משה פריבס

רופא ישראלי

משה פריבס (3 בינואר 1914 - מרץ 1998) היה רופא ומחנך. הנשיא הראשון של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (1973 - 1975).

משה פריבס
לידה 3 בינואר 1914
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1998 (בגיל 83 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

משה פריבס נולד בוורשה, פולין, בן בכור למשפחה מיוחסת שהיוותה השראה לספרו של יצחק בשביס-זינגר "משפחת מושקאט"[דרוש מקור]. הוא למד רפואה במשך שנתיים בצרפת וסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה בוורשה ב-1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הגרמנים לפולין, גויס לצבא הפולני כרופא-קצין, ולאחר שבחר ליפול בשבי הרוסים ולא בשבי הגרמני, נשלח למחנה עבודה בסיביר אליו נשלחו מאוחר יותר גם אשתו ומשפחתה. הוריו, אחיו ואחותו נספו בשואה. לאחר המלחמה, היגר לצרפת ושימש במשך חמש שנים מנהל ארגון הבריאות היהודי OSE בפריז. בשנת 1962 הוענק לו אות אביר לגיון הכבוד הצרפתי.

בשנת 1951 עלה לישראל, הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים ונמנה עם מקימי בית הספר לרפואה בו שימש דקאן משנה[1] וראש המחלקה לחינוך רפואי[2]. ב-1966 מונה לחבר בוועדה לאנרגיה אטומית. באוקטובר 1968 נתמנה לסגן נשיא האוניברסיטה[3]. עם הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב כיהן כנשיאה הראשון[4]. בשנת 1973 הגשים את חזונו להקים בית ספר לרפואה, שבו שולבו לימודי הרפואה לצד טיפול במרפאות קהילתיות בכל שלבי הלימוד[5]. הוא היה הדקאן הראשון של בית הספר לרפואה בנגב[6]. בראשית 1975 התפטר מנשיאות האוניברסיטה כדי להתרכז בתפקידיו בתחום הרפואה[7].

בשנת 1990 הוענק לו פרס ישראל במדעי החיים. לאחר שפרש מעבודתו בבאר שבע, שב לירושלים ושימש עד מותו עורך כתב העת הרפואי באנגלית Israel Journal of Medical Sciences. כמו כן היה חבר הנהלת המועצה הלאומית למחקר וחבר בארגון הבריאות העולמי (WHO).

פרופ' פריבס פרסם את האוטוביוגרפיה שלו "אסיר תקווה" באנגלית ב-1996. ספר שמאוחר יותר תורגם לעברית, לספרדית ולרוסית.

נפטר בז' אדר תשנ"ח ונטמן בהר המנוחות. היה נשוי לרופאת שיניים איזה פריבס שנפטרה בשנת 1965[8].

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא משה פריבס בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה