המצור על לנינגרד
 | ||||||||||||||||||
| תושבי לנינגרד הנצורה אוספים מי שתייה, משלולית מים שנקוו בחור באספלט בשדרות נבסקי לאחר הפצצה ארטילרית. דצמבר 1941. צילום: בוריס פ. קודויארוב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים |
8 בספטמבר 1941 – 27 בינואר 1944 (872 ימים)  | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | לנינגרד, ברית המועצות | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
59°55′49″N 30°19′09″E / 59.930277777778°N 30.319166666667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי, הסרת המצור | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | הנאצים נהדפים למרחק של כ-60–100 ק"מ מלנינגרד. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 עמדות הכוחות בעת הכיתור, מאי 1942 - ינואר 1943 | ||||||||||||||||||
המצור על לנינגרד (כיום סנט פטרבורג) היה מצור צבאי של כוחות גרמניה הנאצית, פינלנד, ספרד ומתנדבים מאירופה וצפון אפריקה על העיר לנינגרד במהלך פלישתם לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הביא למותם של 750,000 איש, שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר בעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית ואולי בכלל [דרוש מקור]. המצור נמשך מ-8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944 (במשך 872 יום). במהלך המצור בן 872 הימים היה רעב כבד בלנינגרד שהוביל למותם של למעלה מחצי מיליון בני אדם. מוות המוני זה לא היה רק תוצאת לוואי של נסיבות המצור אלא אחת ממטרותיו המפורשות והמכוונות של היטלר, כפי שנוסחו בהוראותיו ובפקודות מפקדי הוורמאכט.
בתחילת המצור על העיר החל להיות מורגש מחסור במזון ודלק. הדרך היחידה לתקשורת עם לנינגרד הנצורה היה אגם לדוגה, שהיה בטווח של התותחנים שצרו על העיר. משהחל רעב, והוחמר בשל בעיות אספקה, חימום ותחבורה, מתו מאות אלפים מתושבי העיר.
לאחר שבירת המצור בינואר 1943, וכבר מאמצע פברואר בלנינגרד החלו לפעול תקני אספקת המזון שנקבעו למרכזים תעשייתיים אחרים במדינה. עם זאת, המצור של כוחות האויב על לנינגרד נמשך עד ינואר 1944. בינואר - פברואר 1944 ביצעו החיילים הסובייטים פעולה צבאית בציר לנינגרד-נובגורוד, וכתוצאה מכך נסוג האויב 220–280 ק"מ מגבולות הדרומיים של העיר.
מתקפה גרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-27 ביוני 1941 (ימים אחדים לאחר תחילת מבצע ברברוסה) החליטה מועצת נציגי הפועלים של לנינגרד לגייס אלפי אנשים לבניית ביצורים להגנה על העיר. נבנו כמה קווי הגנה. אחד מקווי הביצורים נמשך משפך נהר הלוגה לצ'ודובו, גטצ'ינה, אוריטסק, פולקובו ואז דרך נהר נייבה. קו ביצורים אחר עבר דרך פטרהוף לגטצ'ינה, פולקובו, קולפינו וקולטושי. קו ביצורים נוסף נגד הפינים נבנה בפרבריה הצפוניים של לנינגרד. בסך הכול נבנו על ידי האזרחים 190 ק"מ של מכשולי עץ, 635 ק"מ של מכשולי גדר תיל, 700 ק"מ חפירות נגד טנקים, 5,000 ביצורים קלים ובונקרים ו-25,000 ק"מ של חפירות. אפילו התותח של אוניית המלחמה אברורה, שהתפרסמה בימי מהפכת אוקטובר הועלה על רמת פולקובסקי שמדרום ללנינגרד.
כאשר הובסו הכוחות הסובייטים של החזית הצפון-מערבית ברפובליקות הבלטיות הסובייטיות, בסוף יוני, הבקיעה קבוצת הפאנצר הרביעית את דרכה לאוסטרוב ולפסקוב. ב-10 ביולי נכבשו שתי הערים והארמייה ה-18 הגרמנית הגיעה לנארווה ולקינגיספ ומיד לאחר מכן התקדמה ללנינגרד מכיוון נרבה, אזור הלוזסקי, בעוד קבוצת הפאנצר הרביעית והארמייה ה-16 התקדמו מדרום-מזרח וגם מדרום ומצפון אגם אילמן על מנת לבודד את לנינגרד ממזרח ולהצטרף לפינים בגדה המזרחית של אגם לאדוגה. ב-4 בספטמבר החלה ההפגזה על לנינגרד. ההפצצות ב-8 בספטמבר גרמו ל-178 שריפות. בתחילת אוקטובר סירבו הכוחות הפיניים לתקוף את העיר, וההנחיה של היטלר ב-7 באוקטובר, שנחתמה על ידי אלפרד יודל, הייתה תזכורת שלא לקבל כניעה.
מתקפה פינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט כבשו הפינים מחדש את המצרים הקרליים, דבר שאיים על לנינגרד ממערב, והתקדמו דרך קרליה מזרחה מאגם לאדוגה, בצורה שאיימה על לנינגרד מצפון. הכוחות הפינים נעצרו בגבול של 1939. המטכ"ל הפיני דחה את בקשות הגרמנים לתקיפות אוויריות נגד לנינגרד, והפינים לא המשיכו להתקדם דרומה מנהר סוויר במזרח קרליה הכבושה. ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה, ובספטמבר כיתר הוורמאכט את לנינגרד. בצפון, המשיכו הכוחות הפינים בהתקדמותם עד הגעתם לסוויר בדצמבר, 160 ק"מ צפון מזרחה מלנינגרד.
ב-4 בספטמבר הגיע יודל לשכנע את הרמטכ"ל הפיני מנרהיים להמשיך את המתקפה הפינית אך מנרהיים סירב. לאחר המלחמה אמר נשיא פינלנד לשעבר ריסטו ריטי: "ב-24 באוגוסט 1941 ביקרתי את המטכ"ל של המרשל מנרהיים. הגרמנים תכננו שאנו נחצה את הגבול הישן ושנמשיך את התקיפה ללנינגרד. אמרתי כי כיבוש לנינגרד לא הייתה מטרתנו ושאל לנו לקחת חלק בזה. מנרהיים ושר הצבא ולדן הסכימו עימי וסירבו להצעות הגרמנים. התוצאה הייתה סיטואציה פרדוקסלית: הגרמנים לא יכלו לפנות ללנינגרד מצפון...". אחר כך נטען כי לא נערכו הפגזות או הפצצות פיניות שיטתיות מחוץ לטריטוריה שלהם.
מצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סגירת טבעת המצור ב-8 בספטמבר, כל קווי האספקה של המטרופולין נותקו והאספקה הייתה אפשרית רק דרך אגם לדוגה. אולם תוואי זה לא פותח לצורכי העיר, שכן לא היה בו מזח ולא דרכי גישה. הארמייה ה-8 (גנרל צ'רבקוב), הארמייה ה-42 (גנרל איוואנוב) והארמייה ה-55 (גנרל לזרב) השתתפו בהגנה על חזית לנינגרד.
ב-8 בספטמבר החלה המתקפה הכללית של הארמייה ה-18 הגרמנית וקבוצת הפאנצר ה-4. את ההתקפה העיקרית הוביל הקורפוס ה-41 (דיוויזיות הפאנצר ה-1 וה-6 והדיוויזיה הממונעת ה-36) בשיתוף פעולה עם הקורפוס ה-38 (הדיוויזיות ה-1 וה-58); הכוח נפרס צפונה ממערב דרך קרסנוי סלו והרי דודנהוף. מדרום מאזור גצ'ינה וממזרח מאזור מגה הקורפוסים ה-50 וה-28 תקפו את חגורת המבצר הדרומית.
ב-16 בספטמבר התקרבו דיוויזיות הרגלים ה-58 וה-254 למפרץ פינלנד ליד אוריצק מדרום וניתקו כוחות סובייטים חזקים מהגוף המרכזי בלנינגרד. באזור משני צידי פטרהוף, עיקר הארמייה ה-8 המנותקת הצליחה להחזיק בהצלחה בראש הגשר אורנינבאום ובאי קוטלין (עם מבצר קרונשטאדט). באמצע ספטמבר המצב בקבוצת ארמיות צפון הפך קריטי מכיוון שהקורפוסים ה-10 וה-2 של הארמייה ה-16, שהיו מוצבים מדרום לאגם אילמן, והיו בין חולם לסטראיה רוסה, היו נתונים להתקפות נגד כבדות של החזית הצפון-מערבית הסובייטית.
בתחילת אוקטובר ויתרו הגרמנים על התקפות נוספות על העיר לטובת תקיפת מוסקבה. הוראה מס' 37 מיום 10 באוקטובר 1941 קובעת: "לאחר שחלק הארי של הצבא הרוסי הסובייטי נמחץ או הושמד במתחם המלחמה הראשי, אין עוד סיבה משכנעת למחוץ את הכוחות הרוסיים בפינלנד בהתקפה. הכוחות של היחידות הזמינות והעונה המתקדמת כבר לא מספיקים כדי לכבוש את מורמנסק... או... לנתק את מסילת הרכבת של מורמנסק לפני תחילת החורף." בדצמבר 1941 הצליח הצבא האדום בקרב טיקווין, לבלום את ההתקדמות המתוכננת של הקורפוס הממונע ה-39 ממזרח. בנוסף, חזית וולחוב הסובייטית שזה עתה הוקמה בפיקודו של הגנרל קיריל מרצקוב באזור שממזרח ללנינגרד הצליחה להדוף את הגרמנים בחזרה אל מעבר לנהר וולחוב וללכוד כמה ראשי גשר בגדה השמאלית.
המשך המתקפה הגרמנית על לנינגרד תוכנן באביב 1942, אך נדחה שוב ושוב עקב בעיות לוגיסטיות. בספטמבר 1942, קבוצת ארמיות צפון תחת הכינוי "מבצע זוהר צפוני" תכננה מתקפה שמטרתה לכבוש את העיר. בגלל התקפת סיוע של הצבא הסובייטי על טבעת המצור המזרחית באזור מגה - שליסלבורג (קרב לדוגה הראשון), הארמייה ה-11 שכבר נפרסה בפיקודו של גנרל אריך פון מאנשטיין הועברה לשם. בקרבות אלו ספגו הכוחות הגרמנים אבדות כה כבדות עד שנשלל ביצוע מוקדם של המבצע המתוכנן ב-1942. לא היו התקפות נוספות שמטרתן לכבוש את העיר.
בתקופה שלאחר מכן ניסתה ברית המועצות לפרוץ את המצור על לנינגרד במספר קרבות. במהלך המצור נהרגו בעיר ובקרבות סביבה 1.6 עד 2 מיליון אזרחי ברית המועצות.
תקיפות אוויריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מ-8 בספטמבר 1941 הופצצה לנינגרד בכבדות. הלופטוואפה הפציצו לראשונה את חנויות המזון, מפעלי המים והחשמל, בעוד ארטילריה גרמנית ירתה על בתי ספר, בתי חולים ובתי יולדות. במהלך ההפצצה הראשונה, 5,000 פצצות תבערה נפלו על אזור מושקובסקי, 1,311 נוספות על סמולניי שבה בניין הממשלה ו-16 על קרסנוגווארדייסק. ההפצצה גרמה ל-178 שריפות בעיר. מנקודה זו ואילך ביצע הוורמאכט התקפות כבדות על העיר מדי יום. אזורי מגורים שלמים נפגעו קשות (אבטובו, מוסקובסקי, פרונצ'נסקי).
התקפות כבדות כוונו לעבר מפעל קירוב, המפעל הגדול בעיר, שהיה רק שני קילומטרים מהחזית. מחסני בדייב, שבהם אוחסנו חלק גדול מאספקת המזון של העיר, היו יעד של חיל האוויר הגרמני. 3,000 טון קמח ו-2,500 טון סוכר נשרפו. שבועות לאחר תחילת הרעב הקשה, נמכרה האדמה המתוקה שאליה ניגר הסוכר המומס בשוק השחור במחירים גבוהים.
עד סוף 1941 הטיל הלופטוואפה הגרמני 66,200 פצצות תבערה ו-3,499 פצצות נפץ חזקות על לנינגרד, במהלך כל המצור זה הוטלו 102,520 פצצות תבערה ו-4,653 פצצות נפץ חזקות. בשל אופי ההפצצה נהרסו מתקנים אזרחיים רבים, כמו בתי ספר. בסך הכל, לפחות 16,000 בני אדם נהרגו בתקיפות אוויריות ויותר מ-33,000 נפצעו.
אספקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מזון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 בספטמבר פחתו הקצבות המזון בלנינגרד: לפועלים הוקצבו 600 גרם של לחם מדי יום, לעובדים - 400 גרם, לילדים ולנתמכים - 300 גרם. כמות גדולה של תבואה, קמח וסוכר הושמדה ב-8 בספטמבר עקב היעדר אמצעים להגנה אווירית. במהלך ימים אחדים לאחר שהמצור הוטל, ניתן היה לאכול במסעדות "מסחריות" שסיפקו עד 12% מכל השומן ועד 10% מכל הבשר שהעיר אכלה. ב-12 בספטמבר 1942 הוערך שהמלאי שנותר לצבא ולאזרחים הוא כדלקמן:
- קמח ודגנים - ל-35 יום
- גריסים ואטריות - ל-30 יום
- בשר (וגם משק חי) - ל-33 יום
- שומנים - ל-45 יום
- סוכר וממתקים - ל-60 יום
באותו היום נעשה צמצום נוסף במזון: הפועלים קיבלו 250 גרם לחם, עובדי משרד וילדים 125, ותומכי לחימה 250 ולוחמים 500. הקצבת בשר וגריסים צומצמה אף היא, אך הקצבת סוכר, ממתקים ושומנים הוגדלה במקום זאת. לצבא ולצי הבלטי היו מעט מנות חירום אך הן לא הספיקו. השייטת של לאדוגה לא הייתה מצוידת היטב והופצצה על ידי הגרמנים מן האוויר. מספר סירות עם דגנים טובעו בספטמבר. עם זאת, חלק משמעותי הועלה מאוחר יותר על ידי צוללים. דגנים לחים אלו שימשו לאפיית לחם. כאשר אזלו מאגרי הקמח, השתמשו בתחליפים אחרים. נעשה שימוש גם בשיבולת השועל לסוסים, בעוד שהסוסים הוזנו מעלי עצים.
2,000 טון של מעי כבש נמצאו בנמל והוכנו מהם תבשילים. מאוחר יותר הוחלף הבשר בתבשילים אלו בעורות עגלים. במהלך המצור היו בסך הכול 5 צמצומי מזון: ב-2 בספטמבר, ב-10 בספטמבר, ב-1 באוקטובר, ב-13 בנובמבר וב-20 בנובמבר. רמת הרעב מקיצוב המזון הוקלה הודות לגני ירקות חדשים שנשתלו וכיסו את רוב השטח הפתוח בעיר ב-1943 (פארקי העיר ובהם שדה מרס הוסבו לגני ירק).
חשמל ואנרגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עקב מחסור באספקת חשמל נסגרו מפעלים רבים, ובנובמבר לא היה עוד שירות של מסילת הברזל. שימוש בחשמל נמנע מכל מקום למעט מהמטה הכללי, סמולני, ועדות מחוזיות, בסיסי הגנה אווירית וכמה מוסדות אחרים. עד סוף ספטמבר הגיעה לסיומה אספקת הפחם והנפט. האפשרות היחידה שנותרה הייתה שימוש בעצים שנכרתו. ב-8 באוקטובר הוועדה הביצועית של לנינגרד (ברוסית: Ленгорисполком) והוועדה הביצועית האזורית (ברוסית: облисполком) החליטו להתחיל בכריתת עצים באזור פרגולובו וגם באזור וסהוולזסקי בצפון העיר. עם זאת לא היו כלים מתאימים או אכסניות לקבוצות הכורתים שהורכבו מנערים ומנערות. ב-24 באוקטובר רק אחוז מתוכנית כריתת היערות בוצעה.
דרך החיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דרך החיים
בתוהו ובוהו ששרר בחורף הראשון של המלחמה שום תוכנית פינוי לא הייתה זמינה או הובאה לידי ביצוע. העיר ופרבריה רעבו לגמרי בהסגר המוחלט עד 20 בנובמבר 1941, כאשר דרך קרח על פני הלאדוגה שנקראה "דרך החיים" הוקמה.
הכוחות הגרמנים הטילו מצור על העיר במשך 900 יום ולמעשה לא היו מסוגלים לממש את יתרונם ולכבוש את העיר המבוצרת הודות למאמצי הביצור הכבירים שהחלו עוד עם יסודה במאה ה-18 ונמשכו ללא הפסקה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיבה נוספת הייתה ארגון הגנה יעיל על ידי המרשל ז'וקוב. הגרמנים הקיפו את העיר וחסמו את כל נתיבי האספקה ללנינגרד ופרבריה למעט מסדרון בודד על אגם הלאדוגה שנקרא "דרך החיים" (ברוסית: Дорога жизни). הקטל בעיר מההפגזות ומהרעב (במיוחד בחורף הראשון) היה מחריד.
מתקפת נגד סובייטית - מבצע "ניצוץ"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מבצע ניצוץ (1943)
המצור נמשך עד מבצע "ניצוץ" - מתקפה בקנה מידה מלא של הכוחות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב שהחלה בבוקר ה-12 בינואר 1943. לאחר קרבות אכזריים גברו כוחות הצבא האדום על הביצורים הגרמניים רבי העוצמה בדרום אגם לדוגה וב-18 בינואר 1943 חזיתות וולחוב ולנינגרד נפגשו, ופתחו מסדרון יבשתי לעיר הנצורה. בינואר 1944, במסגרת מבצע לנינגרד-נובגורוד, אילצה המתקפה הסובייטית את הגרמנים לברוח מפרווריה הדרומיים של העיר ובכך תם המצור. מאוחר יותר במהלך קיץ 1944 נדחקו הפינים חזרה לצד השני של מפרץ ויבורג ונהר הווקסי.
המספר הסופי של הקורבנות במהלך המצור שנוי במחלוקת. לאחר המלחמה דיווחה הממשלה הסובייטית על 670,000 הרוגים מ-1941 ועד ינואר 1944, שמתו בעיקר מרעב. על פי כמה הערכות בלתי תלויות, הערכות של מחיר הדמים הן גבוהות בהרבה: בין 700 אלף ל-1.5 מיליון, כשמרבית ההערכות נעות סביב 1.1 מיליון. מרבית הקורבנות נקברו בבית הקברות פיסקריובסקויה.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לנינגרד הייתה בין הערים הסובייטיות הראשונות שזכתה לתואר של עיר גיבורה ב-1965. התואר ניתן בשנת 1945 עם סיום המלחמה אך הוענק באופן רשמי בשנת 1965 יחד עם ערים נוספות.
גבורתה של לנינגרד מונצחת בפארק הניצחון שבגבעת פוקלוניה במוסקבה וכן במרכז העיר סנקט פטרבורג באנדרטאות שונות הפזורות בה. אחת האנדרטאות היא אנדרטת שבירת הטבעת.
במהלך המצור ואחריו נכתבו יצירות אומנות רבות המתארות את המצור או מוקדשות לעיר. הבולטות ביניהן: הסימפוניה ה-7 "לנינגראד" של שוסטקוביץ' והמרדיאן של פולקובו מאת ורה אינבר.
ב-2007 יצא לאקרנים סרט רוסי-בריטי בשם "לנינגרד" (הופץ בעולם בשם "ההתקפה על לנינגרד"), בכיכובם של מירה סורבינו וגבריאל בירן, שאומנם לא היה מדויק מבחינה היסטורית אך הצליח להעביר את התחושה שאפפה את העיר בימי המצור.
ב-2001 יצא לאור הרומן "פרש הברונזה" מאת פאולינה סיימונס המתאר את החיים הסובייטים בעיר לנינגרד ומעביר באופן חד את תחושת היאוש והסבל אותם עברו משפחות רוסיות בזמן המצור. ב-2008 יצא לאור הרומן "עיר הגנבים" של הסופר והתסריטאי דייוויד בניוף המתרחש על רקע המצור והרעב הגדול בלנינגרד (היא עיר הגנבים בשם הספר).
ב-2019 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "להציל את לנינגרד".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קרב סטלינגרד
- תוכנית הרעב
- אנדרטת נר הזיכרון (ירושלים)
- אזרחים! בעת הפגזות צד זה של הרחוב הוא המסוכן ביותר
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המצור על לנינגרד, הלן דנמור, הוצאת יבנה, 2003
- עיר הגנבים, דייוויד בניוף, הוצאת ידיעות ספרים, 2008
- לנינגרד - טרגדיה של עיר במצור, אנה ריד, הוצאת אריה ניר, 2012
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יובל מלחי, מבצע ברברוסה, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית- דוד טברסקי, בקור, בצמא וברעב: הזיכרונות של סוניה מהמצור הנאצי על לנינגרד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 22 בינואר 2020
- המצור על לנינגרד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הקרב על לנינגרד, דצמבר 1941, בארכיון הסרטונים של AP
סנקט פטרבורג (רוסיה), היסטוריה, מצור, 1941-1944, דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=small}
