קינמון

קינמון הוא תבלין המופק מהקליפה הפנימית של כמה מינים שונים של עצי הקינמונום. לקינמון טעם חריף מתוק ומשתמשים בו בעיקר לתיבול עוגות וקינוחים, או לתיבול בשר, וכן לחליטה.

מקלות קינמון, אבקת קינמון, ופרחים מיובשים מהצמח קינמומום ורום

נכון לשנת 2016 הפיקו אינדונזיה וסין 75% מאספקת הקינמון בעולם.

המינים מהם מפיקים את תבלין הקינמון הם:

• "קינמון ציילוני" או "קינמון אמיתי" (Cinnamomum zeylanicum, שם נרדף: Cinnamomum verum) - נקרא על שם ציילון (הקרויה כיום סרי לנקה), מקום מוצאו של העץ.
• "קסיה" או "קינמון סיני" (Cinnamomum cassia, שם נרדף: Cinnamomum aromaticum) - מקורו בסין.
• "קינמון סייגון" או "קינמון וייטנאמי" (Cinnamomum Loureiroi) - מקורו בווייטנאם. נקרא על שם העיר סייגון (כיום הו צ'י מין סיטי), העיר הגדולה ביותר בווייטנאם.
• "קינמון אינדונזי" (Cinnamomum Burmanni) - מקורו באינדונזיה.

שלושת המינים האחרונים, קינמון סיני, קינמון סייגון וקינמון אינדונזי, דומים מאוד ולעיתים מתייחסים לכולם כאל קינמון סיני. מרבית הקינמון הנמכר הוא מבין סוגי הקינמון הסיני הזול משמעותית מן הקינמון הציילוני, הנחשב משובח יותר. בגלל מחירו הגבוה, הקינמון הציילוני איננו מיובא כלל לחלק ממדינות העולם. צבעו של הקינמון הסיני אדום יותר וטעמו חריף יותר לעומת הקינמון הציילוני.

היסטוריה

הקינמון היה ידוע בעולם העתיק ונחשב תבלין יוקרתי, לכן הוא היה מוגש לעיתים קרובות כמנחה למלכים ולשליטים. כבר באלף ה-3 לפנה"ס ואף לפני כן, יובא הקינמון מסין למצרים העתיקה. הקינמון מוזכר גם במקרא - הוא היה אחד מסממני הקטורת בבית המקדש, והוא נזכר בשיר השירים: ”נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה, מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים” (ד', יד).

הקינמון מוזכר גם בכתבי הרודוטוס בספרים קלאסיים אחרים של העת העתיקה, ובתרגום השבעים. החוקר ד"ר עמנואל לעף הראה כי השם המופיע בתרגום השבעים השאול מלשון יוונית עתיקה - 'חינמומון' χινναμωμον (קינמון) מקורו באנלוגיה מוטעית של המילה אמומון αμωμον שהיה תבלין הל-שחור. ברומא העתיקה, בגלל מחירו הגבוה של הקינמון, נהגו רק לעיתים רחוקות להוסיפו למדורות שהובערו לכבוד המתים, אך נירון הקיסר ציווה בהלוויית אשתו פופיאה סבינה בשנת 65 לספירה לשרוף קינמון בכמות המספיקה לשנה עבור עיר.

לפני ייסודה של קהיר, העיר אלכסנדריה הייתה נמל המעבר הים תיכוני לקינמון. האירופאים שהכירו את הספרים הלטיניים, המצטטים את דברי הרודוטוס, ידעו שהקינמון מגיע מן הים האדום לנמלי מצרים, אך לא ידעו בבירור האם הוא מגיע מאתיופיה או לא. כאשר ההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל התלווה למסע הצלב השביעי של מלך צרפת לואי התשיעי בשנת 1248, הוא דיווח על כך שסופר לו - ובכך הוא האמין - שהקינמון מועלה ברשתות הדייג במקורות הנילוס בקצה העולם. בימי הביניים מקור הקינמון היווה חידה סתומה עבור העולם המערבי. מרקו פולו נמנע מלהביע דעה החלטית בעניין זה. הרודוטוס וסופרים אחרים ציינו את חצי האי ערב כארץ מוצא הקינמון: ציפורי הקינמון הענקיות היו אוספות את ענפי הקינמון בארץ עלומה, שם צמחו עצי הקינמון, והיו בונות את קניהן; הערבים הועסקו בהשגת הענפים. הסיפור על הקינמון התגלגל בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1310, לביזנטיון, למרות שכבר במאה הראשונה לספירת הנוצרים נטען על ידי פליניוס הזקן, שאגדה זו הומצאה על ידי הסוחרים כדי להעלות את מחירו של הקינמון. האזכור הראשון על גידול עצי הקינמון בסרי לנקה מופיע בספרו של זכריא אלקזוויני "את'אר אל בלאד ואח'באר אל עבאד" בשנת 1270 בקירוב. בהמשך הוא הובא בקצרה על ידי המיסיונר הצרפתי ז'ן ממונטקורבינו במכתבו משנת 1292 בקירוב.

רפסודות אינדונזיות הובילו את הקינמון (שידוע באינדונזיה כ"קאיו מניס", כלומר העץ המתוק) דרך "מסלול הקינמון", ישירות מאיי מאלוקו למזרח אפריקה, משם הוא הועבר על ידי הסוחרים המקומיים צפונה לשוקי רומא. הסוחרים הערבים היו מביאים חומרי תבלין בדרכי הסחר היבשתיות לאלכסנדריה של מצרים, שם הם נקנו על ידי סוחרי ונציה, בעלי מונופול על הסחר בתבלינים באירופה. הפסקה בסחר זה, על ידי הממלוכים והאימפריה העות'מאנית הייתה אחד הגורמים לחיפוש דרך ימית לאסיה.

בתחילת המאה ה-16 פקדו סוחרים פורטוגלים את האי ציילון (סרי לנקה), והביאו לשינוי בייצור הקינמון, שהוחזק באופן מסורתי בידי הוארנה הנקראת salagama. בשנת 1518 הקימו הפורטוגלים באי מצודה, שבאמצעותה הגנו על בלעדיות הסחר במשך יותר ממאה שנה.

הסוחרים של חברת הסחר ההולנדית הוציאו את השליטה בסחר התבלינים מידי הפורטוגלים, בכורתם ברית עם ממלכת קנדי באי ציילון. ב-1638 הם הקימו שרות דואר באי, עד 1640 השתלטו על בתי הייצור ולקראת שנת 1658 דחקו את רגליהם של הפורטוגלים באופן סופי. "חופי האי משופעים בו – דיווח הקפטן ההולנדי – והוא הטוב ביותר מכל מה שיש בכל המזרח. כאשר נמצאים מול הרוח הנושבת מן החוף, אפשר להרגיש בריח הקינמון ממרחק של שמונה ליגות" (Braudel, 1984, עמ' 215).

חברת הודו המזרחית ההולנדית הציעה שיטות חדשות לגידול הבר של הקינמון, ובסופו של דבר הפכה אותו לגידול תרבותי.

ב-1767 ייסד הלורד בראון מחברת הודו המזרחית הבריטית חוות קינמון באניארקנדי במחוז (Kannur) במדינת קראלה, חווה זו הפכה לחוות הקינמון הגדולה של אסיה.

ב-1796 דחקו הבריטים את רגליהם של ההולנדים מציילון, אך המונופול על הסחר הציילוני כבר איבד אז מחשיבותו. את עצי הקינמון החלו לגדל אז גם במקומות אחרים.

קישורים חיצוניים

• יעל גרטי, מקל של זהב: קסם הקינמון, באתר ynet, 29 באפריל 2008
• רן שפירא, תולדות הקינמון שופכות אור על קשרי המסחר בים התיכון, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2013
• שלומית דיליאון, נאוה רוזנפלד, ‏על קצה המקל: כמה עובדות שבוודאי לא ידעתם על קינמון, באתר מעריב אונליין, 25 בדצמבר 2017