מערכת הגנה אקטיבית לטנקים
מערכת הגנה אקטיבית לטנקים היא מערכת הגנה אקטיבית עבור טנקים (וגם עבור רכב קרבי משוריין כבד) המונעת מהאיום הנורה לעברו לפגוע ברכב.
.jpg)
קיימים שני סוגי הגנה:
- הגנה קשה (Hard Kill) משמעותה נטרול או יירוט האיום באופן פיזי במרחק בטוח מהטנק, באמצעות טיל מיירט, מטען רסס, תותח או קרן לייזר.
- הגנה רכה (Soft Kill) משמעותה נטרול האיום באמצעות לוחמה אלקטרונית המשבשת ופוגעת במערכות הניווט וההנחיה של הטילים המונחים וגורמת לסטייתם מהמטרה.[1][2]
מערכת הגנה אקטיבית אינה יכולה להחליף לחלוטין שריון פסיבי אלא נועדה להשלים אותו. מרוץ החימוש בין אמצעי לחימה נגד טנקים ושריון הראה שקצב התפתחות האיומים מהיר יותר מקצב פיתוח השריון וכי לא ניתן לעבות את שריון הטנק ללא הגבלה, שכן עיבוי שריון פירושו תוספת משקל ועומס נוסף על המנוע, דבר הגורם לפגיעה באחת היכולות החשובות של הטנק - יכולת התנועה והעבירות. נעשו מספר ניסיונות להתגבר על כך באמצעות תכנון מתוחכם יותר של השריון: שריון משופע, שריון מרוכב ומאוחר יותר גם מיגון כלוב ושריון ריאקטיבי.
פיתוחים ראשוניים החלו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, שכן בתקופה זו איכות הפלדה הייתה נמוכה והמנועים היו חלשים יחסית. המערכות שפותחו בשנים אלו היו "צמודות דופן", אלו היו מבוססות על רשתות המקיפות את הצריח ויירוט פיזי של האיום באמצעות מטעני רסס.
בעשורים האחרונים פותחו מספר מערכות הגנה אקטיבית, בצל האיום הנשקף מפני רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים: החל במערכת השטורה המורכבת משבשים ומיועדת לשיבוש מערכות ההנחיה של הטילים, עבור במערכת הארנה ליירוט פיזי וכלה במערכות מעיל רוח וחץ דורבן המבצעיות, המשלבות שיבוש של מערכות ההנחיה (הגנה "רכה") ויירוט של האיום בעזרת כדוריות מתכת (מטען רסס; הגנה "קשה").
היסטוריה
עריכהבמהלך מלחמת העולם השנייה עשו שני הצדדים - בעלות הברית ומדינות הציר, שימוש ברקטות נגד טנקים. הבריטים והאמריקאים השתמשו בעיקר במטולי הפיאט והבזוקה (בהתאמה), בעוד גרמניה בפאנצרפאוסט ובפנצרשרק (בשכיחות נמוכה יותר). כתגובה להופעתם של כלי נשק אלו החל בשנות ה-40 של המאה ה-20 פיתוח מערכות ההגנה האקטיביות עבור טנקים. המערכות שפותחו בשנים אלו נקראו מערכות "צמודות דופן", זאת כי יירוט האיום היה במרחק קצר מאוד מהטנק.
החלוצים בפיתוח מערכות אלו היו הסובייטים שהחלו בפיתוח מערכת הגנה אקטיבית עבור טנקים בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20. הסובייטים התמקדו בפיתוח של מערכת שמסוגלת ליירט בעיקר פגזים, אך גם רקטות, וביצעו ניסויים במערכת כזו. המערכת הייתה בנויה מתאי רסס, מוליך חשמלי ורשת/לוח מקצר. המערכת פעלה כך, שהמוליך החשמלי הזרים כל העת חשמל אל תאי הרסס, מה שמנע את התפוצצותם. ברגע שהלוח המקצר היה נפגע, דבר שהיה גורם לקצר ולהפסקה של הולכת החשמל אל תא הרסס, הוא היה מתפוצץ במטרה להשמיד את האיום. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, הציבו הסובייטים מדגים טכנולוגי של מערכת הגנה אקטיבית ליירוט פגזים על גבי טנק, שנבנה על סמך הידע שנצבר במהלך המחקר והפיתוח שבוצע בעבר, וזאת במטרה להאיץ את פיתוח המערכת, אך הדבר לא מומש.
הרעיון של יירוט באמצעות רסיסים היה ממשי, ומערכות הגנה אקטיבית מתוצרת רוסיה, כמו הארנה עשו שימוש ברעיון זה. עם זאת, המערכת שהוצגה בשנות ה-40 ובשנות ה-60 סבלה מאי בשלות טכנולוגית. תאי הרסס לא הצליחו להשמיד את הפגזים, אלא רק לפגוע בהם, דבר שלא הצליח להסיט אותם ממסלולם, והרעיון של לוח מקצר לא היה ריאלי. הלוח המקצר אינו מתאים למזג האוויר ברוסיה, והיה פגיע ורגיש למגע. לא היה ביכולתו להבדיל בין אבן, כדורים הנורים מנשק קל של חיילי חי"ר או רקטות ופגזים נגד טנקים, שאותם היה אמור למעשה ליירט.
בה בעת, גם האמריקאים חתרו לפיתוח של מערכת הגנה אקטיבית עבור הטנקים שלהם. ב-1952 החל פרויקט מסווג שנקרא "Dash-Dot". בדומה לפרויקט הסובייטי, גם הוא התמקד בהגנה מפני פגזים ופחות מפני רקטות נגד טנקים.[3] הרעיון האמריקאי כלל חיישנים לגילוי האיום, וככל הנראה גם הוא השתמש בתאי חימוש הנושאים מטען רסס במטרה להשמיד את האיום. בדומה לפרויקט הסובייטי, גם הפרויקט האמריקאי נעצר בשל חוסר בשלות טכנולוגית בשנת 1959.
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 הוכנסו לשימוש מבצעי כלי נשק נגד טנקים מתוצרת סובייטים. הראשון שבהם היה רקטה נגד טנקים מדגם RPG-7, שהיה טיל פשוט וזול לייצור המוני, אך בה בעת קטלני ומסוכן. השני היה טיל הסאגר, טיל נגד טנקים מונחה תיל, בעל טווח שיגור מקסימלי של 3 ק"מ. שני כלי הנשק האלו, גרמו לחשש רב במערב, בשל העובדה כי כלי נשק אלו מסוגלים לחדור את השריון של טנקי המערכה המערביים ועשויים להיות איום ממשי עליהם.
במהלך מלחמת יום הכיפורים, נעשה שימוש מסיבי בכלי נשק אלו,[4] ובעיקר בטיל הסאגר, כנגד חיל השריון. חוליות חי"ר בנות שלושה חיילים החמושות בטיל הסאגר הוצבו במארבים רבים לאורך צירי ההתקדמות הצפויים של צה"ל. חוליות אלו פגעו ביעילות בכוחות המשוריינים המסתערים. חיל השריון הופתע מצורת ההפעלה המאסיבית, ולא הייתה לו תורת לחימה להתמודדות עם טילים מונחים נגד טנקים. תורת ההפעלה המצרית והפיתוחים הסובייטים גרמו לאבדות כבדות והוכיחו את יעילותם, דבר אשר האיץ את הפיתוח של מערכות הגנה אקטיביות עבור טנקים בעולם ובישראל. לאחר מלחמה זו, הותנע והואץ הפיתוח של מערכות הגנה אקטיביות עבור טנקים בעולם ובישראל, ובמהלך עשור זה פותחו רעיונות וקונספטים עבור מערכות הגנה אקטיביות, אך לא הגיעו לאב טיפוס של מערכת ממשית.[5]
גם הסובייטים למדו על בשרם את היעילות של כלי הנשק שפיתחו, ובעיקר את היעילות ההרסנית של ה-RPG-7 במהלך השנים הראשונות של מלחמת אפגניסטן. מספר רב של טנקים ונגמ"שי לחימה סובייטים, בעיקר מדגם BMP-1 נפגעו מרקטות RPG שירו כוחות המוג'אהדין. הרוסים גם הם הבינו, כי רקטה זו אשר הייתה מהפשוטות בארסנל שלהם, הצליחה לגרום קטסטרופה בכוחות חיל הרגלים המשוריין. הם הגיעו למסקנה כי שריון מרוכב, מתקדם ככל שיהיה, לא ישים קץ לאיום שנשקף על הטנקים. בשל כך, הסובייטים פיתחו מספר מערכות הגנה אקטיביות בשנים אלו: Drozd ליירוט באמצעות מטען רסס ושטורה לשיבוש טילים נגד טנקים מדור שני, בעיקר רוכבי קרן לייזר ומתבייתי כתם לייזר. מספר שנים לאחר מכן, רוסיה פיתחה גם את מערכת הארנה שגם היא מיועדת ליירוט באמצעות מטען רסס.
מאורע נוסף שגרם להאצה משמעותית נוספת של מערכות הגנה אקטיביות היה מבצע שלום הגליל שמאוחר יותר הפך למלחמת לבנון הראשונה. זמן קצר לפני המלחמה צייד צה"ל את חטיבות השריון במיגון ריאקטיבי מתוצרת רפא"ל הנקראת "בלטן". ערכות אלו הורכבו על טנקי מגח 3 שלחמו בקרב סולטאן יעקוב, ובמהלכו נפלו שלל בידי הצבא הסורי טנקים המצוידים בערכת "בלטן". הסורים העבירו את הטנקים לבחינה של מומחים סובייטים, ואלו פיענחו את טכנולוגיית המיגון הריאקטיבי ופיתחו פתרון להתמודדות כנגדה: פתרון זה היה ראש קרב כפול "טנדם" שבו צוידו רקטות וטילים מונחים כנגד טנקים. הופעתם של ראשי קרב חדישים אלו והצלחתם המבצעית[6][7][8] האיצה משמעותית את הפיתוח של מערכות הגנה אקטיביות עבור טנקים, הנמשך שנים רבות, ושיאו היה בשירות מבצעי של מערכות הגנה אקטיביות "קשות" מבצעיות, כמו "מעיל רוח" שפותחה ומיוצרת על ידי חברת רפא"ל הישראלית.[9]
בתחילת המאה ה-21 נטלה ישראל את ההובלה בפיתוח מערכות הגנה אקטיביות. עוד לפני כן, ניסיונות ראשונים לפיתוח מערכות הגנה בוצעו על ידי יחידת יפת"ח (ראו יחידת יפת"ח#מיגון אקטיבי לטנקים ורכב קרבי משוריין) אך הם לא הבשילו לפיתוח סדרתי ושירות מבצעי. בעקבות מלחמת לבנון השנייה ב-2006 בה כ-50 טנקים, בהם טנקי מרכבה סימן 4 המתקדמים ביותר, נפגעו ונחדרו על ידי טילי נ"ט האיצה ישראל את הפיתוח. שתי חברות נטלו את ההובלה: רפאל - מערכות לחימה מתקדמות, שפיתחה את "מעיל רוח" והתעשייה הצבאית (תעש מערכות) שפיתחה את "חץ דורבן". שתי המערכות הגיעו לבשלות מבצעית אך צה"ל בחר להצטייד ב"מעיל רוח" של רפאל, בעוד שהטכנולוגיה של "חץ דורבן" תשולב בדור הבא של מערכת הגנה אקטיבית.
נכון לעשור השני של המאה ה-21 מערכת ההגנה האקטיבית ה-"קשה" המבצעית היחידה היא "מעיל רוח" הישראלית המותקנת על טנקי המרכבה סימן 4מ של צה"ל וחלק מנגמ"שי מרכבה[10] (בעתיד תותקן על כלים נוספים, בהם האיתן). מערכת "מעיל רוח" רשמה יירוט בכורה מבצעי ב-2011 והוכיחה את עצמה בקרב[11] במבצע צוק איתן שבו יירטה הן רקטות נ"ט מדגמי RPG-7 ו-RPG-29 המתקדמת יותר, והן טילי נ"ט מתקדמים מתוצרת רוסית, "מטיס-M" ו"קורנט".[12][13][14]
סיבות לשימוש במערכת הגנה אקטיבית
עריכהכבר בשנות ה-40 של המאה ה-20 הבינו מפתחי הטנקים את המגבלות של השריון. בתקופה ההיא, איכות הפלדה הייתה נמוכה ויעילות השריון הייתה תלויה בעוביו ומשקלו; כלומר שריון עמיד היה נדרש להיות עבה וכתוצאה מכך שקל הרבה. תוספת המשקל הגדולה יצרה עומס על המנוע והמערכות האוטומטיביות, דבר שפגע ביכולת העבירות והניידות של הטנק. הרצון ליצור טנק בעל יכולת עבירות גבוהה תוך מתן הגנה מרבית הוא המניע המרכזי לפיתוח ושימוש במערכות הגנה אקטיביות.
במקביל לפיתוח מערכות הגנה אקטיביות נעשו ניסיונות לתכנן את השריון הפסיבי באופן מתוחכם יותר. דוגמה לכך היא השריון המשופע של ה-T-34 הסובייטי במלחמת העולם השנייה. פיתוח נוסף היה שריון מרוכב שעשוי מסגסוגות חומרים מתכתיים וקרמיים בהרכבים שונים ולא רק מפלדה הומוגנית. השריון המרוכב סיפק יותר הגנה בפחות משקל והוא אומץ על ידי מדינות רבות כשריון פסיבי לכלי הרכב המשוריינים שלהן. עם זאת, גם אמצעי הלחימה נגד הטנקים התפתחו, וטילים מתקדמים יכולים לחדור גם שריון משופע וגם שריון מרוכב. פתרונות ביניים נוספים היו מיגון כלוב ומיגון ריאקטיבי.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ומלחמת אפגניסטן התבררה היעילות של נשק נגד טנקים בשדה הקרב ומתכנני הטנקים הבינו שבמרוץ החימוש בין אמצעי הנ"ט לשריון, אמצעי התקיפה תמיד יובילו. ההתפתחות המשמעותית של כלי הנשק נגד טנקים הייתה מהירה יותר מקצב התפתחות השריון, הן הפאסיבי והן הריאקטיבי. אמצעי הנ"ט השתפרו מאוד הן מבחינת הקטלניות, יכולת החדירה, הטווח, הניידות ותנאי השיגור, והן מבחינת זמינות.[15] כתוצאה מכך היה השריון הפסיבי בנחיתות ומתכנני הטנקים החלו לנקוט בגישה חדשה: בנוסף לתכנון שריון חזק יותר באמצעות מבנה פיזי, הרכב כימי או הגדלת העובי - הוחלט גם לנסות גישה של יירוט האיום לפני שהוא פוגע בטנק, וזוהי ההגנה האקטיבית.
ההגנה האקטיבית מאפשרת התמודדות בפני רקטות, טילים ופגזים, ולמעשה, יוצרת סביב הטנק אזור מוגן מפני כלי נשק אלה, בעוד משקלה הוא קטן מאוד ביחס לשריון, ויעילותה רבה מאוד. עם זאת חשוב להדגיש שמערכת הגנה אקטיבית איננה מהווה תחליף מלא לשריון פסיבי, אלא מהווה מערכת משלימה ומתגברת כנגד איומי קצה גבוהים (בעיקר רקטות נ"ט, טילי נ"ט ופגזים), בעוד השריון הפסיבי משמש לגיבוי וכן נגד איומי קצה נמוכים (כגון קליעים קטני-קליבר,[16] רסיסים ומטעני חבלה).
ההבדלים בין שריון למערכת הגנה אקטיבית
עריכה| שריון (פסיבי) | מערכת הגנה אקטיבית | |
| משקל | עשרות טונות | מאות קילוגרמים |
| יעילות ביחס למשקל | סבירה | גבוהה במיוחד |
| מחיר בדולרים | מאות רבות עד מיליונים | כמה מאות אלפים בודדים |
| הגנה מפני | כל סוגי האיומים | רקטות, טילים ופגזים נגד טנקים |
| נטרול | ספיגת האיום | שיבוש או יירוט האיום |
| גילוי | לא נדרש | יש צורך בזיהוי ואימות |
| נזק סביבתי | לא קיים | קיים |
| סיכון לחיילי חי"ר | לא קיים | קיים בחלק מהמערכות |
בטבלה מפורטים בקיצור ההבדלים בין שריון למערכת הגנה אקטיבית. ההבדל הראשון הוא המשקל והיעילות ביחס אליו, בעוד שריון שוקל עשרות טונות ומספק הגנה חלקית בלבד מפני פגזים ורקטות וטילים נגד טנקים, מערכת הגנה אקטיבית מספקת הגנה מלאה, ולכן, היעילות שלה ביחס למשקל היא מעולה. בנוסף לכך, המחיר של מערכת הגנה אקטיבית זול יותר ממחירו של שריון מרוכב ושריון ריאקטיבי.
החסרונות הגדולים של מערכת הגנה אקטיבית ביחס לשריון מפורטים בהמשך הטבלה. מערכת הגנה אקטיבית אינה מגינה בפני מטעני גחון ומטעני צד, הנפוצים מאוד בקרב ארגוני גרילה ובמסגרת לוחמה בשטח בנוי כנגד טנקים, והוכיחו עצמם כיעילים פעמים רבות. בנוסף, מערכת הגנה אקטיבית מצריכה טכנולוגיה מתקדמת מאוד הכוללת זיהוי ואימות, היא גורמת לנזק סביבתי ולעיתים מסכנת חיילי חי"ר כך שאינם יכולים לפעול ברדיוס של עשרות מטרים מהטנק, דבר המגביל מאוד את תרומתו של הטנק בשדה הקרב ובפרט בלוחמה בשטח בנוי.
סוגי מערכות
עריכהמערכת הגנה רכה עבור טנקים
עריכה
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות הופעתם של טילים מונחים נגד טנקים, החל הפיתוח של מערכות הגנה אקטיביות "רכות" שמטרתם היא לשבש את מערכת הניווט והנחיה של הטילים, ובכך לגרום להם לסטות ממסלולם לעבר הטנק.
במערכות הגנה אקטיבית "רכות" יש חשיבות פחותה למדידת טווח האיום המתקרב, ולכן השימוש הוא לרוב בגילוי ועקיבה בגלאי לייזר (LWS) ובחיישנים אלקטרו-אופטיים (EOS) בשל העובדה כי הם זולים יחסית למערכת מכ"ם. ישנם מערכות בהם נעשה שימוש רק בגילוי ועקיבה בגלאי לייזר בשל מחירו, זאת על חשבון יכולת הגילוי והנטרול של איומים שהנחייתם אינה מבוססת לייזר. אמצעי נוסף שנפוץ בחלק ממערכות הגנה אקטיביות ה"רכות" הוא מדוכות עשן מתקדמות, המאפשרות בקרה ותמרון ברמות שונות עליהם שולט המחשב של מערכת ההגנה האקטיבית.
אמצעי הנגד המתקדם והמוביל עבור מערכות ההגנה האקטיביות הוא שבש אלקטרו-אופטי בתחום התת-אדום. הוא פותח במטרה לתת מענה לטילים נגד טנקים המונחים באמצעות מד-זווית אלקטרו-אופטי מעמדת השיגור. השבש פועל כך שהוא נקלט במד הזווית כטיל המונחה ושולח למשגר אותות שגויים, שגורמים לו לסטייה מהמסלול שיפגע בטנק. כיום משתמשים באמצעי זה בשבשי לייזר בהספק נמוך (LR) אך בעבר היה שימוש במנורות תת-אדום.
עם זאת, מערכות הגנה אקטיביות "רכות" אינן באות במקום פיתוח של שריון פסיבי כבד ומתקדם (שבדרך כלל עשוי משריון מרוכב מתקדם ולעיתים קרובות כולל גם שריון ריאקטיבי משוכלל), ולרוב מותקנות בנוסף אליו במטרה להעניק שכבה הגנת נוספת, זאת בשל מחירה הנמוך לרוב של מערכת הגנה אקטיבית "רכה".
מערכת הגנה קשה עבור טנקים
עריכה
המערכות הראשונות שפותחו במטרה להעניק לטנקים הגנה אקטיבית היו מערכות הגנה אקטיבית "קשות", זאת בשל העובדה כי בעת שפותחו המערכות על ידי האמריקאים והסובייטיים, לרקטות שאיימו על הטנקים לא הייתה מערכת הנחיה שהיה ניתן לשבש. בנוסף, מערכת הגנה "קשה" מספקת מענה למגוון רחב של איומים, וזו הסיבה כי פותחו במהלך השנים מערכות רבות ושונות במטרה להעניק לטנקים הגנה אקטיבית.
מערכות צמודות דופן
עריכהמערכות אלו, שפותחו בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50 של המאה ה-20, היו אמורות לתת מענה למגבלה שנובעת ממשקלו של השריון, וזאת במטרה להעניק לטנקים הגנה מפני רקטות נגד טנקים. בקונספט זה המיירטים מורכבים סביב הצריח והיירוט עצמו מתרחש קרוב מאוד לטנק. תכונות אלו העניקו למערכת את שמה: צמודת דופן.
מערכות אלה זולות יותר ממערכות בעלות מיירט ומשקלם קל יותר, אך החיסרון העיקרי שלהן הוא חוסר יכולת לנטרל טילים גדולים נגד טנקים ופגזים. עם זאת, מערכת "מעיל רוח" של רפא"ל הצליחה ליירט טילים נגד טנקים בפעילות מבצעית[17][18][19] ופגזים בניסויים והוכיחה שחסרונות אלו פתירים.
גם היום ישנם מערכות צמודות דופן, כולל גרסה של מעיל רוח, הנקראת Trophy-LV וגם היא מיוצרת על ידי חברת רפאל – מערכות לחימה מתקדמות. זוהי גרסה מוקטנת של המערכת שנועדה להגן על רכבי שטח וכלים משוריינים קטנים.
מערכות בעלות מיירט
עריכהיירוט באמצעות מיירט הוא הקונספט המקובל והנפוץ בהגנה אקטיבית על יישובים ועל ספינות (כיפת ברזל, ברק 8 והפלנקס הם דוגמאות למערכות מיירטות) וגם בהגנה על טנקים. להבדיל ממערכות צמודות דופן, בהן היירוט מתרחש באמצעות רסיסים קרוב לטנק, מערכות בעלות מיירט משגרות קליע הפוגע ישירות או ליד בעזרת חומר נפץ ובכך משמיד את האיום.
מערכת Drozd הסובייטית היא דוגמה למערכת עם משגר קבוע שהייתה בשירות פעיל במלחמת צ'צ'ניה השנייה. במהלך הקרבות התגלה חיסרון בולט במערכת, בכך שהמשגר הקבוע לא סיפק הגנה מלאה סביב הטנק, ועקב כך המערכת יצאה משירות פעיל. למרות כישלונה של המערכת הסובייטית, האמריקאים ביצעו ניסיונות ליצור מערכת המבוססת על משגר קבוע וחברת GD-OTS רשמה על כך פטנט בשנת 2014.
מערכת חץ דורבן הישראלית שפותחה על ידי התעשייה הצבאית היא דוגמה למערכת עם משגר מצטודד. במערכת זו מחשב המערכת מכוון את המשגר של המיירט, והמיירט משוגר אל עבר המטרה ללא הנחיה. מערכות מסוג זה מיועדות לנטרול של האיומים מטווח רחוק ולא קרוב לטנק, אך החיסרון הבולט הוא חוסר היכולת להתמודד עם איומים המשוגרים מטווחים קצרים והוא חיסרון קריטי מאוד בלוחמה בשטח בנוי ובכלל, חיסרון זה מאפשר פיתוח של תורת לחימה שגורסת שימוש בנשק נ"ט מטווח קרוב, דבר שינטרל את יכולותיה של המערכת.
נעשה ניסיון גם ליצור מערכת יירוט עם משגר אנוכי SLID במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20. בשנת 2006 זכתה חברת ריית'יאון במכרז לפיתוח מערכת הגנה אקטיבית לטנקים במסגרת פרויקט ה-FCS, ריית'יאון פיתחה את מערכת ה-Quick Kill (אנגלית: הרג מהיר) המבוססת על מיירט מנוהג. למערכת חסרונות דומים לזו של קודמותיה: מחיר גבוה וחוסר יכולת להתמודד עם איומים המשוגרים מטווחים קצרים.
מערכת המשלבת בין מיירט לרסיסים
עריכהמערכת הארנה הרוסית היא מערכת המשלבת בין מיירט משוגר לרסיסים, זאת במטרה להתגבר על החסרונות של כל אחד מסוגי המערכות. למעשה, הארנה גם היא משתמשת בחימוש רסיסים, אך תא הרסיסים משוגר לגובה של כ-1.5 מטר מעל הצריח ורק אז מתפוצץ מעל האיום ושולח זרם של רסיסים. מערכת זו נתפסה במשך שנים רבות כמערכת מובילה ומתקדמת, בשל העובדה כי היא משלבת בין שני סוגי המערכות. עם זאת, החיסרון הגדול שלה הוא הנזק הסביבתי הגדול והסיכון הרב לחיילי חי"ר ברדיוס של 30 מטרים, דבר שפוגע בכלל יתרונות המערכת והופך אותה לבעייתית במיוחד וככל הנראה גרם לכך שהמערכת לא נכנסה לשירות מבצעי בכמויות גדולות, אם בכלל.
יירוט באמצעות תותח
עריכהמערכת הפלנקס המבוססת על תותח M61 וולקן רב קני היורה בקצב אש גבוה ומונחה מכ"ם, הצליחה בהגנה על ספינות מפני טילים נגד ספינות ולאחר מכן גרסה יבשתית של המערכת הצליחה להתמודד אל מול רקטות ארטילריות קצרות טווח ופצצות מרגמה. הצלחה זו הביאה את חברת מרקיני (אנגלית: Marcini) הבריטית בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 לנסות ליצור מערכת הגנה אקטיבית עבור טנקים המבוססת על תותח רב קני בעל קצב אש גבוה. ניסיון זה נכשל כישלון חרוץ.
בהמשך גם חברת BAE סיסטמס האמריקאית ביצעה ניסיון דומה, והשתמשה בפיתוח של מערכת ה-CICM שפותח באוסטרליה על ידי חברת Metal Storm. גם ניסיון זה נכשל, בשל טווח היירוט הקצר.
ניסיונות אלו נכשלו בשל סיבות דומות. ראשית, קצב האש של תותח, גם אם הוא עומד על אלפי פגזים בדקה, אינו מספיק כדי להגן על טנק, שבו טווח היירוט עומד על שניות בודדות, להבדיל מהגנה על בסיסים, יישובים או ספינות, שם הטווח גדול משמעותית ולמערכת זמן גדול יותר ליירוט האיום. בנוסף, משקלו וגודלו של תותח רב קני אינם מתאימים עבור טנק. זאת בנוסף לכך שבמהלך יירוט יירה תותח רב קני מאות פגזים לכל הפחות, והצורך להחזיק אלפי פגזים להזנת התותח ששוקלים משקל רב דורש שטח גדול בתוך הטנק ומהווה מעמסה על מנוע הטנק ופוגע במהירות ובעבירות, זאת ועוד העובדה כי מדובר בנטל לוגיסטי עבור הכוחות שיצטרכו להגיע לעומק השטח במטרה לחדש את אספקת הפגזים לטנק הופכים כל ניסיון ליצור מערכת מסוג זה לכישלון.
ההבדלים בין הגנה "קשה" להגנה "רכה" עבור טנקים
עריכה| הגנה "רכה" | הגנה "קשה" | |
|---|---|---|
| משקל | עשרות עד מאות קילוגרמים | מאות קילוגרמים |
| יעילות ביחס למשקל | גבוהה | גבוהה במיוחד |
| מחיר | עשרות עד מאות אלפים (דולרים) | כמה מאות אלפים בודדים (דולרים) |
| הגנה מפני | מספר סוגים מצומצם של טילים מונחים נגד טנקים מדור שני בלבד | כלל סוגי הרקטות הטילים והפגזים נגד טנקים |
| נטרול | שיבוש אלקטרוני | יירוט פיזי |
| נזק סביבתי | סבירות לפגיעה בשירותים מבוססי מיקום אזרחיים וצבאיים חיוניים, כמו גם מערכות תקשורת אלחוטיות | קיים |
| יתרונות | פיתוח קל יותר, מחיר ומשקל נמוך יותר. לא מסכנת חיילי חי"ר ואינה גורמת לנזק סביבתי | מגנה מפני מכלול גדול של איומים והיעילות שלה גבוהה במיוחד |
| חסרונות | אינה מגינה מפני טילים נגד טנקים מדור ראשון, חלק מטילי הדור השני וכלל הדור השלישי.
בנוסף, אינה מגינה מפני רקטות נגד טנקים, פשוטות ומתקדמות ומפני פגזים |
פיתוח ארוך ומסובך יותר, יקרה יותר וגורמת לנזק סביבתי ולעיתים מסכנת חיילי חי"ר |
הגנה מרחבית
עריכהרובן ככולן של מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו במטרה להגן על טנקים מספקות הגנה פרטנית עבור הכלי, משמע, הן מגינות אך ורק על הכלי שנושא אותם. עם זאת, בשל העובדה כי חלק גדול מהמערכות יוצרות אזור מוגן ברדיוס של מטרים עד עשרות מטרים סביב הכלי עליו הן מגינות, ובשל העובדה כי עלות ציוד מאות ואף אלפי כלים במערכות כאלה גבוהה מאוד, זאת בנוסף לעובדה כי קצב הייצור אינו מהיר דיו, הביא לחשיבה על פתרונות של הגנה מרחבית.
מערכת הגנה מרחבית היא מערכת בה כלי אחד הנושא את המערכת מגן על מרחב רדיוס מסוים, כלומר: כלים כאלו יכולים להגן על פלוגת טנקים, ובכך, לחסוך באופן משמעותי את העלות של המערכות ולספק הגנה לכלים רבים יותר בפרק זמן קצר. עם זאת, הקושי הטכני בפיתוח מערכות מסוג זה, בנוסף למחיר הגבוה והאתגר בפיתוח תורת לחימה מתאימה, וגם היכולת המוגבלת שמספקת הגנה מרחבית, לא הביא לפיתוח רציני וכניסה של מערכות הגנה מרחבית לשירות פעיל.
אופן פעולה
עריכה
1. גילוי על ידי מכ"ם או מערכות גילוי אחרות וסיווג הגילוי כאיום
2. מחשב המערכת מחשב את המסלול של המטרה עד לפגיעה וקובע את מקום היירוט, וגורם אנושי יכול להחליט האם לבצע את היירוט.
3. מחשב המערכת משגר מיירט ומשמיד את האיום בטרם יפגע
מערכת הגנה אקטיבית עבור טנקים מטרתה להגן על הטנק מפני נשק נגד טנקים ובעיקר כנגד טילים מונחים נגד טנקים שאם יפגעו בטנק הם ככל הנראה ישמידו אותו. אך בניגוד למנגנוני הגנה אחרים היא מספקת לטנק חופש פעולה גדול יותר ויכולת להסתער.
בשל העובדה כי זמן התגובה של מערכות הגנה עבור טנקים נדרש להיות קצר במיוחד, באורך זמן של שניות, אין לגורם אנושי אפשרות להיות מעורב בהחלטה וכל התהליך נעשה על ידי מחשב המערכת. בדומה למערכות הגנה אקטיביות גדולות יותר, גם למערכת עבור טנק כשלושה רכיבים, מכ"ם, מחשב ואמצעי יירוט או שיבוש, תלוי בסוג המערכת.
שלבי היירוט במערכת הגנה אקטיבית "קשה" עבור טנק
עריכה- גילוי איום פוטנציאלי המתקרב לעבר הטנק.
- אימות כי מדובר באיום של טיל נגד טנקים, רקטה נגד טנקים, או פגז הנורה על ידי טנק עוין. ובנוסף לכך, יש לאמת כי האיום אכן עתיד לפגוע בטנק.
- עקיבה ונעילה על האיום על ידי מחשב המערכת, לאחר שזה קיבל את הנתונים מהמכ"ם. בשלב זה מחליטה המערכת אם, איך ומתי ינוטרל האיום.
- הפעלת אמצעי יירוט על ידי מחשב המערכת. המחשב משתמש בנתונים שקיבל ומחליט איזה תא יירוט להפעיל, זאת בשל העובדה כי ברוב המערכות פזורים סביב הצריח מספר משגרים של אמצעי יירוט.
- יירוט ונטרול האיום לאחר הפגיעה של המיירט באיום והשמדתו או שיבוש מסלולו.
שלבי היירוט במערכת הגנה אקטיבית "רכה" עבור טנק
עריכה- גילוי איום פוטנציאלי המתקרב לעבר הטנק.
- אימות כי מדובר בטיל נגד טנקים. בנוסף לכך, יש לאמת כי האיום אכן עתיד לפגוע בטנק. בשלב זה מחליטה המערכת אם, איך ומתי ינוטרל האיום.
- עקיבה ונעילה על האיום על ידי מחשב המערכת, לאחר שזה קיבל את הנתונים מהמכ"ם.
- הפעלת אמצעי שיבוש על ידי מחשב המערכת. כאשר טווחם של אמצעי השיבוש גדול דיו כדי להגיע למערכת ההנחיה של הטיל, הם מתחילים בשיבוש מעופו. השבשים של רוב המערכות יעילים רק כנגד טילים רוכבי קרן לייזר ומתבייתי כתם לייזר.
- שיבוש ונטרול האיום לאחר שהאיום סטה ממסלולו.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- פרופסור גיל יודלביץ הגנה אקטיבית לרק"ם - היסטוריה, הווה ועתיד באתר יד לשריון, 13 באפריל 2016
הערות שוליים
עריכה- ^ מערכת "מעיל רוח" למשל משלבת אמצעי שיבוש בנוסף למיירט פיזי המשמיד את האיום במקרה הצורך.
- ^ מערכת מגן רקיע מגינה מפני טילי כתף באמצעות שיבוש.
- ^ טילים נגד טנקים מבצעיים החלו להופיע רק בשנות ה-60 של המאה ה-20
- ^ השימוש נעשה בעיקר בחזית המצרית, שם היו קרבות השריון העיקריים
- ^ נדב פז, השורשים של המיגון לטנקים - "מעיל רוח" 13 במאי 2015 באתר ישראל דיפנס
- ^ אמיר בוחבוט, תשובת צה"ל לטילי הנ"ט: מעיל רוח, באתר nrg, 19 ביוני 2007.
- ^ אודי עציון ואיתמר אייכנר, מערכת אש, באתר ידיעות אחרונות, 16 ביוני 2014
- ^ אמיר בוחבוט, צה"ל הופך למבצעית מערכת מעיל רוח להגנת טנקים, באתר nrg, 6 באוגוסט 2009.
- ^ רון בן ישי ואליאור לוי, מוגנים עם "מעיל רוח": זוהה טיל ששוגר על טנק, באתר ynet, 20 במרץ 2011.
- ^ יואב זיתון, תיעוד: נגמ"ש הנמ"ר הראשון עם מעיל רוח, באתר ynet, 28 בינואר 2016
- ^ המונח המקובל לכך הוא "battle proven", ומציין שהמערכת פעלה בהצלחה מהלך לחימה אינטנסיבית ולא רק בניסויי שדה או בניסוי מבצעי.
- ^ יוסי יהושוע, שובם של הטנקים, הצלחה של "מעיל רוח", באתר ynet, 27 ביולי 2014.
- ^ הודעת דובר צה"ל בטוויטר
- ^ אמיר בוחבוט, הצילה 15 טנקים: כיפת הברזל של השריון בעזה, באתר וואלה, 30 ביולי 2014.
- ^ כגון התפוצה הנרחבת ביותר של ה-RPG-7, וההצטיידות של יותר ויותר מדינות וארגוני גרילה גם בטילי נ"ט מתקדמים.
- ^ למשל פגזים חודרי שריון הנורים מתותחים אוטומטיים וכן הגנה על הצוות מפני אש מקלעים.
- ^ רוני דניאל, לראשונה: "מעיל רוח" פגעה בטיל שנורה לעבר טנק בעזה, באתר מאקו, 1 במרץ 2011.
- ^ עמי רוחקס דומבה צפו: מערכת מעיל רוח בפעולה 15 ביולי 2014 באתר ישראל דיפנס
- ^ יואב זיתון, "מעיל רוח" פעלה: טנק של צה"ל ניצל מטיל נ"ט, באתר ynet, 1 באוגוסט 2012.