משה גליקין

משה גְליקין (19 בנובמבר 1874 – 2 ביולי 1973) היה מייסד חוות מגדל, חבר הוועד הלאומי באספת הנבחרים הראשונה, ציר לקונגרסים הציוניים, ממייסדי שכונת הדר הכרמל בחיפה ואזרח כבוד של העיר.

קורות חיים

גליקין נולד לשרה ושלמה גליקין בעיר מוסקבה שברוסיה, הרביעי מבין שבעה ילדים. ב-1889 התוודע לציונות בעקבות הספדו של יעקב מזא"ה על רבה של העיר בויסק. הוא החל ללמוד על תנועות ציוניות כבני ציון, חיבת ציון וביל"ו. ב-1892 הגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל. בארץ ישראל, אחרי שהות קצרה במושבה ראשון לציון, קבע את מקום מושבו בעין זיתים, שם עבד על אדמת אגודת האלף ממינסק. בזכרונותיו ציין כי "אמנם הייתי רשום כפועל במושבה עין זיתים אבל למעשה הסתובבתי בארץ, ביהודה ובגליל ולא עשיתי שום דבר ... קשה היה לי לקבל מרות"^[1]. בסופי השבוע למד צרפתית כדי להכין עצמו ללימודים גבוהים בצרפת.

ב-1894 חזר לרוסיה על מנת להתגייס, על פי החוק, לצבא האימפריה הרוסית. הוא קיבל תעודת שחרור והחל לעבוד בקאזאן בחברת נפט (1894–1899), שם היה פעיל בתנועת סטודנטים ציונית. ב-1899 נסע ללמוד בגרמניה. אחרי שהות קצרה בקתן (Köthen) שבאנהלט עבר ללייפציג והתחיל ללמוד מדעי המדינה בבית הספר למסחר שליד אוניברסיטת לייפציג^[2]. באפריל 1900 היה ממייסדי הפרקציה הדמוקרטית^[3], שהייתה מושפעת מאחד העם ודגלה בהרחבת התנועה הציונית והפיכתה לתנועה עממית ודמוקרטית. כחלק מפעילות פוליטית זאת השתתף בקונגרסים הציונים החמישי והשישי ("קונגרס אוגנדה"). בסוף 1903 נענה לקריאתו של מוצקין, חזר לרוסיה והחל לעבוד במִנהלת העיתון היידי "פריינד" (כמנהל בית הדפוס) ובעיתון היהודי בשפה הרוסית "ראזסוויט" (כעורך ראשי).

ב-1907 נפגע בתאונת דרכים, ובפיצויים שקיבל שב לארץ ישראל. עם הגיעו עבד תקופה מסוימת בבית החרושת לשמן וסבון "עתיד" ובהמשך כמנהל אדמיניסטרטיבי של מכללת בצלאל. ב-1909 הוזמן לייסד ולנהל את חוות מגדל, שיוסדה אז על ידי "חברת טבריה אדמות ונטיעות" שהוקמה במימון בעלי הון ברוסיה, בשל יכולתו הארגונית ולמרות חוסר ניסיונו בחקלאות. גליקין ביקש פועלים לעבודה מהסתדרות החורש (מוסד שנבחר על ידי הפועלים החקלאיים, שהיה כמו המרכז החקלאי בראשיתו). הסתדרות החורש שלחה כ-15 פועלים ופועלות, ובסוף השנה כבר היו למעלה מ-60 פועלים בהם א. ד. גורדון ויוסף טרומפלדור עם הקומונה שבראשה עמד. בשנת 1910 פעל להרחבת הדרך ממגדל לטבריה ל-3 מטרים כך שתתאפשר נסיעת עגלות והחל בסיקול השדות וחפירת תעלות למי השקיה, נבנו מגורי פועלים שהיו מרווחים ונוחים יותר מהמקובל במושבות והותקנו בהם, לראשונה בגליל, מקלחות. בשנת 1912 נקלטו בחווה פועלים תימנים אך גליקין החליט לפטרם באותה שנה שכן החליט כי "אלמנט זה" אינו מתאים לעבודה במגדל^[1]. בשנים 1913–1914 החל גליקין להעסיק גם פועלים ערבים והגדיל את מספר הפועלים מקרב היהודים הספרדים מטבריה ומצפת על חשבון פועלי העלייה השנייה ששכרם היה גבוה יותר. שינוי זה יצר מתח בינו לבין אנשי העלייה השנייה^[4].

בתקופת מלחמת העולם הראשונה כיהן כיו"ר התאחדות איכרי הגליל התחתון.

כתוצאה מנפילתה של ניל"י נאסר גליקין כמו רבים מבני היישוב העברי, אך מעמדו הקנה לו זכויות יתר גם בעת כלאו בדמשק.

ב-1919 שימש כבא כוח של ועד הצירים.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 בנה את ביתו בחיפה, ב"שכונת הטכניקום" (רחוב אחד העם 5 של ימינו) לצד בתיהם של אסתר ואפרים קראוזה ושמואל פבזנר. תכנון הבית נעשה על ידי הנס סובלזון^[5]. הבית, עם המגדל המחודד^[6], שימש כפנסיון "וילה מגדל" (על שם החווה שניהל) בניהול אשתו, לובה. הפנסיון כלל 18 חדרים וכיאה לצמחונותו של גליקין היה טבעוני. בסוף שנות הארבעים שכנה בבניין מפקדה של ההגנה.

בזמן מלחמת העולם השנייה שהה בשווייץ, שם נפגש, לעיתים, עם בנו, תיאודור (תודי), ששירת בצבא הבריטי. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לחיפה. תודי, איש האצ"ל, נהרג בראשית מלחמת העצמאות במהלך שמירה בעמדה בחיפה בינואר 1948. לובה ומשה גליקין היו הורים לעוד שלושה ילדים: רעיה, אמנון וזהרה^[^{דרוש מקור]}.

ב-1973, זמן קצר לפני מותו, הוכתר כיקיר חיפה. הוא ביקש שעל קברו יכתב "חברו ובן דורו של זאב ז'בוטינסקי"^[7]^[8]. אלמנתו לובה נפטרה כשנה וחצי אחריו^[9].

לקריאה נוספת

'גליקין, משה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 136. (הספר בקטלוג ULI)
משה גליקין - קטעים מזכרונותיו וקווים לדמותו; ערך והביא לדפוס: אריה שנטל, חיפה: המשפחה, 1977.
אהרון אבן חן, "חווג'ה גליקין ממגדל", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972
נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך ב', הוצאת המרכז לתרבות וחינוך תל אביב, 1974, עמודים 84-85

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משה גליקין בוויקישיתוף

דוד תדהר (עורך), "משה גליקין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 479
ג. שרוני, חווג'ה גליקין ממגדל, מעריב, 3 באוקטובר 1969
מת משה גליקין, דבר, 3 ביולי 1973
אהרן אבן-חן, מלך "בקעת גינוסר", מעריב, 13 ביולי 1973

הערות שוליים

^ ¹ ² יוסף כץ, חברת טבריה אדמות ונטיעות, היוזמה הפרטית בבניין ארץ ישראל בתקופת העליה השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1989
^ משה גליקין בן 85, הארץ, 20 באוקטובר 1959
^ על אף שפעילותה המאורגנת החלה ב-1903.
^ מאיר חזן, "עבודה ומלחמה: עולמה של דגניה ודרכו של טרומפלדור, בתוך יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי 1920 - 2020, בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן צבי, 2020, עמ' 80
^ סובלזון (1890–1961), שעלה לארץ ב-1926, היה אדריכל שתכנן מספר בתים בחיפה (אמירה קהת, תיירת בעירי: סיפורי בתים ואנשים באחוזת הרברט סמואל, העמותה לתולדות חיפה, 2013, עמ' 153).
^ ראו להשוואה את בית נתנזון ברחוב ירושלים.
^ ג. שרוני, חווג'ה גליקין ממגדל, מעריב, 3 באוקטובר 1969
^ על אף שלבסוף הדבר לא קרה
^ מתה לובה גליקין, דבר, 22 בדצמבר 1974.

[כץ-1] ¹ ² יוסף כץ, חברת טבריה אדמות ונטיעות, היוזמה הפרטית בבניין ארץ ישראל בתקופת העליה השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1989

[2] משה גליקין בן 85, הארץ, 20 באוקטובר 1959

[3] על אף שפעילותה המאורגנת החלה ב-1903.

[4] מאיר חזן, "עבודה ומלחמה: עולמה של דגניה ודרכו של טרומפלדור, בתוך יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי 1920 - 2020, בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן צבי, 2020, עמ' 80

[5] סובלזון (1890–1961), שעלה לארץ ב-1926, היה אדריכל שתכנן מספר בתים בחיפה (אמירה קהת, תיירת בעירי: סיפורי בתים ואנשים באחוזת הרברט סמואל, העמותה לתולדות חיפה, 2013, עמ' 153).

[6] ראו להשוואה את בית נתנזון ברחוב ירושלים.

[7] ג. שרוני, חווג'ה גליקין ממגדל, מעריב, 3 באוקטובר 1969

[8] על אף שלבסוף הדבר לא קרה

[9] מתה לובה גליקין, דבר, 22 בדצמבר 1974.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]