ויקיפדיה

חיים באר

סופר ישראלי

חיים באר (רכלבסקי; נולד בכ"ו בשבט תש"ה, 9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

חיים באר
חיים באר, 2011
חיים באר, 2011
לידה 9 בפברואר 1945 (בן 79)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1963
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
השקת הספר "קשר לאחד", מרכז הכנסים ע"ש קונראד אדנאואר, משכנות שאננים ירושלים, ינואר 2018. בתמונה חיים באר, נשיא המדינה ראובן ריבלין ומוטי שוורץ, מנכ"ל משכנות שאננים

ביוגרפיה

עריכה

חיים באר (ראשי תיבות של בן אברהם רכלבסקי, ולחלופין ראשי תיבות של שמות הוריו ושם משפחתו מלידה: ברכה ואברהם רכלבסקי)[1] נולד ב-1945 בשכונת כרם אברהם בירושלים להורים שומרי מצוות. אביו, אברהם, נולד באוברוץ' שבפלך ווהלין (כיום באוקראינה), ועלה לארץ ישראל בשנות ה-30. אמו, ברכה לבית וולס, הייתה בת למשפחה מהיישוב הישן, מצאצאי רבי ישראל משקלוב, מחבר הספר "פאת השולחן" ומחלוצי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בתחילת המאה התשע-עשרה.

באר למד בבית הספר היסודי "מעלה" מזרם "המזרחי" ובבית הספר התיכון של סמינר "המזרחי" בירושלים, היה חניך בשבט משואות של עדת הצופים - הצופים הדתיים. בשנים 1963–1966 שירת בצה"ל ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת "מחניים". במקביל עבד בלילות כמגיה בעיתון "דבר".[2] בשנת 1964 הופיע בעיתון זה שירו הראשון, "עיר של זהב".[3]

בשנת 1966 החל לעבוד כמגיה בהוצאת עם עובד. בשנת 1970 ראה אור ספר ביכוריו "שעשועים יום יום" (שירים, בהוצאת עם עובד). כעבור שלוש שנים התמנה לעורך בכיר בהוצאת עם עובד, תפקיד שמילא עד שנת 1999. במסגרת זו ערך עשרות ספרי שירה, ספרי ילדים ונוער, וכן עמד בראש פרויקטים ייחודיים שיצאו לאור (בין השאר, "מאה שנות תרבות: היצירה העברית בארץ ישראל, 2000-1900", עם אורה אחימאיר, בהוצאת עם עובד וידיעות אחרונות, 2000).

לצד הפעילות המו"לית הענפה היה באר עיתונאי פעיל. משנת 1963 ואילך פרסם באופן שוטף כשבע-מאות רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, תרבות, חברה והיסטוריה של ארץ ישראל.[4] בשנים 1981–1992 שימש חבר מערכת העיתון "דבר" ופרסם מדור קבוע בדבר השבוע, "מזיכרונותיה של תולעת ספרים",[5] שהיה לשם דבר, הן בחקר הספרות והתרבות הן בענייני חברה, דת ומדינה. מקצת רשימות אלה כונסו בספריו גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון, מערכות יחסים (1992), מזיכרונותיה של תולעת ספרים (2011), קשר לאחד (2017) ומסע דילוגים (2019).

רומן שפרסם בשנת 1979, "נוצות", ביסס את מעמדו כסופר, תורגם לשפות אחדות ואף הומחז בידי שמואל הספרי והוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1987. בהמשך פרסם באר רומנים נוספים, שזכו אף הם להערכת הביקורת ולאהדת הקהל, ורובם תורגם לשפות אחדות: "עת הזמיר" (1987), "חבלים" (1998), "לפני המקום" (2007), "אל מקום שהרוח הולך" (2010) ו"חלומותיהם החדשים" (2014). שלושת הרומנים הראשונים שלו תוארו כ"מעין טרילוגיית התבגרות שדמותו של נער ירושלמי מתבגר נבחנת בה מזוויות שונות".[6]

במקביל לכתיבתו הדריך באר בשנים 1980–2002 סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן-צבי, בית שמואל, וכן בקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.

בסוף שנות ה-80 שימש כתב לענייני חרדים. ב-4 בינואר 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי ארגון הימין "הסיקריקים", על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות.[7] בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.[8] לימים מתח באר ביקורת על הציונות הדתית וטען שהיא החמיצה את שליחותה ההיסטורית ואף דימה אותה לגידול סרטני בחברה הישראלית,[9] מאוחר יותר הבהיר שכוונתו הייתה להנהגה בלבד ולא לציבור בכללותו, והתנצל.[10][11] בראיון שנערך עימו בשנת 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל חזר בו מהתנצלותו ואמר שצדק בדבריו כשדימה את הציונות הדתית לסרטן,[12] ואחר כך שב והתנצל.[13]

שימש מרצה באקדמיה לאמנות בצלאל (בשנת 1988), מרצה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה (1988-1987), מרצה אורח בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים (1999) ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב (2000), כפרופ' אורח לספרות עברית ב-JTS, ניו יורק (2004) ובמוסדות אקדמיים נוספים.

בשנת 2000 מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא לימד במחלקה לספרות עברית, ובשנת הלימודים תשס"ב זכה בתעודת הצטיינות על תרומה לקידום ההוראה באוניברסיטה. משנת 2011 הופקד בראש הקתדרה ללימודי יידיש על שם אנה והארי זינגר באוניברסיטה.[14] בשנת 2011 מונה לפרופסור מן המניין. בשנת 2014 פרש לגמלאות.

בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.

ביוני 2022 קיבל באר תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. באר נשא דברים בשם כלל מקבלי התואר בטקס שנערך באמפיתיאטרון הר הצופים (תיאטרון המעלות) בירושלים.[15]

באר הוא אספן ספרים.[16] נשוי לבתיה ואב לשלושה ילדים. מתגורר שנים רבות ברמת גן, ובשנת 2016 הוענק לו תואר יקיר העיר רמת גן. הוא מרבה להביע דעתו בשאלות חברה ומדינה.

ארכיונו האישי שמור במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.[17]

פרופ' יגאל שוורץ אמר על באר:

חיים באר הוא הסופר העברי ביותר מבין הסופרים החיים בינינו - משום שספריו הם מלאכת מחשבת של דיבור אינטימי, מורכב, מתוח ומרתק, הן עם ארון הספרים היהודי והן עם מסורת הכתיבה של הספרות העברית החדשה, החילונית מעיקרה, שראשיתה בתקופת ההשכלה.[18]

ספריו

עריכה

כמעט כל ספריו של באר ראו אור בהוצאת עם עובד.

  • שעשועים יום יום, שירים (1970)
  • נוצות, רומן (1979)
  • עת הזמיר, רומן (1987). סיפורו של נחום גבירץ, מתבגר רגיש, המתגייס לצבא ומוצא את עצמו ביחידת הרבנות הצבאית בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. דרך הדמויות שפוגש גבירץ מתאר חיים באר את תקופת הנביטה של ההוויה המשיחית, וגישות תפיסתיות ודתיות שונות לגביה.
  • גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון מערכות-יחסים (1992)
  • חבלים, רומן (1998). ספר אוטוביוגרפי בבסיסו, על ילדותו של חיים באר בירושלים ועל משפחתו.
  • לפני המקום, רומן (2007). ספר ארס פואטי העוסק בתהליך יצירתו של ספר זה עצמו, ואגב כך מספר את סיפורם של ביבליופילים וחוקרי ספרות המתכנסים בברלין בשנים 2005–2006, ומעלים סיפורים על גורלם של ספרים שאבדו וספרים נדירים.
  • אל מקום שהרוח הולך, רומן (2010). מסעו של האדמו"ר מאוסטילה מבני ברק לטיבט, כדי לפגוש שם יאק שבו נתגלגלה נשמתו של אחד מאבות אבותיו, "היהודי הקדוש". המסע הוא מפגש בין החסידות לבין הבודהיזם.
  • מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים (2011), בעריכת גדעון טיקוצקי. מבחר מרשימותיו של באר בענייני סופרים וספרים, שפורסמו ברובן לראשונה בעיתון "דבר".
  • חלומותיהם החדשים, רומן (2014): סיפורם של אלמה ובר, עורכת ספרים שכתבה רומן מצליח אחד ומתקשה בכתיבת רומן שני, וגדעון שורק, איש "המוסד" בדימוס הנעזר באלמה ובר בהכנותיו לכתיבת הרומן הראשון שלו.
  • "חדרים מלאים ספרים": "רפובליקת הספר" בעד הנה בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, תשע"ו, באתר Academia.edu.[19]
  • קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים, בעריכת גדעון טיקוצקי (2017)[20]
  • בחזרה מעמק רפאים, רומן (2018): במאי של סרטי תעודה מוזמן להלווייתו של סופר נודע, שבעקבות נישואיו לנוצרייה נקבר בבית קברות נוצרי בעמק רפאים. הבמאי שואף ליצור סרט תעודה על חיי הסופר, וחוקר את חייו בשיחות עם האלמנה, הבן והמאהבת של הסופר, ועם אנשים שהכירו אותו. תוך כדי כך נחשפים פרטים על הקהילה הספרותית שבתוכה פעל הסופר ועל תהליך היצירה הספרותית.[21]
  • מסע דילוגים (2019): לקט רשימות קצרות מזיכרונותיו ומחוויותיו של באר, מרביתן בענייני ספרים: כותבי ספרים, מוכרי ספרים וקוראי ספרים. רבות מהרשימות פורסמו קודם לכן ב"דבר השבוע" או באמצעי תקשורת אחרים, ואחרות פורסמו לראשונה בספר זה.[22][23]
  • צל ידו, רומן (2021). זה רומן משלים לרומן "חבלים". בעוד שב"חבלים" תיאר באר את ילדותו ואת הוריו בעיקר מנקודת מבטה של אמו, ברומן "צל ידו" ניתן התיאור בעיקר מנקודת מבטו של האב.[24][25]
  • לפנים מן הווילון - שמונה קריאות בעגנון, תשפ"ד 2024.

מהספרים שערך

עריכה

פרסים והוקרה

עריכה

ספרים וסופרים ביצירתו

עריכה

ספרים וסופרים תופסים מקום מרכזי ביצירתו של באר:

  • "חבלים" הוא רומן חניכה, המתאר את הכשרתו של המספר, חיים באר, לסופר, החל מילדותו וכלה בפרסום כתביו הראשונים בשירה ובפרוזה.
  • "לפני המקום" הוא רומן ארס פואטי העוסק בתהליך יצירתו של ספר זה עצמו, ואגב כך מספר את סיפורם של ביבליופילים וחוקרי ספרות המתכנסים בברלין בשנים 2005–2006, ומעלים סיפורים על גורלם של ספרים שאבדו וספרים נדירים, כמו גם גורלם של יהודים שנספו בשואה וזכר השואה בגרמניה של ימינו.
  • ברומן "חלומותיהם החדשים" נמצאת לכל אורכו חתירתו של גדעון שורק לכתיבת רומן, וחתירה זו היא הכוח המניע של העלילה. במידה מצומצמת עוסק הרומן גם ברצונה של אלמה ובר להיחלץ מהמעמד של "סופרת של ספר אחד".[29]
  • "בחזרה מעמק רפאים" הוא יצירה ארס פואטית בשתי רמות:
    • המספר הוא במאי של סרטי תעודה, החותר ליצור סרט תעודה על חייו של הסופר אלישע מילגרוים. לאורך הרומן מוצגים מאמציו ולבטיו בכיוון זה, ומילות הסיום של הרומן עוברות מהתייחסות ליצירה זו להערה ארס פואטית כללית: "כל יצירת אמת היא פגומה מעצם ברייתה".[30]
    • אף שהרומן מתחיל בהלווייתו של הסופר אלישע מילגרוים, הוא נוכח ברומן לכל אורכו. בין השאר מתוארים תהליך כתיבתו של הספר "נעטרי הקוצים", יצירתו הנודעת ביותר של מילגרוים,[31] ותהליך כתיבתו ופרסומו של הספר "ומלאכים ייחפזון".
  • "גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון מערכות-יחסים" - ספר עיון העוסק, כפי שמלמדת כותרת המשנה שלו, בשלושה מגדולי הספרות העברית.
  • "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" - שלל רשימות בעקבות סופרים וספרים.
  • "חדרים מלאים ספרים: 'רפובליקת הספר' ב'עד הנה' בין בדיה למציאות", עוסק בעולם הספרים המתואר בנובלה "עד הנה" מאת ש"י עגנון.[32]

באר הסביר את מרכזיותו של תחום זה בכתיבתו: "אני אוסף חומרים מהעולמות שאני מכיר. אני לא רואה את עצמי הולך וכותב רומן על תיאטרון, כי אני לא מבין את המכניזם, את התנועה שלו ואת עולם היצרים האמיתי שם. עבדתי ב'עם עובד' משנת 66' ולסירוגין עד 99'. הייתי מגיה, עורך זוטר, עורך בכיר – עשיתי את כל התפקידים. הייתי מ'ראשֵי ומחשובֵי', וראיתי את הסופרים במלוא אנושיותם המביכה."[33]

לקריאה נוספת

עריכה

ספריו של חיים באר עוררו עניין רב בין קוראים, מבקרים וחוקרי ספרות, בהם מלכה מוצ'ניק, יצחק הררי, אברהם בלאט, נורית גוברין, ידידיה יצחקי, שלום חולבסקי, משה ידעיה, גבריאלה אביגור-רותם, אהוד נהיר, שלום רצבי, נפתלי הרץ טוקר, ניצה בן-דב, טליה הורביץ, לאה ברץ, יהושבע בנטוב, יוסף אורן, דוד פישלוב, הלל ויס, דב סדן, זיוה שמיר, רעיה הרן, ירון גולן, רנה לי, שרה כ"ץ, חיים נגיד, גרשון שקד ואחרים.

  • יצחק הררי, נוצת הטווס - ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, הוצאת "דיונון", תל אביב, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
  • ניצה בן-דב, "חיים באר - חבלי חייו" בתוך: חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, הוצאת שוקן, 2011, עמ' 120–141
  • ניצה בן-דב, עיון ברומנים של חיים באר: לפני המקום, אל מקום שהרוח הולך, בחזרה מעמק רפאים, צל ידו, בתוך: אל מקום שהלב מושך, הוצאת שוקן, 2022, עמ' 139–169
  • חנה סוקר-שווגר וחיים וייס (עורכים), מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, הוצאת עם עובד, תשע"ד (הספר בקטלוג ULI)
  • זיוה שמיר, סיפור לא פשוט: עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר, הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
  • חיים באר, "צייד האפיפניות", בתוך רות קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי - סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 220-195
  • נורית גוברין. "בכף הקלע: מתח ההקשבה לעצמו", בתוך: נורית גוברין, 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.
  • נורית גוברין. "דור לדור יביע אומר: בין חנוך ברטוב לחיים באר". בתוך: נורית גוברין 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: חיים באר
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים באר

על כתביו

עריכה

ראו עוד בערכים העוסקים בספריו.

מכתביו

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראו בראיון שערך משה גרנות עם באר: חיים באר: "אולי זאת ההזדמנות לדבר על שינוי השם שלי. אני לא חושב שכתבתי על זה באיזה מקום. שמי הוא רכלבסקי. שם זה נשא עמו גלים, שבנעוריי לא רציתי בהם. מי שנושא שם כזה הוא צאצא של עיירה יהודית במזרח אירופה, כשם שמי שייקרא אופנהיימר - ברור שהוא ממוצא מרכז-אירופי, וכשם שבעל השם ביטון - ברור שהוא מצפון אפריקה. לא אהבתי את השם; הוא גם הזכיר לי את הביטוי 'רך לב'". משה גרנות: "אתה מזכיר את העניין בחבלים (עמ' 93)". חיים באר: "נכון, אני מזכיר שם 'רכי לב'. גמלה בלבי המגמה ה'ילידית', כביטויו של משה דור, או ה'כנענית', כפי שכינה שלונסקי את סיעתו של רטוש. הכול יחד הוליד את השם 'באר': משהו עמוק, הנובע מהאדמה. יש כאן גם ראשי התיבות של השם 'בן אברהם רכלבסקי'; אך לא רציתי לצער את אמי, ולכן ביארתי לה את השם כראשי תיבות של השמות 'ברכה ואברהם רכלבסקי'. זהו שם יאנוסי - עם הפנים לכל הכיוונים: מרד במזרח אירופה, אך לא ממש מרד; מרד בהורים, ושוב לא ממש מרד; בעד ארץ ישראל, אך גם אזכור המוצא המזרח-אירופי. הנה, אתה נותן לי הזדמנות שהעניין הזה יהיה כתוב במקום כלשהו". מתוך: משה גרנות, שיחות עם סופרים, קווים, 2007, עמ' 315-314.
  2. ^ חיים באר, מסע דילוגים, עם עובד, 2019, עמ' 275–285
  3. ^ חיים באר, עיר של זהב, דבר, 4 בספטמבר 1964
    על חבלי הלידה של השיר עד פרסומו כתב באר עשרים שנה מאוחר יותר בסיפורו "השיר הראשון", דבר, 15 באפריל 1983. כעבור 15 שנים נוספות שולב סיפור זה, בשינויים קלים, בפרקי הסיום של הרומן "חבלים" (עמ' 310-302)
  4. ^ מספר רשימות:
    --חיים באר, אור־יום אישי או לאבא ואמא מן הבן במרחקים, דבר, 31 בדצמבר 1982
    --חיים באר, היזיון חוזר, דבר, 24 ביוני 1983
    --חיים באר, משהו הוקם על מה שהוחרב - שיחה עם האדריכל דוד קרויאנקר, דבר, 27 במאי 1983
  5. ^ חיים באר, חרוזי פנינים שחורות, דבר, 9 בדצמבר 1983
    --קרא דבר השבוע, חדשות, 9 במרץ 1989
    --התחת של חיים באר, חדשות, 26 באוקטובר 1984
  6. ^ חנה סוקר-שווגר וחיים וייס, דברי פתיחה לספר שבעריכתם, מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, הוצאת עם עובד, תשע"ד, עמ' 9
  7. ^ המסיתים והמציתים, מעריב, 1 במאי 1990
  8. ^ חיים באר, אנציקלופדיה אביב חדש, כרך 3, עמ' 8‏, באתר "כותר"
    יהודה קורן, "חיים באר סוגר מעגלים כואבים", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1998
  9. ^ חיים באר: "הציונות הדתית - גידול סרטני. יהרגו את ההומואים", באתר מעריב אונליין, 12 בינואר 2020
  10. ^ חיים באר השווה את הציונות הדתית לגידול סרטני, ספג ביקורת - והתנצל, באתר ynet, 13 בינואר 2020
  11. ^ חדשות כיפה, ‏חיים באר מתנצל: "השמעתי דברים לא ראויים ופוגעניים כלפי הציונות הדתית", באתר כיפה, 24 בינואר, 2020 11:33
  12. ^ ציוץ של ינון מגל בטוויטר, 15 בינואר 2024
  13. ^ חיים באר מתנצל: "לא ישן בלילה מהיגון שגרמתי", באתר "סרוגים", 17 בינואר 2024
  14. ^ מירב ארד, פרופ' באר - מופקד הקתדרה ללימודי יידיש בבן-גוריון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 ביוני 2011
  15. ^ נאומו של ד"ר חיים באר בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד, באתר האוניברסיטה העברית, ‏14.6.22
  16. ^ כרמית ספיר ויץ, ‏מחפשים עותקים נדירים, רבים אחד עם השני ומוציאים הון: אספני הספרים נחשפים, באתר מעריב אונליין, 6 ביוני 2018
  17. ^ ארכיון חיים באר, בספרייה הלאומית
  18. ^ חנן חבר, יגאל שוורץ, הספר על הספר על הספר (שלא נכתב), באתר הארץ, 25 בספטמבר 2007
  19. ^ דוד אסף‏, הוצאת 'מִנֶּגֶד' יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים, בבלוג "עונג שבת", 24 ביוני 2016
  20. ^   דוד קרויאנקר, "קשר לאחד": נראה לנו המונומנט הירושלמי כמבושיו הרכים של ילד אוריינטלי קטן, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2017
  21. ^   גילי איזיקוביץ, חיים באר: "אם נמחק מהספרות והאמנות את מה שלא מוסרי, נאבד יצירות אדירות", באתר הארץ, 18 באפריל 2018
  22. ^ תלמה אדמון, ‏"מסע דילוגים" של חיים באר תפור לאזרח הישראלי בערב ראש השנה, באתר מעריב אונליין, 27 בספטמבר 2019
  23. ^   גלעד מלצר, "מסע דילוגים": האנקדוטות של חיים באר סובלות לא פעם מסגנון מליצי, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2019
  24. ^   ניצה בן-דב, חיים באר בונה קומה שנייה לספרו המצליח "חבלים", באתר הארץ, 14 בספטמבר 2021;
    רחל אליאור, על ספרו החדש של חיים באר, "צל ידו", עם עובד 2021, בפרויקט בן יהודה;
      תמר רותם, "צל ידו": חיים באר מקים לעצמו ארון זיכרונות ייחודי בנוף הספרות הישראלית, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2021
  25. ^ “התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר, באתר מעלה - כתב עת לביקורת, ‏2022-05-31
  26. ^ חיים באר - זוכה פרס ראש הממשלה ללשון עברית, באתר ynet, 27 בינואר 2013
  27. ^   חיים באר וחוה פנחס־כהן - בין זוכי פרס רמת גן לספרות, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
  28. ^ עמר לחמנוביץ, פרס עגנון לאמנות הסיפור יוענק לחיים באר, באתר ישראל היום, 3 בדצמבר 2017
  29. ^ רבקה שאול בן צבי, עומק החיים כעומק הכתיבה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 13 ביוני 2014
  30. ^ חיים באר, בחזרה מעמק רפאים, עם עובד, 2018, עמ' 335
  31. ^ בחזרה מעמק רפאים, עמ' 119–120
  32. ^ חיים באר, ‏חדרים מלאים ספרים: "רפובליקת הספר" ב'עד הנה' בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, תשע"ו, באתר Academia.edu;
    דוד אסף‏, ספרים, רבותי, בבלוג "עונג שבת", יוני 2016
  33. ^   גילי איזיקוביץ, חיים באר: "אם נמחק מהספרות והאמנות את מה שלא מוסרי, נאבד יצירות אדירות", באתר הארץ, 18 באפריל 2018



הקודם:
אהרן אלמוג, נורית זרחי, יורם קניוק 		פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם מאיה בז'רנו, יואל הופמן, מרים רות
2002 		הבא:
דויד גרוסמן, אפרים סידון, חיה שנהב
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיים_באר&oldid=40113447"