גזרות אדריאנוס
גזרות אדריאנוס היו מכלול פעולות העונשין שהטיל הקיסר אדריאנוס על התושבים המורדים בארץ ישראל לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, שנקראו במקורות היהודיים "גזרות השמד". באמצעות גזרות אלו ביקש הקיסר להביא סוף להתנגדות היהודית לשלטונה של רומא. הגזרות כללו שורה של צווים שמטרתם הייתה לעקור את האלמנטים הלאומיים והדתיים מהקהילה היהודית ביהודה, כולל איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והן בוצעו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, על הר הבית הוקם מתחם מקודש לאל יופיטר ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה. החכמים ששמרו על המצוות ולא מילאו אחר הצווים, הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע עיקר סיפורם של עשרת הרוגי מלכות. על אף שהגזרות בוטלו לאחר שנים ספורות זיכרונן נותר משמעותי במקורות יהודיים.
עליית אדריאנוס וההרעה ביחסיו עם היהודים
עריכה
בשנת 117 לספירה עלה הקיסר אדריאנוס לשלטון ברומא. בניגוד לקודמו הוא הפסיק את הכיבושים וביקש לטפח את התרבות ההלניסטית ברחבי האימפריה למען יצירת אחידות תרבותית. הייתה זו תקופה של שקט בכל רחבי האימפריה, והיא נחשבת בדרך כלל לתור הזהב של האימפריה. אדריאנוס, שהיה קנאי הלניסטי, פעל רבות להשלטת ההלניזם ולדיכוי התרבויות הלא הלניסטיות. כמו כן אדריאנוס היה ראשון הקיסרים שקיבל כבוד אלים בעודו בחיים[1].
במסגרת ביקוריו בפרובינקיות הוא הגיע לביקור בארץ ישראל בשנת 129. לכבוד ביקורו נסללו כבישים, הוקמו גשרים ושווקים ואף נבנו ערים חדשות. הקיסר נפגש עם חכמי ישראל, בהם רבי יהושע בן חנניה, רבו של רבי עקיבא, ועורר ציפיות בעם כי הוא מתכוון לפתור את הבעיות השונות בדרכי שלום ואף לבנות מחדש את בית המקדש. במטבע שהטביע נראה הקיסר, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה) המקריבה לו קורבן וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה. במקורות יהודיים הוא תואר כמי שמנהל שיח אמפתי עם ר' יהושע בר חנניה בענייני יהדות.
אולם התקוות שניתלו באדריאנוס נכזבו. על פי מקורות יהודיים הקיסר חזר בו מהבטחתו לבניית בית המקדש, וזאת בשל הוצאת דיבה של השומרונים, שטענו כי היהודים מתכננים מרד[2]. ההיסטוריון הרומאי דיו קסיוס, מקור עיקרי של תקופה זו, טוען כי החלטתו של אדריאנוס לייסד בירושלים — בעת שביקר בעיר בשנת 130 — קולוניה צבאית בשם 'איליה קפיטולינה', ובה מקדשים ליופיטר ולאפרודיטה, הם שגרמו למרד. יש המשלבים שתי סיבות אלו כאחד וטוענים כי הקיסר הבטיח ליהודים לבנות את ירושלים, אבל בעיני רוחו הוא ראה אותה כעיר הלניסטית. על פי ספרטיאנוס (הביוגרף של אדריאנוס בהיסטוריה אוגוסטה), המרד נבע בשל הגזרה האוסרת לקיים ברית מילה[3], שהייתה הרחבה של האיסור על סירוס שכבר היה קיים. אוסביוס מקיסריה סבר כי הדבר נבע מ"טרוף דעתם", כלומר רצון לעצמאות מדינית ללא כל עילה ממשית. יש המצרפים סיבות נוספות כמו השאיפה להשתחרר משעבוד כלכלי לרומי, הציפייה למשיח ולגאולה, והשפעת מרד יהודי התפוצות.
בכל אופן, מכל סיבה שהיא, באותה תקופה חלה החרפה ביחסים שבין הרומאים והיהודים. בתחילה מסופר כי ראש מנהיגי החכמים רבי יהושע בן חנניה, שמתואר כ"אב בחכמה" והיה זקן מופלג, מנסה בבקעת בית רימון להשקיט את אש המרד, באמצעות משל האריה והחסידה. נראה כי מתינותו של רבי יהושע הייתה בשל היותו תלמידו של ריב"ז, ואולי גם בשל העובדה שהיה מודע לעוצמתה של רומא, לאחר שחזה מקרוב בחורבנו של הבית השני.[4].
לפי עדויות תלמודיות אנו למדים על פעילות של קבוצות ליסטים יהודיות בגליל. כיוון שהליסטים גילו יחס אוהד להם[5] אפשר להסיק שלא היה מדובר רק בשודדים פליליים אלא בתופעה של ליסטות אידאולוגית שכוונה כנגד השלטון הרומאי בארץ ישראל. כמו כן החכמים עצמם המשיכו לטפח תקוות לחידוש עבודת האלוהים בירושלים שתיבנה מחדש, סיסמתם "מהרה ייבנה המקדש" שנטבעה בזמן ריב"ז יצרה ציפיות בעם, וברור שבכך לא התכוונו לחזרה למצב שהמקדש יהיה תחת שליטה רומאית, אלא תחת שליטה יהודית עצמאית, ובנוסף לכך אנו מוצאים חכמים שהמשיכו את המסורת הקנאית של בית שמאי[6].
בתגובה לכך הרומאים הגבירו את הנוכחות הצבאית ביהודה על ידי הוספת לגיון נוסף לחיל המצב, הלגיון השישי פראטה שישב בגליל בלגיו שליד מגידו, ובניית מבצרים בגליל שנועדו להצר את צעדיהם של המורדים. בנוסף נקט אדריאנוס במספר צעדים להחלשת כוחם של היהודים, כמו למשל העברת השליטה במספר ערים יהודיות מידיה של האוליגרכיה היהודית לידי המיעוט הפגני שהיה קיים בערים אלו.
מאפייני הגזרות
עריכהבסופו של דבר המתח ביהודה הוביל לפריצתו של מרד בר כוכבא כנגד שלטון רומא. המרד נמשך בין השנים 132–135. לאחר שהמרד דוכא ביד חזקה וכשל, הוטלו גזרות קשות על היהודים מתוך מגמה לפורר את אחידותם הדתית-תרבותית-לאומית ולעקור מן היסוד כל זכר ושריד לדת ולתרבות היהודית בארץ ישראל. ובכך להביא סוף להתנגדות היהודית לשלטונה של רומא, שנמשכה מתחילת הכיבוש הרומאי על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס. תקופה זו שלאחר המרד נקראה בקוד החז"לי גם "שעת הסכנה" או סתם "ובסכנה".
הרומאים אסרו על קיום מצוות שעומדות בבסיס היהדות. נאסרו ברית מילה, לימוד תורה ברבים, וקיום בתי מדרש ללימוד תלמידים, סמיכת זקנים שהייתה הרשאה להורות הלכה ולשפוט[7], קיום בתי דין, (דבר שהיו לו השלכות חשובות לגבי ענייני המשפחה לפי הרב יחיאל וינברג)[8], התכנסות בבתי כנסת, קריאת התורה ומגילת אסתר, אמירת קריאת שמע[9], תליית מזוזה, תרומות ומעשרות, שמירת שבת וטבילה[10], אכילת מצה, בניית סוכה[11], נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה[12], דיני שמיטה, תקיעה בשופר, הנחת תפילין[13] ולבישת ציצית. ליהודים נאסרה הכניסה לירושלים שהייתה משוש נפשם, והפכה להיות עיר נוכרית ואלילית בשם 'איליה קפיטולינה'.
כל מי שהיה נתפס מקיים מצוות היה צפוי לעונש מוות. לעיתים היה מוטל עונש קולקטיבי על משפחתו של האדם שנתפס[14], ואף על עירו במקרים מסוימים. בתלמוד ובמקורות נוספים מסופר כי הרומאים הוציאו להורג את אלו שתפסו במיתות קשות ובעינויים משונים, שהיוו חלק מההרתעה וההפחדה במטרה להדביר את קיום המצוות. על אכזריות הרומאים ניתן ללמוד מהמדרש הבא:
- "הה"ד 'כי עליך הורגנו כל היום', אמר רבי חייא בר אבא: אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול.
- ומה היו עושים בדורו של שמד? היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באש, ונותנין אותן תחת שיחיהן (=בתי השחי) ומשיאין (=ומוציאים) נפשותם מהן, ומביאין קרטיות של קנים ונותנין אותן תחת צפורנן - ומשיאין נפשותיהם מהם. הוא שאמר דוד 'אליך ה' - נפשי אשא', אשיא כתיב, שהיו משיאין נפשם, על קדושת שמו של הקב"ה"
— שיר השירים רבה פרשה ב' ד"ה א, ז'
בנוסף כצעד עונשין ברור, שם הארץ הוחלף בידי הרומאים מ"פרובינקיה יודיאה" (יהודה) ל"פרובינקיה סוריה פלשתינה", על שם הפלשתים המקראיים, אשר שלטו על רוב חלקי האזור, בתקופה שנוצר המגע הראשון עם העולם האגאי-הלני, כדי לנתק את הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל.[15][16] זהו המקרה היחיד בתולדות האימפריה הרומית שבו שונה שמה של פרובינקיה כתוצאה ישירה של מרד. לדברי ורנר אק, צעד זה לא נעשה משום שאוכלוסיית יהודה פחתה משמעותית כתוצאה מאבדות המלחמה, אלא כחלק מהעונש שהוטל על היהודים.[17] אק מציע את האפשרות שהשם הספציפי "סוריה פלשתינה" לא הוצע על ידי אדריאנוס, אלא על ידי האוכלוסייה הלא-יהודית של הפרובינקיה, שבוודאי התמרמרה על כך ששמה של הפרובינקיה זהה לשמה של ארץ יהודה.[18]
שלא כמו בגזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי, בגזרות אלו שהיו על מצוות העשה, לא היה שום ניסיון מצד הרומאים לכפות על היהודים בכוח לעבור על מצוות לא תעשה, ולמרות שהוקמו מזבחות אליליים בקרבת יישובים יהודים, אין עדויות שהייתה כל כפייה מצד הרומאים על היהודים לקחת חלק בפולחן אלילי[19].
במכילתא דרבי ישמעאל[20] תקופה זו שלאחר מרד בר כוכבא המכונה "דורו של שמד"[21] מתוארת בתיאור הבא:
- "רבי נתן אומר: 'לאוהבי ולשומרי מצוותי'.
- אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות.
- מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני.
- מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה.
- מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה.
- מה לך לוקה מאפרגל? על שנטלתי הלולב, על שעשיתי סוכה, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת".
— פרשת יתרו, סוף פרשה ו'
על פי חז"ל, היו מצוות שעליהן ליהודים הייתה מסירות גדולה יותר מאשר לאחרים. מעניינת בהקשר זה היא אמירתו של רבי שמעון בן אליעזר, "שכל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם."[22].
ביטול הגזרות
עריכהעם עלייתו של יורשו של אדריאנוס, אנטונינוס פיוס לשלטון בשנת 138 חלה הקלה ביחסים עם היהודים ורוב הגזרות בוטלו. בתלמוד מסופר כי הדבר נעשה לאחר שיהודה בן שמוע וחבריו נטלו יוזמה והפגינו ברומי[23]. במקור נוסף בתלמוד מסופר כי רבי שמעון בר יוחאי הלך לעת זקנותו בראש משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטלו האיסורים על השבת והמילה שעדיין נותרו על כנם או נגזרו מחדש[24].
עיתוי הגזרות
עריכה
בתמונה סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון העיר גטינגן
קיימת מחלוקת לגבי עיתוי האיסור על המילה ועל הקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה.
בין המקורות המעידים כי חלק מהגזרות קדמו למרד בר כוכבא וגרמו לו, החשוב ביותר הוא ההיסטוריון דיו קסיוס, שכתב: "משיסד אדריינוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שחרבה, וקרא לה איליה קפיטולינה (Aelia Capitolina). הוא אף בנה, במקום היכל האלוהים, מקדש אחר לזיאוס. מעשה זה גרם למלחמה קשה וארוכה, שכן איום נראה הדבר בעיני היהודים, שנוכרים ישבו בעירם ומקדשי נוכרים ייווסדו בתוכה"[25].
ההיסטוריה אוגוסטה, לעומת זאת, מציינת את האיסור על המילה כגורם למרד: "בפרק זמן זה, גם היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם"[3]. אולם למרות שההיסטוריה אוגוסטה מנסה להציב את עצמה כמקור בן הזמן היא למעשה נכתבה רק בסוף המאה ה-4 ויש הסכמה בקרב החוקרים שהיא בעלת אמינות היסטורית נמוכה.
בהתייחס למקורות יהודיים כמו התוספתא בשבת, שבו נאמר כי הרבה משוכי עורלה מלו בימי בר כוכבא[26] היו כמו יוסף דרנבורג שניסו ללמוד כי הגזרה על המילה קדמה למרד, והיו כמו צבי גרץ, שסברו שהדבר נבע מרצון היהודים להימלט מתשלום מס האפליה, "פיסקוס יודאיקוס".
אוסביוס מקיסריה, שנולד כ-140 שנה לאחר פרוץ המרד, צפה על המאורעות מריחוק היסטורי וקיבל את הדברים מכלי שני, סבר כי העיר איליה קפיטולינה נבנתה לאחר המרד: "וכשמרד היהודים שוב פשה וגדל, קיבל רופוס, נציבה של יהודה, חיל עזר שנשלח לו בידי הקיסר, ונהג עמהם באכזריות, בגלל טירוף דעתם, והכחיד רבבות אנשים, נשים וטף. ואת קרקעותיהם הפקיע במשפט המלחמה. באותם הימים הנהיג את חיל היהודים אדם אחד ושמו בר-כוכבא, פירושו: כוכב, איש רצחן וליסטס, שעלתה בידו מכל מקום לגנוב את דעתם של היהודים כדרך שמתפתים העבדים שיאמינו בו בתוקף מופת כינויו הנ"ל, שירד אליהם ככוכב מן השמים לגאלם מצרותיהם...וכך שממה ירושלים לחלוטין מן העם היהודי ומן תושביה הקדמונים, ונושבה מבני עם נוכרי, ואותה עיר רומית שנוסדה לאחר מכן, נשתנה שמה ונקראה: איליה, לשם הקיסר איליוס אדריאנוס ולכבודו."[27]
הרב יצחק אייזיק הלוי[28], והחוקר גדליה אלון[29], סוברים בעקבות מקורות אלו ואחרים כי חלק מהגזרות קדמו למרד, והיוו עילה לו.
בין החוקרים שמקבלים את מהימנות העדות של ההיסטוריה אוגוסטה יש הקובעים את זמן הטלת האיסור בין השנים 128–132. יש שמציינים שלא כוון בהכרח כנגד היהודים, אלא היה חלק מחוק שאסר את המילה על כל עמי האימפריה[30]. אין שום תיעוד לחוק רומאי כלשהו שאסר על ביצוע המילה לפני זמנו של אדריאנוס. יש מידע על כך בזמן שלטון דומיטיאנוס, אולם מדובר רק על איסור על סירוס, שאושרר על ידי נרווה ואדריאנוס[31]. לדעת מנחם שטרן, סביר להניח שחקיקתו של אדריאנוס בנוגע למילה הייתה מעין המשך לחקיקה האזרחית בנוגע לסירוס, ולכן לא הייתה צעד ספציפי המכוון כנגד יהודים[32].
החוקר אהרן אופנהיימר שמעדיף את דיו קסיוס על ההיסטוריה אוגוסטה, ובעקבות הממצאים הארכאולוגיים של מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה עם מטבעות הקשורים למרד, סבר כי עילת המרד הייתה בניית איליה קפיטולינה.
מאידך חוקרים רבים אחרים, מעדיפים להסתמך על מקורות היסטוריים כמו אוסביוס, וסוברים כי הגזרות כולל המילה ובניית העיר האלילית נגזרו אחרי מרד בר כוכבא כצעד ענישתי. כך למשל החוקר חיים דב מנטל סבר כי רצון היהודים בעצמאות לאומית, היה עילת המרד.
מטרת הגזירות
עריכההעונשים שהטיל הקיסר על התושבים המורדים ומכלול פעולות העונשין שנקראו במקורות "גזרות השמד" מלמדות על רצונו של אדריאנוס לפתור את "בעיית היהודים". האוכלוסייה היהודית של יהודה לא התאוששה ממרד בר כוכבא. עם סיומו, היהודים לא היו עוד הרוב ביהודה, והמרכז היהודי עבר אל הגליל. בנוסף, היהודים סבלו משורה של צווים דתיים עליהם הודיע אדריאנוס, ושמטרתם הייתה לעקור את האלמנטים הלאומיים/הדתיים מן הקהילה היהודית ביהודה, אלו הן גזירות השמד של אדריאנוס, הכוללות איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת שהופעלו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה. החכמים ששמרו על המצוות הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע עיקר סיפורם של עשרת הרוגי מלכות.
גישת הר
עריכה| ” | שפעם אחת נגזרה גזירה על ישראל, שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה. אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב | “ |
על פי החוקר משה דוד הר מטרת הגזרות הייתה דתית, והן נועדו לחסל את היהדות, לאחר ניסיונות שלא צלחו לקרב את היהודים לתרבות ההלניסטית[33]. הר מביא מקור תלמודי (מסכת תענית, דף י"ח, עמוד א') שבו מסופר על הפגנה כנגד שלטון רומי במחאה על הגזרות. טענותיהם של המפגינים מכוונות נגד רוח התקופה. לאחר עלייתו של הקיסר נרווה בשנת 96 כבשה עמדה קוסמופוליטית את השקפתו של הציבור ברומא, המפגינים (היהודים) שהשמיעו טיעון בדבר אחוות כל בני המין האנושי, התאימו את דבריהם לרוח תקופה זו ולהשקפה הרווחת ברומא. מדוע אם כן, מעלה הר את השאלה, מדוע נגזרו גזרות השמד במהלך תקופה קוסמופוליטית, של אחוות המין האנושי?
חורבן בית שני לא גרם לחיסולה של היהדות והיא המשיכה ונראתה לרומאים מאיימת ויוצאת דופן. היהדות נתפסה כמאיימת על הסדר הטוב של האימפריה, על משטרה והשקפתה. היהדות תוארה כחסרת טעם ונתעבת, אמונה טפלה, מגפה הרסנית שמתפשטת אשר מנהגיה שונים מהמנהגים ומהמידות הטובות של יתר בני האדם. היהודים הואשמו בכך שהם מתכננים להפיל את המשטר ולהשתלט על העולם. משום שכל מנהגיהם שונים והם אינם מתחתנים ומתערבבים בעמים אחרים. בשביל ליצור ולשמר את הבידול הזה, הם מלים את בניהם[34].
ההשקפה ברומא השתנתה כאמור, אחרי שנת 96 לספירה, גם בהשקפה הדתית, האמונה באלילים נחלשה ולעומתה נתפס הקיסר כאל. הפילוסופים היללו את הקיסר כאל, המסמל כוח והמלכד את האימפריה כולה מבחינה מדינית ורוחנית ומכיוון שכך נעשה הפולחן לקיסר-האל מבחן עליון לנאמנות האזרח למדינה, בעל חשיבות מדינית מכרעת[35]. היהודים שוחררו תחילה מפולחן זה, אך בתקופה בה הייתה תנופת התגיירות רבה מאוד בכל רחבי האימפריה, גם הגרים סירבו ליטול חלק בפולחן ונתפסו כבוגדים בעיני הרומאים והיוו איום. אדריאנוס ניסה להכיר את כל הפרובינציות ואוכלוסייהן, ומתוך כך ניסה בתחילת שלטונו להכיר ולקרב גם את היהודים, על אף שהיהדות נתפסה בעיניו כשלילית. ניסיונו זה לא הצליח ותגובתו הייתה הכבדה על היהודים עם ביטול הפטור שניתן ליהודים בעניין המילה. הגזרות שנגזרו על היהודים, באו עם ניצחונם של הרומאים במרד בר-כוכבא, העונש לעובר על הגזרות היה מיתה משונה. אין מקור אחד ויחיד המפרט את כל הגזרות אלא מספר מקורות בספרות חז"ל.
הר מונה 19 מקורות המצביעים על 19 גזרות, איסור על הקהלת קהילות ברבים ללימוד תורה, איסור על הסמיכה, איסור בתי דין, איסור התכנסות בבתי כנסיות ובתי מדרש, איסור על קריאת תורה, איסור על קריאת מגילה, איסור על קריאת שמע, איסור על תפילין, מזוזה, מתנות לכוהנים וללווים, איסור על נר של שבת, אכילת מצה, סוכה, נטילת לולב, נר חנוכה, טבילה, שמיטה, תקיעת שופר וציצית. מצוות אלו הן אם כן מצוות עשה. הר טוען כי לא נגזרה כל גזירה על מצוות לא תעשה ומחזק את טיעונו בהשוואה לגזירות אנטיוכוס שם אולצו היהודים לעבור על גזירות לא תעשה. לפיכך, ממשיך וטוען הר לא גזר אדריאנוס גזירה על יום הכיפורים שכן מדובר במצוות עינוי, לא תעשה ועל כך לא גזר אדריאנוס. המקורות שבהן נזכרות לכאורה גזירות על מצוות לא תעשה, כגון עבודה זרה, הם לפי פרשנותו של הר, מקורות מאוחרים, שחסרות בכתבי יד במקורות מקבילים.
התגובה לגזרות על פי הר הייתה מתונה יחסית. מתוך המקורות של דברי התנאים ובני הדור הראשון לאמוראים, נמצא כי החכמים נקטו עמדות שונות כלפי הגזרות, לטענתו, משום היותן של הגזרות על מצוות עשה העדיפו רבים מהחכמים להשלים איתן למראית עין[36]. השלמה זאת לא באה מתוך אהדה לרומאים, אלא מתוך נימוקים ריאליסטיים וייתכן שאף מתוך פחד מהעינויים אצל חלק מהחכמים. גם רבי עקיבא, שנתפס בשל קשריו עם בר-כוכבא והושם בבית הכלא לא הסכים כי תלמידיו יעברו על הגזרות. כמו כן, מסופר כי רבי עקיבא ותלמידיו קראו את קריאת שמע אך לא השמיעו אותה מפני רומאי ששמר בסמוך[37]. או שאלישע בעל הכנפיים הכחיש כי תפילין בידו וטען שאלה הן כנפי יונה[38]. אין כל הוכחה לכך שהחכמים שנתפסו עשו את מעשיהם כבדרך הפגנה ורק בודדים עברו על הגזרות כדי להכעיס[39]. (כחנינא בן תרדיון). לסיכום דבריו של הר: יוזם הגזרות היה הקיסר עצמו, בעקבות אי ההצלחה לקרב את היהודים להשקפת השלטונות ולהלכי הרוח הרומיים, החליט על מלחמת חורמה בדת היהודית השנואה. הקיסר – האל היה מוחשי לעומת אל היהודים, והקיסר המוחשי קם על האל היהודי וניצח אותו. הרקע לגזרות היה אם כן דתי. מלחמת הקיסר-האל בה'. הגזרות נתפסו אם כן כחילול השם שנגדו העלו חכמים שונים את רעיון המיתה על קידוש השם, אך לא היו אלה מעשים אחידים של כלל החכמים ובדרך כלל לפני המיתה השלימו עם חלק מהגזרות בצורה כלשהי, בהתחכמות או במחתרת. הגזרות, כך על פי הר, היו גזרות על מצוות עשה בלבד. כוונתם של הרומאים הייתה לגזור מצוות עיקריות שבלעדיהם היה ישראל גוף ללא נשמה.
גישת אלון
עריכהלפי אלון מטרת הגזרות הייתה לפגוע בקיום הלאומי של היהודים בארץ-ישראל[40]. טענה זו מבוססת על הגזרות שהוטלו כלפי בתי הדין. גזירת האיסור על הסמיכה היא ביטוי לביטולם של בתי הדינים היהודיים. קיומם של בתי דינים לאומיים לא היה דבר ייחודי ליהודים, ברחבי האימפריה הרומית לא בוטלו בתי המשפט והם נסבלו על ידי רומא. לאחר מרד בר-כוכבא, אחת הגזרות שהטילה רומא, הייתה אם כן ביטול בתי הדין והשיפוט היהודי. גזרה שכזו לא הצריכה החלטה של הקיסר אלא צעד אדמיניסטרטיבי בלבד. גם את הגזירה על איסור תלמוד תורה ברבים וסגירת בתי כנסיות משייך אלון למטרה הלאומית. יוליוס קיסר והקיסרים אחריו הוציאו את היהודים מן הכלל ואישרו קיום אסיפות, שנאסרו ברחבי האימפריה, למעט איגודים שאושרו על ידי הסנאט. לאחר המרד, הוטלה הגזירה שאסרה תלמוד תורה ברבים וחייבה סגירת בתי כנסיות, והיא על פי טענה זו ביטול הפריבילגיה שניתנה ליהודים על קיום אספות. גם מקרה זה לא הצריך חקיקת חוק מיוחד. תכלית הגזרות לא הייתה עקירת הדת, אלא פגיעה ועקירה למעשה של החיים הלאומיים היהודיים בפרוביניקיה, בשביל ליטול את כוחה ואת ליכודה שהיו מבוססים על קיום התורה ומצוותיה.
לגבי שאר הגזירות קשה לדעת האם הן נגזרו במידה שווה בכל רחבי הארץ. על פי תקופות קדומות, כמו בימי המרד הגדול שעליו מוסר יוספוס פלביוס, גזרות בוטלו בכל הארץ בהוראת הנציב, השלטון הפרובינציאלי ולא הקיסר. לדעת אלון נגזרו גם גזרות על מצוות לא תעשה. הן לא הגיעו מן הקיסר עצמו אלא מנציב הפרובינציה. הראיות לגזרות אל תעשה מצויות לטענתו במקורות תנאיים[41]. אלון מייחס זאת גם לעובדה כי אנשי השלטון המקומי וקציני הצבא היו פטורים לאחר המרד מלדווח ולתת דין וחשבון לרשות הגבוהה ברומא, בעקבות מעשים פטריוטיים ועל כן נתאפשר להטיל גזרות גם על מצוות לא תעשה.
כאמור לעיל, מייחסים תומכי טענה זו את הטלת הגזרות על הנציב. הגזרות לא יצאו מן הקיסר משום שאין אזכור לצו מלכותי כולל המבטל את הדת היהודית, או על גזירה שהוטלה לפני המרד (להוציא את המילה). על כן הגזרות יצאו מנציב הפרובינקיה טיניוס רופוס שביטל כל מעמד מיוחד, אזרחי-קיבוצי של היהודים ושלל מהם כל משפט ציבורי ולפיכך אין לגביהם כל הגנה של זכויות לאומיות או דתיות ולכן הנציב זכאי לאסור או להתיר כל מעשה שיש בו משום ייחוד דתי או תרבותי לאומי. אלון מוסיף וטוען שלעצם העובדה שהגזרות הוטלו על היהודים בארץ-ישראל ולא בתפוצות יש גם משום חיזוק לכך שטיניוס רופוס הוא יוזם הגזרות.
התגובה לגזירות
עריכה| ” | ...מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין ב' תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף אף רבי נחמיה. כיון שהכירו בהם אויבים אמר להם: "בני רוצו". אמרו לו: "רבי ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין". |
“ |
– תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א'. | ||
ההתייחסות לגזירות
עריכהבניגוד לגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס הרביעי שעוררו את מרד החשמונאים, גזירות אלו נגזרו לאחר מפלה נוראה של ישראל במרד בר כוכבא, והיהודים שספגו מכה אנושה, הבינו כי לא יוכלו לפרוק את הגזירות בכוח הזרוע, והם צריכים לעשות ככל יכולתם, כדי לסכל את הרצון לעקור את היהדות, בשעה קשה זו שכונתה בפיהם "שעת הסכנה".
החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות.
- סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה'. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן.
- השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק - "וחי בהם". ונראה שהם ראו היתר לעצמם, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר.
- נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור.
תגובת חלק מהחכמים לגזרות הייתה ניסיון להתחמק מהם ולקיים מצוות בסתר. ככל הנראה ננקטה דרך זו מכיוון שהגזרות היו על מצוות עשה, על ידי הגמשת ההלכה כדי לעקוף את הגזרות. במקרה שיהודי נתפס הוא נקט גישה של הכחשת האשמות[42] או הודאה באשמה.
תגובה של חלק אחר מהחכמים שסירבו לציית לגזרות מתוך עיקרון, ולכן הפרו אותם ומתו על קידוש השם. התלמוד מאריך מאוד בסיפוריו על חכמים אלו, שמסרו את נפשם או שהסתכנו בכך. בין חכמים אלו ניתן למנות את רבי עקיבא בן יוסף[43], רבי חנינא בן תרדיון[44] ורבי אלעזר בן שמוע שלימדו תורה ברבים, ורבי יהודה בן בבא שסמך זקנים בבקעה אחת[45]. חכמים נוספים שנכללו בעשרת הרוגי מלכות שנהרגו בין חורבן בית שני לגזרות אדריאנוס, היו רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר ורבי חנינא בן חכינאי.
חכם נוסף שמסופר עליו כי נתפס היה רבי אלעזר בן פרטא[46]. ישנם מקורות התולים את מותו בלא עת של בן עזאי בכך שהוצא להורג בידי הרומאים בזמן אדריינוס[47] ויש מקורות הסוברים כי הדבר נבע בשל הצצתו לפרדס הקבלה[48]. על פי הפיוט "אלה אזכרה" תלמידי חכמים נוספים שעברו על הגזרות וסיכנו את עצמם בכך שנסמכו לשופטים היו: רבי מאיר, רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, ויש אף מוסיפים את רבי נחמיה[49].
סיפור יוצא דופן מספר התלמוד על רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא ומחשובי חכמי המשנה, שהצליח באמצעות שוחד לפדות מבית בושת, את אחות אשתו שהייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אליו הוכנסה כענישה בשל לימוד התורה של אביה. כאשר נודע הדבר לשלטונות הוא נהפך למבוקש ודמותו נחקקה על שערי רומי. כאשר כמעט תפסוהו ברח לבית בושת והתחזה לאחד מהאנשים שם, והצליח להימלט בסופו של דבר בעור שיניו. רדיפת השלטונות היא שגרמה לו לברוח מארץ ישראל לבבל[50].
שבח על מסירותם של אנשי תקופה זו
עריכהאף שגזרות שמד אלו לא נמשכו שנים רבות, הן הותירו רושם עז במקורות היהודים. מאוחר יותר אנו רואים שגדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני רבי יוחנן, שנולד כחצי יובל לאחר המרד, ממשיך את גישת רבי עקיבא וחביריו: "כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג. חוץ מעבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצווה קלה יהרג ובל יעבור"[51]. במקור נוסף חז"ל משבחים את מסירותם של בני דור זה: "אִשָּׁה יִרְאַת ה' - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי (תלמידו של רבי עקיבא), שהיו שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה"[52]. גם הרמב"ם בימי הביניים הצדיק את גישתם של 'רבי עקיבא וחבריו', וכתב שאלו "הם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם"[53].
מעבר לכל האמירות ההיסטוריות והאגדתיות המתייחסות למצב בתקופה זו, ניתן למצוא בהלכה משקעים מתקופה זו כמו אמירתו של רבי יוחנן הטוען כי משנה מסוימת במסכת ראש השנה התייחסה לתקופת השמד ואיננה רלוונטית יותר[54]. וכנ"ל אמירתו של רב יהודה במסכת גיטין לגבי עניין אחר[55]. חז"ל אף קבעו את הכלל ההלכתי שאין עוקרים תקנה בגלל גזרת שמד, מפני שהגזרה תתבטל בסופו של דבר[56]. במשנה ישנה הלכה מיוחדת הקשורה למציאת תפילין[57], גם בתוספתא ישנן עדויות שונות לגבי צורת ביצוע מצוות כמו קריאת שמע, קריאה בספר תורה, קריאת מגילה וסוכה, שנשנו לתקופה זו בלבד[58].
ספיחים לגזרות אדריאנוס ניתן למצוא בסיפור מפורסם הוא על רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, שהתנגד לרומאים בעיקר בשל הריגת רבו רבי עקיבא ושאר החכמים, בתקופה שלאחר ביטול חלק מהגזרות, ונרדף על ידם עד שהוצרך להתחבא במערה בפקיעין, ממנה יצא רק לאחר 13 שנה במות הקיסר אנטונינוס פיוס[59].
היחס אל אדריאנוס
עריכהבניגוד חד לתדמיתו החיובית של אדריאנוס בתרבות הרומאית, ביהדות בשל הגזרות החמורות שנועדו לקעקע את היהדות ובניין העיר האלילית על שרידי המקדש, הוא זכור כאדם אכזר ושונא ליהדות, העומד בשורה אחת עם צוררים אחרים של העם היהודי כאנטיוכוס וטיטוס. על פי התלמוד דוגמה לשנאתו הוא שלא הניח להביא את מתי ביתר לקבורה בחייו. במקורות היהודים הוצמד לשמו הכינוי "שחיק עצמות" - כלומר, איחול לכך שימות ותשחקנה עצמותיו[60].
אף שהגזרות הותירו רושם רב על היהדות, הן לא נמשכו שנים רבות. לאחר מותו של אדריאנוס, על פי הבבלי בתענית, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות[61].
המשך הקיום היהודי בארץ ישראל
עריכהעל אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות חיוניות וכוח המשיכו במפעל של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. עם חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, עבר מרכז ההנהגה ליבנה ולאחר מכן אל אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. היישוב אמנם לא הצליח להקים ביהודה מרכז רוחני, והמרכז הרוחני נדד אל הגליל, אך יהודים ישבו בארץ ישראל עוד מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא. למרד הייתה השפעה משמעותית על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- משה דוד הר, גזירות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס, מלחמת קודש ומרטירולוגיה/העיר והקהילה, ירושלים תשכ"ח עמ' 73–92
- Herr M D, Persecutions and Martyrdom in Hadrian's Days, Scripta Hierosolymitana 23 (1972), pp. 85 – 125
קישורים חיצוניים
עריכה
מתיה קם, מרד בר-כוכבא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, באתר "דעת"
- בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, באתר "דעת"
- אלכסנדר מאן, נפש אויב
הערות שוליים
עריכה- ^ W. Den Boer, Religion and Literature in Hadrian's Policy, Mnempsyne (1955)
- ^ "כיוון שהגיע כתב המלך התחילו בוכים. בקשו למרוד במלך." (בראשית רבה, פרשה ס"ד)
- ^ 1 2 היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס, פרק 14, סעיף 2 (תרגום דוד גולן).
- ^ "...כך, דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום, ויצאנו בשלום" (בראשית רבה, פרשה ס"ד)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה, עמוד ב'
- ^ ישראל בן-שלום, תהליכים ואידאולוגיה בתקופת יבנה כגורם עקיף למרד בר-כוכבא, בתוך "מרד בר-כוכבא מחקרים חדשים"
- ^ בתלמוד: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו..." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א, עמוד א')
- ^ "... כדי לעקור את סדרי הדת בענייני משפחה אסרו על בי"ד ישראל, שכבר ניטל כוחם, להורות ולדון, לסדר גיטין וחליצות..." (שו"ת שרידי אש)
- ^ "אמר ר' מאיר: פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבה בבית המדרש והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח. אמר לו: אין 'שעת הסכנה' ראיה. (תוספתא, ברכות ב', י"ג.)"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז, עמוד א'
- ^ ברייתא בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"ד, עמוד ב': "... אמר רבי יהודה מעשה ב'שעת הסכנה' שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת וישבנו תחתיהן אמרו לו משם ראיה אין 'שעת הסכנה' ראיה".
- ^ "נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ...ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב')
- ^ בתלמוד: "...שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ט, עמוד א')
- ^ כמו אצל רבי חנינא בן תרדיון שאשתו נענשה בהריגה, וביתו נלקחה לזנות.
- ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
- ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון
- ^ Werner Eck, "The bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View", The Journal of Roman Studies, Vol. 89 (1999), pp. 88-89
- ^ Werner Eck, "The bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View", The Journal of Roman Studies, Vol. 89 (1999), p. 89, n. 98
- ^ אם כי, באגדות החורבן במסכת גיטין (נ"ז ב') מסופר משמו של רב יהודה, בהקשר של אדריאנוס על קיסר שהרג שבעת בניה של אישה, מכיוון שסירבו להשתחוות לו. מכיוון שישנו סיפור דומה בספר החשמונאים, מקורות שונים כמו סדר אליהו רבה וספר יוסיפון חלוקים בו בזמן המעשה
- ^ מסכתא דבחדש פ"ו, עמ' 227 במהד' הורוביץ-רבין
- ^ "על כן עלמות אהבוך", זה דורו של שמד, שנאמר: "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". (שיר השירים רבה פרשה א, כב).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ל, עמוד א'
- ^ "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצוין אצלה. אמרה להם: "עמדו והפגינו בלילה." הלכו והפגינו בלילה. אמרו: "אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב." (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד א')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז, עמוד ב'
- ^ דיו קסיוס, ההיסטוריה הרומית, ס"ט, 12: 2-1
- ^ "המשוך צריך שימול. ר' יהודה אומר: משוך לא ימול, מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזיבא, והיו להם בנים ולא מתו.", (תוספתא שבת, ט"ז ה"ו)
- ^ אוסביוס מקיסריה, היסטוריה כנסייתית, ד, 6-5
- ^ "דורות הראשונים", חלק ראשון כרך חמישי דף רפ"ט ואילך
- ^ תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ע' 12
- ^ א' מרי סמולווד, החקיקה של אדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה בתוך: "מרד בר-כוכבא" בעריכת אהרן אופנהיימר
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 620
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 621
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 503.
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 505
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 506
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 514
- ^ תוספתא, ברכות, ב', י"ג
- ^ בבלי, שבת, מ"א, ע"א
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 516.
- ^ ג. אלון, "מלחמת בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא, לקט מאמרים (עורך: אהרון אופנהיימר), ירושלים: מרכז זלמן שזר, ינואר 2007, עמ' 52
- ^ ירושלמי, עבודה זרה, פ"ה, מ"ו, "בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות". ירושלמי, עבודה זרה, פ"ה, מ"ה, ע"א. "בשעת השמד הכל אסור, שאי-אפשר שלא היה שם ישראל, שלא עבדה על כורחו הדא אמרה: עבודה זרה שעבדה ישראל אינה בטילה לעולם".
- ^ כבסיפור על אלישע 'בעל כנפיים' והתפילין, בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ט, עמוד א'.
- ^ "תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות הרשעה?" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב')
- ^ "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו ואמרו לו: מפני מה עסקת בתורה? אמר להם: כאשר ציוני ה' אלוהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות." תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד ב'
- ^ "...מה עשה רבי יהודה בן בבא הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות בין ב' תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ורבי אלעזר בן שמוע ורב אויא מוסיף אף רבי נחמיה כיון שהכירו בהם אויבים אמר להם בני רוצו אמרו לו רבי ואתה מה תהא עליך אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין אמרו לא זזו משם עד שנעצו לגופו ג' מאות לולניאות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה." (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד ב'
- ^ מדרש איכה רבה ב' ד', מדרש שוחר טוב ט' י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ד, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ב, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ', עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ב, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ד, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ג', עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת עירובין, פרק י', משנה א'.
- ^ תוספתא עירובין ה' י"ח, מגילה ב' ב', סוכה א' ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'.
- ^ מדרש איכה רבה פרשה ג, בראשית רבה פרשה י. אם כי קיימים מקורות אחרים, בהם הוא מצויר כאדם ירא אלוהים והגון (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א') כסקרן וחקרן כלפי היהדות, וכמי שמתנהג בהגינות וביושר כלפי אנשים שונים (ויקרא רבה, ט"ו, כ"ה).
- ^ "אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב" | תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד א'.