דרון אג'מולו
לידה |
3 בספטמבר 1967 (בן 57) איסטנבול, טורקיה |
---|---|
שם לידה | Kamer Daron Acemoğlu |
ענף מדעי | כלכלה |
מקום לימודים |
|
מנחה לדוקטורט | קווין ו. ס. רוברטס |
מוסדות | |
פרסים והוקרה |
|
בן או בת זוג | Asuman Özdağlar |
מספר צאצאים | 2 |
קמר דָרוֹן אַגֵ'מוֹלוּ (בטורקית: Kamer Daron Acemoğlu, הגייה: [aˈdʒemoːɫu]; נולד ב-3 בספטמבר 1967) הוא כלכלן טורקי-אמריקאי ממוצא ארמני המכהן כפרופסור במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. מהכלכלנים המשפיעים והמצוטטים ביותר בעולם. עוסק בצמיחה כלכלית, בפיתוח כלכלי, בכלכלת עבודה, ובכלכלה פוליטית. זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק, בפרס נמרס לכלכלה ובפרס נובל לכלכלה על מחקריו ההשוואתיים בשגשוג בין מדינות ואימפריות.
אג'מולו מדורג במקום השלישי, ברשימת "כלכלנים חיים אהובים מתחת לגיל 60" בסקר שנערך ב-2011 בקרב כלכלנים אמריקאים. בשנת 2015, הוא נבחר לכלכלן המצוטט ביותר ב-10 השנים האחרונות לפי נתוני Research Papers in Economics. על פי פרויקט הסילבוס הפתוח, אג'מולו הוא הכותב השלישי הכי מצוטט בסילבוסים של קורסי הכלכלה בקולג'ים.[1]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אג'מולו נולד באיסטנבול שבטורקיה, בן למשפחה ממוצא ארמני. אביו היה פרופסור למשפטים ואמו מורה. ב-1989 סיים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת יורק שבבריטניה, ב-1990 סיים תואר שני באקונומטריה וכלכלה מתמטית בבית הספר לכלכלה של לונדון, וב-1992 סיים תואר שלישי בבית הספר לכלכלה של לונדון. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה "מאמרים במיקרו-יסודות של מקרו-כלכלה: חוזים וביצועים כלכליים". יועץ הדוקטורט שלו היה קווין ו. ס. רוברטס. ג'יימס מלקומסון, אחד מבוחני הדוקטורט שלו ב-LSE, אמר שאפילו שלושת הפרקים החלשים ביותר מבין שבעת הפרקים של התזה שלו היו "די והותר להענקת דוקטורט". [2] ארנולד קלינג כינה אותו "ילד פלא" בשל הגיל שבו קיבל את הדוקטורט(25).[3]
אג'מולו עבר לארצות הברית והחל לעבוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. הוא כיהן כמרצה לכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון מ-1992 עד 1993.[4] מונה לעוזר פרופסור ב-MIT ב-1993, וכפרופסור חבר לכלכלה ב-1997 באוניברסיטה זו וקיבל קביעות ב-1998.[4] בשנת 2000 מונה לפרופסור מן המניין לכלכלה יישומית, וכיהן כפרופסור לכלכלה יישומית מ-2004 עד 2010.[4] ומשנת 2010 מונה לפרופסור בקתדרה לכלכלה על שם אליזבת' וגיימס קיליאן ב-MIT.,ביולי 2019, מונה אג'מולו לדרגת הכבוד הגבוהה ביותר באוניברסיטת MIT.[5] נכון לשנת 2019, הוא הדריך למעלה מ-60 סטודנטים לדוקטורט.[5]
אג'מולו הוא עמית מחקר בלשכה הלאומית למחקר כלכלי (NBER), באקדמיה הטורקית למדעים, ונבחר כעמית של החברה האקונומטרית בשנת 2005.[4][6] הוא נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-2006, ולאקדמיה הלאומית למדעים ב-2014.[7][8] הוא גם עמית בכיר במכון הקנדי למחקר מתקדם, וחבר במספר אגודות מלומדות אחרות.[9][10] הוא ערך את Econometrica, כתב עת אקדמי שיצא לאור על ידי האגודה האקונומטרית, מ-2011 עד 2015.[11] ב-2021 נבחר לעמית זר באקדמיה הבריטית.
אג'מולו נחשב מזה זמן רב לזוכה פוטנציאלי בפרס נובל. [12] [13] [14] [15] [16] בשנת 2024, אג'מולו, יחד עם ג'יימס א. רובינסון וסיימון ג'ונסון, זכו בפרס נובל לזיכרון במדעי הכלכלה על מחקריהם ההשוואתיים בשגשוג בין מדינות. [17] השלישייה זכתה להכרה על מחקריה על האופן שבו מוסדות פוליטיים וכלכליים משפיעים על התפתחותה של אומה, תוך הדגשת ההבחנה בין מוסדות מכילים, המקדמים השתתפות כלכלית נרחבת וצמיחה, לבין מוסדות מדירים, המרכזים כוח ועושר בידי מעטים. [18] אג'מולו הפך לארמני האתני השני (אחרי Ardem Patapoutian ) [19] ובן הלאום הטורקי השלישי (אחרי אורהאן פאמוק ועזיז סנקר ) שהפך לחתן פרס נובל. [20]
הוענקו לאג'מולו תארי כבוד מהאוניברסיטאות הבאות: אוניברסיטת אוטרכט (2008), אוניברסיטת בוğaziçi (2011), אוניברסיטת אתונה (2014), אוניברסיטת בילקנט (2015), [21] אוניברסיטת באת' ( 2017), [22] ENS Paris-Saclay (2017), London Business School (2018), ואוניברסיטת גלזגו (2024). [23]
אג'מולו חיבר מאות מאמרים אקדמיים. הוא ציין כי רוב מחקריו "הונעו מניסיון להבין את מקורות העוני". מחקריו כוללים מגוון רחב של נושאים, וביניהם כלכלה פוליטית, תורת ההון האנושי, תורת הצמיחה, פיתוח כלכלי, חדשנות, כלכלת עבודה, [24] אי שוויון בהכנסה ושכר וכלכלת רשת.[25] מאמריו המצוטטים ביותר עוסקים בסוגיות של צמיחה כלכלית וכיצד מוסדות כלכליים ופוליטיים השפיעו על רמת הפיתוח הכלכלי במדינות שונות.
אג'מולו עבד בשיתוף פעולה נרחב עם ג'יימס א. רובינסון, מדען פוליטי בריטי, מאז 1993. אג'מולו תיאר זאת כ"מערכת יחסים פרודוקטיבית מאוד". הם עבדו יחד על מאמרים וספרים רבים, שרובם עוסקים בנושא צמיחה ופיתוח כלכלי. השניים גם שיתפו פעולה באופן נרחב עם הכלכלן סיימון ג'ונסון.
הכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי נתונים שנאספו על ידי ה-Research Papers in Economics (RePEc) אגמולו היה הכלכלן המצוטט ביותר של העשור שהוביל לשנת 2015. [26] לפי Google Scholar, עבודותיו (כולל עבודות שנכתבו בשיתוף פעולה) צוטטו כ- 250,000 פעמים החל מינואר 2023. בסקר שנערך ב-2011 בקרב 299 פרופסורים לכלכלה בארה"ב, אג'מולו דורג במקום השלישי, אחרי פול קרוגמן וגרג מנקיו, ברשימת "כלכלנים חיים אהובים מתחת לגיל 60". [27]
הוא היה רשום במקום ה-88 ברשימת 100 ההוגים המובילים בעולם לשנת 2010 של Foreign Policy של "על שהראה שחופש הוא יותר מאשר שווקים". [28] אג'מולו נבחר על ידי הקוראים של מגזין פרוספקט בתור הוגה הדעות המוביל בעולם לשנת 2024. [29]
פרנסיס פוקויאמה תיאר אותו ואת רובינסון שותפו כ"שניים מהמומחים המובילים בעולם בנוגע לפיתוח". [30] קלמנט דאגלס כתב בפרסום של הבנק הפדרלי של מיניאפוליס כי "ההיקף, העומק והנפח העצום של מחקריו, הם לא פחות מעוצרי נשימה, על גבול הבלתי סבירים". אנגוס דיטון כינה אותו "כוכב על צעיר" וציין כי אג'מולו הוא "דוגמה טובה מאוד לדרך שבה דברים אמורים להתנהל, כלומר אתה עושה היסטוריה אבל אתה יודע מספיק מתמטיקה כדי להיות מסוגל גם ליצור מודל". [31]
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מדליית ג'ון בייטס קלארק (2005) מאת האגודה הכלכלית האמריקאית [32]
- פרס ג'ון פון נוימן (אנ') (2007) מאת Rajk László College ללימודים מתקדמים [33]
- פרס הגדול של נשיא טורקיה לתרבות ואמנויות (2012).
- פרס ארווין פליין נמר לכלכלה (2012) מטעם אוניברסיטת נורת'ווסטרן "על תרומה בסיסית להבנת המוסדות הפוליטיים, שינוי טכני וצמיחה כלכלית" [34]
- פרס גבולות הידע של קרן BBVA (2016) "על הוכחת השפעתם של מוסדות על פיתוח כלכלי" [35] [36]
- פרס ז'אן ז'אק לאפונט, בית הספר לכלכלה בטולוז (2018) [37] [38] [39]
- פרס הכלכלה העולמית, מכון קיל לכלכלה העולמית (2019) [40]
- עמית מקביל של האקדמיה הבריטית (2021) [41]
- פרס נובל לזיכרון במדעי הכלכלה (2024
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות כלכליים של דיקטטורה ודמוקרטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר מקורות כלכליים של דיקטטורה ודמוקרטיה פורסם על ידי הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2006. אג'מולו ורובינסון מנתחים בספר את היווצרותן וגיבושן של חברות דמוקרטיות. הם טוענים כי הדמוקרטיה מתגבשת כאשר לאליטות אין תמריץ חזק להפיל אותה. תהליכים אלו מושפעים ממספר גורמים - 1. חוזקה של החברה האזרחית, 2. מבנה המוסדות הפוליטיים, 3. אופי המשברים הפוליטיים והכלכליים, 4. רמת אי השוויון הכלכלי, 5. מבנה הכלכלה ו-6. צורת הגלובליזציה והיקפה.[42]
רומיין וואציארג שיבח את הספר וסבר כי תרומתו המהותית היא המיזוג התאורטי של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי ("שינוי ממסדי נובע ממאבקי חלוקה בין שתי קבוצות חברתיות מובחנות, מעמד שולט עשיר ורוב עני, כל אחד מהאינטרסים שלו מעוצב בעיקר על ידי כוחות כלכליים") והרעיונות של בארי וינגסט ודאגלס נורת', שטענו כי "רפורמה מוסדית יכולה לשמש עבור האליטה דרך להתחייב באופן אמין למדיניות עתידית על ידי האצלת חקיקתם לאינטרסים שלא ירצו לשנות אותם".[43] ויליאם איסטרלי כתב כי הספר מהווה את "אחת התרומות החשובות ביותר לספרות על כלכלת הדמוקרטיה מזה זמן רב". אדוארד גלייזר תיאר אותו כיצירה "משמעותית ביותר" ו"תרומה גדולה לתחום".[44]
מדוע אומות נכשלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרם מ-2012, "מדוע אומות נכשלות", טוענים אג'מולו ורובינסון שצמיחה כלכלית בחזית הטכנולוגיה דורשת יציבות פוליטית, שלציוויליזציה של המאיה (כדוגמה אחת) לא הייתה,[45] והרס יצירתי. זה האחרון אינו יכול להתרחש ללא מגבלות מוסדיות על מתן זכויות מונופול ואוליגופול. הם אומרים שהמהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה הגדולה, כי מגילת הזכויות האנגלית משנת 1689 יצרה הגבלות כאלה. אג'מולו ורובינסון סבורים ש"הבדלי התפתחות בין מדינות נובעים אך ורק מהבדלים במוסדות פוליטיים וכלכליים, ודוחים תיאוריות אחרות המייחסות חלק מההבדלים לתרבות, למזג אוויר, לגאוגרפיה או לחוסר ידע לגבי המדיניות והפרקטיקות הטובות ביותר".[46]
בספר מוצגת הבחנה בין מוסדות מכלילים לבין מוסדות מדירים. מוסדות מכלילים (Inclusive Institutions) במדינה, שמאפשרים השתתפות רחבה ומעודדים חדשנות והזדמנויות , משפיעים לטובה על התפתחות וצמיחה. בעוד שבמוסדות מדירים (Extractive Institutions) המרכזים כוח בידי קבוצה מצומצמת ומונעים תחרות והתפתחות, הצמיחה נחסמת. מוסדות מכלילים משפיעים באופן חיובי על הכלכלה כיוון שהם מעודדים חדשנות ויזמות, ומעודדים השקעות זרות ופיתוח הון אנושי. ואילו למוסדות מדירים השפעה שלילית על הכלכלה כיוון שנחסמת בהן היזמות התחרות והחדשנות, העושר מרוכז אצל קבוצה מצומצמת ואי השויון מעמיק, ויש בריחה של משקיעים.
הספר נכתב לקהל הרחב.[46] הוא נידון בהרחבה על ידי אנליסטים ופרשנים פוליטיים.[47][48][49][50] וורן באס כתב עליו ב"וושינגטון פוסט" : "מתאמץ, גס רוח, שאפתני בטירוף ובסופו של דבר מלא תקווה. למעשה הספר הוא די יצירת מופת".[51] קלייב קרוק כתב ב"בלומברג ניוז" שהספר ראוי למרבית ה"שבחים המפוארים" שקיבל.[52] בסקירה שלו ב-Foreign Affairs ביקר ג'פרי סאקס את אג'מולו ורובינסון על כך שהם מתעלמים באופן שיטתי מגורמים כמו פוליטיקה פנימית, גאופוליטיקה, תגליות טכנולוגיות ומשאבי טבע. הוא גם טען שהפנייה של הספר מבוססת על רצונם של הקוראים לשמוע ש"הדמוקרטיה המערבית משתלמת לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה כלכלית".[53] ביל גייטס כינה את הספר "אכזבה גדולה" ואפיין את הניתוח של המחברים כ"עמום ופשטני".[54] ריאן אוונט, עורך ב"אקונומיסט", הגיב כי "ייתכן שאג'מולו ורובינסון לא לגמרי צודקים לגבי הסיבה לכך שמדינות מצליחות או נכשלות. אבל לפחות הם עוסקים בבעיה הנכונה".[55]
המסדרון הצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסיפרם "המסדרון הצר. מדינות, חברות וגורל החירות" (2019), מציגים אג'מולו ורובינסון תיאוריה על התפתחות החירות הפוליטית והיחסים בין המדינה לחברה האזרחית. הטענה המרכזית של הספר היא שחירות פוליטית מתקיימת ב"מסדרון צר" - מצב עדין של איזון בין כוח המדינה לבין כוח החברה. מצד אחד, מדינה חזקה מדי תוביל לעריצות, ומצד שני, מדינה חלשה מדי תוביל לאנרכיה וכאוס. הם מדגימים את התיאוריה דרך מקרי בוחן היסטוריים שונים, מיוון העתיקה ועד ימינו, ומסבירים כיצד חברות שונות הצליחו או נכשלו בשמירה על האיזון העדין הזה. הספר מדגיש שחירות פוליטית אינה מתפתחת באופן אוטומטי, אלא דורשת מאבק מתמיד ומעורבות פעילה של החברה האזרחית למול כוח המדינה.[56]
כוח וקידמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר "כוח וקידמה: מאבקנו בן אלף השנים על טכנולוגיה ושגשוג" נכתב על ידי אג'מולו וסיימון ג'ונסון ופורסם ב-2023. הספר מתמקד בקשר שבין התפתחות טכנולוגית, כוח כלכלי וצמיחה חברתית. הטענה המרכזית של הספר היא שההתפתחות הטכנולוגית כשלעצמה אינה מבטיחה קידמה חברתית. במקום זאת, האופן שבו החברה מנהלת ומווסתת את הטכנולוגיה הוא שקובע האם היא תשרת את הציבור הרחב או תתרכז בידי קבוצה קטנה. אג'מולו וג'ונסון כותבים בו על ההתפתחות ההיסטורית של הטכנולוגיה וההשלכות החברתיות והפוליטיות שלה.[57] בספר יש ניתוח של שלוש מהפכות טכנולוגיות מרכזיות: המהפכה התעשייתית, המהפכה הדיגיטלית והמהפכה של בינה מלאכותית ואוטומציה. הכותבים טוענים שבכל מהפכה טכנולוגית יש מתח בין שתי אפשרויות: טכנולוגיה שמעצימה עובדים ומרחיבה הזדמנויות, לעומת טכנולוגיה שמחליפה עובדים ומרכזת כוחה טענה המוצגת בספר היא שטכנולוגיות אינן מניבות אוטומטית מוצרים שמשרתים את החברה, וקיימת סכנה שאליטה צרה תהיה המרוויחה מהיתרונות שלהן. הספר מציג מבט ביקורתי למדי על בינה מלאכותית (AI), תוך שימת דגש על השפעתה השלילית במידה רבה, על משרות ושכר ועל הדמוקרטיה.
אג'מולו וג'ונסון מספקים גם חזון כיצד ניתן לרתום טכנולוגיות חדשות למען טוב חברתי. הם מדגישים את חשיבות המדיניות הציבורית והרגולציה בעיצוב השפעת הטכנולוגיה על החברה, וקוראים לגישה מאוזנת שתבטיח שהקידמה הטכנולוגית תשרת את החברה בכללותה. הם גם דנים ברשימה של הצעות מדיניות לניתוב מחדש של טכנולוגיה הכוללת: (1) תמריצי שוק, (2) פירוק הטכנולוגיה הגדולה, (3) רפורמת מס, (4) השקעה בעובדים, (5) הגנה על פרטיות ובעלות על נתונים, וכן (6) מס פרסום דיגיטלי.[58]
מאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכניות ומדיניות חברתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמר משנת 2001, טען אג'מולו ששכר המינימום ודמי האבטלה "משנים את הרכב התעסוקה לכיוון משרות בשכר גבוה. מכיוון שהרכב המשרות בשיווי המשקל של ה-Laissez-Faire, מוטה בצורה לא יעילה לכיוון משרות בשכר נמוך, תקנות אלו בשוק העבודה מגדילות את פריון העבודה הממוצע ועשויות לשפר את הרווחה".[59] אג'מולו טען ששכר מינימום יכול למעשה להגביר השקעות בהכשרה בקרב עובדים בעלי שכר נמוך. זאת בניגוד לתיאוריה שהייתה מקובלת. שטענה ששכר מינימום יפחית את ההכשרה מכיוון שהוא ימנע מעובדים לקבל ירידות שכר הכרחיות למימון הכשרה עצמית. המאמר מציג ראיות אמפיריות חדשות התומכות בתיאוריה החדשה.[60]
דמוקרטיה וכלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמר "דמוקרטיה גורמת לצמיחה" מציג ראיות מנתונים של מדינות בין 1960 ל-2010. המאמר מנתח מגוון גורמים שעלולים להשפיע על מערכת היחסים בין דמוקרטיה לצמיחה כלכלית ומציע מודל סטטיסטי חדש המתחשב בגורמים אלה. אג'מולו ואחרים מצאו במאמר זה כי מעבר משלטון לא דמוקרטי לשלטון דמוקרטי מביא לעלייה של כ-20% בתמ"ג לנפש בכ-20% בטווח הארוך".[61] במאמר אחר, בוחנים החוקרים את הקשר בין דמוקרטיה, חלוקת מחדש ושוויון. אג'מולו טוען בו שהקשר בין שלושת המשתנים הוא מורכב יותר מהצפוי ומתאר מספר מנגנונים שעלולים להשפיע על הקשר הזה, כמו תפיסה של מערכת פוליטית דמוקרטית, תמיכה של מעמד הביניים בחלוקת מחדש או פתיחת הזדמנויות כלכליות חדשות לקבוצות אוכלוסייה נרחבות. המחקר כולל ניתוח תאורטי וניתוח אמפירי של נתונים ממאגר נתונים נרחב של מדינות רבות לאורך זמן.[62]
סוציאל-דמוקרטיה ואיגודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אג'מולו ופיליפ אגיון טענו ב-2001 שלמרות שהאיחוד האירופי בארצות הברית ובבריטניה מאז שנות ה-80 אינו "הגורם הבסיסי לגידול באי השוויון", הוא "מגביר את ההשפעה הישירה של שינוי טכני מוטה מיומנויות, על ידי כך שהוא מסיר את דחיסת השכר שנכפתה על ידי איגודי עובדים".[63]
על פי אג'מולו ורובינסון, לאיגודים היה במבט היסטורי תפקיד משמעותי ביצירת דמוקרטיה, במיוחד במערב אירופה, ובשמירה על מאזן כוחות פוליטי בין אינטרסים עסקיים מבוססים לאליטות פוליטיות.[64]
דגם נורדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמר משנת 2012 שכותרתו "האם כולנו לא יכולים להיות יותר כמו סקנדינבים?", שנכתב יחד עם רובינסון וורדייה, הוא בוחן את ההבדלים החברתיים והכלכליים בין סקנדינביה למדינות אחרות, תוך התמקדות במודל החברתי-כלכלי הייחודי של המדינות הסקנדינביות. הוא טוען שההצלחה הסקנדינבית נובעת לא רק ממאפיינים תרבותיים, אלא מהמבנים המוסדיים והכלכליים שפיתחו. אג'מולו מסביר כיצד המדינות הסקנדינביות יצרו מערכת של "קפיטליזם מכליל" המשלב כלכלת שוק עם מדינת רווחה חזקה, תוך צמצום אי-השוויון ושמירה על רמת חדשנות וייצור גבוהה. הוא מדגיש את החשיבות של מוסדות דמוקרטיים, השקעה בחינוך, ומערכת מיסוי המאזנת בין יעילות כלכלית לצדק חברתי. המאמר מאתגר תפיסות רווחות על יחסי כלכלה וחברה, וטוען שניתן ליישם עקרונות דומים גם במדינות אחרות, תוך התאמה לתנאים המקומיים. אג'מולו מציע כי המודל הסקנדינבי מציג אלטרנטיבה אפשרית לדיכוטומיה המסורתית בין קפיטליזם לסוציאליזם.[65] עם זאת אג'מולו טוען שהמודל הסקנדינבי, המבוסס על מיסוי גבוה ורווחה חברתית נרחבת, אינו מתאים לארצות הברית. לדבריו, המודל הסקנדינבי מונע חדשנות וצמיחה כלכלית, ומוכיח את עצמו רק בגלל גישה טכנולוגית המגיעה מארצות הברית. למרות זאת, הוא מציין שארצות הברית יכולה ללמוד מהסקנדינבים, למשל בנושא של צמצום העוני והשגת שוויון הזדמנויות ומשבח את הניסיון הסקנדינבי להפחית את העוני, ליצור מרחב בו קיימת הזדמנוות שווה לאזרחים וניידות חברתית גבוהה יותר.[66]בארצות הברית קיים "קפיטליזם טורף" המציע תגמולים כספיים גדולים ליזמים, מה שמעודד חדשנות אך מוביל לפערים חברתיים גדולים. לעומת זאת במדינות נורדיות קיים "קפיטליזם מחבק" המציע תגמולים נמוכים יותר ליזמים וביטחון כלכלי גדול יותר, מה שמוביל לשוויון כלכלי אך לחדשנות פחותה. לדעתו אם ארצות הברית תעבור ל"קפיטליזם מחבק", החדשנות תאט והצמיחה בכל העולם תפחת. ליין קנוורטי מפקפק בטענה כי מעבר למודל סוציאל-דמוקרטי תיפגע בחדשנות בארצות הברית. הוא מציג נתונים ודוגמאות הסותרות טענה זו, ומציע אפשרות לפיה הגדלת הביטחון הכלכלי לא תפגע בחדשנות, ואף עשויה להגביר אותה.[67]
קולוניאליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמר " המקורות הקולוניאליים של התפתחות השוואתית ", שנכתב על ידי אג'מולו, רובינסון וסיימון ג'ונסון בשנת 2001, הוא עבודתו המצוטטת ביותר. גרהם מלארד תיאר אותו כ"דוגמה מצוינת לעבודתו: מאמר רב השפעה שהוביל לוויכוחים רבים". המאמר הציג גישה מחקרית חדשנית להבנת הפערים הכלכליים הגלובליים ומדגיש את חשיבותם של המוסדות הקולוניאליים בעיצוב ההתפתחות הכלכלית של מדינות. המאמר מציג שני סוגים עיקריים של מוסדות קולוניאליים: מוסדות "מג'וריים" - במדינות עם מוסדות מכלילים ודמוקרטיים. ומוסדות "מינוריים" הקיימים במדינות עם מוסדות מדכאים וריכוזיים. במדינות עם התיישבות אירופית גבוהה, נוצרו מוסדות דמוקרטיים יותר שתמכו בפיתוח כלכלי, בעוד שבמדינות עם התיישבות נמוכה, נוצרו מוסדות מדכאים שמנעו התפתחות כלכלית. הם העריכו כי ההבדלים במוסדות מסבירים כשלושה רבעים מההבדלים בהכנסה לנפש הקיימים בין מושבות לשעבר".[68][69]
ביקורת על תאוריית המודרניזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמרם "הכנסה ודמוקרטיה" (2008) בוחנים אג'מולו ורובינסון את הקשר בין רמת ההכנסה לבין התפתחות דמוקרטית במדינות. הם מאתגרים את ההשערה המסורתית הגורסת שצמיחה כלכלית מובילה באופן ישיר להתפתחות דמוקרטית. באמצעות ניתוח אמפירי מקיף של נתונים מ-150 שנה האחרונות, הם מראים שאין קשר סיבתי ישיר בין עלייה בהכנסה לבין דמוקרטיזציה. הקורלציה שנצפית בין עושר לדמוקרטיה נובעת ממשתנים היסטוריים ומוסדיים משותפים. המסקנה המרכזית מהמאמר היא שצמיחה כלכלית לבדה אינה מספיקה כדי להבטיח התפתחות דמוקרטית, והדגש צריך להיות על פיתוח מוסדות פוליטיים וחברתיים תומכי דמוקרטיה.[70] במאמרם "אי-מודרניזציה" (2022), הם מאתגרים את תאוריית המודרניזציה המסורתית שטוענת שהתפתחות כלכלית מובילה בהכרח לדמוקרטיזציה. הם מצאו שצמיחה כלכלית וטכנולוגית יכולה להוביל לכיוונים שונים, תלוי במבנה המוסדי והפוליטי של המדינה. התפתחות טכנולוגית וכלכלית יכולה גם לחזק משטרים אוטוריטריים כך לדוגמה בסין וברוסיה הצמיחה הכלכלית לא הובילה לדמוקרטיזציה והמשטרים בהן השתמשו בהתפתחות הטכנולוגית והכלכלית כדי לחזק את שליטתם.אג'מולו טוען שמשטרים אוטוריטריים מודרניים משתמשים בטכנולוגיה ובצמיחה כלכלית כדי לחזק את מנגנוני הפיקוח והשליטה שלהם על אזרחים, כדי להגביר את הלגיטימציה שלהם בעיני הציבור, וכדי לשפר את יכולת הדיכוי של התנגדות כלפי השלטון.[71]
דעותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אי שווייון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אג'מולו סבור שאי שוויון מעכב צמיחה כלכלית וחברתית . הוא רואה את אי השוויון כתוצאה של מבנים מוסדיים ולא כגורל בלתי נמנע. מקורות אי השוויון בעיניו הם קיומם של מוסדות פוליטיים וכלכליים מדירים, ריכוז עוצמה בידי קבוצות מצומצמות, אפליה שיטתית והזדמנויות חינוכיות לא שוות.
אג'מולו מאמין שניתן לצמצם אי שוויון דרך מדיניות ציבורית נכונה. זהו תהליך מערכתי הדורש התערבות רב-ממדית.
חינוך- יש להשקיע משמעותית בחינוך ציבורי, להבטיח הזדמנויות חינוכיות שוות לכלל האוכלוסייה ולכלול בחינוך גם הכשרה מקצועית שמותאמת לשינויים טכנולוגיים.
מיסוי- יש להטיל מס גבוה יותר על בעלי הכנסות גבוהות ולהשקיע כספים בתשתיות חברתיות.
חיזוק הדמוקרטיה- יש לחזק מוסדות דמוקרטיים באמצעות הגברת שקיפות, חיזוק זכויות העובדים וצמצום השפעתן של קבוצות אינטרסים צרות.
רגולציה כלכלית- יש לדאוג לרגולציה כלכלית הכוללת פיקוח על שוק העבודה, מניעת ניצול עובדים ועידוד תחרות הוגנת.
מדיניות טכנולוגית מותאמת- חשוב גם להשתית מדיניות טכנולוגית מותאמת הכוללת הכשרת עובדים להתמודדות עם אוטומציה ועידוד חדשנות המייצרת מקומות עבודה.
דמוקרטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי אג'מולו, הדמוקרטיה היא הרבה יותר מהליך בחירות. זהו מנגנון מוסדי שיכול לאפשר ייצוג שווה לאזרחים, מנגנוני פיקוח וביקורת וחלוקת כוח מאוזנת. כדי שהדמוקרטיה תהיה איכותית צריכים להתקיים הפרדת רשויות אמיתית, חופש ביטוי, זכויות אזרח שוות ומערכת משפט עצמאית.
אג'מולו מדגיש את תרומת הדמוקרטיה לכלכלה. הוא מציין כי הדמוקרטיה יוצרת סביבה תומכת חדשנות, מאפשרת תחרות הוגנת ומגבילה את כוחן של קבוצות אינטרס צרות. אך קיימת סכנה שהדמוקרטיה תהיה רק פורמלית וללא מהות, שהמוסדות בה יהיו חלשים ושהכסף ישפיע על הפוליטיקה
טכנולוגיה ותעסוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אג'מולו חושש מהשפעת האוטומציה על שוק העבודה. הוא טוען שהטכנולוגיה יכולה להגדיל אי שוויון אם לא תנוהל בצורה נבונה, ותומך בהשקעה בהכשרה מקצועית כדי להתמודד עם שינויים טכנולוגיים.
גלובליזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אג'מולו ביקורתי כלפי מודל הגלובליזציה הנוכחי. הוא טוען שהגלובליזציה יוצרת פערים בין מדינות ובתוך מדינות. הוא לא מתנגד לגלובליזציה, אלא קורא לעיצוב מחדש שלה באופן צודק והוגן יותר. הוא סבור שבמבנה הנוכחי יש כוח רב מדי לתאגידים רב-לאומיים ואילו כוח המיקוח של עובדים נחלש. קיימת תחרות "מרוץ לתחתית" בתנאי עבודה. בנוסף הגלובליזציה מובילה לפגיעה בריבונות מדינות. הוא מציע מספר פתרונות- רגולציה בינלאומית חזקה יותר, הגנה על זכויות עובדים, מדיניות חינוך והכשרה מקצועית, חיזוק מוסדות מקומיים.
משבר האקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אג'מולו רואה במשבר האקלים אתגר כלכלי וחברתי משמעותי ותומך במדיניות של השקעות ירוקות וכלכלה מעגלית. הוא רואה במשבר האקלים כשל שוק משמעותי ומדגיש את הקשר בין פיתוח כלכלי ופגיעה סביבתית. א'גמולו מצביע על כך שקיים אי שוויון בהשפעות המשבר על מדינות שונות כאשר המדינות העניות נפגעות יותר.
- (With James Robinson) Economic Origins of Dictatorship and Democracy, Cambridge University Press, January 2006.
- Introduction to Modern Economic Growth, Princeton University Press, January 2009.
- (With James Robinson) Why Nations Fail: Origins of Power, Poverty and Prosperity, Crown Publishers (Random House), March 2012.
- (With David Laibson and John List) Principles of Economics, Pearson New York NY, 2014.
- Acemoglu, Daron; Robinson, James A. (2019). The Narrow Corridor: States, Societies, and the Fate of Liberty. Penguin Press.
- Acemoglu, Daron, and Simon Johnson (2023). Power and Progress: Our Thousand-Year Struggle Over Technology and Prosperity. New York: PublicAffairs.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דרון אג'מולו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
- דרון אג'מולו, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- דרון אג'מולו, באתר גוגל סקולר
- דרון אג'מולו, באתר SSRN
- עמודו של דרון אג'מולו באתר המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
- דרון אג'מולו באתר מדליית ג'ון בייטס קלארק
- שירות כלכליסט, הכלכלן המשפיע ביותר בעולם: דרון אסמוגלו, באתר כלכליסט, 2 באוגוסט 2015
- אורי פסובסקי, למה האחרונים תמיד בסוף, באתר כלכליסט, 2 באוקטובר 2015
- אורי פסובסקי, למה הכלכלן המשפיע בעולם בטוח שאנחנו טסים במהירות האור לכיוון הלא נכון?, באתר גלובס, 25 ביוני 2021
- אדריאן פילוט, "ביבי הוא האב המייסד של הפופוליזם הימני עליו נבנו טראמפ ולה־פן", באתר כלכליסט, 25 בספטמבר 2022
מכתביו
- דרון אסמוגלו וג'יימס רובינסון, האם הקפיטליזם הממשלתי מנצח?, באתר TheMarker, 15 ביולי 2013
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "192,209 Authors". opensyllabus.org. Open Syllabus. אורכב מ-המקור ב-21 בספטמבר 2022.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Shimer 2007, p. 191.
- ^ Kling, Arnold (3 באוקטובר 2007), Acemoglu on Growth, Library of Economics and Liberty
{{citation}}
: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 "Daron Acemoğlu CV August 2022" (PDF). economics.mit.edu.
- ^ 1 2 Dizikes, Peter (10 ביולי 2019). "Daron Acemoglu named Institute Professor". news.mit.edu. MIT News Office. אורכב מ-המקור ב-11 ביולי 2019.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Current Fellows". www.econometricsociety.org (באנגלית). נבדק ב-23 בינואר 2024.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Member Directory | American Academy of Arts and Sciences". www.amacad.org. נבדק ב-23 בינואר 2024.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Member Search". www.nasonline.org. נבדק ב-23 בינואר 2024.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Daron Acemoglu". cifar.ca.
- ^ "Daron Acemoglu". nber.org. National Bureau of Economic Research.
- ^ "Past Editors and Co-editors of Econometrica". econometricsociety.org. Econometric Society. אורכב מהמקור ב-30 בנובמבר 2016.
{{cite web}}
: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link) - ^ "Predictions for the 2015 Nobel Prize". Higher School of Economics. 6 באוקטובר 2015. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2021.
(1) Daron Acemoglu (MIT) and James Robinson (University of Chicago) for their research on the role of institutions in economic development.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Kihara, David (6 באוקטובר 2016). "NYU accidentally announces one of its professors wins Nobel Prize". Politico. אורכב מ-המקור ב-20 ביולי 2021.
Some other economists who have been touted as possible Nobel winners include William Baumol, William Nordhaus, Esther Duflo and Daron Acemoglu.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Paul Romer and William Nordhaus – why they won the 2018 'economics Nobel'". The Conversation. 8 באוקטובר 2018. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2021.
Other economists followed this line of thinking (Robert Barro, Daron Acemoglu, Philippe Aghion – all prize candidates for a few years now)...
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Smith, Noah (11 באוקטובר 2019). "Five Economists Whose Work Is Worthy of a Nobel". BloombergQuint. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2021.
No. 5. Daron Acemoglu
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Clarivate Reveals Citation Laureates 2022 – Annual List of Researchers of Nobel Class". London: Clarivate. 21 בספטמבר 2022. אורכב מ-המקור ב-3 באוקטובר 2022.
Economics: Daron Acemoglu [...] For far-reaching analysis of the role of political and economic institutions in shaping national development
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "The Sveriges Riksbank Prize in Economic Sciences in Memory of Alfred Nobel 2024". NobelPrize.org (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-14 באוקטובר 2024.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "The Sveriges Riksbank Prize in Economic Sciences in Memory of Alfred Nobel 2024".
- ^ Afeyan, Noubar (14 באוקטובר 2024). "A moment of great pride as my friend and MIT colleague, Daron Acemoglu". אורכב מ-המקור ב-14 באוקטובר 2024.
He joins Ardem Patapoutian of Scrips (Nobel in Physiology/Medicine) as a second recent awardee of Armenian descent
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Buyuk, Hamdi Firat (14 באוקטובר 2024). "Turkish-American Acemoglu Shares Nobel Prize for Economics". Balkan Insight.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Bilkent Honorary Doctorate Conferred Upon Daron Acemoğlu". bilkent.edu.tr. 7 בספטמבר 2015. אורכב מ-המקור ב-19 בספטמבר 2018. נבדק ב-16 בספטמבר 2017.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Professor Daron Acemoglu – Honorary Degree, Public Lecture and Workshop". bath.ac.uk. 21 במרץ 2017.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "University of Glasgow Honorary Degrees 2024". www.gla.ac.uk (באנגלית). נבדק ב-15 במאי 2024.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Shimer 2007, pp. 199–200.
- ^ "Daron Acemoglu". cifar.ca. Canadian Institute for Advanced Research.
- ^ "Top 10% Authors (Last 10 Years Publications), as of September 2015". ideas.repec.org. אורכב מ-המקור ב-5 בספטמבר 2015.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Davis, William L.; Figgins, Bob; Hedengren, David; Klein, Daniel B. (במאי 2011). "Economics Professors' Favorite Economic Thinkers, Journals, and Blogs (along with Party and Policy Views)" (PDF). Econ Journal Watch. 8 (2): 139.
{{cite journal}}
: (עזרה) (archived) - ^ "The FP Top 100 Global Thinkers". Foreign Policy. 23 בנובמבר 2010. p. 92.
{{cite news}}
: (עזרה) JSTOR 29764933 - ^ Clark, Tom (24 בינואר 2024). "Daron Acemoglu: the opportunity economist". Prospect Magazine. אורכב מ-המקור ב-24 בינואר 2024.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Why Nations Fail: The Origins of Power, Prosperity, and Poverty". Barnes & Noble.
- ^ Pilling, David (30 בספטמבר 2016). "Crash and learn: should we change the way we teach economics?". Financial Times. ארכיון מ-11 בדצמבר 2022.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Shimer 2007.
- ^ "John von Neumann Award". Rajk László College for Advanced Studies. אורכב מ-המקור ב-15 בדצמבר 2014. נבדק ב-12 באוגוסט 2018.
2007 Daron Acemoglu (MIT)
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Tremmel, Pat Vaughan (16 באפריל 2012). "Nemmers Prizes Announced". northwestern.edu. אורכב מ-המקור ב-16 ביוני 2021.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Daron Acemoglu earns the Frontiers of Knowledge award for proving the influence of institutions over economic development". bbva.com. 21 בפברואר 2017. אורכב מ-המקור ב-18 באוקטובר 2020.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Dizikes, Peter (21 בפברואר 2017). "Daron Acemoglu wins BBVA Foundation Frontiers of Knowledge Award". news.mit.edu. MIT News Office. אורכב מ-המקור ב-5 ביוני 2021.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Daron Acemoglu talk & prize". Toulouse School of Economics. 3 באוקטובר 2018.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "2018 Jean-Jacques Laffont prize". jjlaffont.org. L'Association Jean-Jacques Laffont.
- ^ "The Narrow Corridor to Liberty: Daron Acemoglu". civilnet.am. 16 בפברואר 2019. אורכב מ-המקור ב-11 ביולי 2019.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Dizikes, Peter (10 ביולי 2019). "Daron Acemoglu named Institute Professor". news.mit.edu. MIT News Office. אורכב מ-המקור ב-11 ביולי 2019.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Professor Daron Acemoglu FBA". thebritishacademy.ac.uk. British Academy. אורכב מ-המקור ב-23 בנובמבר 2021.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Economic Origins of Dictatorship and Democracy". Cambridge University Press.
- ^ Wacziarg, Romain (15 בספטמבר 2006). "Determinants of Democratization". Science. 313 (5793): 1576–1577. doi:10.1126/science.1131936. JSTOR 20031295.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Drazen, Allan (בפברואר 2007). "Review: Four Reviews of "Economic Origins of Dictatorship and Democracy"". The Economic Journal. 117 (517): F162–F183. doi:10.1111/j.1468-0297.2007.02031_1.x. JSTOR 4625479.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ e.g., p. 143
- ^ 1 2 Radelet, Steven (12 באוקטובר 2012). "Why Nations Fail by Daron Acemoglu and James A. Robinson". United States Agency for International Development. אורכב מ-המקור ב-16 בספטמבר 2017.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ "Creating economic wealth: The big why". The Economist.
- ^ Friedman, Thomas L. (31 במרץ 2012). "Why Nations Fail". The New York Times.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Collier, Paul (11 במרץ 2012). "Why Nations Fail by Daron Acemoğlu and James Robinson – review". The Guardian.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Hunter, Janet (31 באוגוסט 2012). "Book Review: Why Nations Fail: the Origins of Power, Prosperity, and Poverty by Daron Acemoglu & James A Robinson". London School of Economics.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Bass, Warren (20 באפריל 2012). "Book review: 'Why Nations Fail,' by Daron Acemoglu and James A. Robinson". The Washington Post.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Crook, Clive (4 באפריל 2012). "'Why Nations Fail' Is Not Quite as Good as They Say". Bloomberg News. אורכב מהמקור ב-27 באוקטובר 2017.
{{cite news}}
: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link) - ^ Sachs, Jeffrey (2012). "Government, Geography, and Growth: The True Drivers of Economic Development". Foreign Affairs. 91 (5): 142–150. JSTOR 41720868.
- ^ Gates, Bill (26 בפברואר 2013). "Good Ideas, but Missing Analysis". gatesnotes.com.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ R.A. (6 במרץ 2013). "Institutions matter, a lot". The Economist.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ Daron Acemoglu and James A. Robinson, The Narrow Corridor: States, Societies, and the Fate of Liberty. New York: Penguin, 2019.
- ^ Daron Acemoglu and Simon Johnson, Power and Progress: Our Thousand-Year Struggle Over Technology and Prosperity. New York: Public Affairs, 2023.
- ^ Daron Acemoglu and Simon Johnson, Power and Progress: Our Thousand-Year Struggle Over Technology and Prosperity. New York: PublicAffairs, 2023, Ch. 11.
- ^ Acemoglu, Daron (בינואר 2001). "Good Jobs versus Bad Jobs". Journal of Labor Economics. 19 (1): 1–21. CiteSeerX 10.1.1.687.4806. doi:10.1086/209978. JSTOR 10.1086/209978.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron; Pischke, Jörn-Steffen (2003). "Minimum Wages and On-the-job Training" (PDF). Research in Labor Economics. Vol. 22. pp. 159–202. doi:10.1016/S0147-9121(03)22005-7. hdl:1721.1/63851. ISBN 978-0-7623-1026-5. ISSN 0147-9121.
- ^ Acemoglu, Daron; Naidu, Suresh; Restrepo, Pascual; Robinson, James A. (במרץ 2014). "Democracy Does Cause Growth". Working Paper No. 20004. NBER. doi:10.3386/w20004.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron; Naidu, Suresh; Restrepo, Pascual; Robinson, James A. (בדצמבר 2013). "Democracy, Redistribution and Inequality". Working Paper No. 19746. NBER. doi:10.3386/w19746.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron; Aghion, Philippe (2001). "Deunionization, technical change and inequality". Carnegie-Rochester Conference Series on Public Policy. 55: 229–264. doi:10.1016/s0167-2231(01)00058-6. אורכב מ-המקור ב-10 באוגוסט 2018. נבדק ב-24 בנובמבר 2017.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron; Robinson, James A. (2013). "Economics versus Politics: Pitfalls of Policy Advice". Journal of Economic Perspectives. 27 (2): 173–192. doi:10.1257/jep.27.2.173. אורכב מ-המקור ב-25 בינואר 2020. נבדק ב-1 בדצמבר 2019.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron (20 באוקטובר 2015). "A Scandinavian U.S. Would Be a Problem for the Global Economy". The New York Times.
{{cite news}}
: (עזרה) - ^ "Will everyone be worse off if the United States turns social democratic?". Lane Kenworthy. 29 בספטמבר 2012. נבדק ב-17 באוקטובר 2020.
{{cite web}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron; Johnson, Simon; Robinson, James A. (ביוני 2000). "The Colonial Origins of Comparative Development: An Empirical Investigation". Working Paper 7771. Working Paper Series (באנגלית). National Bureau of Economic Research. doi:10.3386/w7771. נבדק ב-12 במרץ 2022.
This quote is from a subsequent abstract, appearing before page 1, to their article but NOT in the abstract to their original article.
{{cite journal}}
: (עזרה) - ^ Acemoglu, Daron; Johnson, Simon; Robinson, James A. (2001). "The Colonial Origins of Comparative Development: An Empirical Investigation". The American Economic Review. 91 (5): 1369–1401. CiteSeerX 10.1.1.475.6366. doi:10.1257/aer.91.5.1369. JSTOR 2677930.
- ^ Acemoglu, Daron, Simon Johnson, James A. Robinson, and Pierre Yared, "Income and Democracy." American Economic Review 98(3) 2008: 808–42.
- ^ Acemoglu, Daron; Robinson, James (2022). "Non-Modernization: Power–Culture Trajectories and the Dynamics of Political Institutions". Annual Review of Political Science. 25: 323–339. doi:10.1146/annurev-polisci-051120-103913.
זוכי פרס נובל לכלכלה | ||
---|---|---|
1969–1975 | פריש, טינברגן (1969) • סמואלסון (1970) • קוזנץ (1971) • היקס, ארו (1972) • לאונטיף (1973) • מירדאל, האייק (1974) • קנטורוביץ', קופמאנס (1975) | |
1976–2000 | פרידמן (1976) • אולין, מיד (1977) • סיימון (1978) • שולץ, לואיס (1979) • קליין (1980) • טובין (1981) • סטיגלר (1982) דברה (1983) • סטון (1984) • מודיליאני (1985) • ביוקנן (1986) • סולו (1987) • אלה (1988) • הוולמו (1989) • מרקוביץ, מילר, שארפ (1990) • קוז (1991) • בקר (1992) • פוגל, נורת' (1993) • הרסני, נאש, זלטן (1994) • לוקאס (1995) • מירליס, ויקרי (1996) • מרטון, שולס (1997) • סן (1998) • מנדל (1999) • הקמן, מקפאדן (2000) | |
2001 ואילך | אקרלוף, ספנס, שטיגליץ (2001) • כהנמן, סמית' (2002) • אנגל, גריינג'ר (2003) • קידלנד, פרסקוט (2004) • אומן, שלינג (2005) • פלפס (2006) • הורוביץ, מסקין, מאירסון (2007) • קרוגמן (2008) • אוסטרום, ויליאמסון (2009) • דיאמונד, מורטנסן, פיסרידס (2010) • סימס, סרג'נט (2011) • רות, שפלי (2012) • פאמה, הנסן, שילר (2013) • טירול (2014) • דיטון (2015) • הארט, הולמסטרום (2016) • ת'יילר (2017) • נורדהאוס, רומר (2018) • קרמר, באנרג'י, דופלו (2019) • מילגרום, וילסון (2020) • אימבנס, אנגריסט, קארד (2021) • ברננקי, דיימונד, דיבוויג (2022) • גולדין (2023) • אג'מולו, ג'ונסון, רובינסון (2024) |
- כלכלנים אמריקאים
- מחברי ספרי עיון אמריקאים
- זוכי פרס נמרס לכלכלה
- זוכי מדליית ג'ון בייטס קלארק
- זוכי פרס חזית הידע
- חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- מהגרים מטורקיה לארצות הברית
- בעלי תואר דוקטור מבית הספר לכלכלה של לונדון
- בוגרי אוניברסיטת יורק (אנגליה)
- סגל בית הספר לכלכלה של לונדון
- סגל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
- אמריקאים ממוצא ארמני
- זוכי פרס נובל לכלכלה
- זוכי פרס נובל טורקים
- זוכי פרס נובל אמריקאים
- אמריקאים שנולדו ב-1967