אנטיוכיה
 | |
| מפת אנטיוכיה בתקופה הרומית והביזנטית המוקדמת | |
| מידות | |
|---|---|
| שטח |
15 קמ"ר  |
| היסטוריה | |
| נבנה |
מאי 300 לפנה״ס |
| מאורעות |
|
| מיקום | |
| מדינה |
טורקיה |
| קואורדינטות | 36°12′17″N 36°10′54″E / 36.204722222222°N 36.181666666667°E |
 | |
  | |
אַנְטִיוֹכִיָה (ביוונית: Ἀντιόχεια, בערבית: أنطاكية, בטורקית: Antakya, בסורית ובספרות התלמודית[1]: אנטוכיא) היא עיר עתיקה בחבל האטיי שבדרום טורקיה, שוכנת על גדות נהר האורונטס בעמק אמוק ובקרבת שפכו לים התיכון. כיום שם העיר הוא אַנְטַקְיָה ומשמשת כבירת נפת האטיי. לעיתים מכונה גם אנטקיה עצמה בשם "האטיי".
מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערים רבות במזרח התיכון נקראו אנטיוכיה. רובן נבנו על ידי השושלת הסלאוקית. אף ירושלים נקראה "אנטיוכיה" לפני מרד החשמונאים. אנטיוכיה זו, "אנטיוכיה שעל האורונטס" נמצאת בעמק נהר האורונטס, כ-26 ק"מ מן הים התיכון, בנפת האטיי שבטורקיה. חשיבותה של אנטיוכיה מבחינה היסטורית נובעת מן העובדה כי היא שוכנת על עורק מסחר ראשי המוביל מנמלי הים התיכון אל אזור נהרות הפרת והחידקל. העיר הקדומה השתרעה על שני עברי הנהר, אשר חוברו באמצעות חמישה גשרים, וכן על האי שבמרכזו.
היסטוריה של העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופה ההלניסטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנטיוכיה בתקופה ההלניסטית
העיר הוקמה בשנת 300 לפני הספירה על ידי סלאוקוס הראשון, והפכה לבירתה המערבית של הממלכה הסלאוקית תחת שלטון בנו, אנטיוכוס הראשון. סלאוקוס, אשר היה אחד ממפקדי צבאו של אלכסנדר הגדול ונטל חלק מרכזי במלחמות הדיאדוכים, הקים את העיר לאחר ניצחונו על אנטיגונוס מונופתלמוס בקרב איפסוס. לעיר העניק את שם אביו, אנטיוכוס.
אל העיר הובאו מתיישבים מהעיר אנטיגוניה הסמוכה, אשר שימשה כעיר הבירה של אנטיגונוס, כמו גם חיילים מוקדונים ויהודים משוחררים מצבאו של סלאוקוס. גודל האוכלוסייה ההתחלתית של העיר מוערך כ-5,300 גברים, מה שמציע אוכלוסייה התחלתית של בין 17,000-25,000 נפשות, בלי להביא בחשבון עבדים ואת האוכלוסייה המקומית. עד לסוף התקופה ההלניסטית בעיר, צמחה אוכלוסיית העיר והפכה אותה לאחת הגדולות בעולם ההלניסטי, יחד עם אלכסנדריה ורומא.
התקופה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פומפיוס צירף את העיר לאימפריה הרומית בימי מסעו במזרח הקרוב בשנת 64 לפנה"ס. העיר קיבלה מעמד של "עיר חופשית" (Civitas Libra), והפכה למקום מושבו של הנציב הרומי בסוריה. תחת השלטון הרומי הייתה אנטיוכיה לעיר השלישית בגודלה באימפריה[2], כאשר השנייה היא אלכסנדריה. יש אומרים[דרוש מקור] כי בתקופות מסוימות הייתה אנטיוכיה שנייה במעמדה ובחשיבותה אך לרומא. אוכלוסייתה עמדה על מספר מאות אלפים, ולעיתים עברה את חצי המיליון נפשות, בשיא פריחתה במאה הרביעית לספירה.
קיסרי רומא בנו את אנטיוכיה, והפכו אותה למטרופולין. קיסרים רבים בנו בה מבני ציבור מרהיבים, ארמונות וכנסיות. טיבריוס, קליגולה, טראיאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס, קומודוס, אורליאנוס וקונסטנטינוס היו בין הקיסרים אשר שהו באנטיוכיה תקופות ארוכות, והשקיעו בבנייתה. הרומאים בנו באנטיוכיה אמות מים, תיאטרון, מרחצאות, וארמונות. אף הורדוס נמנה עם הבונים באנטיוכיה, בשל האוכלוסייה היהודית המשגשגת בעיר זו.
כנתיב מסחר ראשי הייתה העיר מקום מפגש לאנשים מתרבויות שונות, כמו גם מקום נופש מועדף על הקיסרים, ובסיס ליציאה למלחמה כנגד הפרתים, או אף כנגד היהודים במהלך המרד הגדול. בשנת 268/9 כבשו כוחות האימפריה התדמורית את אנטיוכיה לתקופה קצרה. בשנת 272, היא נכבשה מחדש על ידי הקיסר הרומי אורליאנוס. הקיסר יוליאנוס שהה באנטיוכיה במהלך שנת 362 לספירה. אנטיוכיה הייתה כבר אז למרכז משגשג של הנצרות, אשר יוליאנוס עשה ככל יכולתו להכריתה. הקיסר שהה באנטיוכיה על מנת להכין את מלחמתו כנגד הסאסאנים, ובה בעת כתב בה את כתביו הידועים בהם ביקר את הנצרות. יוליאנוס ציווה לסגור את הכנסיות באנטיוכיה, אך לא היה ביד פקודה זו מלמנוע את הפיכתה לעיר נוצרית, כאשר רוב אוכלוסייתה בתקופה זו כבר הייתה שייכת לדת הנוצרית.
מהתקופה הביזנטית והמדינה הצלבנית עד ימינו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – המצור על אנטיוכיה (1097–1098), נסיכות אנטיוכיה
אנטיוכיה שגשגה במאות ה-4 וה-5 בעיקר בזכות מטעי הזיתים הסמוכים אליה, אך בתחילת המאה ה-6 הגיעה סדרה של אסונות מהם העיר לא התאוששה לחלוטין כמו שריפה בשנת 525 ורעידות אדמה בשנים 526 ו 528 אשר פגעו בעיר קשות. הקיסר קונסטנטיוס השני הקים בעיר קתדרלה מתומנת, אך היא גם נהרסה ברעידות האדמה.
השושלת הסאסאנית הפרסית, הגובלת ממזרח לאימפריה הביזנטית, בהנהגתו של המלך חוסרו הראשון, הפרה את ה"שלום הנצחי" בין האימפריות ויצאה למלחמה נגד הביזנטים שבמהלכה כבשה את העיר בשנת 540. הכיבוש של הפרסים היה יחסית פשוט מפני שהצבא הביזנטי היה עסוק בכיבוש איטליה באותו הזמן והביצורים של העיר עדיין לא תוקנו כהלכה לאחר רעידות האדמה. אנשי אנטיוכיה הציעו כופר במזומן מתוך אמונה שהפרסים יסכימו לכבוש את העיר בקלות במקום להרוס אותה כליל. באותו הזמן התבצע משא ומתן בין אנשי אנטיוכיה וחוסרו הראשון שנגמר בכיבוש העיר, רצח המוני והריסה מסיבית של העיר[3]. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון ראה את כיבוש אנטיוכיה על ידי הפרסים כמעשה חמור, וכבש אותה מחדש. ניתן לראות תיאור מדויק של הבניה מחדש של יוסטיניאונוס באנטיוכיה בכתביו של פרוקופיוס "מבנים"[4]. הוא מתאר את הביצורים החדשים שנבנו בכדי למנוע פלישה נוספת של הפרסים ולתת ביטחון לתושבי העיר. בנוסף מתאר פרוקופיוס מבנים שמטרתם לשפר את אספקת המים כמו אמבטיות האוגרות מי גשמים שמעבירות מים לבורות[5]. הקיסר יוסטיניאנוס הקטין את תחום העיר על מנת למנוע כל נקודת תורפה של הביצורים והמבנים החדשים בעיר והשתמש בנתונים הגאוגרפיים בחוכמה כדי לסגור את העיר. יוסטיניאנוס שינה את שמה של העיר וקרא לה "תיאופוליס" (עיר האל).
הביזנטים מאבדים את העיר רק למוסלמים בשנת 636. העיר, אשר נקראה עתה אנטקיה (انتاكيّة) הצטמקה למעמד של עיירה קטנה ונותרה בידיים ערביות עד 969 כאשר נכבשה מחדש על ידי הקיסר הביזנטי ניקפורוס השני פוקאס (אנ') כאשר היא שימשה בעיקר כדי ליצור גבול. העיר עברה שוב לטורקים הסלג'וקים בשנת 1085, אך שלוש עשרה שנה לאחר מכן נכבשה על ידי הנוצרים, במהלך מסע הצלב הראשון, ונעשתה לעיר הבירה של "נסיכות אנטיוכיה" בה שלטו הנוצרים במשך 170 שנה, עד שנכבשה על ידי הסולטאן הממלוכי ביברס בשנת 1268. ביברס הרס את העיר באופן כה יסודי, עד שהיא איבדה את מעמד הבכורה שלה באזור לטובת עיר הנמל איסכנדרון (אז "אלכסנדרטה"). אנטיוכיה או יותר נכון אנטקיה, מעולם לא התאוששה מהאסון האחרון שהממלוכים ביצעו בה, והיא הפכה לכפר קטן כאשר נלקחה על ידי הטורקים העות'מאניים בשנת 1517. היא נותרה חלק מהאימפריה העות'מאנית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז הועברה לסוריה תחת מנדט צרפת. צרפת אפשרה לעיירה והסביבה להצטרף לטורקיה מחדש בשנת 1939.
כיום, העיר משמשת כעיר הבירה של נפת האטיי שבחבל האטיי בטורקיה. העיר העתיקה נבנתה במקור על הגדה המזרחית של נהר האורונטס, מאז המאה ה-19 החלה העיר להתרחב ושכונות חדשות נבנו מצדו הדרומי מערבי של הנהר. כך העיר מחולקת לצד העתיק ממזרח ולצד חדש ממערב. ארבעה גשרים מחברים את העיר שני חלקי העיר.
אנטיוכיה והנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנטיוכיה הייתה במה לאירועים חשובים בראשית ההיסטוריה של הנצרות. בעיר זו השליח שאול התרסי הטיף לראשונה בבית כנסת, וכאן נקראו המאמינים בישו ביוונית "כריסטינים" (משיחיים).
- "25 וַיֵּלֶךְ בַּר־נַבָּא מִשָּׁם אֶל־טַרְסוֹס לְבַקֵּשׁ אֶת־שָׁאוּל וַיִּמְצָא אֹתוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אַנְטְיוֹכְיָא׃ 26 וַיִּהְיוּ ישְׁבִים יַחַד בַּקְּהִילָּה שָׁנָה תְמִימָה וּמְלַמְּדִים עַם רָב אָז הוּחַל בְּאַנְטְיוֹכְיָא לִקְרֹא אֶת־הַתַּלְמִידִים בְּשֵׁם מְשִׁיחִיִּים׃" (מעשי השליחים, פרק יא, פסוק 25–26).
באנטיוכיה הוחלט על ידי פאולוס פטרוס, ובר-נבא כי ניתן להמיר לנצרות גם לא-יהודים, וכך הפכה הנצרות מכת יהודית לדת אוניברסלית הפתוחה לכל, ללא הבדל של מוצא ואמונה דתית קודמת.
כאשר התפשטה הנצרות הפכה אנטיוכיה למושב אחד מחמשת הפטריארכים המקוריים (הפנטארכיה), ביחד עם הפטריארכים של ירושלים, אלכסנדריה, קונסטנטינופול ורומא. סינודים (כינוסי כנסייה) רבים נערכו בעיר, (כעשרה מהם במאה ה-3) ובהם הוחלט על עקרונות הבסיס של הנצרות, אל מול רעיונות כמינות האריאנית והמינות המונופיזיטית. כיום מהווה העיר את מקום המושב של הפטריארך מאנטיוכיה הן של הזרם הקתולי והן של הזרם האורתודוקסי.
אנטיוכיה והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]היהודים היוו חלק נכבד מאוכלוסיית אנטיוכיה מתחילת יישובה. יוסף בן מתתיהו מעיד על גודלה היחסי של קהילת יהודי אנטיוכיה:[6]
"היהודים הם עם מפוזר ומפורד בכל קצוות תבל...ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם, ויותר מכולם עצמו המונות היהודים בעיר אנטיוכיה"
מכיוון שהיהודים היו בין מייסדי העיר, הרי שניתנו להם זכויות אזרח כבר מההתחלה, על ידי סלאוקוס הראשון[7][8](להבדיל מערים אחרות בהן לא היו זכויות האזרח של היהודים מובנות מאליהן, והוויכוח על רקע זה גרם לסכסוך דמים, כגון אלכסנדריה וקיסריה). יוסף בן מתתיהו טוען שכל מלכי סוריה לאחר אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס), נתנו ליהודים "לשבת בעיר לבטח" וזה מה שהביא למספרם הגדול[6]. כראיה לכך שזכויות היהודים בעיר הן עתיקות ועדיין מקוימות בימיו, הוא מביא את העובדה, שבפקודת סלאוקוס, מקבלים היהודים, שאינם רוצים להשתמש בשמן שיוצר על ידי גויים, סכום כסף מראשי הגימנסיון, כתמורה לעלות שמן מתוצרת יהודית[9].
משערים כי באנטיוכיה אירע המעשה הידוע בחנה ושבעת בניה[10], ולדברי יוסף בן מתתיהו אוצרות המקדש שבזז אנטיוכוס אפיפנס הועברו בהמשך לידי היהודים באנטיוכיה, ואף הוצבו בבית הכנסת שם[11].
במהלך מרד החשמונאים, שימשה אנטיוכיה בסיס לכוחות הסלאוקים שנשלחו לארץ ישראל, כגון כוחותיו של דמטריוס השני אשר נלחם עם יונתן החשמונאי. תפקיד זה בדיכוי המרידה ביהודה חזר על עצמו בימי המרד הגדול[2].
לאחר כיבוש ממלכת החשמונאים על ידי פומפיוס וכישלון המרד של המלך החשמונאי אריסטובולוס השני, נשבה גם בנו, אלכסנדר השני. ראשו הותז בגרזן באנטיוכיה על ידי מטלוס סציפיון, נציב בסוריה (וחותן פומפיוס)[12].
בתחילת המרד הגדול, זמן קצר לאחר הגעתו של אספסיאנוס לסוריה (66-67 לספירה), "התלקחה המשטמה ליהודים בלב כל יושבי העיר", אז בחר אנטיוכוס, בנו של ראש קהילת יהודי אנטיוכיה שהמיר את דתו, להסית את התושבים נגד יהודי העיר, כשהוא מאשים אותם במזימה לשרוף את עירם. עלילת הדם הביאה להתנפלות על השכונה היהודית ולטבח שהתפשט גם לשאר ערי סוריה[6]. עם סופו של המרד (70 לספירה), בזמן שטיטוס ערך את חגיגות הניצחון בערי החוף, פרצה אש באנטיוכיה, ששרפה את השוק והארכיון. אנטיוכוס, שכבר המיר את דתו בהפגנתיות בזמן הפרעות, ניצל את ההזדמנות והאשים את יהודי העיר במעשה, כאשר התושבים הסלאוקים ביצעו טבח נוסף. ההתנפלות הופסקה על ידי הציר הרומאי ניוס (או גניוס), שחקר וגילה שהמציתים היו בעלי-חוב שניסו להיפטר מחובם[13]. לאחר דיכוי המרד ביקשו תושבי אנטיוכיה שאינם יהודים מטיטוס אשר עבר בעירם לחגוג את ניצחונו, כי יתיר להם לגרש את היהודים. טיטוס סרב: "הן עיר-אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?". אזרחי העיר פנו אליו בבקשה נוספת - להרוס את לוחות-הנחושת עליהם היו נחקקו זכויות היהודים. טיטוס סירב גם לכך[14].
האגדה מספרת[דרוש מקור] כי הכרובים שנגנבו על ידי טיטוס מבית המקדש הושמו בשערי אנטיוכיה.
בשנת 1175 ביקר בנימין מטודלה בעיר, ומצא בה כעשרה יהודים העוסקים בזגגות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנטיוכיה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו תוספתא דמאי, ב, א; עירובין ג, יג; יבמות יד, ז; מסכת שמחות ב, יא; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ג, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"ב, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ח, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ד, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ו, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כ"ב, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'; תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ב', הלכה א'; תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ה', הלכה ה'; תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ג', הלכה ה'; תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ו', הלכה ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ט', הלכה י"ג; תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ג', הלכה י"ג; תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ג', הלכה ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ה'; תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ד'; ועוד רבות.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג', פרק ב', ד'.
- ^ Glanville Downey, Ancient Antioch, Princeton University Press, 2015-12-08, ISBN 978-1-4008-7671-6. (באנגלית)
- ^ The Project Gutenberg eBook of The Buildings of Justinian, by Procopius., www.gutenberg.org
- ^ Wayback Machine, web.archive.org, 2005-12-30
- ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ג', ג'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, ג', א', 119.
- ^ רומן וילק, יהודי סוריה הסלווקית, דוקטוראט 1987 בהנחיית אריה כשר, עמ' 45-24
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, ג', א', 120.
- ^ יהושע גוטמן, האם ושבעת בניה באגדה ובספרי החשמונאים, קובץ יוחנן לוי, עמ' 36.
- ^ ראו מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 44-46.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק ט', ב'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ג', ד'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', פרק ה', ב'.
