איליה מצ'ניקוב

איליה מצ'ניקוב
Мечников, Илья Ильич
לידה	15 במאי 1845; Ivanivka, אוקראינה
פטירה	15 ביולי 1916 (בגיל 71); פריז, צרפת
ענף מדעי	ביולוגיה
מקום מגורים	רוסיה, צרפת
מקום קבורה	פריז
מקום לימודים	אוניברסיטת גטינגן; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
מנחה לדוקטורט	לואי פסטר, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
מוסדות	מכון פסטר (1888–1916); אוניברסיטת אודסה; האוניברסיטה הקיסרית של סנקט פטרבורג; אוניברסיטת נובורוסיה הקיסרית ;
תלמידי דוקטורט	ז'ול בורדה, Eugène Wollman, Józef Nusbaum-Hilarowicz, אלכסנדר בזרדקה, מרדכי זאב חבקין, Lev Tarassevitch
פרסים והוקרה	מדליית אלברט (1916); פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1908); מדליית קופלי (1906); חבר זר של החברה המלכותית (12 בדצמבר 1895); מדליית קארל ארנסט וון בר (1891); מדליית קארל ארנסט וון בר (1870); מדליית קארל ארנסט וון בר (1867) ;
בן או בת זוג	Olga Belokopytova; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
הערות	יהודי
תרומות עיקריות
	גילוי הפגוציטוזה - בליעת חיידקים וגורמים זרים אחרים על ידי תאי הדם הלבנים

איליה איליץ' מצ'ניקוב (ברוסית: Мечников, Илья Ильич‏; 16 ביולי 1845 – 16 במאי 1916) היה רופא וזואולוג יהודי-רוסי חתן פרס נובל לרפואה או לפיזיולוגיה, ידוע בזכות תרומתו לתחום האימונולוגיה.

בשנת 1882 גילה מצ'ניקוב את הפגוציטוזה - בליעת חיידקים וגורמים זרים אחרים על ידי מקרופאגים. זהו מנגנון חשוב בפעילותה של מערכת החיסון של הגוף. התאוריה נחשבה מהפכנית עם הופעתה אולם מאוחר יותר נתקבלה על הכל. חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1908, יחד עם פאול ארליך, על תרומתו להבנת מערכת החיסון. הוא גם נחשב, לפי חלק מהמקורות כמי שטבע בשנת 1903 את המונח גרונטולוגיה, לתאר את המדע המתפתח של חקר הזיקנה והארכת תוחלת החיים. הוא יסד את הרעיון של חיסון מבוסס-תאים, בעוד ארליך הגה את הרעיון של Humoral immunity, עבודתם נחשבת היסודות של מדע האימונולוגיה - הענף בביולוגיה שעוסק בחקר מערכת החיסון.

קורות חייו

מצ'ניקוב נולד בכפר איוואנובקה במחוז חרקוב שבאוקראינה, באימפריה הרוסית, וכינה עצמו "בן הערבות". אמו, אמיליה לבובנה נווחוביץ', הייתה יהודיה, בתו של הסופר והמשכיל היהודי רוסי יהודה ליב נווחוביץ' והיא השפיעה על חינוכו במיוחד בתחום המדעים. אביו של המדען, איליה איוואנוביץ' מצ'ניקוב, היה רוסי, קצין במשמר המלכותי. הוא נמנה עם צאצאיו של יורי סטפנוביץ' מילסקו-ספפארי, נכדו של ניקולאה מילסקו ספטארול, המלומד והדיפלומט הרומני ממולדובה שהשתקע ברוסיה בסוף המאה ה-17. השם מצ'ניקוב בא מהכינוי "מצ'ניק" = "נושא חרב", שהוא תרגום לרוסית של הכינוי הרומני Spatarul "ספטארול" (או בפי הרוסים "ספפארי").

מצ'ניקוב למד בבית ספר בחרקוב. כבר כשהיה ילד קטן הוא התעניין מאוד בידיעת הטבע, ונשא הרצאות בנושא לאחיו הקטנים ולילדים אחרים. באותה תקופה הוא התעניין במיוחד בבוטניקה ובגאולוגיה^[1]. מצ'ניקוב למד באוניברסיטה הלאומית חרקוב. הוא למד באופן אינטנסטיבי והצליח לסיים את התואר שנמשך 4 שנים בתוך שנתיים בלבד. לאחר מכן הלך ללמוד פאונה ימית בהלגולנד בגרמניה ולאחר מכן לאוניברסיטת גיסן, שם עבד עם פרופסור Rudolf Leuckart. לאחר מכן ערב לאוניברסיטת גטינגן ולאקדמיה במינכן, שם עבר במעבדתו של הרופא והבונטנאי Philipp Franz von Siebold. בשנת 1865, בזמן עבודתו בגיסן, הוא גילה עיכול תוך-תאי (Intracellular digestion) באחת מהתולעות השטוחות, תצפית זו השפיעה על גילוייו בעתיד. בהמשך הוא עבר לנאפולי שם התכונן לתזת הדוקטורט שלו בנושא התפתחות עוברית של דיונונים מסוג Sepiola, ו-סרטנאי Nelalia^[1].

לאחר הלימודים התמנה פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת אודסה.

בסנט פטרסבורג פגש מצ'ניקוב את אשתו הראשונה, לודמילה פיודורוביץ'. לודמילה חלתה בשחפת כה חמורה עד שנאלצו לשאת אותה לחתונה בכנסייה בכיסא. במשך חמש שנים עשה מצ'ניקוב כל שביכולתו כדי להציל את חייה, אבל היא נפטרה ב-20 באפריל 1873. שבור מאובדן זה, ומוטרד בשל בעיות ראייה, בעיות לב וקשיים באוניברסיטה, מצ'ניקוב היה כה פסימי, עד כי ניסה להתאבד על ידי בליעת מנה גדולה של אופיום אך נכשל^[1]. באודסה פגש מצ'ניקוב את אשתו השנייה, אולגה, אותה נשא לאישה בשנת 1875. בשנת 1880 הותקפה אולגה בצורה קשה על ידי טיפוס הבטן, ולמרות שלא מתה, מצ'ניקוב שעדיין סבל מבריאות קשה נתקף שנית בדיכאון קשה וניסה להתאבד בשנית. הפעם החליט, לעשות זאת באמצעות הניסוי המדעי של חיסון עצמו עם קדחת חוזרת אנדמית, כדי לברר אם המחלה עוברת בדם. ההתקפה של קדחת חוזרת שאחריה הייתה חמורה, אבל היא לא הרגה אותו^[1].

ב-1882, לאחר החלמתו מהמחלה, התפטר מצ'ניקוב מאוניברסיטת אודסה, בגלל התנגדותו לממשל בזמן הממשלה הראקציונרית שקמה לאחר ההתנקשות באלכסנדר השני^[1].

לאחר מכן נסע מצ'ניקוב למסינה באיטליה כדי להמשיך את עבודתו על אמבריולוגיה השוואתית, במעבדה פרטית שהקים שם. בשנת 1882 במסינה גילה מצ'ניקוב את תופעת הפאגוציטוזה שבזכותה התפרסם. תגלית זו נעשתה כאשר זיהה מיצ'ניקוב, תאים ניידים בזחלים של כוכבי ים^[1]. בזכות היותם קטנים ושקופים יכול היה מצ'ניקוב להביט בהם מבעד למיקרוסקופ בזחלים בעודם בחיים^[2]. מצ'ניקוב חשב שתאים אלה הם חלק ממערכת ההגנה של אורגניזמים אלה. כדי לבחון רעיון זה הוא תקע בזחלים קוצים זעירים מעץ מנדרינה אותו הכין באותה תקופה כדי שישמש עץ חג מולד עבור ילדיו. למחרת בבוקר הוא מצא שהתאים הניידים הקיפו את הקוצים. הוא ידע עוד קודם לכן שכאשר מתרחשת דלקת בקרב בעלי חיים שיש להם מערכת דם וסקולארית, יצאו מכלי הדם תאי דם לבנים, ועלה בדעתו הרעיון כי תאי-דם אלה עשויים לבלוע ולעכל חיידקים שפלשו לגוף^[1]. הוא העלה את היפותזה הזו בפני Carl Friedrich Wilhelm Claus, פרופסור לזואולוגיה מאוניברסיטת וינה, שהציע לו להשתמש בשם "פגוציט" ("phagocyte") כדי לתאר סוג של תא שיכול להרוג פתוגנים. מצ'ניקוב תיאר את ממצאיו באוניברסיטת אודסה בשנת 1883.

ב-1887 עזב מצ'ניקוב את תחומי האימפריה הרוסית. ב-1892 קיבל משרה במכון פסטר בפריז, וכעבור שלוש שנים היה לסגן מנהל המכון. בשנת 1908 קיבל פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על התאוריה שהגה. את חלקו בפרס הוציא למימון מחקריו.

הנצחתו

אוניברסיטת אודסה נקראת לכבודו (מאז 1949) בשם "האוניברסיטה הלאומית של אודסה ע"ש א.א. מנצ'יקוב" (אוק').
נקודת מצ'ניקוב שבאנטארקטיקה קרויה על שמו^[3].

לקריאה נוספת

אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 194–204.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איליה מצ'ניקוב בוויקישיתוף

איליה מצ'ניקוב, באתר פרס נובל (באנגלית)
על משפחת מצ'ניקוב - מאמר ברוסית ב"נאוקה איזבסטיה" - מאת ואדים טליצין, 2005
מאמרים וספרים של מצ'ניקוב, קישורים מאתר של מכון פסטר (אורכב 06.02.2016 בארכיון Wayback Machine)
איליה מצ'ניקוב, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
איליה מצ'ניקוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
איליה מצ'ניקוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
איליה מצ'ניקוב (1845-1916), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ [https://www.nobelprize.org/prizes/medicine/1908/mechnikov/biographical/ הביוגרפיה של מצ'ניקוב באתר פרס נובל לרפואה
^ פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926
^ נקודת מצ'ניקוב באתר הסקר הגאולוגי של ארצות הברית

[nobel-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ [https://www.nobelprize.org/prizes/medicine/1908/mechnikov/biographical/ הביוגרפיה של מצ'ניקוב באתר פרס נובל לרפואה

[2] פאול דה קריף, ציידי החיידקים, 1926

[3] נקודת מצ'ניקוב באתר הסקר הגאולוגי של ארצות הברית

[1]

[2]

[3]

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)