ויקיפדיה

גרובר קליבלנד

נשיאה ה-22 וה-24 של ארצות הברית

סטיבן גרובר קליבלנד (באנגלית: Stephen Grover Cleveland;‏ 18 במרץ 1837 – 24 ביוני 1908) היה נשיאהּ ה-22 וה-24 של ארצות הברית, הנשיא הראשון בתולדות ארצות הברית שכיהן בשתי כהונות לא רצופות (1885–1889 ו-1893–1897) והנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שלאחר מלחמת האזרחים. נבחר למועמד מפלגתו שלוש פעמים רצופות – ב-1884, 1888 ו-1892, ובכל שלוש הפעמים השיג יותר קולות מיריביו.

גרובר קליבלנד
Stephen Grover Cleveland
צילום משנת 1892
צילום משנת 1892
לידה 18 במרץ 1837
ארצות הבריתארצות הברית קולדוול, ניו ג'רזי
פטירה 24 ביוני 1908 (בגיל 71)
ארצות הבריתארצות הברית פרינסטון, ניו ג'רזי
שם לידה Stephen Grover Cleveland עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות פרינסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת פרינסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת זוג פרנסס קליבלנד
נשיא ארצות הברית ה־22 וה-24
4 במרץ 1893 – 4 במרץ 1897
(4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית עדלי סטיבנסון
4 במרץ 1885 – 4 במרץ 1889
(4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית תומאס הנדריקס
מושל ניו יורק ה־28
1 בינואר 1883 – 6 בינואר 1885
(שנתיים)
→ אלונזו קורנל
דייוויד היל ←
ראש עיריית באפלו ה־35
2 בינואר 1882 – 20 בנובמבר 1882
(323 ימים)
→ אלכסנדר בראש
מרקוס דרייק ←
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קליבלנד היה מנהיג אגף "דמוקרטי הבורבון" - שהיו דמוקרטים שתמכו בעסקים, התנגדו למכסים גבוהים, להטבעת מטבעות כסף, אינפלציה, אימפריאליזם ומתן סובסידיות לעסקים, חקלאים או יוצאי הצבא מתוך תפיסה ליברטריאנית.[1] במהלך פעילותו הציבורית התפרסם ברבים כאדם ישר וכלוחם בשחיתות. הוא נחשב לפוליטיקאי השמרן הבולט של זמנו, שתמך ברפורמה פוליטית ובמדיניות פיסקלית שמרנית.[2] קליבלנד זכה לשבחים על כנותו, כבודו ומחויבותו לליברליזם קלאסי. הוא לחם בשחיתות הפוליטית, במינויים הפוליטיים ובמנהיגי המפלגות המקומיים. זכה גם לתמיכת רפובליקנים מסוימים שכונו "Mugwumps", ותמכו בו ב-1884.

בתקופת כהונתו השנייה גרמה בהלת 1893 לשפל כלכלי, שקליבלנד לא הצליח לבלום. המפלגה הדמוקרטית התפלגה כשהרפובליקנים זכו בבחירות ב-1894, והאגף החקלאי ותומך מטבעות הכסף במפלגה הדמוקרטית הדיח את קליבלנד ב-1896. התוצאה הייתה יצירת קואליציה רפובליקנית שהחלה עידן חדש בתולדות הפוליטיקה האמריקנית.

קליבלנד היה נחוש בעמדותיו וספג ביקורת מצד רבים. במהלך שביתת הרכבות הגדולה בשנת 1894 שלח את הצבא לפעול נגד השובתים ונתקל בהתנגדותם של איגודי העובדים ושל מפלגתו. הוא תמך בתקן הזהב והתנגד להצמדת הדולר לכסף, מה שהרחיק ממנו את החקלאים במפלגתו. המבקרים טענו שקליבלנד היה אדם לא יצירתי ושלא הצליח לטפל בשביתות ובמשברים הכלכליים בכהונתו השנייה. למרות זאת, המוניטין שלו כאדם ישר שרד. הוא נחשב לאחד הנשיאים הישרים והקשוחים ביותר. כיום נחשב קליבלנד לנשיא טוב, שהיה מנהיג מוצלח, ומדורג בעשירייה השנייה של הנשיאים האמריקנים.

ראשית חייו

עריכה

ילדות ותולדות משפחתו

עריכה
 
בית הכמורה הפרסביטריאני של קלדוול, מקום לידתו של קליבלנד

סטיבן גרובר קליבלנד נולד ב-18 במרץ 1837 בקולדוול, ניו ג'רזי לאן (ניל) ולריצ'רד קליבלנד. אביו היה כומר פרסביטריאני מקונטיקט.[3] אימו נולדה בבולטימור לאב מוכר ספרים.[4] מצד אביו, היה קליבלנד ממוצא אנגלי, כשאבות המשפחה היגרו אל מסצ'וסטס מקליבלנד, אנגליה ב-1635.[5]

אבי סבתו של אביו, ריצ'רד פולי הבן, לחם בקרב גבעת בנקר והיה בן להורים שהיגרו מגרנזי. מצד אימו, היה קליבלנד ממוצא פרוטסטנטי-אנגלי-אירי וממוצא קווייקרי גרמני מפילדלפיה.[6] קליבלנד היה קרוב משפחתית לגנרל מוזס קליבלנד (אנ'), שעל שמו נקראת העיר קליבלנד שבאוהיו.[7]

קליבלנד היה החמישי מתוך תשעה ילדים ונקרא סטיבן גרובר על שם הכומר הראשון של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בקלדוול, שבה היה אביו כומר. בבגרותו נודע בשם גרובר. ב-1841 עברה המשפחה אל פאייטוויל, ניו יורק, שם גדל. שכניו תיארו אותו כילד "מלא בהנאה ובעל נטייה למתיחות".[8]

ב-1850 עבר אביו של קליבלנד לכפר קלינטון שבניו יורק, על מנת לעבוד כמזכיר מחוזי עבור האגודה המיסיונרית.[9] אף על פי שעבד קשה, ההכנסה לא הספיקה למשפחה. התנאים הפיננסיים אילצו את גרובר לנשור מבית הספר ולהיות שוליה של סוחר בפייטוויל. קליבלנד חזר ללמוד לאחר שנתיים. ב-1853, כשבריאותו החלה להידרדר, החליט אביו של קליבלנד לעבוד בכפר הולנד פטנט שבניו יורק. מעט לאחר מכן מת אביו מכיב עיכולי ונטען כי קליבלנד שמע על מותו מילד שמכר עיתונים.[10]

לימודיו ומעבר מערבה

עריכה
 
תמונה של קליבלנד בצעירותו

קליבלנד למד חינוך יסודי בפאייטוויל ובקלינטון. לאחר מות אביו ב-1853 עזב שוב את בית הספר כדי לתמוך במשפחתו. מאוחר יותר באותה השנה החל אחיו ויליאם לעבוד כמורה בבית הספר לעיוורים בניו יורק וסידר לקליבלנד לעבוד שם כעוזר מורה. קליבלנד חזר לביתו ב-1854 ואדם מהכנסייה הציע לשלם עבור לימודיו במכללה אם יבטיח להפוך לכומר. קליבלנד סירב והחליט לעבור מערבה ב-1855.[11]

הוא עצר בבאפלו, שם קיבל מדודו לואיס אלן (אנ') עבודה פקידותית.[12] אלן היה אדם חשוב בבאפלו והציג את אחיינו בפני האישים החשובים שם, כולל שותפים בפירמת עריכת דין גדולה: רוג'רס, באוון ורוג'רס. גם מילרד פילמור, נשיא ארצות הברית ה-13, עבד בפירמה.[13] קליבלנד החל גם הוא לעבוד עבורה, החל בלימודי משפטים והוסמך לעריכת דין ב-1859.[14]

ראשית הקריירה ומלחמת האזרחים

עריכה

קליבלנד עבד בפירמה שלוש שנים וב-1862 פרש לצורך הקמת חברה עצמאית. בינואר 1863 מונה לסגן התובע המחוזי של מחוז אירי (אנ') בניו יורק. בעת מלחמת האזרחים האמריקנית העביר הקונגרס חוק שדרש מכל הגברים הכשירים לשרת בצבא אם יידרשו לכך, או לשכור מחליף. קליבלנד שילם מאה וחמישים דולרים לג'ורג' בנינסקי, מהגר פולני בן 32, כדי שישרת במקומו. בנינסקי שרד את המלחמה.[15][16]

כעורך דין נודע קליבלנד כאדם חרוץ. ב-1866 הגן בהצלחה על אירים שפשטו על ספינות בריטיות בקנדה, במסגרת התנדבות (פרו בונו). ב-1868 זכה לתשומת לב ציבורית לאחר שניצח בתביעת דיבה מול עורך עיתון כלכלי בבאפלו. במהלך תקופה זו חי קליבלנד בפשטות, התגורר בצימר ואת רוב הכנסתו תרם לאימו ולאחיותיו הקטנות.[17] הוא התרחק ממעגלי החברה הגבוהה של באפלו שדודו הציג בפניו.[18]

קריירה פוליטית בניו יורק

עריכה

שריף מחוז אירי

עריכה
 
פסל של קליבלנד מחוץ להיכל העירוני בבאפלו

כשנכנס לפוליטיקה הצטרף קליבלנד אל המפלגה הדמוקרטית.[19] הוא לא חיבב את ג'ון פרימונט ואברהם לינקולן הרפובליקניים ושותפיו העסקיים היו דמוקרטים אדוקים.[20] ב-1865 ניסה להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, אולם הפסיד במאבק צמוד למועמד הרפובליקני ליימן בס (אנ').[21]

ב-1870, בעזרת חברו אוסקר פולסום, נבחר קליבלנד למועמד הדמוקרטי לתפקיד השריף המחוזי של מחוז אירי. הוא ניצח בבחירות ברוב של 303 קולות ונכנס לתפקיד ב-1 בינואר 1871, בגיל שלושים ושלוש. הקריירה מנעה ממנו לעסוק בעריכת דין, אולם הוא הרוויח 40,000 דולרים (1,017,333 דולרים היום) בשנתיים שכיהן.[22]

כהונתו של קליבלנד כשריף לא הייתה בולטת ונחשבה לבזבוז פוליטי. קליבלנד היה מודע לשחיתות במשרד השריף במהלך כהונתו והחליט לא לטפל בכך. מקרה בולט קרה ב-6 בספטמבר 1872, כשפטריק מוריסי, שהואשם ברציחת אימו, הוצא להורג.[23] כשריף, יכול היה קליבלנד לתלות את מוריסי בעצמו או לשלם לסגן עשרה דולרים על מנת שיעשה זאת במקומו. למרות הסתייגותו מהתלייה, ביצע קליבלנד את העונש בעצמו. הוא תלה עוד רוצח, ג'ון גפני, ב-14 בפברואר 1873.[24]

לאחר סיום כהונתו כשריף חזר קליבלנד לעסוק בעריכת דין ופתח פירמה עם חבריו, וילסון ביסל וליימן בס.[25] בס נבחר לקונגרס ב-1872 ולא השקיע זמן בפירמה, אולם קליבלנד וביסל הפכו במהרה לעורכי הדין הבולטים ביותר בבאפלו. עד לאותה התקופה, הקריירה הפוליטית של קליבלנד לא הייתה בולטת במיוחד. הביוגרף אלן נווינס (אנ') כתב שב-4 במרץ 1881 לא היה קליבלנד בעל השפעה משמעותית ואיש לא חשב שכעבור ארבע שנים בדיוק הוא יהפוך לנשיא.[26]

באותה התקופה החל מערכת יחסים עם אלמנה, מריה הלפין. הלפין טענה מאוחר יותר שקליבלנד אנס אותה.[27] לא ברור אם הלפין אכן נאנסה על ידי קליבלנד כפי שדווח תחילה או אם מערכת היחסים ביניהם הייתה בהסכמה. במרץ 1876 טען קליבלנד שהלפין היא אלכוהוליסטית והוציא את בנה מחזקתה.[28] הילד נלקח לבית היתומים הפרוטסטנטי וקליבלנד מימן את שהותו של הילד שם. קליבלנד שלח את הלפין לבית חולים פסיכיאטרי. הלפין שהתה בו במשך חמישה ימים בלבד משום שהיא נחשבה כשפויה. מאוחר יותר סיפק לה קליבלנד תמיכה כספית על מנת שתפתח עסק משלה מחוץ לבאפלו. למרות שחסרות ראיות בלתי ניתנות להפרכה לכך שקליבלנד היה אבי הילד, הוא הפך לנושא מסע הבחירות של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ב-1884, שם נטען שקליבלנד הוא "לא מוסרי" ושנהג לכאורה באכזריות בכך שלא גידל את הילד בעצמו.[29]

ראש עיריית באפלו

עריכה

בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפך הממשל המקומי של באפלו למושחת, כשהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית פעלו ביחד כדי לחלק ביניהן את המינויים הפוליטיים. ב-1881, בחרו הרפובליקנים פוליטיקאים רבים שנחשבו למושחתים. הדמוקרטים ראו בכך הזדמנות למשוך רפובליקנים ולבחור במועמד כן. הם פנו לקליבלנד, שהסכים לרוץ למשרת ראש עיריית באפלו לאחר ניקוי אורוות במפלגה.[30] קליבלנד נבחר לראשות העיר בנובמבר אותה שנה וזכה ב-15,120 קולות.[31] הוא נכנס לתפקידו ב-2 בינואר 1882.[32]

את רוב כהונתו השקיע קליבלנד במלחמה בשחיתות המפלגתית.[33] הוא הטיל וטו על חוק לניקיון רחובות שמועצת העירייה העבירה. החוק פתח את ניקיון הרחובות למכרז, ומי שנבחר היה אדם שהיו לו קשרים פוליטיים, אף על פי שלא נתן הצעת מחיר נמוכה. השחיתות הזאת הייתה נסבלת בבאפלו, אולם קליבלנד סירב להשלים איתה. הוא אמר על המעשה כי: "אני רואה בזה את שיאה של תוכנית חשופה, חצופה וחסרת בושה להסגיר את האינטרסים של העם ולגרוע יותר מלבזבז את כספי הציבור." לפיכך החליטה המועצה להעניק את החוזה לאדם שהציע את הצעת המחיר הנמוכה.[34] קליבלנד ביקש מבית המחוקקים של ניו יורק להקים ועדה לפיתוח תוכנית לשיפור מערכת הביוב בבאפלו בעלות נמוכה בהרבה מזו שהוצעה בעבר; תוכנית הוועדה אומצה בהצלחה. על כך ועל פעולות אחרות שהגנו על כספי ציבור קליבלנד החל לצבור מוניטין מעבר למחוז אירי כמנהיג המוכן לטהר את השחיתות הממשלתית.[35]

מושל ניו יורק

עריכה
 
דיוקן של קליבלנד כמושל

בכירי המפלגה הדמוקרטית בניו יורק החלו לשקול את קליבלנד כמועמד ריאלי לתפקיד מושל המדינה. הפילוג במפלגה הרפובליקנית ב-1882 גרם ליתרון של הדמוקרטים והמאבק על התפקיד החריף. לאחר שרוזוול פלאוור והנרי וורנר סלוקם (אנ') לא הצליחו להיבחר (עקב חוסר הסכמה בעניין בוועידת המפלגה) נבחר קליבלנד כמועמד פשרה. הרפובליקנים המשיכו להיות מפולגים וקליבלנד ניצח בפער גדול בבחירות (535,318 קולות לעומת צ'ארלס ג'יימס פולגר, שקיבל 342,464 קולות). הדמוקרטים גם הצליחו להעלות את כוחם בבית המחוקקים של מדינת ניו יורק.[36]

קליבלנד המשיך להתנגד לבזבוז בלתי נחוץ כמושל. הוא הטיל וטו שמונה פעמים בחודשיים הראשונים שלו בתפקיד. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להקטין את דמי הנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק לחמישה סנטים.[37] החוק זכה לתמיכה כיוון שהבעלים של הרכבת, ג'יי גולד (אנ'), לא היה אהוד ורבים רצו לפגוע באינטרסים שלו. אולם קליבלנד ראה את החוק כלא הוגן - גולד קנה את הרכבת כשהיא הייתה על סף פשיטת רגל והפך אותה לרווחית שוב. קליבלנד גם האמין שהחוק היה בלתי חוקתי. למרות האהדה כלפי החוק, העיתונים שיבחו את קליבלנד על הטלת הווטו. תאודור רוזוולט, שהיה אז חבר באספה הכללית של ניו יורק, תמך בחוק בחוסר רצון למרות התנגדות קליבלנד, כדי לפגוע בבעלי הרכבת. לאחר הטלת הווטו החליטו רוזוולט ומחוקקים אחרים להתנגד לחוק.[38]

מאבקיו של קליבלנד בשחיתות זיכו אותו באהדת הציבור, אולם בטינת הטמאני הול בניו יורק סיטי. הטמאני התנגד לקליבלנד כמושל, ולאחר שקליבלנד הכשיל מועמד שלהם מלהיבחר לסנאט, הם החריפו את התנגדותם. קליבלנד גם התנגד למינוי מועמדי הטמאני לתפקידים ולחוקים שהעבירו. למרות חוסר התמיכה מצד הטמאני, רוזוולט ורפובליקנים תומכי רפורמה אחרים תמכו בקליבלנד ועזרו לו להעביר חוקי רפורמה. קליבלנד עבד באופן הדוק עם רוזוולט, ששימש כמנהיג המיעוט באספה הכללית מ-1883; החקיקה העירונית שהתבצעה בעקבות שיתוף הפעולה זכה קליבלנד לאהדה מצד הציבור.[39]

בחירות 1884

עריכה
  ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884

המועמדות הדמוקרטית

עריכה

ביוני 1884 כינסה המפלגה הרפובליקנית את הוועידה הלאומית שלה בשיקגו ובחרה ביושב ראש בית הנבחרים, ג'יימס בליין ממיין, כמועמדם לנשיאות בסיבוב הרביעי. רפובליקנים רבים ראו בו אדם תאב כוח ולא מוסרי ורפובליקנים רבים, שכונו "Mugwumps (אנ')" הרגישו נבגדים. מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ראו בכך הזדמנות לחזור לבית הלבן לראשונה מאז 1856, במידה ויימצא המועמד המתאים.[40]

 
קריקטורה כנגד בליין, שמציגה אותו כמקועקע בשערוריות.
 
קריקטורה נגד קליבלנד ובנו הבלתי חוקי

בקרב הדמוקרטים, נחשב סמואל טילדן למועמד המוביל, לאור היותו המועמד בבחירות ב-1876, אולם הוא סירב עקב מצבו הבריאותי הרעוע. לאחר מכן ניסו תומכיו של טילדן לשכנע אישים אחרים במפלגה. קליבלנד זכה, לצד מועמדים כגון תומאס בייארד מדלאוור, אלן ת'ורמן מאוהיו, סמואל מילר מאיווה ובנג'מין באטלר (אנ') ממסצ'וסטס לתמיכה רחבה. לכל אחד מהם הייתה בעיה: בייארד תמך בפרישה מהאיחוד ב-1861 ולכן לא היה מקובל בקרב תושבי צפון ארצות הברית. באטלר היה שנוא בדרום בשל פעולותיו במלחמת האזרחים האמריקנית. ת'ורמן היה אהוד, אך קשיש וחלש ודעותיו בנוגע להצמדת הדולר לכסף לא היו ודאיות.[41]

גם לקליבלנד היו מתנגדים - הטמאני המשיכו להתנגד אליו, אולם התנגדות זו רק הגבירה את התמיכה בו. קליבלנד הוביל בסיבוב הראשון עם 392 קולות מתוך 820. בסיבוב השני תמך הטמאני בבאטלר, אולם יתר הצירים החליטו לתמוך בקליבלנד, שניצח. תומאס הנדריקס מאינדיאנה נבחר להיות סגנו.[42]

מסע הבחירות נגד בליין

עריכה

השחיתות הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות של 1884; במהלך פעילותו הציבורית היה בליין מעורב בכמה עסקאות מפוקפקות.[43] לעומתו, קליבלנד נחשב לאדם ישר. סיסמת הקמפיין שלו הייתה: "משרה ציבורית היא אמון ציבורי".[44] הרפובליקנים שתמכו ברפורמה ("Mugwumps") עברו לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שהוא יוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי ויאבק על יעילות הממשל האמריקאי.[45] הדמוקרטים איבדו תמיכה מצד כמה פועלים לטובת מפלגתו של באטלר, בשל עמדותיו של קליבלנד. הוא עצמו לא השתתף במסע הבחירות, כנהוג אז, בעוד שבליין עשה כן.[46]

מסע הבחירות התמקד באישיותם של שני המועמדים וכל צד תקף את יריבו. תומכי קליבלנד הזכירו שוב את השערוריות שבליין היה מעורב בהן בנושאי חקיקה, טענו שהיה עושה דברם של ארגוני הרכבת ושהרוויח ממכירת איגרות חוב שהיו לו בארגונים. אף על פי שהשמועות לא עוררו הדים שמונה שנים קודם לכן, הפעם התגלו ראיות כתובות של בליין, מה שהפחית את אמינות הכחשותיו הקודמות. במכתבים המפלילים יותר, כתב בליין "שרוף את המכתב", והדמוקרטים הפכו זאת לסיסמה: "בליין, בליין, ג'יימס ג'י. בליין, השקרן ממדינת מיין, שרוף את המכתב!".[47]

נטען רבות שמאז נשיאותו של ג'ורג' וושינגטון לא היה מועמד הגון כל כך כמו קליבלנד. אולם הרפובליקנים כן מצאו שלדים בארונו. בעזרת דרשות של כומר מבאפלו, הם חשפו שמועות שלקליבלנד היה ילד מחוץ לנישואים בעת שעבד כעורך דין בבאפלו וצעקו: "אמא, איפה אבא?". קליבלנד הנחה את תומכיו לספר את האמת.[48] קליבלנד הודה ששילם מזונות החל מ-1874 לאימו של הילד, מריה האלפין. האלפין עצמה קיימה יחסים עם כמה גברים, כולל אוסקר פולסום, ידידו של קליבלנד, שעל שמו נקרא הילד. קליבלנד היה הרווק היחיד מבין האישים שיכלו להיות האב, ולכן לקח אחריות עליו. תומכי המפלגה הדמוקרטית טענו שבליין ואשתו בכך לא היו נשואים בעת לידת בנם ב-1851. השמועה התבררה כשקרית ולא השפיעה על מערכת הבחירות.[49]

 
תוצאות הבחירות של 1884

הבחירות היו צמודות במיוחד בניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקונטיקט.[50] הטמאני הול החליט לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שכך יוכלו לקבל יותר מינויים פוליטיים מאשר בממשל רפובליקני. בליין קיווה שיזכה לתמיכה מצד הקהילה האירית-אמריקאית יותר מרוב הרפובליקנים. קהילה זו בדרך כלל תמכה בדמוקרטים, אולם אימו של בליין הייתה אירית קתולית והוא תמך במאבק האירים במהלך כהונתו כמזכיר המדינה.[51] האירים נראו כתומכים בבליין, עד שדובר רפובליקני טען שהדמוקרטים הם מפלגת "רום, רומאיות ומרד".[52] הדמוקרטים הפיצו את העלבון האנטי-קתולי בערב הבחירות וטענו שבליין עצמו מנוכר לאירים העניים שכן הוא היה מקורב לטייקונים בניו יורק.[53]

בתום ספירת הקולות זכה קליבלנד בכל המדינות המתנדנדות בהפרש צמוד ובניו יורק בהפרש של 1,200 קולות. הוא זכה בהפרש של רבע אחוז בספירת הקולות, אולם השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין.[54] לאחר הניצחון השיבו הדמוקרטים לצעקות הרפובליקנים: "הלך לבית הלבן, חה חה חה!"[55]

כהונתו הראשונה כנשיא (1885–1889)

עריכה
 
קליבלנד ב-1891

ממשל וקבינט

עריכה
  ערך מורחב – הקבינטים של ארצות הברית בממשלי גרובר קליבלנד#הקבינט הראשון
 
הקבינט הראשון של קליבלנד
מקדימה (מימין לשמאל): לוציוס למאר, דניאל מנינג, גרובר קליבלנד ותומאס בייארד
מאחורה (מימין לשמאל): אוגוסטוס היל גרלנד, ויליאם אנדיקוט, ויליאם ויטני וויליאם פרימן וילאס.

קליבלנד היה צריך להרכיב את הקבינט הדמוקרטי הראשון מאז שנות החמישים, ואף אחד מחברי הקבינט הראשון שלו לא שירתו בקבינט השני שלו. הסנאטור תומאס בייארד, יריבו הגדול במירוץ למועמדות, הסכים לשרת כמזכיר המדינה. דניאל מנינג, יועץ של קליבלנד מניו יורק ובן בריתו של טילדן, הפך למזכיר האוצר. עוד אדם מניו יורק, הבנקאי ויליאם ויטני, מונה למזכיר הצי. לתפקיד מזכיר המלחמה, מונה ויליאם אנדיקוט, שופט ממסצ'וסטס שהיה קשור ל"Mugwumps". קליבלנד בחר גם בשני דרומיים לקבינט שלו: לוציוס למאר ממיסיסיפי כמזכיר הפנים, ואוגוסטוס היל גרלנד מארקנסו לתפקיד התובע הכללי. מזכיר הדואר ויליאם וילאס מוויסקונסין היה המערבי היחיד בקבינט. דניאל לאמונט היה מזכירו האישי של קליבלנד והיה האדם החשוב ביותר בממשל.

רפורמה

עריכה
 
קליבלנד והרפורמה במכס

לאחר כניסתו לתפקיד נאלץ קליבלנד למנות את המינויים שהיה עליו לבצע. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם הוא הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד.[56] הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. אנשי המפלגה הדמוקרטית רצו לשוב לשלטון אחרי 25 שנים במדבר הפוליטי ודרשו מינויים פוליטיים. לפיכך, קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם בו בזמן קידם את הרפורמה למינוי על פי כישורים.[57][58]

קליבלנד ניסה לבצע רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. ב-1887 חתם על הצעת חוק שהורתה על הקמת ועדת המסחר הבין-מדינתית, שמטרתה הייתה לפקח על הסחר הפנימי.[59] בנוסף פעל, יחד עם מזכיר הצי ויליאם ויטני, ליצירת צי חדשני וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות.[60] קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על חקירה כנגד איגודי הרכבת והאדמות שהחזיקו במערב באישור ממשלתי. בתום החקירה קבע מזכיר הפנים לוציוס למאר כי האיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית. כ-330,000 קילומטרים רבועים חזרו לבעלות ציבורית.[61]

קליבלנד נאבק גם כדי להחזיר לתפקיד הנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט, זכות שנלקחה עקב חוק שאושר בעת נשיאותו של אנדרו ג'ונסון, בשנת 1867. קליבלנד הצליח להביא לביטול החוק ב-1887.[62]

וטו

עריכה

הקונגרס, בהובלת המפלגה הרפובליקנית, יזם חקיקה שקליבלנד התנגד לה והוא נאלץ להפעיל את זכות הווטו שלו. הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו להעניק תשלומים ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שאין לקונגרס זכות לבטל החלטות של משרד הפנסיה. הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות גם לאנשים שלא נפצעו במהלך שירותם הצבאי, וקליבלנד הטיל גם עליו וטו.[63] בכהונתו הראשונה הוא הטיל וטו 414 פעמים, יותר מכל נשיא אחר עד אז.[64] בנוסף, הטיל וטו ב-1887 על חוק שנועד להקציב 10,000 דולרים לצורך רכישת זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם.[65] הוא התנגד לכך בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.[66]

הכסף החופשי

עריכה

אחת מהשאלות הבוערות ביותר במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, (בסיס דו מתכתי) או בזהב בלבד.[67] הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח ארצות הברית תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המיסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בין-לאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.[68]

קליבלנד ומזכיר האוצר דניאל מנינג תמכו בתקן הזהב וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות בעזרת חוק שאושר ב-1878. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם.[69] ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר.[70] המצב המשיך להיות כמו שהיה ("סטטוס קוו").[71]

מכסי המגן

עריכה

נושא חשוב ושנוי במחלוקת נוסף היה מכסי המגן. מכסים אלה נאכפו כצעד זמני במהלך מלחמת האזרחים כדי להגן על האינטרסים התעשייתיים האמריקאים, אך נותרו במקומם לאחר המלחמה.[72] הנושא לא היה חשוב במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים, בטענה שהם מגנים על התעשייה האמריקנית.[73] מאז מלחמת האזרחים היה המכס גבוה והוא הביא להכנסה רחבה מאוד עד שנוצר עודף תקציבי.[74] ב-1887 הפך נושא המכסים לחשוב מבחינת קליבלנד, ובהודעתו לקונגרס באותה השנה טען שהדבר אינו צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים.[75]

למרות תמיכתו של קליבלנד, לא עבר חוק בנוגע למכסים בכהונתו הראשונה. קליבלנד כמעט הצליח להעביר ב-1886 חוק שיפחית את המכס, שנפל על חודו של קול.[76] הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לתמוך בביצוע רפורמה בעניין.[77] העודף גדל וקליבלנד קרא למכס "לצורך הכנסה". הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות והמשיכו להתנגד להפחתת המכס. הסנאט סירב לתמוך בחוק שהציע רוג'ר מילס להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם למען העברתו בבית הנבחרים.[78] בכך המשיך הנושא לבעור גם במהלך הבחירות לנשיאות ב-1888.

מדיניות חוץ

עריכה

קליבלנד היה מחויב לבדלנות והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם בסנאט הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה מימי הממשל הקודם, שאמור היה לאפשר לארצות הברית לבנות תעלה בין האוקיינוס האטלנטי והשקט באזור.[79] עם זאת, הוא ראה את דוקטרינת מונרו כמרכיב חשוב במדיניות החוץ של ארצות הברית והוא ניסה לשמור על ההגמוניה האמריקאית בחצי הכדור המערבי.[80] מזכיר המדינה תומאס בייארד ניהל משא ומתן עם ג'וזף צ'מברלין על זכויות דיג בקנדה, למרות ההתנגדות מצד הרפובליקנים באזור. קליבלנד גם סירב לקדם את ההסכם מוועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו. במהלך כהונתו התחולל משבר בסמואה בין ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, כשארצות הברית פעלה למען מתן אוטונומיה לסמואה.[81]

מדיניות ביטחונית-צבאית

עריכה

מדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה חדשנות והגנה עצמית. בשנת 1885 הקים קליבלנד את מועצת הביצורים והעמיד בראשה את מזכיר המלחמה ויליאם אנדיקוט. המועצה הגישה המלצות ותכנונים מפורטים לדור שלם של ביצורי חוף בארצות הברית.[82] מאז שנות ה-70 של המאה ה-19 לא שופץ הצי והוגשה תוכנית לשיפורו.[83] דו"ח המועצה המליץ על תוכנית בנייה ענקית בשווי 127 מיליון דולר, במסגרתה ייבנו, בין היתר, 29 נמלים. רוב המלצות המועצה יושמו ועד 1910 בוצרו 27 נמלים על ידי למעלה מ-70 ביצורים. רוב כלי הנשק מהתוכנית נמצאו בשימוש עד למלחמת העולם השנייה. אנדיקוט גם הציע לקונגרס מערכת של בחינות לקידום קצינים.[84]

ממשל קליבלנד בכלל ומזכיר הצי ויליאם ויטני בפרט הובילן חידוש של הצי, אולם לא הצליחו להתאים את ספינות הצי לספינות האירופאיות. הספינות סייעו במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד ומלחמת העולם הראשונה.

זכויות האזרח והגירה

עריכה

בתקופת כהונתו של קליבלנד היו הרווחים בזכויות האזרח לאפרו-אמריקאים מוגבלים. קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים), ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל[85] ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האפרו-אמריקאים. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי ומינה אדם שחור אחר, ג'יימס קמפבל מתיוס (אנ'), לאחר שדאגלס עזב את תפקידו.[86] החלטתו זו התקבלה בזעם, אולם קליבלנד טען שההאשמות נגד מתיוס שגויות מיסודן.[87]

 
הנרי דוז חוקק חוק עליו קליבלנד חתם.

בעת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים) ומזכיר המדינה תומאס בייארד ניהל משא ומתן עם הסינים בנוגע להשעיית ההגירה. לאחר מכן העביר קליבלנד הצעת חוק שמנעה חזרת מהגרים סינים שעזבו את ארצות הברית. החוק עבר בשני בתי הקונגרס (בית הנבחרים והסנאט) וקליבלנד חתם על הצעת החוק ב-1 באוקטובר 1888.[88]

מדיניות כלפי האינדיאנים

עריכה

קליבלנד ראה באינדיאנים כחוסים וטען שיש לשפר את מצבם. הוא תמך בהטמעה תרבותית ובהעברת שטחים אינדיאניים ליחידים בהתאם לחוק דוז, שאושר בראשית 1887.[89] מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד היה סבור שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית וישים קץ לעוני בקרב האינדיאנים, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור את האדמות בתמורה לכסף.[90]

חודש לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד אישר קודמו במשרה, הנשיא צ'סטר ארתור, למתיישבים לבנים להתיישב בשטחים של אינדיאנים בטריטוריית דקוטה. כתוצאה מכך, התאספו עשרות אלפי אינדיאנים בשטחים הללו. קליבלנד טען שהמהלך שביצע ארתור הפר הסכם שנחתם עם האינדיאנים, וב-17 באפריל 1885 ביטל את האישור והורה לאינדיאנים בדקוטה לסגת משטחה. קליבלנד שלח 18 פלוגות חיילים על מנת לאכוף את ביטול האישור והורה לגנרל פיליפ שרידן, אז הגנרל המפקד של צבא ארצות הברית, לחקור את העניין.[91]

נישואין וילדים

עריכה
 
פרנסס פולסום קליבלנד

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה ב-15 החודשים הראשונים לכהונתו.[92] אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 פגש את פרנסס פולסום, בת של חבר שהכיר כשעבד כעורך דין, בעת שביקרה בוושינגטון. היא הייתה תלמידה במכללה וכשחזרה ללמוד בה קיבלה אישור מאימה להתכתב עם קליבלנד ועד מהרה התארסו השניים. ב-2 ביוני 1886 התחתן הזוג בחדר הכחול בבית הלבן.[93] הוא היה הנשיא השני שהתחתן בעודו מכהן בתפקידו (ג'ון טיילר היה הראשון) והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה האישה הצעירה ביותר ששימשה כגברת הראשונה, בת 21 בלבד. היא הפכה עד מהרה לאישיות פופולרית והיא הביאה עם קליבלנד לעולם חמישה ילדים. בתם הבכורה, רות, אובחנה כחולה בדיפתריה ונפטרה ב-2 בינואר 1904, ארבעה ימים בלבד לאחר האבחון.[94] לאחר מותה נקרא על שמה חטיף שוקולד בשם "Baby Ruth (אנ')", המיוצר כיום, בין היתר, על ידי חברת נסטלה.[95] נכדתם של הזוג קליבלנד היא הפילסופית הבריטית פיליפה פוט.[96]

מינויים לבית המשפט

עריכה
 
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית מלוויל פולר

במהלך כהונתו הראשונה מינה קליבלנד שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון, לוציוס למאר, היה סנאטור ממיסיסיפי ששירת בקבינט כמזכיר הפנים. לאחר מותו של ויליאם וודס מינה קליבלנד את למאר במקומו בסוף 1887. למאר זכה לאהדה רבה בעת שכיהן בסנאט, אולם תמיכתו בקונפדרציה גרמה לרפובליקנים להתנגד למינוי. עם זאת, מינויו של למאר אושר בסנאט ברוב זעום של 32 לעומת 28.[97]

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית מוריסון וייט, מת כעבור כמה חודשים, וקליבלנד בחר במלוויל פולר להחליפו ב-30 באפריל 1888. לפני כן סירב פולר להתמנות לפרקליט המדינה של ארצות הברית, אולם הסכים להתמנות לנשיא בית המשפט העליון. מינויו אושר בסנאט ברוב של 41 לעומת 20. פולר כיהן בתפקיד עד למותו בשנת 1910.[98]

קליבלנד מינה 41 שופטים ממשלתיים בדרגים נמוכים, שניים לבתי המשפט השלום, תשעה לבית המשפט לערעורים ושלושים לבתי המשפט המחוזיים. כיוון שקליבלנד שירת בתפקיד לפני ואחרי ביטול בית משפט השלום לטובת בית המשפט לערעורים, הוא הנשיא היחיד מבין שניים (בנג'מין הריסון, הנשיא שבמהלכו נערך השינוי, הוא השני) שמינה שופטים לשני התפקידים. לכן כל מינוייו לבית משפט השלום היו בכהונתו הראשונה, וכל מינויו לבית המשפט לערעורים היו בכהונתו השנייה.

בחירות 1888

עריכה
  ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888
 
כרזת בחירות של קליבלנד ות'ורמן
 
תוצאות בחירות 1888

הרפובליקנים בחרו בבנג'מין הריסון מאינדיאנה כמועמדם לנשיאות ובלוי פ. מורטון מניו יורק כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטית בוועידת המפלגה בסנט לואיס. סגן הנשיא תומאס הנדריקס מת ב-1885 והדמוקרטים בחרו באלן ת'ורמן מאוהיו כסגנו החדש של קליבלנד.[99]

במהלך מערכת הבחירות הייתה ידם של הרפובליקנים על העליונה: הריסון הצליח להביא לשורותיו מגייסי תרומות ומנהלים טובים יותר (דוגמת ג'ון ואנאמייקר) עבור מסע הבחירות הרפובליקני, בעוד שזה של קליבלנד נוהל ברשלנות על ידי קלווין ברייס.[100]

במסע הבחירות שלהם הדגישו הרפובליקנים בעיקר את נושא המכסים ופנו לבוחרים הפרוטקציוניסטים באזורים התעשייתיים החשובים בצפון ארצות הברית.[101] הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים בשל סכסוכים על תפקיד המושל וקליבלנד איבד את הרוב במדינה המתנדנדת.[102] נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. אף שקליבלנד מתנגד המכס הצליח בהתחלה להתחמק מתווית הפרו-בריטי על ידי כך שיזם סכסוך עם קנדה על נושא של שטחי דיג, תווית זו, על כל הנלווה לכך, הוצמדה לו אחרי ששגריר בריטניה בארצות הברית התבטא במכתב (אנ') שכתב כי קליבלנד הוא המועמד העדיף מבחינת בריטניה.[103]

כמו בבחירות ב-1884, התמקדו הבחירות במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. אולם בניגוד לשנה ההיא, בה ניצח קליבלנד בכולן, הפעם הוא ניצח רק בשתיים והפסיד במדינתו ניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה הודות להפעלת רשת של קניית קולות. הניצחון הרפובליקני במדינה זו, בהפרש של 2,348 קולות בלבד, הספיק כדי להוביל לניצחונו של הריסון. אף על פי שהריסון הפסיד לקליבלנד מבחינת כמות הקולות, הוא זכה במרבית קולות האלקטורים בהפרש של 168–233.[104] קליבלנד המשיך בתפקידו כנשיא עד להשבעתו של הריסון במרץ 1889.

אזרח פרטי במשך ארבע שנים

עריכה

כשפרנסס קליבלנד עזבה את הבית הלבן, היא אמרה לאיש צוות בו לשמור על כל הרהיטים ושיהיו בדיוק כמו שהם ביום שהם יחזרו - בעוד ארבע שנים, ב-1892.[105] בינתיים עברה המשפחה לניו יורק וקליבלנד עבד בפירמה לעריכת דין. העבודה לא הכניסה לו כסף רב, כנראה משום שהעדיף לבלות בבית הנופש של המשפחה ולדוג. בעת שהתגוררו בניו יורק, בשנת 1891, נולדה בתם הבכורה של הזוג קליבלנד, רות.[106]

ממשל הריסון פעל ביחד עם הקונגרס כדי להעביר את "מיסוי מקינלי", צעד פרוטקציוניסטי במיוחד, ואת חוק רכישת הכסף של שרמן, שהעלה את כמות השטרות שגובו בכסף. קליבלנד ראה בכך סכנה למדינה ולכלכלתה. בהתחלה נמנע קליבלנד מלבקר את יורשו, אולם ב-1891 פרסם מכתב גלוי, בו טען כי הוא מודאג מפעולותיו של הריסון במישור הכלכלי.[107] המכתב החזיר את קליבלנד לאור הזרקורים לקראת הבחירות הבאות לנשיאות ב-1892.

בחירות 1892

עריכה
  ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892

המועמדות הדמוקרטית

עריכה

המוניטין של קליבלנד כמנהיג והצהרותיו הכלכליות הפכו אותו למועמד מוביל מטעם הדמוקרטים. יריבו המוביל היה דייוויד היל, סנאטור מניו יורק. היל איחד את מתנגדי קליבלנד במפלגה הדמוקרטית - תומכי הכסף החופשי, פרוטקציוניסטים, ואנשי הטמאני הול - אולם לא הצליח ליצור קואליציה רחבה מספיק כדי לחסום את קליבלנד. למרות הניסיון, הצליח קליבלנד להיבחר בסיבוב הראשון בוועידה הדמוקרטית לאומית של 1892 שנערכה בשיקגו. כסגנו, בחרו הדמוקרטים בעדלי סטיבנסון מאילינוי, תומך כסף חופשי. אף על פי שתומכי קליבלנד העדיפו סגן אחר, הם קיבלו את מועמד הוועידה. כתומך בשטרות ובכסף החופשי לצורך העלאת כמות הכסף והקלה על האוכלוסייה במחוזות הכפריים, איזן סטיבנסון את קליבלנד, תומך הכסף היציב ותקן הזהב.

הבחירות מול הריסון

עריכה
 
תוצאות הבחירות של 1892

הרפובליקנים בחרו מחדש בנשיא הריסון, וכך הפכו את הבחירות לקרב חוזר מ-1888. בניגוד למערכות הבחירות השנויות במחלוקת והסוערות של 1876, 1884 ו-1888, הבחירות היו נקיות, שקטות וישרות. אשתו של הריסון, קרוליין, גססה משחפת. הריסון לא ניהל מסע בחירות. לאחר מותה ב-25 באוקטובר, קליבלנד ושאר המועמדים הפסיקו עם מסע הבחירות, ויום הבחירות היה עצוב ושקט.

מכסי המגן היו היתרון של הרפובליקנים ב-1888. אולם החקיקה בארבע השנים הקודמות ייקרה את היבוא, גרמה לציבור לרצות ברפורמה במכס ולפקפק בעסקים הגדולים. מערביים רבים, שתמכו ברפובליקנים, עברו לתמוך בג'יימס וייבר, מועמד המפלגה הפופוליסטית. וייבר תמך בהטבעה חופשית של מטבעות כסף, בקצבאות נדיבות ליוצאי צבא, ובהנהגת יום עבודה בן שמונה שעות. הדמוקרטים מהטמאני הול תמכו בקליבלנד וכך עזרו לו לנצח בניו יורק. פופוליסטים רבים אף תמכו בקליבלנד בגלל סכסוכי עבודה עם הממשל. קליבלנד ניצח בקלות במערכת הבחירות, וכך השיג רוב בקרב הציבור בפעם השלישית. קליבלנד השיג 46% מהקולות ו-62.4% מהאלקטורים, והפך לנשיא הראשון שנבחר לשתי כהונות לא רצופות. הריסון זכה ל-43% מהקולות ול-32.7% מהאלקטורים, ואילו וייבר זכה ל-8.5% מהקולות ולתמיכה של כמה אלקטורים ממדינות המערב. הדמוקרטים גם שמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים וזכו לרוב בסנאט, כך שבפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים, המפלגה שלטה בקונגרס ובנשיאות.

כהונה שנייה כנשיא (1893–1897)

עריכה
 
הקבינט האחרון של קליבלנד

בקבינט השני שלו, נמנע קליבלנד ממינוי חברי הקבינט הראשון שלו. וילסון ביסל ודניאל לאמונט, שני תומכי קליבלנד מושבעים, מונו למזכיר הדואר ולמזכיר המלחמה, בהתאמה. וולטר גרשם, רפובליקני לשעבר מהממשל של הנשיא ארתור, הפך למזכיר המדינה. ריצ'רד אולני ממסצ'וסטס מונה לתובע הכללי, וירש את גרשם כמזכיר המדינה לאחר מותו. יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ג'ון גריפין קרלייל מקנטקי, מונה להיות מזכיר האוצר.

משבר כלכלי ועניין הכסף

עריכה
 
קליבלנד מושפל בידי טראסט הסוכר

מעט לאחר תחילת כהונתו השנייה של קליבלנד פגעה בהלת 1893 בשוק המניות, והוא נאלץ להתמודד עם מיתון חמור. הבהלה הוחמרה בגלל המחסור בזהב שנגרם מהטבעה גוברת והולכת של מטבעות כסף, וקליבלנד נאלץ לכנס את הקונגרס במושב מיוחד כדי לטפל בבעיה. קליבלנד האמין שהתקן הדו מתכתי הוביל לאגירת זהב, וטען שאימוץ תקן הזהב יקל על המשבר בעזרת מטבע יציב. העימות בנושא היה קשה כתמיד, והשפעת המשבר הובילה יותר ויותר אנשים להתחיל להתנגד להטבעת מטבעות כסף. אולם תומכי הכסף החופשי סירבו להיכנע, והחוק עבר בבית הנבחרים רק לאחר חמישה עשר שבועות. הסנאט גם התווכח על החוק. קליבלנד נאלץ ללחוץ על הקונגרס, ושכנע מספיק דמוקרטים, יחד עם רפובליקנים מהמזרח, לבטל את חוק רכישת הכסף ברוב של 48 לעומת 37. כמות הזהב הידלדלה בקצב מתון יותר, ואיגרות חוב הצליחו להחזיר את הזהב למדינה. צעד זה היה תחילת הסוף של הכסף כבסיס למטבע האמריקני.

הבהלה הכלכלית גרמה לירידה דרמטית בהכנסה הממשלתית. ב-1894, כשהממשלה הייתה בסכנה של חדלות פירעון, שכנע קליבלנד קבוצה בהובלת הבנקאי ג'יי. פי. מורגן לרכוש שישים מיליון דולרים באיגרות חוב. העסקה הובילה להזרקת זהב לכלכלה, ואפשרה את המשך תקן הזהב, אולם קליבלנד ספג ביקורת קשה בשל הסתמכותו על בנקאים מוול סטריט לצורך תפקוד הממשלה.

רפורמה במכסי המגן

עריכה

לאחר שהצליח לבטל את מדיניות הכסף של ממשל הריסון, ביקש קליבלנד לבטל את מיסוי מקינלי, שהיה אחד מהמכסים הגבוהים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא הגיש חוק שהצליח לעבור בבית הנבחרים, והציע הורדת מכסי המגן על חומרי גלם. כפיצוי, הוטל מס הכנסה של שני אחוזים על הכנסות של מעל 4,000 דולרים (סכום שווה ערך ל-107,000 דולרים היום).

בסנאט, זכה החוק להתנגדות חזקה יותר מצד דמוקרטים שחפצו בהגנה על מדינותיהם. הצעת החוק בעניין עברה יחד עם כ-600 הסתייגויות של סנאטורים אשר כמעט ולא השאירו דבר מכוונותיה המקוריות. טראסט הסוכר היה מהתומכים הבולטים של ההסתייגויות, שפעלו לטובתו. קליבלנד זעם על כך, וטען שהסנאט ויתר לעסקים ולמונופולים. למרות זאת, הוא האמין שהחוק היה טוב יותר ממיסוי מקינלי ואפשר לחוק לעבור גם ללא חתימתו. מס ההכנסה שנכלל במכס המגן נפסל בבית המשפט העליון ב-1895.

זכויות הצבעה

עריכה

קליבלנד התנגד לחוקים שנועדו להגן על זכויות ההצבעה במדינה, ולמינוי מפקחים פדרליים לבחירות לקונגרס. קליבלנד ביטל חוק מ-1871 בעניין. בית המשפט ניסה להמשיך להגן על זכויות ההצבעה, אולם ללא תמיכה פדרלית, כל ניסיון לשמור על זכויות ההצבעה של השחורים נכשל.

 
ג'ון טיילר מורגן, סנאטור מאלבמה, שהתנגד לקליבלנד בנושאי הכסף החופשי, המכס, וההסכם עם הוואי, וטען שהוא שונא את האדמה שקליבלנד הולך עליה.

סכסוכי עבודה

עריכה

בהלת 1893 פגעה בתנאי ההעסקה בכל המדינה, וביטול רכישת הכסף מצד האוצר הפדרלי הכעיסה את הפועלים במערב. קבוצת פועלים החלה צעדת מחאה אל וושינגטון כדי למחות כנגד מדיניותו של קליבלנד. הקבוצה תמכה בעבודות ציבוריות לסלילת כבישים, והחלשת ערך המטבע כדי לעזור לחקלאים לשלם את חובותיהם. כשהגיעו לוושינגטון, נשארו רק מאה מהם, והם נעצרו למחרת היום בעקבות הליכה על המדשאה של גבעת הקפיטול. הקבוצה לא הצליחה להשפיע, אולם סימנה שהמערב מתחיל להתנגד למדיניות הכלכלית המזרחית.

שביתת פולמן

עריכה
  ערך מורחב – שביתת פולמן

שביתת פולמן השפיעה יותר על הממשל. השביתה החלה כנגד איגוד הרכבות של ג'ון פולמן, עקב שכר נמוך וימי עבודה באורך שתים-עשרה שעות, ושביתות נוספות, בהנהגת מנהיג איגוד עובדי הרכבת יוג'ין דבס, פרצו לאחר מכן. ביוני 1894, שבתו 125,000 עובדי רכבת ושיתקו את התחבורה. המסילות העבירו גם את הדואר, וחלקן העבירו דואר פדרלי, כך שקליבלנד טען שבסמכותו להתערב בסכסוך. הוא הוציא בתחילה צו מניעה, ולאחר שהשובתים סירבו לציית לו, שלח לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. קליבלנד טען שגם אם יידרש להשתמש בכל הצבא והצי של ארצות הברית כדי לשלוח מכתב אחד בשיקגו, הוא יעשה זאת. רוב המושלים תמכו בקליבלנד, מלבד מושל אילינוי עצמו. העיתונות המפלגתית תמכה בקליבלנד, אולם יחסיו עם העבודה המאורגנת נפגעו קשות. תוצאת השביתה, יחד עם החולשה של הממשל מול מונופול הסוכר, גרם לכך שקליבלנד נתפס כבובה של העסקים הגדולים.

לפני הבחירות לקונגרס של 1894, הזהיר את קליבלנד יועצו שאלא אם המדינה תחזור לשגשוג, הדמוקרטים ימשיכו להיתפש כמחוקקים כושלים. האזהרה הייתה נכונה, ובבחירות זכו הרפובליקנים בניצחון גדול, והשתלטו על בית הנבחרים על חשבון הפופוליסטים. אויביו של קליבלנד השתלטו על המפלגה הדמוקרטית ברוב המדינות, כולל שליטה מוחלטת באילינוי ובמישיגן, וגם באוהיו, אינדיאנה ואיווה. ויסקונסין ומסצ'וסטס היו שתיים מהמדינות היחידות שנותרו בשליטת קליבלנד. ההתנגדות הייתה קרובה לכדי שני שלישים מהמפלגה, סכום שהיה נחוץ כדי לבחור במועמד לנשיאות ב-1896. למרות זאת, היה חסר להם מנהיג לאומי מוצלח. מושל אילינוי ג'ון פיטר אלטגלד נולד בגרמניה ולכן לא יכול היה לכהן כנשיא.

מדיניות חוץ, 1893–1897

עריכה

כשקליבלנד נכנס לתפקיד, הוא נאלץ להתעסק בנושא סיפוחה של הוואי. בתקופת כהונתו הראשונה, הוא תמך בסחר חופשי עם הוואי והסכים להקמת תחנות בפרל הארבור. בארבע השנים לאחר מכן, התרחש מרד כנגד המלכה והיא הוחלפה בממשלה רפובליקנית שביקשה להצטרף לארצות הברית. ממשל הריסון הסכים לכך והגיש את הסכם הסיפוח לסנאט. קליבלנד ביטל את ההסכם חמישה ימים לאחר שנכנס לתפקיד.

בעקבות חקירה, הגיע ממשל קליבלנד למסקנה שהציבור בהוואי מתנגד לסיפוח. המלכה סירבה להעניק חנינה בתמורה להחזרתה לתפקיד, וטענה שתגרש או תוציא להורג את הממשלה הנוכחית, שסירבה להתפטר. בדצמבר 1893, העניין עדיין לא היה פתור, וקליבלנד העביר את העניין לקונגרס. הוא דחה את רעיון הסיפוח ודרש להמשיך במדיניות הבדלנית. הסנאט, שהיה תחת שליטה דמוקרטית והתנגד לקליבלנד, יצר דו"ח משלו שטען שהציבור בהוואי תומך בסיפוח ושההפיכה כנגד המלכה היא עניין פנימי. קליבלנד הפסיק לנסות להחזיר את המלכה, והכיר ביחסים הדיפלומטיים עם רפובליקת הוואי. ארצות הברית סיפחה את הוואי ב-1898.

קליבלנד החליט לפרש באופן נרחב יותר את דוקטרינת מונרו, ולא רק שהתנגד לקולוניות אירופאיות חדשות, אלא הכריז על כך שזהו אינטרס לאומי של ארצות הברית להתערב בסכסוכים באזור. כשבריטניה נכנסה לסכסוך עם ונצואלה על גבולה של גיאנה הבריטית, מחו על כך קליבלנד ומזכיר המדינה אולני. ראש הממשלה הבריטי רוברט גסקוין ססיל והשגריר הבריטי בארצות הברית דחו את ההכרעה במשבר לפני שקיבלו את הדרישה האמריקנית לבוררות. ב-1898, התכנסה ועידה בפריז, שהעניקה ב-1899 את רוב הטריטוריה לגיאנה. בכך שעמד לצד אומה לטינית מול הקולוניות, שיפר קליבלנד את יחסי ארצות הברית עם שכניה הדרומיים, אולם הצורה המכובדת בה ניהל את המשא ומתן אפשרה שמירה על יחסים טובים עם בריטניה.

מלחמת העצמאות הקובנית פרצה לקראת סוף כהונתו של קליבלנד. קליבלנד דרש מארצות הברית להתרחק מהעימות, והתנגד לאלו שדרשו הכרזת מלחמה מול ספרד. לאחר עזיבתו את התפקיד, נלחמו שתי המדינות במלחמת ארצות הברית–ספרד.

מדיניות ביטחונית-צבאית

עריכה

ממשל קליבלנד השני היה גם הוא מחויב לשיפור צבאי, וציווה על הקמת ספינות התקפיות. מזכיר הצי אימץ אסטרטגיה אגרסיבית, ודרש בניית חמש ספינות קרב ושש-עשרה סירות טורפדו. השלמת הספינות הכפילה את כוחו של הצי. ספינות הקרב ושבע סירות לא הושלמו עד 1901, לאחר המלחמה מול ספרד.

סרטן

עריכה
 
ציור שמן של קליבלנד שצויר ב-1899

במהלך ניסיונו לדחות את הטבעת מטבעות הכסף פנה קליבלנד לרופא בבית הלבן בעקבות גוש שנוצר בפניו. בעקבות בדיקה, הוכרע שלקליבלנד היה גידול.

קליבלנד עבר ניתוח באופן סודי, כדי למנוע בהלה שתחמיר את המשבר הכלכלי. הוא עבר את הניתוח ב-1 ביולי, במהלך פגרת הקונגרס, במסווה של שיט תענוגות. הניתוח נעשה כדי למנוע כל סימן שיחשוף את המחלה לציבור. הניתוח פגע בפיו של קליבלנד, ובניתוח אחר הושתלו בו שתלי חניכיים.

קליבלנד נהנה מחיים ארוכים לאחר הסרת הגידול, וישנו ויכוח האם הגידול היה ממאיר. הגוש עצמו שמור במוזיאון בפילדלפיה.

מדינות שהצטרפו לאיחוד

עריכה

בין 1877 ל-1888, סירב הקונגרס לצרף מדינות ממערב המדינה לאיחוד. אחת מהסיבות הייתה המחסור במסילה טרנסקונטיננטלית צפונית שפגע במשילות באורגון. בנוסף, לא רצו המחוקקים לפגוע באיזון הדמוקרטים והרפובליקנים בקונגרס בידי הוספת עוד מדינות. לבסוף, ב-22 בפברואר 1889, לקראת סוף כהונתו הראשונה של קליבלנד, הגיש הקונגרס הצעה לדקוטה הצפונית, דרום דקוטה, מונטנה, ווושינגטון להגיש חוקות וליצור ממשלות מקומיות לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. הן עשו זאת וצורפו אל האיחוד בנובמבר 1889, תחת הנשיא הריסון.

באמצע כהונתו השנייה, ב-16 ביולי 1894, אישר הקונגרס ליוטה להגיש חוקה וליצור ממשלה מקומית לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. ב-4 בינואר 1896, הכריז קליבלנד על יוטה כעל מדינה נוספת באיחוד.

מינויים לבית המשפט

עריכה

בעיותיו של קליבלנד עם הסנאט פגעו ביכולתו למנות שופטים לבית המשפט העליון בכהונתו השנייה. ב-1893, לאחר מותו של סמואל בלטצ'פורד, בחר קליבלנד בויליאם הורנבלאוור להחליפו. הורנבלאוור, שהיה ראש פירמה לעריכת דין בניו יורק, היה מועמד ראוי אולם פעל כנגד המנגנון המפלגתי בניו יורק. קליבלנד לא התייעץ עם הסנאטורים לפני בחירתו, והצית התנגדות. הסנאט דחה את מועמדותו ב-15 בינואר 1894.

לאחר מכן בחר קליבלנד בווילר פקהאם, עוד עורך דין מניו יורק שהתנגד למנגנון המפלגתי. המנגנון המפלגתי חסם אותו, וב-16 בפברואר 1894 גם הוא נדחה. תומכי הרפורמה דרשו להמשיך לבחור במועמדים נגד המנגנון, אולם קליבלנד נכנע והעדיף לבחור בסנאטור אדווארד ווייט מלואיזיאנה, שנבחר פה אחד. ב-1896, ניסה שוב למנות את הורנבלאוור לתפקיד, אולם הוא סירב. במקומו, בחר קליבלנד ברופוס ווילר פקהאם, אחיו של ווילר פקהאם והסנאט אישר זאת.

בחירות 1896, פרישתו ומותו

עריכה
 
תוצאות הבחירות ב-1896

בשנת 1896 נוצר במפלגה הדמוקרטית רוב לסיעת החקלאים תומכי הכסף המתכתי החופשי והאינפלציה הגבוהה (אשר שחקה את חובותיהם). הם גינו את קליבלנד ואת תקן הזהב, וקליבלנד הפסיד את המינוי למועמדות לנשיאות לטובת עורך הדין הצעיר והנואם המבריק ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתמך בכסף חופשי. קליבלנד תמך במפלגה הדמוקרטית הלאומית, פורשי המפלגה הדמוקרטית שהבטיחו להגן על תקן הזהב, על הממשלה המוגבלת ולפעול להורדת מכסים, אולם סירב להיות מועמדם. הפופוליסטים תמכו בברייאן גם כן, כיוון שהסכים עם רוב מצעם. ויליאם מקינלי, המועמד הרפובליקני, קיווה למשוך אליו גם חקלאים וגם אנשי עסקים באמצעות הימנעות מנקיטת עמדה ברורה בנושא המטבע. מקינלי ניצח בצורה החלטית, כשזכה ב-51% מהקולות ו-60.6% מהאלקטורים. ג'ון פאלמר, המועמד הדמוקרט הלאומי, השיג כמאה אלף קולות, פחות מאחוז אחד. למרות הפסדו של פאלמר, שמח קליבלנד מתוצאות הבחירות, העדיף את מקינלי על פני ברייאן וראה בכך ניצחון של תקן הזהב.

 
קליבלנד ב-1903

החקלאים בחרו בברייאן שוב כמועמדם ב-1900. ב-1904, הצליחו השמרנים, בתמיכת קליבלנד, לשלוט שוב במפלגה הדמוקרטית ובחרו באלטון פארקר.

 
הנשיא היוצא קליבלנד, מימין, עומד לצד ויליאם מקינלי שמושבע לנשיאות בידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מלוויל פולר.

לאחר עזיבת הבית הלבן ב-4 במרץ 1897, עבר קליבלנד לגור בביתו בפרינסטון, ניו ג'רזי. הוא היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת פרינסטון, והתנגד לדעותיו של נשיא האוניברסיטה, וודרו וילסון. קליבלנד התייעץ לעיתים קרובות עם הנשיא תאודור רוזוולט (1901-1909) אולם סירב להתמנות ליושב ראש וועדה לטיפול בשביתת כורי הפחם של 1902. קליבלנד עדיין דיבר בענייני השעה. ב-1905, כתב טור על זכות הצבעה לנשים, וטען שנשים הגיוניות לא רוצות להצביע כיוון ש"סמכות עליונה" קבעה את תפקידי המינים בעולם.

ב-1906, רצתה קבוצת דמוקרטים מניו ג'רזי לבחור בו כמועמד לסנאט של ארצות הברית. הדמוקרטים הרגישו שהנשיא לשעבר ימשוך כמה רפובליקנים מאוכזבים שיתמכו בו.

בריאותו של קליבלנד הידרדרה במשך כמה שנים, ובסתיו 1907 חלה. ב-1908, סבל מהתקף לב ומת ב-24 ביוני בגיל שבעים ואחת. מילותיו האחרונות היו "ניסיתי כל כך לפעול בצדק". הוא קבור בבית הקברות פרינסטון בכנסייה הפרסביטריאנית.

הנצחתו

עריכה
 
דמותו של קליבלנד על שטר 1000$ (לא פעיל משנת 1934)
 
קליבלנד על בול דואר ב-1923

בכהונתו הראשונה בתפקיד בחר קליבלנד בבית קיץ שיהיה קרוב לבירה ויאפשר לו לברוח מהחום של האזור. הוא קנה בחשאי חווה באזור כפרי, וב-1886 עיצב אותה כמגורי הקיץ שלו. הוא מכר אותה ב-1888 לאחר שהפסיד בבחירות. מעט לאחר מכן, האזור החל להתפתח וכיום הוא נודע כפארק קליבלנד. הזוג קליבלנד מונצח באזור.

בקולג' של באפלו, אולם גרובר קליבלנד כולל את משרד נשיא הקולג', סגן הנשיא ועובדי מנהל אחרים. קליבלנד היה חבר בחבר הנאמנים של בית הספר היסודי של באפלו. בקאלדוול, ניו ג'רזי, נקראה על שמו חטיבת ביניים, וגם תיכון בבאפלו, והעיר קליבלנד, מיסיסיפי. הר קליבלנד, הר געש באלסקה, נקרא על שמו.

הבול הראשון עם קליבלנד עליו הופיע ב-1923, באותה סדרה שכללה גם את בנג'מין הריסון. הוא הופיע גם בסדרות שהוקדשו לנשיאים לשעבר, ב-1938 וב-1986.

דיוקנו של קליבלנד היה על שטר של אלף דולר מ-1928 ו-1934. הוא הופיע גם על המהדורות הראשונות של איגרות חוב של הפדרל ריזרב בשווי עשרים דולר ב-1914. כיוון שהיה הנשיא ה-22 וה-24, הוא הופיע על שני מטבעות שונים בשווי דולר שיצאו ב-2012 להנצחת הנשיאים.

לקריאה נוספת

עריכה
  • Allan Nevins, Grover Cleveland: A Study in Courage, Dodd, Mead & Company, New York, 1932.
  • Henry F. Graff, Grover Cleveland, Times Books, New York, 2002.
  • Rexford G. Tugwell, Grover Cleveland, Macmillan, New York, 1968.
  • Paul H. Jeffers, An Honest President: The Life and Presidencies of Grover Cleveland, William Morrow, 2000.
  • Richard E. Welch, The Presidencies of Grover Cleveland, University Press of Kansas, 1988.
  • Robert McNutt McElroy, Grover Cleveland, the Man and the Statesman, Harper, 1923
  • Horace Samuel Merrill, Bourbon Leader: Grover Cleveland and the Democratic Party, Little, Brown, 1957
  • Jean Kinney Williams, Grover Cleveland, Compass Point Books, 2003
  • Joel D. Benson, The Presidency of Grover Cleveland, Nova Science Publishers, 2010
  • Andrew Steinfeldt, The Transition from Congressional Government to Presidential Government in the Late Nineteenth Century: the Key Role of Grover Cleveland in the Process, Edwin Mellen Press, 2012

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: גרובר קליבלנד
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גרובר קליבלנד

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Paul Whitfield, Grover Cleveland, The Last Libertarian President, August 31, 2011, Investor's Business Daily
  2. ^ יהושע אריאלי, המחשבה המדינית בארצות הברית: מקורות ותעודות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1969, עמ' 200
  3. ^ Nevins, pp. 8–10.
  4. ^ Graff, p. 3.
  5. ^ Nevins, p. 6.
  6. ^ Nevins, p. 9.
  7. ^ Graff, p. 7.
  8. ^ Nevins, pp. 10–11.
  9. ^ Nevins, p. 17.
  10. ^ Nevins, p. 21.
  11. ^ Nevins, pp. 23–27.
  12. ^ Nevins, pp. 27–28.
  13. ^ Graff, p. 11.
  14. ^ Graff, p. 14.
  15. ^ Graff, pp. 14–15.
  16. ^ Nevins, pp. 51–52.
  17. ^ Nevins, pp. 52–56.
  18. ^ Tugwell, p. 26.
  19. ^ Nevins, pp. 44–45.
  20. ^ Tugwell, p. 32.
  21. ^ Nevins, pp. 52–53.
  22. ^ Nevins, p. 58.
  23. ^ Jeffers, p. 34.
  24. ^ The Execution of John Gaffney, The Buffalonian
  25. ^ Nevins, p. 64.
  26. ^ Nevins, p. 78.
  27. ^ Jamie Lauren Keiles, Grover Cleveland, a Rapist President, VICE, ‏26 באוגוסט 2015
  28. ^ Courtney Huck, "The Halpin Affair: How Cleveland went from Scandal to Success", Wittenberg History Journal 46, 2017, עמ' 5
  29. ^ John Dickerson, Ma, Ma, Where’s My Pa?, Slate, ‏22 באפריל 2015
  30. ^ Nevins, pp. 79–81.
  31. ^ Nevins, p. 83.
  32. ^ Ellen Przepasniak, Jan. 2, 1882: Grover Cleveland begins brief term as mayor of Buffalo, Buffalo News, ‏2 בינואר 2019
  33. ^ Graff, p. 19.
  34. ^ Nevins, pp. 85–86.
  35. ^ Nevins, pp. 94–95.
  36. ^ Graff, pp. 26–28.
  37. ^ Graff, pp. 35–36.
  38. ^ Nevins, pp. 114–118.
  39. ^ Grover Cleveland Birthplace, National Park Service
  40. ^ Jeffers, pp. 96–97.
  41. ^ Nevins, pp. 146–147.
  42. ^ Nevins, pp. 153–154.
  43. ^ Tugwell, p. 80.
  44. ^ Tugwell, p. 84.
  45. ^ Graff, p. 55.
  46. ^ Tugwell, p. 93.
  47. ^ Nevins, p. 177.
  48. ^ The Scandals: Cleveland--"Ma, Ma, Where's My Pa?", Omeka
  49. ^ David Saville Muzzey, James G. Blaine: A Political Idol of Other Days, New York: Dodd, Mead, and Company, 1934, pp. 299–300.
  50. ^ Welch, p. 33.
  51. ^ Nevins, pp. 170–171.
  52. ^ Nevins, p. 182.
  53. ^ Tugwell, pp. 94–95.
  54. ^ David Leip, 1884 Presidential Election Results, Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
  55. ^ Graff, p. 64.
  56. ^ Nevins, pp. 208–211.
  57. ^ Graff, p. 83.
  58. ^ Tugwell, p. 100.
  59. ^ Interstate Commerce Act (1887), National Archives
  60. ^ Graff, p. 77.
  61. ^ Nevins, p. 361.
  62. ^ Tenure of Office Act, History, ‏18 בדצמבר 2009
  63. ^ Graff, pp. 83–85.
  64. ^ Presidential Vetoes, The American Presidency Project
  65. ^ Cleveland and the Texas Seed Bill, Bill of Rights Institute
  66. ^ הודעתו של קליבלנד על הטלת הווטו, 16 בפברואר 1887 (באנגלית)
  67. ^ Jeffers, pp. 157–158.
  68. ^ Graff, pp. 102–103.
  69. ^ Nevins, pp. 268–269.
  70. ^ Nevins, p. 273.
  71. ^ Nevins, pp. 277–279.
  72. ^ Grover Cleveland: Key Events, University of Virginia Miller Center
  73. ^ Nevins, pp. 280–282.
  74. ^ Nevins, pp. 286–287.
  75. ^ הודעתו של קליבלנד בקונגרס, 6 בדצמבר 1887 (באנגלית)
  76. ^ Nevins, pp. 287–288.
  77. ^ Graff, pp. 87–88.
  78. ^ Graff, pp. 88–89.
  79. ^ Nevins, p. 205.
  80. ^ Welch, p. 160.
  81. ^ Graff, pp. 95–96.
  82. ^ Modern U.S. Harbor Defense Construction, 1886-1917; The Endicott and Taft Boards, Coast Defense Study Group
  83. ^ The Civil War Era, 1861-1865, Coast Defense Study Group
  84. ^ William Crowninshield Endicott, United States Army Center of Military History
  85. ^ "Grover Cleveland: A Powerful Advocate of White Supremacy", The Journal of Blacks in Higher Education 31, 2001, עמ' 53–54 doi: 10.2307/2679168‏, JSTOR 2679168
  86. ^ Welch, pp. 65–66.
  87. ^ ”No Force bill! No Negro Domination in the South!”: President Grover Cleveland and the Return to Power of the Democratic Party, African-Americans & the Presidency
  88. ^ Welch, pp. 72–73.
  89. ^ Welch, p. 70.
  90. ^ Nevins, pp. 358–359.
  91. ^ Nevins, pp. 228–229.
  92. ^ Jeffers, p. 149.
  93. ^ Graff, pp. 78–79.
  94. ^ Sandra Quinn-Musgrove, Sanford Kanter, America's Royalty: All the Presidents' Children, Greenwood Publishing Group, 1995, p. 131.
  95. ^ David Mikkelson, Was the Baby Ruth Candy Bar Named After Ruth Cleveland?, Snopes, ‏31 בדצמבר 1998
  96. ^ Jane O'Grady, Philippa Foot obituary, The Guardian, ‏5 באוקטובר 2010
  97. ^ Justice Lucius Quintus Cincinnatus Lamar, Justia
  98. ^ Chief Justice Melville Weston Fuller, Justia
  99. ^ Graff, pp. 90–91.
  100. ^ Tugwell, p. 166.
  101. ^ Nevins, pp. 418–420.
  102. ^ Nevins, pp. 423–427.
  103. ^ Robert Mitchell, The fake letter historians believe tipped a presidential election, The Washington Post, ‏21 ביוני 2018
  104. ^ David Leip, 1888 Presidential Election Results, Dave Leip's Atlas of U.S. Presidential Elections
  105. ^ Nevins, p. 448.
  106. ^ Nevins, p. 450.
  107. ^ Nevins, pp. 465–468.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גרובר_קליבלנד&oldid=40215889"