולדה מתה.[80] לאחר 12 שנות נישואין, חנה ואן ביורן נדבקה בשחפת ונפטרה ב-5 בפברואר 1819 בגיל 35.[81] ואן ביורן לא נישא שוב עד יום מותו.

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' בוש האב, בוגר אוניברסיטת ייל וחבר בעברו באחוות הגולגולת והעצמות, התמודד על הנשיאות ב-1988 לאחר כהונה כסגן נשיא, כפי שעשה ואן ביורן. במערכון שהועלה על ידי "Doonesbury" נראים כמה מחברי אחוות הגולגולת והעצמות מנסים לשדוד את קברו של ואן ביורן, ככל הנראה מתוך כוונה להשתמש בשרידים בטקס שיסייע לבוש בבחירות.[82]

בסדרה "סיינפלד", בפרק "The Van Buren Boys" ישנה התייחסות לחבורת רחוב פיקטיבית המעריצה וקרויה על שמו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בפרק עצמו סימן הידיים של החבורה הוא שמונה אצבעות המונפות למעלה, כאשר שמונה האצבעות מייצגות את העובדה שוואן ביורן היה הנשיא השמיני של ארצות הברית.

בסרט "אמיסטאד" מוצגת דמותו של מרטין ואן ביורן כאשר נייג'ל הות'ורן מגלם אותו.

בתחילת הסרט "Tow Faces of January", מתואר מפגש של שני גולים אמריקנים באתונה ותייר אמריקאי שהוא צאצא של ואן ביורן, כמו כן קיים ויכוח בין שתי הדמויות האם ואן ביורן הוא הנשיא השביעי או השמיני.[83]

בפרק בסדרת המשטרה "NCIS: לוס אנג'לס", מופיעה נושאת מטוסים אמריקאית הנקראת על שמו של הנשיא האמריקאי מרטין ואן ביורן.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרטין ואן ביורן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Cole, Donald B., Martin Van Buren and the American Political System., Princeton, NJ: Princeton University Press, 1984, עמ' 3-9, ISBN 0-691-04715-4
  2. ^ Widner, Edward L., The American Presidents - Kindle ed, New York: Times Books, 2005, עמ' 153-165, ISBN 978-0-8050-6922-8
  3. ^ Navarro, Bob (2006), The Era of Change: Executives and Events in a Period of Rapid Expansion (עמ' p. 75), Xlibris Corporation
  4. ^ Brooke, John L, Columbia Rising: Civil Life on the Upper Hudson from the Revolution to the Age of Jackson. Chapel Hill:, Published for the Omohundro Institute of Early American History and Culture, Williamsburg, Virginia, by the University of North Carolina Press., 2005, עמ' p. 481, ISBN 978-0-8078-3323-0
  5. ^ Historical Society of the New York Courts, ‏Retrieved March 4, 2015
  6. ^ Cole, Donald B, Martin Van Buren and the American Political System, Princeton, NJ: Princeton University Press, 1984, עמ' p. 14, ISBN 0-691-04715-4
  7. ^ Brooke, John L., Columbia Rising: Civil Life on the Upper Hudson from the Revolution to the Age of Jackson., Omohundro Institute of Early American History and Culture, Williamsburg, Virginia, by the University of North Carolina Press, 2010, עמ' 230, ISBN 978-0-8078-3323-0
  8. ^ Henretta, James A.; Edwards, Rebecca; Hinderaker, Eric; Self, Robert O., America: a Concise History, Combined Volume. Boston,, MA: Bedford/St. Martin's., 2015, עמ' 290, ISBN 978-1-4576-4862-5
  9. ^ Loizeau, Pierre-Marie, Martin Van Buren: The Little Magician., Hauppauge, New York: Nova Science Publishers, 2008, עמ' 10, ISBN 978-1-60456-773-1
  10. ^ Henry, William Smith, History of the Cabinet of the United States of America, Industrial Printing Company, 1925, עמ' 88
  11. ^ Van Buren, Martin, The Autobiography of Martin Van Buren, כרך 2, Fitzpatrick, John Clement, ed, 1920, עמ' 14
  12. ^ Brooke, John L, Columbia Rising: Civil Life on the Upper Hudson from the Revolution to the Age of Jackson, Published for the Omohundro Institute of Early American History and Culture, Williamsburg, Virginia, by the University of North Carolina Press, 2010, עמ' 283, ISBN 978-0-8078-3323-0
  13. ^ Mackenzie, William Lyon, he Life and Times of Martin Van Buren, T. Cooke & Co, 1846, עמ' 21-22
  14. ^ Wilson, James Grant, The Presidents of the United States 1789-1897, D. Appleton and Company, 1898, עמ' 169-170
  15. ^ Shepard, Edward Morse, American Statesman: Martin Van Buren, Houghton, Mifflin and Company, 1898, עמ' 44
  16. ^ Weed, Thurlow; Parsons, John D, Civil List and Forms of Government of the Colony and State of New York, Weed, Parsons & Co., 1879, עמ' 345
  17. ^ Hannings, Bud, The War of 1812: A Complete Chronology with Biographies of 63 General Officers, Jefferson, NC: McFarland & Company, 2012, עמ' 327, ISBN 978-0-7864-6385-5
  18. ^ Vile, John R, Great American Lawyers: An Encyclopedia, Volume 1, Santa Barbara, CA: ABC_CLIO, 2001, עמ' 689, ISBN 9781576072028
  19. ^ Nowlan, Robert A, The American Presidents, Washington to Tyler: What They Did, What They Said, What Was Said About Them, with Full Source Notes, McFarland Publishing, 2012, עמ' 315
  20. ^ The White House, Martin Van Buren, ‏25 ביולי 2013
  21. ^ Derthick, Martha, ilemmas of Scale in America's Federal Democracy, D. Cambridge University Press., 1999, עמ' 102, ISBN 978-0-521-64039-8
  22. ^ Navarro, Bob, The Era of Change: Executives and Events in a Period of Rapid Expansion, Xlibris Corporation, 2006, עמ' 78, ISBN 1-4257-0473-5
  23. ^ Dodd, William Edward, American Statesmen: Martin Van Buren, Houghton, Mifflin & Co., 1899, עמ' 76
  24. ^ Silbey, Joel H, Martin Van Buren and the Emergence of American Popular Politics, Rowman and Littlefield, 2002, עמ' 44
  25. ^ Shea, M. V., editor-in-chief., The World Book Encyclopedia, Volume 10, W. F. Quarrie & Co, 1920, עמ' 6026
  26. ^ Cole, Donald B, Martin Van Buren and the American Political System, Princeton University Press, 1984, עמ' 111
  27. ^ Loizeau, Pierre-Marie, Martin Van Buren: The Little Magician, Nova Science Publishers, 2009, עמ' 51
  28. ^ Shepard, Edward M, American Statesmen: Martin Van Buren, Houghton, Mifflin and Company, 1989, עמ' 138
  29. ^ Ayers, William L, American Passages: A History of the United States., Wadsworth Cengage Learning, 2009, עמ' 284
  30. ^ Richter, William L, The A to Z of the Old South, Scarecrow Press, 2006, עמ' 335
  31. ^ Force, Peter, The Northern Man With Southern Principles, and the Southern Man With American Principles: Gen. William H. Harrison and Martin Van Buren, Esq, 1840, עמ' 27
  32. ^ Joel Munsell, The Annals of Albany, Albany, 1855, עמ' 183
  33. ^ Cole, Donald B, Martin Van Buren and the American Political System, Princeton University Press, 1984, עמ' 203
  34. ^ Biographies of the Secretaries of State. U.S. Department of State, Office of the Historian, Martin Van Buren, ‏8 בנובמבר 2014
  35. ^ Kincade, Vance Robert, Heirs Apparent: Solving the Vice Presidential Dilemma, Praeger Publishers, 2000, עמ' 49
  36. ^ Purcell, L. Edward, Vice Presidents: A Biographical Dictionary, Facts on File, Inc, 2010, עמ' 79
  37. ^ Meacham, Jon, American Lion, Random House, 2008, עמ' 308
  38. ^ Shepard, Edward Shepard, American Statesmen: Martin Van Buren, Houghton, Mifflin & Co, 1899, עמ' 224
  39. ^ Polk, James Knox, Correspondence of James K. Polk: January-June 1845, University of Tennessee Press, 1886, עמ' 357
  40. ^ Risjord, Norman K, Representative Americans: The Romantics, Rowman & Littlefield, 2001, עמ' 42
  41. ^ Howe, Daniel Walker, What Hath God Wrought: The Transformation of America, 1815-1848, Oxford University Press, 2007, עמ' 378
  42. ^ Haynes, Stan M, The First American Political Conventions: Transforming Presidential Nominations, 1832-1872, McFarland & Company, Inc, 2012, עמ' 34
  43. ^ Silbey, Joel H, Martin Van Buren and the Emergence of American Popular Politics, Rowman & Littlefield, 2002, עמ' 81-82
  44. ^ Leeper, Clare D'Artois, Louisiana Place Names: Popular, Unusual, and Forgotten Stories of Towns, Cities, Plantations, Bayous, and even some Cemeteries, Louisiana State University Press, 2012, עמ' 256
  45. ^ Holland, William M, The Life and Political Opinions of Martin Van Buren, Vice President of the United States, Belknap & Hammersley, 1836, עמ' 344
  46. ^ Purcell, L. Edward, Vice Presidents: A Biographical Dictionary, Facts on File, Inc, 2010, עמ' 81
  47. ^ Navarro, Bob, The Era of Change: Executives and Events in a Period of Rapid Expansion, Xlibris Corporation, 2006, עמ' 77-78
  48. ^ Boller, Paul F, Presidential Anecdotes, Oxford University Press, 1996, עמ' 87
  49. ^ Bathory, Peter Dennis, Friends and Citizens: Essays in Honor of Wilson Carey McWilliams, Rowman & Littlefield, 2001, עמ' 91
  50. ^ Howe, Daniel Walker, What Hath God Wrought: The Transformation of America, 1815-1848, Oxford University Press, 2007, עמ' 508-509
  51. ^ U.S. Senate History. U.S. Senate, Office of the Historian, Martin Van Buren, 8th Vice President (1833-1837), ‏8 בנובמבר 2014
  52. ^ Nelson, Michael, Guide to the Presidency and the Executive Branch, CQ Press, 2013, עמ' 1962
  53. ^ PresidentElect.org. James R Whitson, President Elect: 1836, ‏8 בנובמבר 2014
  54. ^ Lederer, Richard; McCullagh, Caroline, American Trivia, Gibbs Smith, 2012, עמ' 49-50
  55. ^ W. J. Rorabaugh, Donald T. Critchlow, Paula C. Baker, America's promise: a concise history of the United States, Rowman & Littlefield, 2004, עמ' 210, ISBN 0742511898
  56. ^ CrashCourse, Age of Jackson: Crash Course US History #14
  57. ^ Gouge, William A.; Dorfman, Joseph, A Short History of Money and Banking., Auburn, Alabama: Ludwig Van Mises Institute, 2007, עמ' 22
  58. ^ Conlin, Joseph, The American Past: A Survey of American History, Boston: Wadsworth: Cengage Learning, 2014, עמ' 330, ISBN 978-1-133-94653-3
  59. ^ Kidder, David S.; Oppenheim, Noah D, The Intellectual Devotional: American History; Revive Your Mind, Complete Your Education, and Converse Confidently about Our Nation's Past, TID Volumes, LLC, 2007, עמ' 122, ISBN 978-1-59486-744-6
  60. ^ Sturgis, Amy H, The Trail of Tears and Indian Removal, Greenwood, 2006, עמ' 39, ISBN 978-0313336584
  61. ^ Hauptman, Laurence M, Conspiracy of Interests: Iroquois Dispossession and the Rise of New York State, Syracuse, New York: Syracuse University Press, 1999, עמ' 196, ISBN 0-8156-0547-1
  62. ^ Ann Eliza Young, John Bartholomew Gough, Mary Ashton Rice, Wife no. 19, or, the story of a life of bondage, Livermore, 1876, עמ' 55
  63. ^ Junius P. Rodriguez, The Historical encyclopedia of world slavery, ABC-CLIO, 1997, עמ' 280, ISBN 0-87436-885-5
  64. ^ Robin Santos Doak, The Historical encyclopedia of world slavery, Compass Point Books, 2003, עמ' 22, ISBN 0-7565-0256-X
  65. ^ Singer, Alan J, New York and Slavery: Time to Teach the Truth, Albany: State University of New York Press, 2008, עמ' 88, ISBN 978-0-7914-7509-6
  66. ^ Work, Monroe N, Negro Year Book, Tuskegee, Alabama: Negro Year Book Publishing Company, 1922, עמ' 134
  67. ^ Vile, John R, A Companion to the United States Constitution and Its Amendments, Santa Barbara, CA: ABC-CLIO, 2010, עמ' 254, ISBN 978-0-313-38008-2
  68. ^ Newman, Roger K, The Yale Biographical Dictionary of American Law, New Haven, CT Yale University, 2009, עמ' 557, ISBN 978-0-300-11300-6
  69. ^ Wallechinsky, David; Wallace, Irving, The People's Almanac, Knopf Doubleday Publishing Group, 1975, עמ' 265
  70. ^ Polk, James K.; Cutler, Wayne, Correspondence of James K. Polk: Volume IX (January-June 1845), Knoxville: University of Tennessee Press, 1996, עמ' 124, ISBN 0-87049-947-5
  71. ^ Walker, Dale L, Bear Flag Rising: The Conquest of California, 1846., New York: Forge: Tom Doherty Associates, LLC, 1999, עמ' 56, ISBN 0-312-86685-2
  72. ^ Current, Richard N, The Civil War Era, 1848-1873: History of Wisconsin, Stevens, WI: Worsalla Publishing Company, 1996, עמ' 202, ISBN 0-87020-122-0
  73. ^ Reichley, James, The Life of the Parties: A History of American Political Parties, Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 1992, עמ' 86, ISBN 0-7425-0888-9
  74. ^ Stebbins, Homer Adolph, A Political History of the State of New York, 1865-1869., New York, NY: Columbia University Press, 1913, עמ' 49
  75. ^ Whittier, John Greenleaf, The Letters of John Greenleaf Whittier, Volume II: 1828-1845, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1975, עמ' 195, ISBN 0-674-52830-1
  76. ^ Widmer, Ted, Martin Van Buren: The American Presidents Series: The 8th President, 1837-1841, New York: Henry Holt and Company, LLC., 2005, עמ' 164, ISBN 0-8050-6922-4
  77. ^ Cole, Donald B, Martin Van Buren and the American Political System, Princeton, NJ: Princeton University Press, 1984, עמ' 425, ISBN 0-691-04715-4
  78. ^ Lamb, Brian & the C-SPAN staff, Who's Buried in Grant's Tomb?: A Tour of Presidential Gravesites, Washington, DC: National Cable Satellite Corporation, 2000, ISBN 1-881846-07-5
  79. ^ McCullough, Noah, The Essential Book of Presidential Trivia., Random House, 2006, עמ' 44
  80. ^ Marchese, Allison Guertin, Hidden History of Columbia County, New York. The History Press, 2014, עמ' 88
  81. ^ Silbey, Joel H, Martin Van Buren and the Emergence of American Popular Politics, Lanham, Md: Rowman & Littlefield, 2002, עמ' 88, ISBN 978-0-7425-2243-5
  82. ^ Loizeau, Pierre-Mariz, Martin Van Buren: The Little Magician, Nova Science Publishers, 2008
  83. ^ Internet Movie Database, The Two Faces of January
מרטין ואן ביורן – תבניות ניווט
נשיאי ארצות הברית
ג'ורג' וושינגטון • ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ג'יימס מדיסון • ג'יימס מונרו • ג'ון קווינסי אדמס • אנדרו ג'קסון • מרטין ואן ביורן • ויליאם הנרי הריסון • ג'ון טיילר • ג'יימס פולק • זאכרי טיילור • מילרד פילמור • פרנקלין פירס • ג'יימס ביוקנן • אברהם לינקולן • אנדרו ג'ונסון • יוליסס ס. גרנט • רתרפורד הייז • ג'יימס גרפילד • צ'סטר ארתור • גרובר קליבלנד • בנג'מין הריסון • גרובר קליבלנד • ויליאם מקינלי • תאודור רוזוולט • ויליאם הווארד טאפט • וודרו וילסון • וורן הרדינג • קלווין קולידג' • הרברט הובר • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הארי טרומן • דווייט אייזנהאואר • ג'ון פיצג'רלד קנדי • לינדון ג'ונסון • ריצ'רד ניקסון • ג'רלד פורד • ג'ימי קרטר • רונלד רייגן • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • ביל קלינטון • ג'ורג' ווקר בוש • ברק אובמה • דונלד טראמפ • ג'ו ביידן החותם של נשיאי ארצות הברית.
סגני-נשיא ארצות הברית
ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ארון בר • ג'ורג' קלינטון • אלברידג' גרי • דניאל טומפקינס • ג'ון קלהון • מרטין ואן ביורן • ריצ'רד ג'ונסון • ג'ון טיילר • ג'ורג' דאלאס • מילרד פילמור • ויליאם רופוס קינג • ג'ון ברקינרידג' • האניבל המלין • אנדרו ג'ונסון • סקיילר קולפקס • הנרי וילסון • ויליאם א. וילר • צ'סטר ארתור • תומאס הנדריקס • לוי פ. מורטון • עדלי סטיבנסון • גארט הוברט • תאודור רוזוולט • צ'ארלס וורן פיירבנקס • ג'יימס שרמן • תומאס מרשל • קלווין קולידג' • צ'ארלס דוז • צ'ארלס קרטיס • ג'ון גארנר • הנרי וולאס • הארי טרומן • אלבן ברקלי • ריצ'רד ניקסון • לינדון ג'ונסון • יוברט האמפרי • ספירו אגניו • ג'רלד פורד • נלסון רוקפלר • וולטר מונדייל • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • דן קווייל • אל גור • דיק צ'ייני • ג'ו ביידן • מייק פנס • קמלה האריס החותם של סגן נשיא ארצות הברית.
מזכירי המדינה של ארצות הברית
ג'פרסון • רנדולף • פיקרינג • ג'ון מרשל • מדיסון • סמית' • מונרו • אדמס • קליי • ואן ביורן • ליווינגסטון • מקליין • פורסית' • ובסטר • אפשור • קלהון • ביוקנן • קלייטון • ובסטר • אברט • מרסי • קאס • בלאק • סיוארד • וושבורן • פיש • אברטס • בליין • פרילינגהייזן • בייארד • בליין • פוסטר • גרשם • אולני • שרמן • דיי • היי • רוט • בייקון • נוקס • ברייאן • לאנסינג • קלובי • יוז • קלוג • סטימסון • הול • סטטיניוס • ברנס • ג'ורג' מרשל • אצ'יסון • דאלס • הרטר • ראסק • רוג'רס • קיסינג'ר • ואנס • מאסקי • הייג • שולץ • בייקר • איגלברגר • כריסטופר • אולברייט • פאוול • רייס • קלינטון • קרי • טילרסון • פומפאו • בלינקן החותם של משרד החוץ האמריקאי
מושלי ניו יורק
ג'ורג' קלינטון • ג'ון ג'יי • ג'ורג' קלינטון • מורגן לואיס • דניאל טומפקינס • ג'ון טיילר •דוויט קלינטון • ג'וזף ייטס • דוויט קלינטון • נתניאל פיטשר • מרטין ואן ביורן • אנוס ת'רופ • ויליאם מרסי • ויליאם סיוארד • ויליאם באוק • סילאס רייט • ג'ון יאנג • המילטון פיש • וושינגטון האנט • הורשיו סימור • מיירון קלארק • ג'ון א. קינג • אדווין מורגן • הורשיו סימור • ראובן פנטון • ג'ון הופמן • ג'ון אדמס דיקס • סמואל טילדן • לוציוס רובינסון • אלונזו קורנל • גרובר קליבלנד • דייוויד היל • רוזוול פלאוור • לוי פ. מורטון • פרנק בלאק • תאודור רוזוולט • בנג'מין אודל • פרנק היגינס • צ'ארלס אוונס יוז • הוראס וייט • ג'ון דיקס • ויליאם סולצר • מרטין גלין • צ'ארלס וייטמן • אל סמית' • נייתן מילר • אל סמית' • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הרברט ליהמן • צ'ארלס פולטי • תומאס דיואי • אברל הארימן • נלסון רוקפלר • מלקולם וילסון • יו קארי • מריו קואומו • ג'ורג' פטאקי • אליוט ספיצר • דייוויד פטרסון • אנדרו קואומו • קת'י הוקול
מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ולסגנות
ג'קסון/קלהון (1828) • ג'קסון/ואן ביורן (1832) • ואן ביורן/ג'ונסון (1836) • ואן ביורן/ללא (1840) • פולק/דאלאס (1844) • קאס/באטלר (1848) • פירס/קינג (1852) • ביוקנן/ברקינרידג' (1856) • ברקינרידג'/ליין (1860) • מקללן/פנדלטון (1864) • סימור/בלייר (1868) • טילדן/הנדריקס (1876) • הנקוק/אינגליש (1880) • קליבלנד/הנדריקס (1884) • קליבלנד/ת'ורמן (1888) • קליבלנד/סטיבנסון (1892) • ברייאן/סוול (1896) • ברייאן/סטיבנסון (1900) • פארקר/דייוויס (1904) • ברייאן/קרן (1908) • וילסון/מרשל (1912) • וילסון/מרשל (1916) • קוקס/רוזוולט (1920) • דייוויס/ברייאן (1924) • סמית'/רובינסון (1928) • רוזוולט/גארנר (1932) • רוזוולט/גארנר (1936) • רוזוולט/וולאס (1940) • רוזוולט/טרומן (1944) • טרומן/ברקלי (1948) • סטיבנסון/ספרקמן (1952) • סטיבנסון/קיפאובר (1956) • קנדי/ג'ונסון (1960) • ג'ונסון/האמפרי (1964) • האמפרי/מאסקי (1968) • מקגוורן/שרייבר (1972) • קרטר/מונדייל (1976) • קרטר/מונדייל (1980) • מונדייל/פררו (1984) • דוקאקיס/בנטסן (1988) • קלינטון/גור (1992) • קלינטון/גור (1996) • גור/ליברמן (2000) • קרי/אדוארדס (2004) • אובמה/ביידן (2008) • אובמה/ביידן (2012) • קלינטון/קיין (2016) • ביידן/האריס (2020) • האריס/וולז (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרטין_ואן_ביורן&oldid=40175925"