ממלכת אימרתי
ממלכת אִימֶרֶתִי (בגאורגית: იმერეთის სამეფო, תעתיק: אימֶרֶתיס סַמֶפּוֹ) הייתה מונרכיה נוצרית שנוסדה בשנת 1455 על ידי ענף של בית בגרטיוני, כאשר ממלכת גאורגיה התפרקה לשלש ממלכות יריבות. לפני כן, אימרתי הייתה דוכסות בתוך ממלכת גאורגיה. במשך כל שנות קיומה, היא התקיימה בצילה של האימפריה המונגולית והייתה מדינת חסות שלה, או נלחמה על עצמאותה הן מהמונגולים והן מהגאורגים.
ממשל | |||
---|---|---|---|
משטר | מונרכיה | ||
ראש המדינה | מלך | ||
שפה נפוצה | גאורגית | ||
עיר בירה | כותאיסי | ||
גאוגרפיה | |||
יבשת | אירופה | ||
היסטוריה | |||
הקמה | |||
תאריך הקמה | 1260 | ||
פירוק | |||
תאריך פירוק | 1810 | ||
ישות קודמת | הממלכה הגאורגית המאוחדת | ||
ישות יורשת | האימפריה הרוסית | ||
שליטים בולטים |
דוד השישי נארין (1260–1293) סולומון השני (1789–1810) | ||
דמוגרפיה | |||
דת | נצרות אורתודוקסית | ||
היסטוריה
עריכהכשהמלכה הגיאורגית רוסודאן מתה בשנת 1245, הייתה ממלכתה תחת שלטון מונגולי, והיא שלחה את בנה דוד לחצרו של הח'אן הגדול אוגודיי,על מנת שיקבל את אישור החאן הגדול למלוך. אלא שבאותה תקופה, המונגולים שלטו רק במזרח גאורגיה בעוד החלק המערבי נשאר בידי אצילים מקומיים. בשנת 1246 החליטה האצולה הגיארגית לבחור מלך חדש, והציעה את הכתר לבנו הבלתי חוקי של גיורגי הרביעי, שנקרא אף הוא בשם דוד. שני המלכים הפוטנציאליים המתינו לקורילטאי (האספה הגדולה) של הממלכה המונגולית שתחליט תחילה על יורש לחאן אוגודיי. העצרת בחרה בגויוק חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, שהכיר בשני ה"דוידים" כמלכים אך עם בכירות של דוד, בנו של גיורגי הרביעי (אשר נקרא דוד אולו, הבכיר), לעומת בנה של רוסודאן שנקרא דוד נארין (הזוטר).
עם שובו לגאורגיה, דוד נארין לא הסכים לחלוק את כס המלכות, שכן חוקי הירושה הגיאורגית לא הכירו בזכותו לכס המלכות של בן בלתי חוקי. המונגולים עצרו בעדו והוא הצליח לברוח לאימרתי בשנת 1249. לפי ההסכמים, המונגולים לא יכלו להיכנס לחלק המערבי, וכך דוד נארין, שהוכר על ידי האצולה המקומית, שלט במערב כמלך בעוד דוד אולו נשאר כמלך בחלק המזרחי.
בשנת 1260 התחלקה ממלכת גיאורגיה רשמית לשתיים. בשנת 1262 ברח דוד אולו לאימרתי ומצא בה מקלט לאחר שמרד במונגולים. הוא התקבל על ידי דוד נארין בכבוד, אך עד מהרה התגלעו שוב מחלוקות. דוד אולו הצליח לחזור למזרח זמן קצר לאחר מכן, לאחר שזכה במחילה מהחאן, וכך נשאר דוד השביעי הריבון הבלעדי באימרתי. הוא מת בשנת 1293 אך השושלת שלו נמשכה.
שוב חלק מממלכת גאורגיה
עריכהבשנת 1330 כבש מלך כארתלי את ממלכת אימרתי, שבה שלט בגרט הראשון. במשך חמישים ושבע שנים היה כס המלכות פנוי עד שאימרתי הפכה שוב לעצמאית, בשנת 1387 כאשר אלכסנדר הראשון מלך לזמן קצר (בשנים 1387-1389).
בשתי המאות הבאות הפכה ממלכת אימרתי שוב חלק ממלכת גאורגיה במספר הזדמנויות - בשנים 1330-1387, ב-1412-1446, ב-1453-1455 וב-1465-1478.
בין 1386 ל-1403 הייתה גאורגיה נתונה לכמה פלישות של הכובש המונגולי טימור לנג. סכסוכים אלו היו קשורים קשר הדוק למלחמות בינו לבין טוכטמיש, החאן האחרון של אורדת הזהב, יריבו העיקרי על השליטה בעולם האסלאמי. למרות ההשפעות התרבותיות והלחץ האדיר של השליטים המונגוליים, גאורגיה נשארה תמיד נוצרית, אם כי חלק משליטיה התאסלמו.
מתחילת המאה ה-15 הפכה ממלכת גאורגיה לזירת קרב קבועה בין כוחות גאורגים, פרסיים וטורקים, עד להתפרקותה הסופית בשנת 1490. חוסר היציבות באזור המשיך, וכמה נסיכויות פרשו מתוך הממלכה: מגרליה וגוּריה בסביבות 1491.
בין השנים 1651–1661 התחלקה ממלכת אימרתי לארבעה מחוזות מובחנים: רצ'ה, ארגוותי (אימרתי עילית), קיסה (אימרתי תחתית), ואוקריבה-לצ'חומי. בסביבות 1665 פרשה מאימרתי נסיכות אבחזיה; ולבסוף סְוָואנֶטי בסביבות 1750.
אימרתי נסתה לשמור על עצמאותה עד שסופחה סופית לרוסיה ב-1810.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- מלכי אימרתי, באנגלית